Smooth Operator

עבודת המיצג תדרוך שערכו חברי תנועה ציבורית לראשונה בטריאנלה בניו-מיוזאום (New Museum) בניו-יורק (2012), ולאחר מכן בערים שונות בישראל, בארצות הברית ובאירופה, היא תרגול של פעולה חשאית שמכוונת את מבטה אל ההסדרים החברתיים-תרבותיים-גופנים של עולם הביון. הצופה, שלוקח חלק פעיל בעבודה, חושף באמצעות סדרה של פעולות את האסטרטגיות שמשמשות את החשאי והאפל. לאחר שנענה לקול קורא שהופץ ברשת וקיבל מ"המפעיל" הנחיות בדואר אלקטרוני, מתבקש/ת הצופה להגיע למלון מפואר. בכניסה למלון מחכה למשתתף/ת שומר ראש שבודק את תעודת הזהות שלו/ה ומוודא שהוא או היא אינם נושאים על עצמם מכשירי הקלטה. לאחר הבידוק מלוּוה הצופה לירכתי הלובי. אדם, לרוב אישה לבושה חליפה כהה, ישובה ליד שולחן צדדי, ממתינה לו בדריכות. התדרוך אורך כחצי שעה, ובמהלכה מועבר לצופה-המתודרך מידע. במיצג אחד המידע עוסק בחרם התרבותי והאקדמי על מדינת ישראל; באחר הוא מוקדש להתחקות אחר עבודות אמנות שנוצרו בפלסטין לפני 1948, שמצויות באוספים פרטיים. בתום התדרוך נפלטים נשאי הידע חזרה אל המציאות. דלת צדדית מקיאה אותם החוצה אל חלק אחר של העיר.

הסוכן/ת יוצא אל העולם, נע ונד, כשבאמתחתו צרור מילים שצריכות אולי להימסר. נשאי הידע מרכיבים שרשרת אנושית מפותלת וסבוכה שנפרשת בזירות מרובות. פעולות הביון מתניידות בין ברים מצחינים מאלכוהול וזימה, חדרי מלון מהודרים, נמלי תעופה ומטוסי סילון. מרחבים לא נוחים, מלחיצים, מפחידים, אך גם קסומים. כוריאוגרפיה של איפוק מנווטת במיומנות את דרכו של הסוכן בין כל אלו, יוצרת אצל הצופה מהצד חוויה של איום ועונג. אך איסוף המידע המודיעיני, האזנות הסתר ופעולות הבילוש אינם מתרחשים רק בעולם הצללים הממשי. חלק ניכר מהפעולות החשאיות מתרקמות במוחו הקודח של הסוכן. שם, בבדידות מזהרת או במרחבים אנושיים צפופים, נבנה הדימוי המתוחכם של המרגל. אל הדימוי הזה התוודענו באין-ספור ספרי מתח, סרטים הוליוודיים ואוטוביוגרפיות מסתוריות, שהפכו את קבלני המעקב לכוכבים הֶרואיים. האם זה דימוי ריק של תככים ומניפולציות ציניות או של לוחם מסתורי ממותג שמודע היטב למעמדו? בכל מקרה, הריגול, שהיה נחלתם של גברים מסוקסים ונשים פתייניות, הפך לתעשייה משגשגת שמגלגלת מחזור כספים אדיר. ליקוט מידע, שתילת מידע, העלמת מידע והצלבת מידע היו לדרך חיים. הממסד הביטחוני והממסד המודיעיני, שמנהלים את הפעולות האלה, היו למובן מאליו. עכשיו, כש"האח הגדול" הוא לא רק חזון ספרותי דיסטופי שמבקר בחריפות את הממד הדיקטטורי הטמון בפיקוח ובניטור מתמידים מטעם המדינה, אלא גם תכנית בידור להמונים שמשודרת בשידור ישיר, אין להתפלא על הקונצנזוס שבו מתקבלים ענף המודיעין והטכנולוגיות המשוכללות הרתומות אליו.

