לצנזר ולהעניש: המוזיאון הישראלי בין פיקוח לחרם

בתחילת חודש ינואר 2019 פרצה סערה בעיר חיפה. תושבי העיר הנוצרים הפגינו מול מוזיאון חיפה לאמנות במחאה על הצגת כמה עבודות המציגות דימויים נוצריים, ביניהן העבודה מק'ישו של יאני לינונן (Leinonen). הם דרשו את הסרתו מן התצוגה ואת התערבותה של העירייה, בעיר שחרטה על דגלה סובלנות דתית ורב-תרבותיות. בד בבד עלתה קריאה מצד האמן להסיר את העבודה עקב תמיכתו בארגון ה-BDS
(Boycott, Divestment, Sanctions), אשר, בין השאר, מקדם חרם תרבותי על ישראל (תמיר 2015). כך התגלגלה לפתחה של ראשת העיר החדשה סוגיה מורכבת, שהציפה את גבולות השיח ואת יחסי הכוחות בשדות האמנות והפוליטיקה. שאלה מרכזית שעולה מן התקרית ותעמוד במרכז הדיון כאן היא: כיצד ניתן לאפיין את הקשר בין פעילות החרם של ה-BDS בשדה האמנות לבין תפקידו ותיפקודו השיחי של המוזיאון בישראל?

הנחת היסוד של המאמר הנוכחי היא, שמניעת הצגתה של עבודת אמנות היא פעולה מצנזרת; המניעה או ההסרה של תצוגה שוללים תוכן כלשהו ומבקשים להגביל את מסגרת השיח על פי תכנים המתאימים לקוד השיח הרצוי לגורם המצנזר (אף כי לעיתים, בעקבות ההתערבות, נוצרת תהודה המרחיבה את השיח מעבר למידותיו האורגניות, ללא מעשי הצינזור). מטרת הדיון שאציע כאן היא להרחיב את מושג הצנזורה בשדה האמנות דרך הצפת הפרקטיקות הפוליטיות העכשוויות שיוצרות פעולה מצנזרת. הדיון יביא בחשבון את התנגדות הקהילה הנוצרית בחיפה להצגת העבודה, אבל יתמקד בעיקר בהתנגדותו של האמן עצמו להצגת העבודה, בהתאם לעמדת ארגון ה-BDS כלפי מדינת ישראל. לאורך הדיון אבקש לאפיין את החרם על ישראל כפעולה מצנזרת באמצעות שתי מערכות תיאורטיות מקבילות: האחת תתבסס על הגדרת הצנזורה השיחית על פי פייר בורדייה ([1984] 2005), והאחרת תתבסס על פרקטיקות פיקוח והענשה כפי שהגדיר אותן מישל פוקו ([1975] 2015). לאור הבחינה של הגבלת השיח, הפיקוח עליו והגדרת הצנזורה גם כאמצעי ענישה, בסיום המאמר אנסה לבסס טענה בדבר תפקודם של המוזיאונים הציבוריים בישראל בעידן העכשווי.

