סחורה וקידושין

בטור דעה של מרדכי קרמניצר (2019) בעיתון הארץ הוא תקף את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה שאיפשרה לראשת העיר להתערב בתוכן ובאופני הצגת יצירות אמנות במוזיאון חיפה, וכך הקנתה לה סמכות של צנזורה ופגעה בחופש הביטוי בישראל. עמדתו של קרמניצר מהדהדת את השיח הרחב שהופיע ברשתות החברתיות ובעיתונות, שבהם נוצר הרושם כי לב המחלוקת שהתעוררה בחיפה קשור לסוגיית חופש הביטוי וכפיית ערכים ואמונות על ומצד ציבורים שונים. ההתנגדות למהלך הצנזוריאלי הגלום בפסיקה של בית המשפט הובילה לפיצול בין המצדדים בצנזורה, שמוצגים כזרים לעולם האמנות (ואף לחופש הביטוי) – דתיים, מסורתיים ושמרניים – ובין עולם האמנות האוונגרדי, המודרני, החילוני והעכשווי. קרמניצר מסכם: ״בלי תחומי אוטונומיה, כמו אמנות ותרבות, דת, תקשורת והשכלה גבוהה – קשה, וספק אם ניתן, לקיים דמוקרטיה משמעותית״.

גם אם איני שותף לדרישה לצנזר יצירות אמנות, עודני רחוק מלתפוס את המחאה שהתעוררה בהקשר של התערוכה Shop It! כמאבק בין בני החושך לבני האור. בשורות הבאות אנסה לברר את הדרישה לצנזורה שהתעוררה בקרב בני העדה הנוצרית הקתולית והעדה המוסלמית בחיפה ובסביבותיה. תחילה אדון בדרישה הברורה מאליה לכאורה, להבחין בין הדתי לאמנותי ולפוליטי, אחר כך אדון בפסל מֶקְ'יֵשׁוּ ובתערוכה
Shop It!, שעוררו את המחאה, אגב התייחסות לקשר שבין אמנות לסחורה,  אבודד את ההיגיון הביקורתי שעומד מאחורי פעולות המחאה והדרישה לצנזורה אגב התייחסות לחשיבות הסודיות המובנית במחשבה הדתית, ואסיים בבירור הקשר הכלכלי-פוליטי שהתערוכה מסווה, והמפגינים מבקשים לחשוף.

גבולות

לדידו של קרמניצר (שם), הבסיס להגנה על חופש הביטוי הוא שימור גבולות והפרדה בין אמנות לתחומים אחרים, ובפרט בין אמנות, תרבות ודת. מנגד, המוחים נגד התערוכה דוחים בחריפות כל הבחנה בין הממד התיאולוגי לממדים האחרים. הניסיון לבודד את האמנות מן התיאולוגיה מזכיר את ההבחנה המוקדמת והמוכרת בין הממד התיאולוגי לתחום הפוליטי – הבחנה המבוססת על התפיסה שלפיה בתקופה המודרנית הפוליטי משוחרר מהיבטים תיאולוגיים ומרוכז בהווה ובארצי (אפרגן 2010). תפיסת האמנות כשדה עצמאי ואוטונומי מקבילה אפוא למהלך רחב יותר, שבו התודעה המודרנית נתפסת כמערכת של כללים, ערכים ונורמות, המצדיקים את עצמם מתוך עצמם. הן במקרה של שדה האמנות והן במקרה של התודעה המודרנית המהלך הזה נובע מרצונם לבדל את עצמם מכל מערכת דתית מוקדמת; האמנות והתודעה המודרנית ״השתחררו״ לכאורה מהתיאולוגי.

מחאת המפגינים הנוצרים הערבים ובראשם מנהיגי הכנסייה הקתולית מכוונת בדיוק נגד התפיסה הזאת. לדידם, לא ניתן לרוקן את השיח האמנותי הפוליטי מהממד התיאולוגי המובנה בו. קרל שמיט (2005) כתב בספרו תיאולוגיה פוליטית: ״כל המושגים המובהקים של תורת המדינה המודרנית הם מושגים תיאולוגיים מחולנים" (עמ' 57). כלומר, תפיסתם של המוחים בחיפה את ההווה שלהם כמשמר בתוכו ממד תיאולוגי, ובפרט נוצרי, רחוקה מלהיות תלושה מהמציאות. ההפגנות הסוערות בחיפה כוונו נגד אופני הייצוג של האל הנוצרי, והמחאה הזאת אל לה להיתפס רק כביטוי של ״הנבערים מדעת״, מי ״שאינם מכירים״ את שדה האמנות. המוחים אינם רואים את המרחב האמנותי כמרחב סטרילי; לדידם, הוא חלק מן המרחב הציבורי, הרווי עקבות של שיח תיאולוגי. למעשה, עמדתם מגובה ביצירת האמנות שניצבת בלב המחלוקת, שכן הפסל מק'יֵשׁוּ עצמו מבוסס על כוחם ועל תוקפם של הדימויים הדתיים.

