הזווית המוזיאלית של פסק-דין מק'ישו

ב-10 בפברואר 2019 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, פשרה שלפיה כמה עבודות שהוצגו במוזיאון חיפה לאמנות בתערוכה סחורה מקודשת ימשיכו להיות מוצגות תחת הגבלות מסוימות (לוריא חיון 2019). הפשרה מול ראשי הקהילה הנוצרית בחיפה נעשתה בהובלת ראשת העיר, ונקבע בה כי חלל התערוכה הנדונה, שביקשה לעורר מחשבה על תרבות הצריכה כדת, ייסגר באופן חלקי ושלט אזהרה יוצב בכניסה אליו. בין היצירות השנויות במחלוקת, ששילבו ייצוגים מוכרים של ישו הצלוב, הייתה גם העבודה מק'ישו (McJesus 2015) של האמן הפיני יאני לינונן (Leinonen Jani). בעוד מחאת הקהילה הנוצרית בחיפה צוברת תאוצה, פנה לינונן למוזיאון בדרישה להסיר את יצירתו מתצוגה בתערוכה, ובמסגרת הפשרה נענה בחיוב, בנימוק של סיום תקופת השאלת היצירה.1

בית המשפט פסק כי מדובר בפשרה מידתית המגלמת איזון ראוי בין חופש הביטוי האמנותי לבין הצורך בהגנה על רגשות הציבור, על מנת לשמור על הסדר הציבורי (להלן – פסק דין מק'ישו).2 בחינת הפשרה מעמדה ליברלית הדוגלת ברב-תרבותיות מעלה כי אכן מדובר בפשרה הולמת, המאפשרת הן למי שחפץ לצפות בעבודות אלו והן למי שמעונין להימנע מכך לעשות כן. למעשה, זה אחד ממצבי הצנזורה באמנות, שבהם שמרנים וליברלים מוצאים את עצמם באותו הצד של המתרס, כל אחד מנימוקיו הוא.

בינתיים, כדרכן של תערוכות זמניות, הסתיימה הצגת התערוכה, אך פסק הדין ימשיך ללוות את העוסקים במלאכת האוצרות והמוזיאולוגיה, שכן, לראשונה בישראל ניתן פסק-דין העוסק בתכנים המוצגים במוזיאון ונקבעו כללי עשה ואל תעשה לשדה המוזיאונים כולו. לא מן הנמנע, שפסק-דין זה יותיר את רישומו גם במעגלים רחבים יותר וישפיע על כל העוסקים במלאכת הצגת תכנים במרחב הציבורי.3

לפרשנותי, לצורך תמיכה באיזון האינטרסים שנקט, אך בלי שניהל דיון מעמיק בסוגיה האמנותית-מוזיאלית ובכללה גם הסוגיה האוצרותית, על חשיבותה ותפקידיה החברתיים והתרבותיים, פגע בית המשפט בחופש העשייה המוזיאלי ובחופש האוצרות והתצוגה. במאמר הנוכחי אדון בנושא זה.

בין צנזורה מראש לצנזורה בדיעבד

בפסק-דין מק'ישו נקבעו כמה קביעות נורמטיביות. שתי הקביעות הראשונות, המפורטות להלן, הן קביעות עקרוניות, ליברליות, שעלולות כמעט תמיד להתנגש זו בזו. ראשית, נקבע כי זכותו של כל מבקר במוזיאון לבחור בחופשיות לצפות או להימנע מלצפות בתערוכה או בחלקים ממנה, וכי חופש הביטוי שחל על הצגת תערוכה צריך להביא בחשבון זכות זו. לצד זאת נקבע, כי לשום גורם החיצוני למוזיאון אין סמכות להתערב בתוכני התערוכות המוצגות בו, וכי "הגורם המוסמך לקבוע את תוכני התערוכה במוזיאון הוא הגורם המקצועי בתחום האמנות (אוצֵר המוזיאון), ועליו לפעול משיקולים אומנותיים". עם זאת, בית המשפט סייג את קביעתו ופסק, שחירות זו של האוצֵר אינה מוחלטת, וכי "על הגורם המקצועי להביא בחשבון את החובה לפעול למניעת פגיעה ברגשות הציבור, זאת בדרך של יצירת האפשרות לכל מבקר במוזיאון לבחור, לפי שיקול דעתו העצמאי שלא לצפות ולא להיחשף לחלק כזה או אחר של התערוכה המוצגת במוזיאון". למעשה, משמעותן של קביעות אלו היא, שבית המשפט מורה למוזיאון ולאוצֵר לנקוט צנזורה עצמית (מילאנו 2019).