כל מערכת שיח מתנהלת על פי מערך של קודים שתפקידם לשמור על סדר חברתי שתואם את האינטרסים של בעלי השליטה בשיח ובחברה. המהות הדיסקורסיבית של כל מערכת שיח נשענת על מסגרת של מוסכמות, שכוללות ביטוי למקובל ולבלתי-מקובל, או במילים אחרות, ביטוי שנמצא בתוך מסגרת הקוד או חורג ממנו. בורדייה טען שכל שיח ממילא מצונזר מבפנים – כלומר, כפוף לקודים שעיצב השדה עצמו. לעומת זאת, צנזורה המופעלת מבחוץ מערבת שדה אחר, שבדרך כלשהי כופה את קוד השיח שלו על השדה הראשון. הצנזורה החיצונית שהופעלה כאשר קראה ראשת העירייה להסיר את מק'ישו מן התצוגה משקפת התנגשות של שדות שיח בעלי גבולות שונים. במקרה זה, בגלל עמדות כוח, גבולות השיח של קבוצת הקהל הנוצרי המאמין, המצונזר מבפנים (מתוך השדה), נכפו על קבוצת "המוזיאון" (שדה האמנות), והשיח של שדה האמנות הוגבל ושונה לכדי צורה אחרת של שיח. התוצאה – הסרתן של כמה עבודות אמנות (פעולה שברובד השיחי מכונה השתקה) – מגלמת בתוכה הן פרקטיקה של צינזור-עצמי – הגבלה של השיח שעוצבה בשדה כלשהו, והן פרקטיקה של צינזור חיצוני – הגבלה שנכפתה על שדה אחר. במקרה זה ההשתקה משבשת את הקוד השיחי ואת פעולתו של השדה משום שהיא מחילה עליו גבולות שנקבעו בהתאם למערך אינטרסים זר.

כידוע, סיפור המקרה החל עם מחאתה של הקהילה הנוצרית בחיפה, אבל כלל תפנית בעלילה, כאשר האמן עצמו הצטרף למחאה בדרישה להסיר את מק'ישו מהתערוכה בישראל עקב השתייכותו לארגון ה-BDS. התערבות שרת התרבות מירי רגב נתפסה בקרב רבים כהתערבות אופורטוניסטית שאינה משקפת בהכרח הזדהות עם השדה הנוצרי או עם מסגרת השיח של הקהילה הנוצרית בחיפה, אלא מבטאת התנגדות לשדה האמנות ולחופש הביטוי. לעומתה, לינונן הצטרף לבקשת ההסרה ללא הבעת תמיכה במחאת הנוצרים בחיפה, וממניעים שונים לחלוטין.1 מבחינה אסוציאטיבית, ייתכן שפנייתו לעזרה לסיעת חד"ש בעיריית חיפה נתפסה בקרב הציבור הישראלי כקשורה לקהילה הערבית החיפאית, שמקצתה זוהתה עם המחאה, אבל למעשה, פנייה זו נבעה מהתנגדות לכיבוש הישראלי בשטחים ובשל זיהוי סיעת חד"ש עם עמדה זו.2 ואולם הסוגייה שמעניינת אותי יותר מההבחנה בין מערכות השיח שמהן עלתה המחאה טמונה במהות ההשתקה, כפי שהיא נוצרת מצורות שיח ושדות מגוונים. במילים אחרות, מדובר בדרכי ביטוי זהות – השתקה/הסרה – של שתי מערכות שיח שונות, במקרה זה השיח הדתי והשיח הפוליטי סביב הכיבוש, כאשר דרך ביטוי זו נכפית על מערכת שיח שלישית, המתקיימת בשדה האמנות/במוזיאון.

כאשר בורדייה מבקש להגדיר את הדינמיקה שיוצרת מערכת שיחית, הוא מציע ש"כל התבטאות היא התאמה בין אינטרס להתבטא לבין צנזורה, הנקבעת על ידי מבנה השדה שבו מתבטאים; התאמה זו היא תוצר של עבודת אופמיזציה [Euphemism, עידון לשוני, או החלפה של ביטוי בלתי ראוי באחר מקובל], שיכולה להגיע עד כדי השתקה מוחלטת, שהיא מקרה הגבול של הדיבור המצונזר" (בורדייה, 2005 [1984]: 135). ניסוח זה נראה בר-תוקף בהקשר של הצורה השיחית שנוצרת מן הקוד בשדה של הקהילה הנוצרית-דתית. לצורך תיאור גס של המודל השיחי, נוכל לומר בפשטות כי השדה נשען על קידוש של הסמלים הנוצריים; הומור וביקורת הם פרקטיקות נוגדות קידוש, ולכן לא ניתן להחיל אותם על הסמלים הנוצריים במסגרת השיח בתוך השדה. לפיכך, בפועל מושתקת כל פרקטיקה של הגחכה או הבעת ספק בסמלים הקדושים. במינוח של בורדייה נוכל להגדיר זאת כאופמיזציה קיצונית או כצנזורה מוחלטת (המתאפשרת משום שבמקרה הזה אין כל אינטרס של השדה להתבטא בהגחכה או בביקורתיות).