מק׳ישו או 'סחורה מקודשת'

הפסל מק׳ישו (2015) היה חלק מאשכול התערוכות Shop It!, שהעלה שאלות ותיקות על אמנות ושוק, על צריכה ואמנות, על מעמדה של האמנות כסחורה, על היחס שבין קניון למוזיאון. באחד החללים המרכזיים באשכול הוצגה התערוכה ״סחורה מקודשת״ שאצרה שקד שמיר. לדברי האוצרת, התערוכה שמה לעצמה שני יעדים: לבקר את השתלטות תרבות הצריכה על התחום הדתי כחלק מהשתלטות גלובלית רחבה יותר, ולבקר את האופן שבו דתות משתמשות בצרכנות כדי לשגשג במציאות (שמיר 2019).

האמן יאני לינונן (Jani Leinonen) הציג באשכול התערוכות את הפסל מק׳ישו (עד שצונזר והורד), וכן עבודת וידאו (החטיפה של רולנד מקדונלד 2011) שקשורה לפרויקט אקטיביסטי שהוביל כחלק מ״צבא שחרור המזון״ ("Food Liberation Army"). במסגרת הפרויקט הוא וחבריו חטפו את פסל הליצן רולנד מקדונלד מסניף רשת מקדונלד'ס בהלסינקי, ודרשו כופר כדי לשחרר אותו (הם דרשו מתאגיד מקדונלד'ס לשנות את דרכיו ולענות על סדרות שאלות אתיות שקשורות לעבודת התאגיד). לאחר שנתבע להחזיר את הפסל – דרישה שהייתה כרוכה גם בהתערבות משטרתית ובמעצר – הוחזר פסל הליצן לבעליו. ברצף האירועים שיחזר לינונן בעצמו את הפסל של רולנד מקדונלד וערף את ראשו בגיליוטינה לאחר שדרישות הכופר לא נענו (Voon 2015). כמה שנים לאחר פעולה זו נוצר הפסל המציג את רולנד מקדונלד כישו הצלוב. הקונוטציות העולות מעבודה זו הן נרחבות, החל במעמד האלוהי של תרבות הצריכה, דרך הממסד הדתי, הממסחר את האל כדי להגדיל את הונו, וכלה בהפיכת סמל הנרטיב הדתי לאובייקט מצועצע המשתלב בעולם הפוסטמודרני או המטה-מודרני שבו אנו חיים. האמן כמו מספר לנו, שאת הריק שנוצר לאחר שהאל גורש ממרכז הבמה ממלאת הסחורה.

אפשר לראות בפסל מק׳ישו ובהרחבה, בכל העבודות בתערוכה, עבודות שמשעתקות את תרבות הצריכה והופכות אותה לאמנות. ככזו, התערוכה מבטלת את ההבחנה בין חפץ שימושי פשוט לבין אובייקט אסתטי. ליצן הצעצוע רולנד מקדונלד, סמל המותג, הופך לקדוש מעצם התיפקוד שלו כמוצר צריכה שנצרך שוב ושוב בתיאבון שאינו יודע שובע, גם בספֵרה האסתטית. ואולם אפשר לראות במק׳ישו גם רפלקסיה מושגית, חלק מאקטיביזם חברתי שמנסה להתייחס ליצירת האמנות כאובייקט בעל פוטנציאל ביקורתי, שיכול לערער על המסגרת הצרכנית והמוסדית של עולם האמנות. בהקשר זה, הפסל מק׳ישו חושף את הסטטוס האלילי של החפץ, הוא מעורר מודעות למסחור ולמניפולציה הצרכנית שנוקטת רשת מקדונלד'ס. העבודה מזמינה אותנו לבחון את מעמד המוזיאון ואת פעולתו ולשאול, האם המוזיאון יכול, או האם בכלל אפשר, לפרק את יחסי התלות שבין אמנות לצריכה? האם אפשר או רצוי לראות סימטריה בין מוזיאון לקניון?