קביעה נוספת של בית המשפט עסקה בסמכות ובחובה של ראשת העיר לפעול למניעת פגיעה ברגשות אוכלוסיית העיר שהיא נבחרה להנהיג ולמנוע אלימות. "מוסמכת ראש העיר להנחות את גורמי האמנות והתרבות הפועלים מטעם העירייה ובתחום שיפוטה להביא במסגרת שיקוליהם העצמאיים את החובה למנוע פגיעה ברגשות ולאפשר בחירה חופשית באפשרות לצפות, או להימנע מחשיפה, לתכנים אומנותיים כאלה או אחרים" (עמ' 9–10 לפסק הדין).

בקביעתו זו בית המשפט מבקש לאחוז את המקל בשני קצותיו – לדעתי, בלא הצלחה. מחד גיסא, בית המשפט הדגיש ששיקוליהם של גורמי האמנות והתרבות הללו הם עצמאיים; מאידך גיסא, קבע שראשת העיר תוכל להנחותם בדבר החובה למנוע פגיעה ברגשות. במערכת יחסים כמתואר בענייננו, של גוף הפועל מטעם העירייה ומטבע הדברים, גם נסמך על שולחנה, זו אינה הנחיה כי אם הוראה. בכך, ובשם שמירה על עקרונות הדמוקרטיה, שמירה על זכויות המיעוט, אי-פגיעה ברגשות הציבור ושמירה על הסדר הציבורי – העניק בית המשפט לראשי ערים נבחרי הציבור את הסמכות דה-פקטו להטיל צנזורה על תכנים אמנותיים ועל דרך הצגתם, כל זאת בלי לסייג אותה למקרים חריגים ויוצאי דופן, כ"מקרים המזעזעים את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית", כהלכת בית המשפט העליון.4

פרשנות פסיקתית זו מצמצמת את הקבוע בחוק המוזיאונים ואת כוונתו. סעיף 4 לחוק המוזיאונים התשמ"ג-1983 קובע, כי הנהלת מוזיאון היא "בת חורין לכלכל כטוב בעיניה את ענייני המוזיאון". זו קביעה קטגורית, המקנה למוזיאון עצמאות בניהול ענייניו, ואשר נועדה לשחרר אותו מלחצים ציבוריים ואחרים ולמנוע התערבות בתכניו. בדיון בכנסת לקראת הצבעה בקריאה שנייה ושלישית לחוק המוזיאונים קבעה ח"כ אורה נמיר, יו"ר ועדת החינוך והתרבות דאז, כי הוועדה תעמוד על המשמר, לשמר ולשמור את רוח החוק ולא רק את לשונו, כדי למנוע פגיעה בחופש התצוגה האמנותית ולמנוע התערבות פוליטית בשיקולי המוזיאונים בדבר התצוגות שיוצגו בהן.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד דינה זילבר התייחסה לנושא הצנזורה בתכנים אמנותיים במוסדות תרבות ואמנות במכתב תשובתה בנדון לשרת התרבות וקבעה כדלקמן:5

בכל תערוכה יכול שיהיה מי שיחשוב שיצירה זו או אחרת מטרידה או פוגעת ברגשותיו, אך צנזור יצירות אמנות בשל היותן מתריסות, פוגעות ברגשות, או קשות לעיכול, גורם לפגיעה של ממש בחופש הביטוי, ואף לאפקט מצנן על היוצרים ומוסדות התרבות. זאת דווקא בתחום התרבות והאמנות, בו קיימת חשיבות מיוחדת לשימורו של מרחב חופשי המאפשר שיח פלורליסטי, הצגה של דעות רבות ומגוונות וחשיפה למכלול אמנותי רחב ולא מצונזר (זילבר 2019, עמ' 2–3).