ואולם, האם ניסוח זה תקף גם בהקשר של השתקה הנובעת משייכות ל-BDS? תנועת ה-BDS דוגלת בהתנגדות לא-אלימה (מבחינה פיזית) למדיניות הכיבוש והשליטה בשטחים מצד מדינת ישראל. בתוך שדה האמנות והתרבות התנגדות זו מתבטאת בעיקר באמצעות הפעלת חרם על ישראל. במקרה הנוכחי ביקש האמן להפסיק את הצגת עבודתו במוזיאון חיפה כחלק מפרקטיקה של חרם תרבותי על רקע פוליטי. מבחינה שיחית, תנועת ה-BDS אינה משתמשת באופמיזציה, אלא מבקשת לשלול לחלוטין תוכן כלשהו, ולכן גם את האפשרות לשיח על אודות תוכן זה או מה שנובע ממנו. אם כן, אף שאנו ניצבים בפני שני שדות הזדהות שאינם בהכרח חופפים – שדה הנוצרים החיפאים ושדה תומכי ה-BDS, המקיימים מערכות שיח המובנות על פי שני קודים שעל פניו אין קשר ביניהם – בפועל, שני השדות האלה שמו לעצמם למטרה להסיר את העבודות המדוברות. ואולם אף שמדובר במוטיבציות שונות להשגת מטרה זו, התוצאה של ההסרה אחת היא: השתקה. במובן זה, אפשר להגדיר פרקטיקות BDS כפרקטיקות מצנזרות, משום שלא מדובר כאן רק בסוגיות או בעמדות פוליטיות, אלא באופן שבו צנזורה מעצבת תוכן שנשלל – תוכן שהוחלה עליו שלילה. עבור תוכן כזה נדרשת קריאה של הנעדר, המגולם גם על ידי הבלתי-נאמר או הבלתי-נראה. אבל השיח החזותי דורש את הנראה; הוא אינו ניתן לניתוח או לפרשנות בלי החזותי (והכוונה כאן אינה למצב שבו החזותי לובש צורה מושגית או בלתי-חומרית, אלא למצב שבו צורתו של השיח נשללת). צנזורה כזו, השוללת את הצורה, מסיטה את התוכן, ובכך מנטרלת את האפשרות לקיומו של השיח.

אם כן, סיפור מק'ישו מציג מקרה של ניסיון להשתקה מוחלטת באמצעות שתי דרכים של צנזורה שהופעלו בו-בזמן על המוזיאון: צנזורה מצד שדה הקליטה של האמנות – הקהל, שבמקרה זה הזדהה בתור הקהילה הנוצרית, וצנזורה מצד שדה הייצור של האמנות – האמן, שבמקרה זה הזדהה בתור חבר BDS.3 שתי דרכי הצנזורה האלה מתבטאות בצורה זהה של שלילה של שתי מערכות תוכן, שבשדות השונים נושאות צורות שונות. שתי מערכות התוכן נגזרות מעמדות היררכיות של פוליטיקת הזהויות: נוצרים מול יהודים; ישראל מול העולם הליברלי. ואולם התקה של תוכן משדה אחד לאחר משנה את צורתו, והתקה של צורה משדה אחד לאחר משנה את תוכנה. כך בעצם, ביטול הצורה (השתקה) הכפול מרדד את שתי מערכות התוכן לכדי עמדה שיחית אחת, פרדוקסלית, של שלילת השיח. למעשה, ככל שפוליטיקת הזהויות תהיה גורם חזק יותר שמארגן את השדה, כך ניתן לצפות שמאבקי הכוח, החשאיות והצנזורה יהפכו לכלים שגורים יותר, המעצבים צורות ומבני שיח שבראשם פרקטיקת הימנעות.