התערוכה Shop It! מעוצבת כחלון ראווה של עולם הסחורות. דבר זה אינו מפתיע, שכן בכל חלל גלריה טמון הפוטנציאל להיות מקום רפלקסיבי לדיון בסחורות ובמעמדן. כך כותב יהושע בן סימון: ״התערוכה היא צורה של הסתכלות שמאפשרת מפגש עם חפץ-האמנות כסחורה" (Simon 2019). לדידו, ״אפילו כאשר אמנים, אוצרים, מבקרים וצופים בוחרים בהבנה אינטימית, נרטיבית, ביקורתית או כל הבנה אחרת של האובייקטים, אף על פי כן האובייקטים בתערוכה מדברים את שפת הסחורה" (ibid). לטעמי, תפיסת חלל התערוכה כחלל להרהור ולחשיפה של כל אובייקט אמנות או כל אובייקט באשר הוא כסחורה היא נרחבת מדי. השאלה הנלווית היא, האם אסטרטגיות האוצרוּת שננקטו במוזיאון חיפה אכן יוצרות מהלך חשיפה כזה? לשיטתו של סימון, חלל התערוכה בחיפה היה יכול להיות מרחב ביקורתי שבו אפשר לפגוש את הסחורה במערומיה. הקושי בהתייחסות לתערוכה בחיפה נובע מכך שלא ברור עד כמה התערוכה ביקורתית. כששקיות ועליהן שם התערוכה או שם המותג שהוקם אד הוק, Shop It!, פזורות לאורכו ולרוחבו של החלל, התשובה אינה ברורה: האם התצוגה אכן חושפת את הסחורה ועד כמה היא ביקורתית? מה האחריות של היוצרים והאוצרים? עד כמה התערוכה הזאת מקדשת או חושפת את היגיון השוק? האם יכול להיות שכל מה שהתערוכה עושה הוא לשכפל את יחסי הכוחות הקיימים בשוק, ובכך היא למעשה מספקת להם חותם כשרות אסתטית של שדה האמנות? האם התערוכה מאתגרת את חוקי השוק או את אופני הפעולה וההערכה שלו? עד כמה היא מנכיחה את היותם של החפצים סחורה? עד כמה היא הופכת את האמנים לסוכנים פעילים בשדה הכלכלי שבו הם לעיתים קרובות רק שחקני משנה? (לוין 2017).

ההתייצבות של הציבור הדתי-נוצרי והמוסלמי אל מול תערוכה של סחורות אינה מפתיעה. בפתיחת הקפיטל הקדיש מרקס דיון נרחב לסחורה, כאשר בפרק על ״הפטישיזם של הסחורה״ הוא הציג את הנוכחות הכמו-מיסטית שלה. לדידו, הסחורה משופעת בדקויות מטפיזיות ותיאולוגיות (Marx 1867)1 המתבטאות היטב במושג פֶטִישׁ. לדבריו, הסחורה מייצגת ערך חברתי ולא דבר טבעי. לדוגמה, היא אינה מייצגת את כמות העבודה, אלא את ערך החליפין שלה בחברה. הסחורה נושאת בחובה את העקבות להפיכת העבודה האנושית לבעלת ערך אובייקטיבי, וכך העבודה הופכת שוות ערך לסחורה. ככזו, הסחורה הופכת לבעלת הילה ונוכחות כמו-מיסטית. ערך החליפין טוען את הסחורה באופי מאגי, דתי; החפץ לובש זהות ערטילאית; הוא טעון בסמליות ופועל באזורים של הדת. על רקע זה ברור מדוע הסימטריה בין הדימוי האיקוני הדתי, בעל הסגולות המיסטיות בעיני המאמינים, לבין הסחורה כסחורה, מעוררת תגובות קשות.

המפגינים מסרבים לקשור בין הצלב לעולם הסחורות, ולמעשה, בשיח התיאולוגי הפוסטמודרני אפשר למצוא תיאור שמבהיר כיצד המירה החברה את החוויה ואת הפרקטיקות הדתיות בעולם הצריכה והמסחור. גרהם וורד (2001 Ward) מתאר כיצד כל הזמן אנו צורכים תחליפים לדבר חסר שאיננו יכולים לתפוס, אבל אנחנו משתוקקים אליו שוב ושוב. פעולת הצריכה/רכישה היא פעולה שמפיקה עונג, והיא מהדהדת את החוויה של האדם הדתי שחווה את החסר באל. כלומר, באמצעות הסחורה אנחנו כמו מנכיחים שוב ושוב את החסר על ידי צריכה של תחליפים. הפטישיזם הצרכני שלנו הפך את הסחורה לאליל החדש שבו נאבק האדם הדתי. וורד מסביר: ״מות האלוהים הוביל לפריחה של חפצון ]ראיפיקציה[ ומסחור ]קומודיפיקציה[ (מה שהתיאולוגים מכנים עבודת אלילים), לא רק של כל האובייקטים, אלא של כל הערכים (מוסריים, אסתטיים ורוחניים). יצרנו תרבות של פטישים או אובייקטים וירטואליים״.(Ward 2001, p. xiv; Franke 2007, p. 236) 