אני פוגשת את דנה יהלומי, שיצרה את העבודה יחד עם האוצרת והתיאורטיקנית אלינה קטסוף, לשיחה על המבנה החברתי (ההרמטי) של הפעולה החשאית ועל המוטיבציות שהניעו את הקבוצה לחשוף אותן.

דנה: תדרוך נוצר בעקבות צורך. השתתפנו בטריאנלה של הניו-מוזיאום והצגנו שם עבודה שעוסקת בפרויקט תגלית. הכוונה הייתה לנתח את המבנה, הפוליטיקה והפסיכולוגיה שמרכיבים את המפעל החינוכי של תגלית ולבדוק מה עשויה להיות המשמעות של Birthright Palestine – פרויקט שמרפרר ל-Birthright Israel, מיזם שהוקם כדי להילחם בתופעת ההתבוללות של הדור היהודי הצעיר בתפוצות ולחזק את הקשר בין יהדות התפוצות לישראל, וזאת באמצעות יצירת סדרה של סלונים שבהם התנהלו שיחות שונות שעסקו בנושא. כדי לארגן את הסלונים האלה יצרנו קשר עם אקטיביסטים, עורכי דין ומומחים מתחומים שונים. בתהליך העבודה לגיבוש הסלונים נתקלנו בהרבה מאוד מחסומים ובניסיונות למשטר את מה שניתן (או לא ניתן) להגיד ואיך כדאי להגיד זאת. בסופו של דבר, השקענו משאבים במגבלות השונות שהטילו גורמים שונים, פלסטינים וישראלים, על התנהלות הסלונים, הרבה יותר משהשקענו בארגון הסלונים עצמם. מה שהתרחש בצללים של תהליך יצירת העבודה (הסלונים) העניק לנו כמות עצומה של מידע שקשור ללב הפועם של הפוליטיקה של הייצוג. זה סוג של מידע שלא ניתן לחשוף אותו כמות שהוא; זה מידע "עדין" שמורכב מניואנסים; זה לא מידע שמרצים עליו בפני קהל או פשוט מציגים לראווה. שאלנו את עצמנו איך בכל זאת לוקחים את המידע הזה וחושפים אותו – לא בכתבת תחקיר עיתונאית, אלא באופן שיאפשר לצופים לקרוע את המסווה שמחפה על תעשיית הידע שפועלת מאחורי הקלעים. לכן רצינו להפעיל את הצופה כסוכן ידע. רצינו להדגים איך ידע שאינו גלוי יכול להפוך לפעולה ולחוויה רגשית-גופנית-קוגניטיבית. כך יצרנו פרויקט אמנות שמתנהג כמו פעולה חשאית; פעולה חשאית שמופיעה כפרויקט אמנות.

דליה: ניסיתם לבנות תחנת ממסר אנושית חשאית.

דנה: הצופים התבקשו להמשיך פעולה חשאית, שלכאורה החלה לפניהם ותמשיך אחריהם. התפקיד שלהם באירוע היה להיות נשאים של מידע, לפעול על פי המידע, להחליט מתי ומה לעשות במידע. לדוגמה, האם להעביר את המידע מנקודה לנקודה? מאדם לאדם? ממרחב למרחב? לחקור על אודותיו? האם לשכוח ולהשכיח אותו?

פעולת התדרוך עצמה נבנתה בתבנית של מותחן. בסוף התהליך המשתתפים הפכו בעצמם למפיצי הידע, על אף שלא צוידו בנמענים ברורים או במטרות קונקרטיות. במובן זה, התדרוך הוא הפעלה של מתודולוגיה שמדגישה הן את ההוויה של המרחב החשאי והן את המסרים שהועברו במסגרתו. התדרוך רוצה להאיר את המבנה הזה, על הצורה והתוכן המאפיינים אותו, ולחשוף את המשמעויות שכרוכות בו.

דליה: העבודה היא למעשה התחקות אחרי דינמיקה שאמורה להתרחש במחשכים.