מה שמבדיל בין שני סוגי ההימנעות המצנזרת, זו של הקהילה הנוצרית וזו של חברי תנועת ה-BDS, הוא שבפרקטיקת ה-BDS לא מדובר בהימנעות שבבסיסה חשש מתוצאה כלשהי, אלא בהימנעות כדרך ענישה. משמעות הדבר היא שהשיח נתפס כמרחב פריבילגי, ולכן מניעתו עשויה להיתפס כעונש. על מנת לחבר בין המושגים "שיח" ל"ענישה", אפנה לפוקו, שבספרו לפקח ולהעניש דן בהיסטוריה של בתי הסוהר ובהדרה מן החברה כאמצעי ענישה (פוקו [1975] 2015). פוקו מתרכז בענישה של אינדיווידואלים, ומתאר מעבר היסטורי מענישה פיזית לכליאה: הענישה הפיזית כללה עינויים והוצאות להורג, ששימשו כספקטקל להמונים שמזוהים עם הקבוצה המענישה; הכליאה, לעומת זאת, מוותרת על הספקטקל הציבורי לטובת הדרה מן החברה – פרקטיקה שנתפסת על ידי החברה המענישה כהומנית ונאורה יותר, ולכאורה נטולת אלימות.

ההקבלה שאני מבקשת לערוך כאן ממירה את ההתרכזות באינדיווידואלים ובקוד החברתי להתרכזות ביחסים מדיניים ובקוד הבין-לאומי. המטרה המוצהרת של תנועת ה-BDS היא ליצור התנגדות לא-אלימה למדינת ישראל – כלומר התנגדות שאינה בגדר ביטוי פיזי כלשהו של מלחמה. במושגים של פוקו, המדינה מקבילה כאן לגוף הפיזי של האינדיווידואל, ולחימה פיזית על גבולות המדינה ושטחה מקבילה לעינויים הפיזיים, המפקיעים את הגוף האנושי. בהתאמה, המעבר ההיסטורי והתרבותי לענישה באמצעות הדרה – בית הסוהר במחקרו של פוקו – מקבילה להחלפת המלחמה בהחלת חרם, לכאורה בלתי אלים, על מדינת ישראל. כמו במעבר לפרקטיקה של כליאה, פרקטיקת החרם מייצגת כלכלה חדשה של הכוח, כאשר היא חוסכת במשאבים פיזיים ומתהדרת בכסות של הגינות והומניזם. כפי שטען פוקו בנוגע לשיטת המאסר, זו "אסטרטגיה לכונן מחדש את הכוח להעניש, על פי אופנויות העושות אותו סדיר יותר, יעיל יותר, יציב יותר ומפורט יותר בהשפעותיו; בקיצור, אופנויות שיגדילו את השפעותיו ויקטינו את עלותו הכלכלית [...] ואת עלותו הפוליטית [...]" ([1975] 2015, עמ' 101).

ה-BDS, שלפיכך ניתן לראות בו "פיזיקה אחרת לגמרי של הכוח" (פוקו [1975] 2015, עמ' 145), הוא – בהיבט התרבותי ולא הכלכלי – אמצעי להדרה מן השיח. ואולם כאן המקום לחזור לבורדייה ולביקורת השיח המצונזר, על מנת להבין שההימנעות המאפיינת את פעולות ה-BDS, למעשה, מתפקדת כצנזורת שיח ברובד הבין-לאומי: כאשר השדה הבין-לאומי מחריג מן השיח התרבותי שלו תת-שדה כלשהו שאינו תואם את הקוד הבין-לאומי, הוא למעשה מבצע פעולה מצנזרת. הבנה זו של מניעת השיח – במקרה זה באמצעות מניעת התצוגה – בתור ביטוי של צנזורה, משיתה על השדה חוויה של אלימות, אפלה וחשד. השיח המצונזר, שהוא תוצר של מניעה עקב חרם, מהווה בו-בזמן צנזורה ועונש, ומציע דרך ענישה באמצעות צינזור. במרחב המושגי הזה נקשרות התיאוריות של בורדייה ושל פוקו, ומאפשרות לנו לפרש את מניעת השיח במסגרת ה-BDS כדרך מצנזרת של ענישה, המשתמשת בכלים של חשאיות ובאוטונומיה של כוח.