קורפוס מיסטיקום

למעשה, המפגינים דורשים לחלץ את הצלב כאובייקט מהסטטוס המיידי שלו כסחורה. הדרישה לצנזר דימוי איקוני, שמגדיר אובייקט קדוש, מכלכלת השוק הניאו-ליברלית, מבטאת התנגדות לתפיסה שלפיה הכול סחיר ולכל דבר יש תג מחיר. התפיסה הניאו-ליברלית מודדת ומעריכה כל פריט על פי שווי ערכו בכלכלת השוק. לעומת זאת, המפגינים מתעקשים על כך שישנם חפצים שערכם בלתי נראה או לא ניתן לאומדן כלכלי פשוט. החפצים האלה קשורים ללוגיקה של החשאיות.2

הדרישה להימנע ממדידה, מתקשורת פשוטה, מסטטוס של סחורה, היא ניסיון לשמור על כוחו של הצלב, להעניק לו סטטוס של סוד. הצלב, כמו הסוד, צובר את כוחו מהסירוב לתקשורת. העמדת הצלב בסטטוס חוץ-כלכלי משמעה, למעשה, לדרוש לשמור עליו במסגרת חלל דיסקרטי, חשאי; לאפשר לו פעולות שלא ניתן לתת עליהן דין וחשבון כלכלי פשוט; למקם אותו בזירת הסוד – וכך, בעצם, למנוע מצב של ערעור על הלגיטימציה שלו, שכן לעולם לא נוכל להכירו ולהסבירו עד תום.

המפגינים כורכים את הצלב עם סטטוס של סוד במובן שהם מבקשים להציב אותו מחוץ לשליטה, מחוץ למחלוקת, מחוץ למשא ומתן, ולמקם אותו בחלל דיסקרטי, המאפשר לו פעולות שאין צורך לתת עליהן דין וחשבון. מניעת האפשרות לפרש את הדימוי האיקוני של הצליבה עד תום וההבנה שמדובר בדימוי שקשור לסוד מייתרות את הצורך להצדיק את הצליבה או להיאבק על הלגיטימציה שלה (Horn 2011). דרישה זו היא חלק מן ההקשר הדתי שמשמר את הממד הלא-ידוע, את הסוד הדתי או הפולחני שכרוך במסתורין של האל. זה המשך טבעי של תפיסת ה-corpus mysticum, שלפיה הריבון הקדוש הוא על-טבעי ואלמותי. על פי ההגדרה, corpus mysticum הוא גוף בלתי-נראה, וככזה אין אפשרות להכיר אותו, למדוד אותו, לתמחר ו/או לחפצן אותו כסחורה.3

תפיסת הצליבה דרך גריד ההבנות התיאולוגי נובעת מההתנגדות למה שהמאמינים מזהים כאפשרות של הפיכת הצליבה לאובייקט סחיר, שתכליתו היא מקסום רווחים. המחאה היא אמירת לאו מהדהדת להכרח להרכין ראש בפני דרישת הכלכלה הניאו-ליברלית שמצווה: Shop It!.

יש לציין כי למרות כל האמור לעיל, ובפרט בהקשר של פסל מק׳ישו, המפגינים בחיפה לא קיבלו את הפרשנות האוניברסלית המציעה אנטי-קפיטליזם גלובלי באשר הוא; הם תבעו לראות את ההקשר המקומי. זו המשמעות העמוקה הגלומה בדבריו של האב אגבאיוס אבו סעדה, ראש העדה הקתולית בחיפה: ״מה שמתאים לאירופה ולקהילות הנוצריות בפינלנד אינו מתאים לקהילות שלנו ולא יכול להתקבל בהבנה" (שפיגל וחורי 2019).

כלכלה ודת שזורות בפעילות של האוונגליסטים האמריקאים, שנותנים רוח גבית לכיבוש הישראלי. כלכלה ודת קשורות למאבקה של הכנסייה הנוצרית על האדמות בירושלים, והן חלק בלתי נפרד ממגבלות התנועה המוטלות הן על חקלאים ומאמינים נוצרים והן על מוסלמים מהשטחים הכבושים בדרכם למקומות הקדושים. עבור המפגינים, הקפיטליזם הוא חלק בלתי נפרד מהמפעל הקולוניאלי; הוא משמר היררכיות כלכליות, גיאוגרפיות, אתניות, אזרחיות ואנושיות.