נוסף על כך, בעניין הנדון, זילבר שללה מכול וכול את דרישת גריעת התמיכה מהמוזיאון והבהירה כי במצב המשפטי הקיים, אין אפשרות להתערב בתכנים המוצגים במוסד תרבות בשל העובדה שהוא נתמך, ופעולה כזו תותר אך ורק במסגרת ההסדר והמנגנון הקבועים בסעיף 3ב' לחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985. בכל מקרה, פגיעה ברגשות דתיים, כנטען בענייננו, אינה נמנית ברשימה שם.

במאמר מוסגר אציין, כי ככל שהבהרה זו היא בעלת חשיבות רבה, המלצתי היא לחדד את תשומת הלב לטקסט הסמוי בה, בבחינת "מכלל הלאו נשמע את ההן", ולהכיר את המצבים שכן נמנים בסעיף זה של חוק יסודות התקציב, שכותרתו "הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה".

אף על פי כן, בפסק דין מק'ישו נקבע כי מניעת פגיעה ברגשות דתיים גוברת על חופש הביטוי האמנותי, וצמצום פגיעה בציבור אחד עדיף על פני פגיעה ודאית בציבור אחר. לפיכך, על המוזיאון להשית על עצמו צנזורה עצמית. צנזורה זו אמורה להיות מופעלת כבר בשלב יצירת המתווה האוצרותי, כלומר, לפני פתיחתה של התערוכה לקהל הרחב, וכך יימנע מראש מהקהל להיחשף לתוכן אמנותי. על מצב זה של איסור הצגה מראש כתב מרדכי קרמניצר: "אף אדם אינו רשאי לדרוש – בשם הפגיעה ברגשותיו שנחסכה – למנוע מאחרים לממש את זכויותיהם היסודיות. דרישה זו אינה ביטוי של תביעה לסובלנות, אלא של כפייה אנטי-סובלנית על אחרים – ונגדם" (קרמניצר 2019).6

בין שבוצעה צנזורה שכזו ובין לאו, יוכל כאמור ראש העיר, לאחר שהתערוכה כבר מוצגת, להתערב ולהנחות את גורמי האמנות והתרבות הפועלים מטעם העירייה ובתחום שיפוטה לשנות את אופן התצוגה בדיעבד, בנימוק של מניעת פגיעה ברגשות הציבור הגר בעירו ומניעת הפרת הסדר הציבורי. שני נימוקים אלו יקנו לראש העיר, הנתון לאין-סוף לחצים ציבוריים, טווח רחב להתערבות. גם אם מדובר בהתערבות פוגענית פחות, הנוגעת לאופן ההצגה בלבד ולא למניעתה, עדיין מדובר בפגיעה בעלת היבטים צנזוריאליים. כך, הלכה למעשה, בית המשפט יצר מדרג סמכויות המכפיף את העשייה המוזיאלית ואת שיקולי האוצֵר לראש העיר, נבחר הציבור.

האוצֵר החדש: יוצֵר או עוצֵר

בפסק-דין מק'ישו מוסמרו מעמדו, תפקידו, סמכותו ואחריותו של האוצֵר במוזיאון, ונקבע כי הוא "הגורם המוסמך לקבוע את תוכני התערוכה במוזיאון, והוא הגורם המקצועי בתחום האמנות ועליו לפעול משיקולים אומנותיים". כך קיבל האוצֵר מידי בית המשפט מעמד וסמכויות שלא ניתנו לו עד כה בדין. לכאורה, ישנה כאן העלאה במעמדו המוזיאלי של האוצֵר, חזרה לימים שבהם הוא היה אוטוריטה יחידה בתחום התערוכות המוזיאליות.  זאת, לאחר שבחלוף השנים ננגס מעמדו של האוצֵר בעקבות השינויים האבולוציוניים שחלו בשדה זה. האומנם הועלו כאן קרנו ומעמדו?