חשאיות ואוטונומיה הן המושגים הבסיסיים שבעזרתם פוקו מאפיין את מרחב הכליאה. ואכן, במקרה של ה-BDS מדובר בחרם שאינו מקודד בחקיקה של השדה הבין-לאומי (כלומר בענישה על פי החוק), אלא נובע מיחסי הכוח בין השדות – או, כמו במקרה זה, מיחסי הכוח בשדה האמנות עצמו. מדובר בכוח להעניש, המופעל על פי קריטריונים שכלל אינם כפופים למערכת בקרה (מלבד המערכת השיחית), ועל כן מהווה ענישה "חשאית" על פי הגדרתו של פוקו.4 כמו כן, סוכן הענישה, שבמקרה זה הוא האמן, מפעיל סמכות מלאה שצד שלישי אינו יכול לעכב לכאורה, וכך יוצר ענישה "אוטונומית".5 הוא עושה זאת על מנת "לתקן" את הנענש באמצעות הפעלת כוח טוטלית שאינה ניתנת לבקרה ולניטרול, בדומה לתפיסתו של פוקו את בתי הסוהר.

אם כן, החרם הוא הפעלה של הכוח להעניש – בדרך של כפייה, בידוד וחשאיות – לצורך אילוף (כלומר, פעולה לצורך שינוי התנהגותי-מדיני, לדוגמה, בניגוד לפעולה לצורך סימון בלבד). בבתי הסוהר חנינה או הקלה בעונש הן תוצאה של התנהגות ראויה, כלומר של ציות לאינטרסים של בעלי הכוח. בהתאמה, ההדרה השיחית, שהיא דרך הענישה של תנועת ה-BDS, תופסק לכאורה, אם מדינת ישראל תציית לקוד של השדה הבין-לאומי בהקשר של הכיבוש.

בכל מקרה, המוזיאון הישראלי ניצב למעשה אל מול שני ביטויים משלימים של צנזורה וכפיית קוד שיחי: האחד, תחת פעולתו של ה-BDS, שבמסגרתו פרקטיקת ההימנעות וההדרה מצנזרת את השיח, והאחר, במקרה של ציות מדיני לדרישות הקוד הבין-לאומי - ציות שבמסגרתו מדובר בכפיית הקוד של שדה אחד על השדה האחר (בהנחה ששינוי אכן ינבע מהלחץ הבין-לאומי, ולא מלחץ פנים-מדיני, לדוגמה). אם כן, בנוגע לפעולת ה-BDS, תמיד יהיה השיח כפוף לצנזורה (אמנם לא כל כפיית שיח מהווה ענישה, אבל כל כפיית שיח מצד שדה חיצוני כלשהו על המוזיאון משמעה צינזור מן החוץ).