קולוניאליזם כלכלי

אם כן, עבור הפלסטינים שהתייצבו להפגין, נוצרים כמוסלמים, המסגרת הכלכלית אינה נוסחה קפיטליסטית גלובלית אלא אחד ההיבטים הכואבים ביותר של הקולוניאליזם הישראלי. הכלכלה היא חלק בלתי נפרד ואף מרכזי במארג של הקונפליקט הישראלי–פלסטיני, הן בתוך ״גבולות״ מדינת ישראל, הן ביהודה ובשומרון, בגדה המערבית ובעזה. בתוכנית החומש לשילוב כלכלי של המגזר הערבי בישראל מגלה מדינת ישראל בדרך הברורה ביותר כיצד לאורך עשרות שנים ננקטה בתחום הכלכלה אפליה שיטתית כלפי הערבים הישראלים במגוון רחב של תחומים. משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה חתומים על "תוכנית מערכתית לשילוב כלכלי של החברה הערבית" – מסמך החושף את העובדה ששיטות חלוקת התקציב של ממשלת ישראל אינן שוויוניות ומעדיפות אוכלוסיות יהודיות חזקות (שחר 2016). על פי הנתונים שהתפרסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסקר החברתי לשנת 2016, אפשר לראות פערים בין הערבים לשאר האוכלוסייה בישראל בתחומים רבים, ביניהם השכלה, עבודה, תשתיות, הכנסה אישית ומשפחתית, רמת חיים ועוד. לדוגמה, נסרין חדאד חאג׳ יחיא (2017) מסבירה ששיעור העוני בקרב ילדים ומשפחות ערביות ממשיך לעלות בשנת 2015, ורמת ההכנסה הנמוכה של משקי הבית הערביים נמוכה מזו של משקי הבית היהודיים, ומכאן גם הקושי בכיסוי הוצאותיהם.

מבחינת המפגינים, ישראל נושאת באחריות לנזקים שנגרמים לפלסטינים בישראל ובוודאי גם לנזקים שנגרמים לכלכלה הפלסטינית שמחוץ לגבולות ישראל בגלל הכיבוש. בחינת ההתנגדות שעוררה התערוכה דרך פריזמה זו מעלה שההפגנות מול מוזיאון חיפה, אשר יצאו נגד פגיעה של הקפיטליזם בדימוי הקדוש, הן ביטוי אחד מני רבים להתנגדות למשטר הקפיטליסטי שישראל מכתיבה. ההפגנות קראו נגד המציאות הכלכלית של אפליה וכיבוש והורו על הפגיעה בפעילות ובפיתוח הכלכלי של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך גבולות הארץ ומחוצה להם. התערוכה בכללותה ניסתה לבטא מבט מפוכח על המציאות בהקשר הכלכלי, אך בסופו של דבר, היא לקתה בעיוורון שהתעלם במובהק מהאוכלוסיות המודרות ופגע בהן על רקע הקשרים קולוניאליים, כלכליים ודומיהם. ההפגנות היו קריאה נגד כלכלת האמנות המערבית והישראלית, הדוחקת את מה שנתפס כאמוני, דתי ונוצרי, ובהרחבה גם ערבי ומוסלמי.

ב-31 בינואר, בעקבות ההפגנות בחיפה, נערך במוזיאון חיפה רב-שיח בנושא "חופש אמנותי בישראל". רג׳א זעאתרה, שהיה מעורב בהפגנות, אמר בדיון: ״אינני יכול לבוא בטענות לבן 25 שמעולם לא קיבל סל תרבות [...] העבודה הזאת [מק׳ישו] היא חלק מסדרת עבודות, שאחת מהן היא הפסל של לנין. לנין אומר שדמוקרטיה בחברה מעמדית היא זאת של בעלי העבדים. זה נכון גם ליהודים וגם לערבים. תופעה של אליטות ליברליות, אנשים שבעים שיכולים להרשות לעצמם לבוא למוזיאון בחמישי בבוקר [...] יש כאן ניכור״.4 להבנתי, הפער בין הבאים בשערי המוזיאון לבין סביבתו הגיאוגרפית, האתנית והלאומית הוא הדלק שהניע את פעילות המחאה של המפגינים, נוסף על מה שנתפס כחילול הקודש הדתי.

המקרה של זעאתרה עצמו הוא עדות למתח שקיים בחיפה בפרט, ובאזור הצפון ובישראל בכלל. בבחירות המוניציפליות שנערכו באוקטובר 2018 נבחר זעאתרה מטעם סיעת החזית החיפאית (חד"ש). לפי ההסכמים הקואליציוניים הוא היה אמור לכהן כסגן ראש העיר במחצית השנייה של הקדנציה, ולהחליף בתפקיד את הרב דב חיון ממרצ (שפיגל 2018). הכוונה למנות את זעאתרה, שהיה נציגם של כ-40,000 מצביעים, רובם המכריע פלסטינים, לסגן ראש העיר, עוררה מהומה רבתי בקרב השלטון והלאומיות הישראליים.5 הדחייה הזאת היא עוד ביטוי לדחיקה ולמציאות המעמדית הבלתי שוויונית והלא-מכילה שמגדירה את החברה הישראלית ואת יחסיה עם המיעוט הערבי בישראל. מבחינת המפגינים הערבים, מציאות זו הוצגה לראווה גם במוזיאון חיפה, בהשפלה של קודש הקודשים הדתי של רבים מהציבור הערבי בישראל.