לתפיסתי, מלאכת האוצרות המוזיאלית היא יצירה בפני עצמה. דרך ההצגה, החיבור והאופן שבו מועבר המסר האוצרותי הם בעלי חשיבות ומשקל אמנותיים, המשקפים את המחקר שבמסגרתו גיבש האוצֵר את המתווה הרעיוני של התערוכה. לעיתים זה מתווה נרטיבי, המתייחס לנושא כלשהו מזווית פרשנית מוגדרת; לעיתים מדובר במוצגים אשר כשלעצמם או בהקשר של הצבתם, מהווים חומר למחשבה; לעיתים, בשל הבנת הפוטנציאל הנפיץ, מתקבלת החלטה להחליף מוצג, ולעיתים מפאת חשיבות המוצג ותרומתו לתערוכה, מתקבלת החלטה דווקא להשאירו. כל תערוכה מעלה התחבטויות כאלה. כולנו מכירים גם תצוגות קבע שלמות המבוססות על אמת כלשהי, שהיא כשלעצמה פוגעת באוחזים באמת אחרת.

הגדרתו של האוצֵר כממונה על שימור האוספים והכנת התצוגות במוזיאון, לצד החובה המוטלת על הנהלת המוזיאון לפעול על פי הנחיותיו והנחיות מומחים אחרים לנושא התצוגה, לצורך הצגה נאותה של המוצגים, נקבעו בתקנות המוזיאונים התשמ"ד-1984. כמו כן נקבע שם כי על האוצֵר להיות, בין השאר, בעל מומחיות ומיומנות בתחום אוספי המוזיאון, ועליו להימנע מכל פעילות שיש בה או עלול להיות בה ניגוד אינטרסים או משוא פנים.7 

אם כן, מלאכת האוצרות צריכה להיות ללא משוא פנים וחפה משיקולים חיצוניים, וכקביעתו של בית המשפט עצמו, עליה להיות מופעלת רק משיקולים אמנותיים. שיקולים אמנותיים טהורים? כאמור, רק עד השלב שבו רגשות הציבור עלולים להיפגע. מעתה, שיקול אי-הפגיעה ברגשות יובא בחשבון במכלול שיקול דעתו של האוצֵר. היה ויתברר לו כי ישנו פוטנציאל לפגיעה, תחול עליו החובה ליצור נתיבים אוצרותיים חלופיים, כדי לאפשר לאותו הציבור (ואולי אף לכמה ציבורים) לבחור בחופשיות אם להיחשף או לא להיחשף לחלק זה בתערוכה. למיטב הבנתי, כישלון ביצירת חלופות אוצרותיות/ עיצוביות אלו, בין משום מבנהו הפיזי של המוזיאון ובין בשל חשיבותו של המוצג (כשלעצמו או כתמיכה במתווה הנרטיבי של התערוכה), יתכן שיחייב מעתה ויתור על המוצג.