סוגיית ההון גם היא משותפת לבורדייה ולפוקו, אבל בורדייה מתייחס להון במושגים חלופיים של הון סימבולי-תרבותי-אינטלקטואלי אל מול הון פיננסי-פוליטי, ואילו פוקו בעבודתו על בתי הסוהר מתייחס להון כאל משאב של כוח, שעשוי להיתרגם גם למישור הפוליטי והכלכלי, אבל בראש ובראשונה הוא בעל מהות פיזית והשלכות פיזיות. במסגרת התנועה שפוקו מתאר מהלחימה הפיזית לכליאה, דמות החייל מוחלפת בדמותו של הסוהר – נציג הציבור, המעניש, המדיר, המפקח. ההשוואה שהצעתי כאן למקרה של החרם התרבותי מובילה אותי לזהות את החייל-הסוהר במקרה זה בתור איש התרבות – האמן. ההון התרבותי שבו מחזיק האמן מגלם את אמצעי הקיום התרבותי, ומניעת גישה להון זה מהווה ענישה מצידו של האמן. במילים אחרות, עבודותיו של האמן, שעל פי בורדייה מוגדרות כהון סימבולי, משמשות גם כסוג של כוח, ומניעת הצגתן מהווה ביטוי להפעלת כוח.

נקודה חשובה היא שהחייל כמושג, או במקרה זה, האמן, הוא דמות צייתנית כשלעצמה; כסוכן שיח הוא משמש בובה פוליטית, גוף ממושמע בעצמו, שבתורו מנוצל על ידי ריבון או על ידי מבני כוח בשדה שבו הוא פועל. לפיכך, התמונה כפולה: הענישה מהווה דרך ליצור מישמוע של גופים או פרטים בשדה – דרך שהיא למעשה כפייה של צייתנות, ואולם גם החייל (או סוכן הענישה, במקרה זה – האמן) ממושמע בעצמו באופן סמוי.

אם כן, המקרה של החרם על המוזיאון הישראלי משקף מודלים מוקטנים של כוח, שבעצמם משרתים אינטרסים של מבני כוח גדולים יותר. עקרונות תנועת ה-BDS מגלמים בעצמם ציות לכללי הפוליטיקלי קורקט – כללים אשר מבקרים ושוללים אלימות. ואולם למרות הניסיון לבנות מודל שאינו פיזי ושאינו אלים, התוצאה – הימנעות, הדרה, וצינזור – מהווה כפייה, שהיא במהותה פרקטיקה אלימה.

מבחינת עמדות כוח ומבנה חלוקת הכוח/הון, מיקומו של המוזיאון בשדה מורכב: במקרה של מק'ישו, קבוצת הקהל הנוצרי בשילוב העירייה ובתמיכת משרד התרבות ביקשו לשלול את זכות הדיבור של המוזיאון; בו-בזמן ביקש גם האמן לשלול את זכות הדיבור של המוזיאון. כך, המוזיאון, שניצב בצומת בין קבוצת הייצור לבין קבוצת הקליטה, הפך לגוף החלש ביותר מבחינה אוטוריטטיבית. הגופים בעלי הכוח סביב תקרית זו הם: היצרנים-אמנים, שבמסגרת ה-BDS בוחרים למי תהיה נגישות לתוכן –במקרה זה, השיח של האמנות, והצרכנים הסקטוריאליים, שמהווים קבוצת כוח פוליטית המכתיבה את קוד הפוליטיקלי-קורקט, ועל ידי כך מפעילים גם הם צנזורה על המוזיאון כגוף תוכן או שיח. שתי עמדות כוח מצנזרות אלו מרוקנות ממהות את כינונו של המוזיאון כבמת שיח, משום שהן משתיקות את השיח – שבמקרה הזה, הוא שיח ביקורתי/אמנותי.

כפי שקבע בורדייה, הדרך הבטוחה ביותר להשתקה היא הדרה מעמדות שיחיות; פרקטיקת החרם מציגה הדרה עצמית – השתקה עצמית, שהאמן מפעיל על עצמו בהקשר של המוזיאון הישראלי. אם כך, הצינזור העצמי הזה הוא רב-רבדים: מדובר באלימות המופעלת כלפי האמן עצמו, כלפי המוזיאון – הנענש באמצעות הדרתו מן השיח, וכלפי הקהל המודר גם הוא כאשר נמנעת ממנו הנגישות לשיח. פרקטיקה זו יוצרת מעין כליאה של הקהל הישראלי, מבחינה שיחית, כאשר המוזיאון ניצב בתווך, בין הגוף הריבון לגוף הכלוא. מנגד, צינזור השיח על ידי קבוצת הקהל, כאשר אף היא יוצרת הימנעות והדרה עצמית, מותירה את המוזיאון כבובה האומרת רק את מה שהשדה מתיר לומר.