בחברה הישראלית נהוג לראות את הפלסטינים החיים בישראל כערבים-ישראלים, מהלך שכמו נועד לפצל את העם הפלסטיני. גם בקרב הערבים מקובלות ההבחנות בין הערבים ש״בפנים״, המתגוררים בתוך הקו הירוק, לבין אלו ש״בחוץ״. אבל הניסיון למחוק את הקשרים המשפחתיים והלאומיים הפנים-פלסטיניים מעולם לא צלח. הנרטיב הכלכלי שהמוחים בחיפה מחו נגדו הוא לא רק פנים-ישראלי, אלא גם ישראלי–פלסטיני. במסגרת רב-השיח שהוזכר לעיל אמר האמן הפלסטיני עבד עבאדי, שיש לראות את הדרישה לצנזורה על רקע שאלת חופש הביטוי והאופן שבו, בעצם, לאורך שנים חיו פלסטינים תחת משטר צבאי שדיכא אותם ובעיקר את חופש הביטוי שלהם. מבחינתו, הדיכוי לא הסתיים אלא ממשיך להתקיים בחוסר הנראות של הפלסטינים ובהעדר הייצוג שלהם. הממשל הצבאי (1948–1966) שהוא מזכיר בדבריו התבסס באמצעות סדרת פעולות צבאיות וממשלתיות, שפיצלו בין מיעוטים וקהילות פלסטיניות שונות ובד בבד הכשירו פעולות של החרמת רכוש, הריסת מבנים, גירוש תושבים, הפקעת אדמות, הגבלת תנועה וצנזורה. תקנות אלו היו הבסיס לניהול השטחים הכבושים בעקבות מלחמת 1967. רוצה לומר, הדיכוי החברתי-כלכלי בתוך ישראל הוא תמונת מראה של הקולוניאליזם הכלכלי שמופעל על הפלסטינים המתגוררים מחוץ לגבולות ישראל.

הקצאת קרקעות, פתרונות דיור הקמת תשתיות וסלילת כבישים עבור ההתנחלויות לצד תחזוקה, פיתוח ומתן שירותים, הקמת מפעלים וחקלאות ישראליים בשטחים הכבושים – כל אלו באים על חשבון פעילות פלסטינית התיישבותית, מסחרית וכלכלית. על אלו יש להוסיף אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים, שלא רק חוסמת יזמוּת פלסטינית מקומית אלא גם הורסת נכסים פלסטיניים, בעיקר באמצעות שריפה ועקירה של שטחים חקלאיים ושל תוצרת כדוגמת תבואה. גם הקמת חומת ההפרדה גררה השלכות כלכליות מעמיקות בתחומים של חקלאות, מסחר, מגורים, תעסוקה, גישה לשירותים, מקורות ציבוריים וכו׳.

ועידת האו"ם לסחר ופיתוח (UNCTAD) קבעה, שהפעילות הצבאית של ישראל בשטחים הפלסטיניים מדכאת את הפיתוח הכלכלי. לדוגמה, ההפסדים של המשק הפלסטיני בעקבות המלחמה בשלהי 2008 ("עופרת יצוקה") הוערכו בכארבעה מיליארד דולרים; המלחמה בקיץ 2014 ("צוק איתן"), הותירה בעזה עשרות אלפי בתים פגועים או הרוסים, ועשרות אלפי פלסטינים נותרו ללא קורת גג. הכיבוש ומשטור המרחב על ידי הצבא הישראלי מעכבים פעילות יצרנית בכל המגזרים, לרבות התעשייה, המסחר והחקלאות, הן באמצעות השתלטות על השימוש בקרקע והן באמצעות הגבלות שונות המונעות פעילות יצרנית. מאז תחילת הכיבוש ב-1967 איבדו הפלסטינים גישה ליותר מ-60% משטחי הגדה המערבית וליותר משני שלישים מאדמות המרעה. לדוגמה, מחצית מהשטחים החקלאיים ברצועת עזה אינם נגישים ליצרנים הפלסטינים ו-85% מאזורי הדיג במפרץ עזה אינם נגישים לדייגים פלסטינים.