דנה: אנחנו רוצים לסדוק את המבנים ההרמטיים, המובנים מאליהם, של עולם הביון. בניגוד למה שמתרחש בעת צפייה בתערוכה, בתדרוך מופעלת חשדנות כלפי מה שהצופה רואה או לא רואה. זו הייתה הכוונה שלנו. רצינו שהעבודה תפעיל שאלות נוספות מעבר למה שמוצג, מעבר למידע שטמון בעבודה המסוימת הזאת.

דליה: העבודה מבטאת גם איזושהי היקסמות מעולם הריגול?

דנה: אנחנו פחות מאוהבים בדימוי של המרגל או של הסוכן. אנחנו לא שבויים באיזו פנטזיה של סרט ריגול. זו פעולה שלא עונה על התשוקות לפעול בעולם אפל, מסוכן, אפוף אימה וסוד. עולם מסעיר, מתוחכם, אלגנטי. העבודה משחזרת את הפנטזיה הזאת כדי לסדוק אותה. המשתתף לא באמת עושה משהו פרקטי במידע שהוא מקבל. הוא נפלט למציאות אחרי שהמידע בידיו, אבל אין לו באמת תפקיד. איש לא מחכה לו ב"תחנה" הבאה. הוא הופך להיות נשא של ידע, שלא ברור אם הוא צריך להיות מועבר ולאן. הוא לא חלק משרשרת פיקוד או ממזימה. העדר משימה ספציפית, ברורה, שנמסרת בתום התדרוך, סודק את המבנה של הפעולה, את המטרות שלה, את ההילה שלה. ההחלטה כיצד לפעול בנוגע לידע עוברת לידיו של הנשא החדש, המתודרך.

תדרוך II הוא תוצאה של מחקר שנערך בהובלתה של הגר אופיר אחר אמנות מודרנית שנעשתה בפלסטין לפני 1948. ניסינו לפענח את העולם שמאחורי הקלעים, העולם שגורם לדברים לקרות (או לא לקרות), שגורם למוזיאונים להיפתח או לא להיפתח, לאוסף להתגבש או לא להתגבש. הפרוטגניסט של תדרוך הוא המציאות שמתארגנת דרך עולם שלם של זירות וסוכנים סמויים מהעין, שמנהלים את הביקור השגרתי במוזיאון. אם נצליח לשנות משהו בדינמיקה הזאת, אולי גם המציאות שתעוצב על ידה תשתנה. אולי היא תהפוך להיות סדוקה או מורכבת או מודעת לעצמה קצת יותר. העבודה לא מבקשת לחרוץ משמעויות: המוזיאון טוב / המוזיאון לא טוב. הפעולה הזאת מבקשת להבין איך בכלל מוזיאון מתעצב, מובנה, מתכונן, במרחב החזותי וגם במרחב הממשי. תדרוך משתהה במרחב הזה ומנסה לפרום אותו. אני חושבת שהמהלך הזה נותן למשתתפים תחושה של כוח. לא רק מכיוון שהם מרגישים שנחשף בפניהם סוד משמעותי, אלא גם כי הפעולה הזאת כבר הופכת אותם לחלק מאיזושהי עשייה שהם יכולים להמשיך בחיי היום-יום.

דליה: העבודות של "תנועה ציבורית" ישראליות? הן מעוגנות במציאות הפוליטית המקומית?

דנה: הפעולות שלנו אוניברסליות בזה שהן לא מתבוננות על התוצר המוגמר, לדוגמה, על מאפיינים של זהות מסוימת, אלא על תהליך ההפקה שלו. אנחנו מנסים לבודד רגעים מתהליכי הבנייה ולהסתכל עליהם מחדש. המיצג שלנו ממוקד בדינמיקה של התהליך, הוא נבנה על בסיס המהלכים הפרפורמטיביים של המציאות המוכרת.

דליה: ומה עם הגוף?