משמעות הדבר היא כי עבודתו של האוצֵר למן שלב התכנון הראשוני ועד להעמדת התערוכה תצטרך להיקשר עם גורמים נוספים, בהם המעצבים ואנשי החינוך וההדרכה. על פניו, זו כבר פרקטיקה נוהגת. בשנים האחרונות התערוכות נוטות להיות נגישות יותר לציבור מגוון והטרוגני של מבקרים, והמוזיאונים משקיעים משאבים רבים בעיצוב התערוכה ובמערכי ההדרכה שלה. אך לרוב, אלו נעשים לאחר שהמתווה האוצרותי כבר הושלם והועבר לשלב הביצוע. כלומר, האוצֵר קובע את ה"מה", ועל פיו מתוכנן ה"איך" העיצובי וה"איך" החינוכי-הדרכתי. להבנתי, מעתה, הדיאלוג בין האוצֵר, המעצב ואיש החינוך במוזיאון יצטרך להיעשות בכל שלב משלבי התערוכה. ייתכן שלכך תתווסף גם חובת ניהול דיאלוג מקדים עם הקהל הפוטנציאלי שעלול להיפגע. אכן, מהלך זה טומן בחובו היבטים חיוביים, אך החבות שנלווית למעמד ולסמכות שהעניק בית המשפט לאוצֵר עלולה להתגלות כבעייתית. האוצֵר, שהוצב בחזית העשייה האמנותית במוזיאון, יצטרך להסביר את שיקול דעתו בנוגע לצנזורה העצמית שנקט, את המשקל שנתן לפגיעה האפשרית ברגשות הציבור ואת אופן מימוש הפתרון האוצרותי-עיצובי-הדרכתי שנמצא. ביום מן הימים, עלולה אחריות זו אף להקים חבות בנזיקין. לי זה נראה כעצירה אוצרותית יותר מאשר חופש אמנותי-יצירתי.

סיכומו של עניין הוא כי מעתה, במאזן האינטרסים במפגש בין מוצג לרגשות – גוברים הרגשות. כך, בשם ערכי הסובלנות והכבוד ההדדי הניח בית המשפט כבלים כבדים על ידיהם של המוזיאונים והאוצרים, אשר יכבידו מאוד על מלאכת העשייה המוזיאלית בכלל ועל האוצרות בפרט. לא זו בלבד שכבלים אלו פוגעים באוטונומיית המוסד המוזיאלי, ולפיכך הם סותרים לכאורה את חוק המוזיאונים וכוונתו, אלא הם גם פוגעים בציבור הפלורליסטי, אשר בשל הצנזורה שתיכפה מעתה, לא יוכל לצפות באמנות שתיגרע מהתערוכה (או שבוּדדה ולכן הוצאה מהקשרה). ייתכן שפסק הדין אף משנה את הנוף המשפטי באופן שבהמשך יוביל למדרון חלקלק של חיזוק מגמות איסור הצגת תוכני אמנות במוסדות תרבות ומגמות של פגיעה בתמיכות הממשלתיות במוסדות אלו.

ביבליוגרפיה

חוק המוזיאונים התשמ"ג-1983, ס"ח תשמ"ג, מס' 1084.

חוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985, ס"ח תשמ"ה, מס' 1139.

בג"צ 806/88 (1989, 15 ביוני). Universal Studio inc נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2), 22.

גל, נ' (2019). הקדמה. בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

גל, נ' (2019). סחורה מקודשת. בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

זילבר, ד' (2019, 15 בינואר). פנייתך למוזיאון חיפה בעניין היצירה מק'ישו. YNET. https://pic-upload.ynet.co.il/news/museum.pdf  נדלה (1.6.2019)

לוריא חיון, ע' (2019). על הפרדתה של דוקטרינת החסד הנוצרי מרוח הקפיטליזם. בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

מילאנו, ר' (2019). לצנזר ולהעניש: המוזיאון הישראלי בין פיקוח לחרם. בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 5.

מנדלבליט, א' (2019, 21 בפברואר). פנייתך בנושא פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה לעניין פרשת מקי'שו. הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.7005412  נדלה (1.6.2019)

עע"ם 2211/19 (2019, 10 בפברואר). האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד ראש עיריית חיפה, ד"ר עינת קליש רותם ומוזיאוני חיפה בע"מ (תלוי ועומד).

https://docs.wixstatic.com/ugd/01368b_1a60b4b5f4bf40e990ec807bfc435927.pdf נדלה (2.6.2019)

עת"מ 67938-01-19 (2019, 10 בפברואר). האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ד"ר עינת קליש רותם ומוזיאוני חיפה בע"מ.

https://docs.wixstatic.com/ugd/01368b_622d4c122d464b669099e6f736f1758f.pdf נדלה (2.6.2019)

קרמניצר, מ' (2019, 13 בפברואר). פסיקת המחוזי בפרשת מק'ישו היא הפניית גב לחופש הביטוי. הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.6934053 נדלה (1.6.2019)

תקנות המוזיאונים התשמ"ד-1984, ק"ת תשמ"ה, מס' 4738.