ישראל מגבילה את הייצור המקומי ואת היבוא ​​של חומרי הגלם הדרושים לייצור הפלסטיני באמצעות שליטתה בגבולות, ובעקבות זאת נפגעת התעשייה הפלסטינית. ישראל גם משתלטת על משאבים טבעיים, כשבשטחים הכבושים פועלות חברות ישראליות שכורות מחצבים למטרות רווח. ישראל גם העניקה אישורים לקידוחי גז מול חופי עזה – אך לא לעזתים; על הפלסטינים נאסר לפתח שדה גז המכונה "עזה ימית". ישראל מונעת מהם לפתח שדות ימיים של גז טבעי, אשר מאז שנות ה-90 התגלו בחופי הים התיכון – בתוך המים שלחופי עזה ישנו לפחות מאגר גז אחד באיכות גבוהה. נוסף על כך, ישראל מחרימה 82% ממי התהום הפלסטיניים על מנת להשתמש בהם בהתנחלויות או בתוך גבולותיה, בעוד הפלסטינים נאלצים לייבא למעלה מ-50% מהמים שלהם מישראל. החקלאות הפלסטינית שרויה בתהליך של הכחדה, כשרק 35% משטחי האדמה מושקים בהשקיה מלאכותית.

לאור האמור לעיל, ברי כי המחשבה שהמהומות שהתעוררו בחיפה אינן אלא פרי מחלוקת דתית היא מחשבה חלקית ומוגבלת. הדת תמיד מילאה תפקיד מרכזי בקרב אלו הסובלים עוני ודיכוי ברמה האישית והקהילתית. האיחוד של מוסלמים ונוצרים באותן ההפגנות הוא תוצר של הדיכוי הפוליטי שבו פועלות האוכלוסיות השונות. הפגנות המחאה מול מוזיאון חיפה הן ביטוי לקונפליקט הישראלי–פלסטיני בתוך ישראל ובשטחים הכבושים. כשעבד עבאדי או רג׳א זעאתרה מדברים על ייצוג בלתי מספיק או על העדר ייצוג של המיעוט הערבי בספֵרה התרבותית, הכלכלית, האמנותית והתקשורתית, הם מעידים בבירור על כך, שראיית עולם המסחר והכלכלה דרך פריזמה של קפיטליזם גלובלי, המנותק מהגוונים המקומיים של הכיבוש, מובילה לתמונת עולם מעוותת בכל הקשור לקונפליקט הישראלי–פלסטיני. דרך הקשר שבין גלובליזם, קפיטליזם, קולוניאליזם ודתיות מקומיים אפשר להגיע לניסוח חזק וממוקד של הגורם העיקרי להפגנות בחיפה.

הקונפליקט הכלכלי הוא חלק בלתי נפרד מהקונפליקט שעניינו העדר גיבוש ואובדן הזהות התרבותית, האתנית והלאומית. המיעוט הערבי במדינת ישראל הוא מיעוט מופלה בתעסוקה, בקרקעות ובהקצאת כספים, ונמצא בתחתית המדרג החברתי־כלכלי (לביא 2016). על רקע דבריו של ג׳מיל חאדר (Khader 2019) אפשר לומר, שעבור הנוצרים והמוסלמים בלתי אפשרי לדמיין את הקפיטליזם רק כתרבות וכאידיאולוגיה גלובלית, ולהתעלם מהאופן שבו הוא קשור קשר בל-יינתק לפרויקט הישראלי הקולוניאליסטי.

 

ביבליוגרפיה

איפרגן, פ׳ (2010). תיאולוגיה פוליטית וביקורת המודרניות: קארל שמיט והנס בלומנברג. תיאוריה וביקורת, 36, 201–219.

חדאד חאג׳-יחיא, נ׳ ואסף ר׳ (2017). החברה הערבית בישראל: תמונת מצב חברתית-כלכלית ומבט לעתיד. המכון הישראלי לדמוקרטיה: ירושלים.

לביא, א׳ (2016). החברה הערבית הפלסטינית במדינת ישראל: עת לשינוי אסטרטגי בתהליכי השילוב והשוויון. אוניברסיטת תל אביב, המכון למחקרי ביטחון לאומי ומרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום: תל אביב.

לוין, ב׳ (2017). מה אומרות הסחורות – על Neomaterialism  ועל תופעת 'החזרה אל האובייקט. בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 4, http://journal.bezalel.ac.il/he/article/236# נדלה (8.3.2019).

לוריא-חיון, ע׳ (2019). על הפרדתה של דוקטרינת החסד הנוצרי מרוח הקפיטליזם. בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

קרמניצר, מ׳ (2019, 12 בפברואר). פסיקת המחוזי בפרשת מקישו היא הפניה גב לחופש הביטוי. הארץ.  https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.6934053 נדלה (7.3.2019).

רפופורט, מ׳ (2018, 12 בדצמבר). למה רג'א זעאתרה כל כך מאיים על הימין? שיחה מקומית.  https://mekomit.co.il נדלה (29.5.2019).