מחאה היא מושג הנתפס לרוב כקשור לעידוד השיח והרחבתו ולחופש הביטוי. המקרה של מחאת ה-BDS, אף שבתיאוריה הוא מציע מחאה בלתי-אלימה, מספק דוגמה לדרך שבה חרם תרבותי עלול להוות פעולה אלימה כלפי השיח. במצב כזה, המוזיאון עלול לאבד את כוחו הפרפורמטיבי בשיח, ולמצוא את עצמו מצונזר, מוגבל או מושתק. מבחינה שיחית, פעולת החרם והצינזור כולאת את המוזיאון ואת קהליו באופן שמרפרר לכליאה האזרחית, הכלכלית והתרבותית שה-BDS עצמו מתנגד לה. במובן זה, ייתכן שפעולת החרם היא התגובה האפקטיבית ביותר לכיבוש – לאו דווקא הודות לתפקודה ה"מעניש" אלא יותר בשל ההקבלה המושגית שנוצרת באמצעות צינזור השיח, בין כליאה אחת לאחרת. ייתכן שכאן עולה אפשרות דווקא להרחבת השיח ולקשירה מהותנית בין אמנות לפוליטיקה, כאשר בתווך מתקיים השיח ומתבררים גבולותיו.  

ביבליוגרפיה

בורדייה, פ' [1984] (2005). שאלות בסוציולוגיה. תרגום: אבנר להב, רסלינג: תל אביב.

גל, נ' (2019). סחורה מקודשת. בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

לב-שגב, א' (2019). הזווית המוזיאלית של פסק-דין מק'ישו. בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

לוריא-חיון, ע׳ (2019). על הפרדתה של דוקטרינת החסד הנוצרי מרוח הקפיטליזם. בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

פוקו, מ' [1975] (2015). לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר. תרגום: דניאלה יואל, רסלינג: תל אביב.

תמיר, ח' (2015). החרם התרבותי על ישראל: דין-וחשבון. ערב רב. https://www.erev-rav.com/archives/34747 נדלה (16.7.2019).

• 1. לוריא חיון, במאמרה בגיליון זה (2019), טוענת כי עמדת היצירה של לינונן, במובנים רבים, אנלוגית לחלקים מן הביקורת הנוצרית שהופנתה נגד העבודות ומה שהן מייצגות.
• 2. לדיון הרואה את המחאה בחיפה כחלק מהקונפליקט הישראלי פלסטיני, ראו גל בגיליון זה (2019).
• 3. לדיון בהשלכות הצנזוריאליות של פסק דין המחוזי בהקשר של הסרת מק׳ישו, ראו לב-שגב (2019) בגיליון זה.
• 4. החשאיות עשויה להתבטא גם בשימוש בכוח בצורת סחיטה או איומים – במקרה זה מצד ארגון ה-BDS. ראו לדוגמה: http://www.stopbds.com/?page_id=1899; גם תמיר (2015) מתייחסת למצב שבו "האמנים נסוגו מהשתתפות בה בעקבות לחצים מצד העולם הערבי (בעיקר דרך רשתות האינטרנט) וחשש מאובדן האמון בקרב קהילותיהם".
• 5. בפועל, במקרה זה, העבודה לא הייתה שייכת ללינונן, אלא לגלריה שממנה הושאלה על ידי המוזיאון, ולכן הוסרה עקב סיום חוזה ההשאלה, ולא עקב דרישתו של לינונן.