דנה: תדרוך הוא גם פעולה גופנית, אף שהעבודה מתבוננת ברגעים שבהם הגוף סטטי. מרוכז. דרוך. הרבה מהפעולות שלנו לומדות ויוצרות כוריאוגרפיות ציבוריות שמבקשות להניע את הקהל, אבל גם מבקשות לשחזר את האופנים שבהם הגוף שלנו ממושטר. במקרה של תדרוך, המישטור של הגוף, המבט הנוקב של שומר הראש שעומד לצד הצופה המתודרך, בוחן את תנועותיו ומוביל אותו ברחבי המלון, הוא כלי משמעותי של החוויה האינטימית שנמצאת בבסיס המפגש. במובן זה, זו פעולה שעוסקת בגוף הנע אבל גם פעולה טקסטואלית, פעולה של שינוע טקסטים. במהלך האירוע אנחנו מנסים לצטט מחוות גופניות שקשורות להעברת סוד, שקשורות למקום שבו משמעויות מובנות. אמנם התסריט התרבותי של האירוע לקוח מסרטי ריגול, אבל הגוף ממלא בו תפקיד מרכזי – התפקיד של העברת הידע.

דליה: למה "סוכן כפול"?

דנה: הטענה שלנו היא שכדי לעסוק באמנות ביקורתית האמנים צריכים לפעול קצת כמו סוכנים כפולים. שדה האמנות פועל בתוך סד של לחצים שמושכים לכיוונים שונים. התקווה שלנו בעבודה הזאת היא לחתור באיזשהו אופן תחת המנגנון המפעיל של השדה. ליצור במנגנון סדקים ולשהות בהם. לא רק להצביע על הסדק אלא גם לחוות את הדילמות שצפות בו ולהזמין אחרים להשתהות בדילמה לרגע כלשהו. במובן הזה, האמן מתפקד כסוכן כפול. האמן צריך את מרחב התצוגה, את האפשרות להציג את היצירה שלו בפומבי ומול קהל, ובו בזמן היוצר והיצירה מנסים לקעקע את היסודות של מרחב התצוגה. אנחנו לא משקרים לאף אחד מהצדדים. אנחנו בעצם מגלמים שתי מוטיבציות סותרות. הסוכנות הכפולה נוכחת בפרקטיקות שמפעילים אמנים רבים ששוהים במרחב פוליטי אמביוולנטי.

הסוכנות והסוכנים של תדרוך: הגר אופיר, אמיר פרג׳ון, רות פתיר, ניר שאולוף

תנועה ציבורית, תדרוך: גוטנבורג. הביאנלה לאמנות עכשווית גוטבורג, שוודיה, 2017. צילום: הנדריק זייטלר

תנועה ציבורית, תדרוך I, מלון שאטו מרמונט / ארטיס, לוס אנג׳לס, 2013. צילום: כרמן יוריארטה, Phoenix Raising Art

תנועה ציבורית, תדרוך, פסטיבל מתחת להר, ירושלים, 2013. צלם לא ידוע

תנועה ציבורית, תדרוך: גוגנהיים, מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, ניו יורק, 2016. צלם: אניד אלוורז, באדיבות קרן סולומון ר. גוגנהיים

Soulution263 Double Agent, Public Movement Delegates, alhena Katsof and Dana Yahalomi, 2015. Sternberg Press, pp. 46-47

Soulution263 Double Agent, Public Movement Delegates, alhena Katsof and Dana Yahalomi, 2015. Sternberg Press, pp. 50-51

תנועה ציבורית הינו גוף מחקר פרפורמטיבי הלומד ויוצר פעולות במרחב הציבורי, צורות של סדר חברתי, כוריאוגרפיות של ציבור, טקסים פומביים וסמויים. בין פעולות התנועה: אוסף לאומי, מוזיאון תל אביב לאמנות; כוריאוגרפיות של כוח, מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, ניו יורק, ארצות הברית; צו השעה, גלריית ויסטמרה סטודיו, מילאנו.
​תנועה ציבורית נוסדה ב-2006 על ידי דנה יהלומי ועומר קריגר. כיום עומדת בראשה יהלומי, שקיבלה על עצמה את הנהגת הקבוצה ב-2011.