שחר, א׳ (2016, 11 באוקטובר). האפליה המתמשכת של המגזר הערבי גוררת את כל המשק לאחור. גלובס. https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3699649,00.html נדלה (29.5.2019).

שמיט, ק׳ (2005). תיאולוגיה פוליטית: ארבע פרקים על תורת הריבונות. תרגום: רן הכהן, רסלינג: תל אביב.

שמיר, ש׳ (2019). סחורה מקודשת. אתר מוזיאוני חיפה לאמנות, https://www.hma.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/6236/%D7%A1%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%AA נדלה (20.3.2019).

שפיגל, נ׳ (2018, 11 בינואר). בעקבות הביקורת, קליש רותם ביקשה מנציג חד"ש להתנער מדבריו. הארץ.  https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.6739560 נדלה (27.5.2019).

שפיגל, נ׳ וחורי, ג' (2019, 13 בינואר). ראש העדה הקתולית בחיפה על פסל "מק'ישו": מה שמתאים

באירופה לא מתאים לנו. הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.6829877  נדלה (16.10.2019).

Franke, W. (2007). The Deaths of God in Hegel and Nietzsche and the Crisis of Values in Secular Modernity and Post-secular Postmodernity. Religion and the Arts, 11(2), 214-241.

Horn, E. (2011). Logics of Political Secrecy. Theory, Culture & Society, 28(7-8), 103-122.

Khader, J. (17 January 2019). McJesus in Palestine: Using bad art to whitewash Israel's crimes. Aljazeera. https://www.aljazeera.com/indepth/opinion/mcjesus-palestine-bad-art-whitewash-israel-crimes-190115155534587.html Retrieved (20.3.2019).

Marx, K. (1867). The Fetishism of Commodities and the Secret thereof. Capital: Critique of Political Economy. https://web.stanford.edu/~davies/Symbsys100-Spring0708/Marx-Commodity-Fetishism.pdf Retrieved (12.3.2019).

Simon, J. (2010). Neo-Materialism: Part I: The Commodity and the Exhibition. e-flux, 20.  https://www.e-flux.com/journal/20/67643/neo-materialism-part-i-the-commodity-and-the-exhibition/ Retrieved (13.3.2019).

United Nations Conference on Trade and Development, UNCTAD (2018). The Economic Costs of the Israeli Occupation for the Palestinian People and their Human Right to Development: Legal Dimensions. New York and Geneva: Unite Nations.

Voon, C. (20 August 2015). Learn to Fight Capitalism at the School of Disobedience. Hyperallergic. https://hyperallergic.com/230374/learn-to-fight-capitalism-at-the-school-of-disobedience/ Retrieved (1.6.2019).

Ward, G. (2001). The Blackwell Companion to Postmodern Theology. Oxford, England: Blackwell.

• 1. ראוי להזכיר שכבר ב-1759 ערך אדם סמית׳ בתיאוריה של הרגש המוסרי אנלוגיה בין קפיטליזם לדת בהקשר של ״היד הנעלמה״.
• 2. כלומר, גם אם בצלב כאובייקט טמון ערך כלכלי, מבחינת האדם המאמין לעולם לא ניתן לערוך לו רדוקציה לערך הזה, תמיד תהיה לו עודפות שתחלץ אותו מהסטטוס הבלעדי שלו כסחורה.
• 3. עוד על טבעה הבלתי נתפס של האמונה הקתולית אל מול התפיסה הפרוטסטנטית, לנוכח המציאות החומרית, הקפיטליסטית, ראו: לוריא-חיון, 2019.
• 4. דבריו של רג׳א זעאתרה כאן, ודבריו של עבד עבאדי המובאים בהמשך, מצוטטים על ידי מתוך הרב-שיח.
• 5. בעבר התבטא זעאתרה בגנות הציונות. לשיטתו, חמאס וחיזבאללה אינם ארגוני טרור והתנגדותם לגיטימית. עוד אמר, שפעילות דעא״ש זהה לכמה מהפעולות הצבאיות של ישראל במלחמת 1948. כפי שמציין מירון רפופורט, דעותיו של זעאתרה מייצגות חלק ניכר אם לא את רוב הפלסטינים בישראל, גם אם הם מסתייגים מפגיעה באזרחים. רפופורט (2018) מציע שהפסילה של זעאתרה נבעה מכך שהוא רואה את עצמו כמנהיג לאומי פלסטיני ולא רק כמי שבא לטפל בעניינים המוניציפליים בחיפה. נוסף על כך, הדרישה מראשת העיר חיפה, קליש רותם, למנוע את המינוי של זעאתרה, לוותה גם באיומים שאם זעאתרה ימונה לסגן ראש העיר, תימנע העברת תקציבים לעיר חיפה.