ICOM Code of Ethics for Museums, (2017)

http://icom.museum/en/activities/standards-guidlines/code-of-ethics Retrieved (1.6.2019)

• 1. ב-16.1.2019 פרסמה ראשת העיר בדף הפייסבוק הרשמי שלה, כי סוכם עם ראשי הכנסיות, שהיות וחוזה ההשאלה של הפסל מק'ישו מסתיים, היצירה תוסר ותוחזר בהקדם ושאר הפריטים יהיו תלויים בחדר סגור. להודעה צורף הנספח להסכם ההשאלה בין מוזיאון חיפה לאמנות לבין הגלריה המייצגת את האמן, שלפיו השאלת היצירה למוזיאון תסתיים בינואר 2019. לפיכך הוסרה העבודה מק'ישו מן התערוכה, ובמקום הפרגוד השחור הותקנה דלת זמנית.
• 2. עת"מ 67938-01-19 האגודה לזכויות האזרח בישראל, נ' ד"ר עינת קליש רותם ואח' [פורסם בנבו, 10.2.2019].
• 3. ב-26.3.19 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. הערעור, שבמועד פרסום המאמר הנוכחי עדיין תלוי ועומד, מתמקד בסוגיית חופש הביטוי האמנותי, ובשאלה החוקית, האם ראש רשות מקומית מוסמך להנחות את מוסדות התרבות העירוניים ואת המוסדות המצויים בתחום שיפוטה של הרשות בדבר הדרכים להימנע מפגיעה ברגשות הציבור. ראו: אתר האינטרנט של האגודה לזכויות האזרח בישראל, נדלה (2.6.2019) https://docs.wixstatic.com/ugd/01368b_1a60b4b5f4bf40e990ec807bfc435927.pdf
• 4. בבג"צ 806/88 Universal Studio inc נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק (1989), נקבע בין השאר כי "'רמת הסיבולת' של החברה שלנו להבעתן של דעות חולקות, הנעשות על פי החוק, היא גבוהה ביותר. רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ניתן יהא להצביע על פגיעה 'קשה, רצינית וחמורה' [...] המסורת שלנו של חופש הביטוי ורתיעתנו מפני איסור מוקדם שמקורו בתוכן הביטוי עצמו מצמצמות מקרים אלה לחריגים יוצאי דופן, אלה חייבים להיות מקרים המזעזעים את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית [...] השקפה דתית נוגדת אינה רק עמדה אינטלקטואלית שאין מסכימים עמה. היא עשויה גם להוות פגיעה רגשית. האתאיסט עשוי לפגוע ברגשותיו של המאמין, בעלי אמונות נוגדות עשויים לפגוע איש ברגשות רעהו. זו מציאות החוק שחברה דמוקרטית חייבת לקבלה [...] מכאן שבחברה דמוקרטית יש להכיר בפגיעה מסוימת ברגשות הדת" (עמ' 38-39).  
• 5. תשובתו של היועץ המשפטי לממשלה עו"ד הד״ר אביחי מנדלבליט לשרת התרבות חברת הכנסת (תא"ל מיל') מירי רגב מיום 21.2.2019 מאשררת את תשובתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דינה זילבר.
• 6. לעמדה ביקורתית כלפי תפיסתו של קרמניצר בעניין מק׳ישו, ראו: גל (2019).
• 7. ראו: תקנות 1, 3 ו-22 לתקנות המוזיאונים התשמ"ד-1984, וכן את קוד האתיקה המקצועית של המועצה הבין-לאומית למוזיאונים ICOM. חברות של מוזיאונים ויחידים ב-ICOM ותשלום דמי חברות שנתיים בארגון מהווים אישור לקבלת קוד האתיקה.