מחשבות מאזור המותניים

לפני כמה שבועות, כתב לוקה גולדוני (Goldoni) דו"ח משעשע, מחוף הים האדריאטי, על אודות התקלות של מי שלובשים ג'ינס משיקולים אופנתיים בלבד, ושכחו זה מכבר כיצד לשבת או לארגן את מנגנוני הרבייה החיצוניים שלהם. אני מאמין שהבעיה שהועלתה על ידי גולדוני עשירה במחשבות פילוסופיות שהייתי רוצה להמשיך ולפתח בכוחות עצמי וברצינות המרבית, משום שאין חוויה – יומיומית ופשוטה ככל שתֵראה - שלא תהייה ראוייה לבחינה ולחקר של האדם החושב. זה הזמן לשים את הפילוסופיה לא רק על שתי רגליה, אלא גם על אזור חלציה.

ללבוש ג'ינס התחלתי עוד בימים שבהם מעט מאוד אנשים עשו זאת, אבל תמיד בזמן חופשה. מצאתי, ועדיין אני מוצא, את מכנסי הג'ינס נוחים מאד, בייחוד כאשר אני נוסע, משום שאז אין בעיות של קמטים, קרעים וכתמים. כיום כולם לובשים ג'ינס משיקולים אופנתיים של מראה או סגנון, אבל בראש ובראשונה, משום שג'ינס הם מכנסיים מאוד שימושיים. אבל, בשנים האחרונות נאלצתי לוותר על התענוג הזה משום שהעליתי במשקל. נכון. אם נחפש היטב, נוכל למצוא ג'ינס במידה גדולה במיוחד (ב-Macy’s אפשר להתאים ג'ינס אפילו לאוליבר הרדי), אבל אז הם רחבים, לא רק סביב המותניים אלא גם סביב הרגליים, וזה כבר לא מראה מלבב.

לאחרונה, תוך שקיצצתי בכמויות השתייה בתפריט שלי, השלתי את מספר הקילוגרמים הנחוצים כדי לנסות ללבוש שוב ג'ינס, כמעט נורמלי. הלכתי דרך נתיב הייסורים שתואר על ידי לוקה גולדוני, כאשר המוכרת אמרה: "משוך אותם חזק, זה צריך להימתח קצת". ואני, ניסיתי, אפילו בלי להכניס את הבטן (כי אני ממש מסרב להיכנע להתפשרויות שכאלה). וכך, אחרי שהצלחתי בקושי רב להשתחל למכנסיים, נהניתי מהתחושה של ללבוש מכנסיים שבמקום ללפות את המותן, אחזו בירכיים, משום שזה אחד המאפיינים של ג'ינס,שיש להם אחיזה באזור החלציים והם נשארים במקום, צמודים, ולא נתלים על הגוף.

אחרי תקופה כל־כך ארוכה, התחושה הייתה חדשה. הג'ינס לא היה צמוד מידי אבל נוכחותו הייתה מורגשת. למרות שהוא היה אלסטי, חשתי סוג של "הידוק" סביב החלק התחתון של הגוף, כמו בתוך קונדום. אפילו אם ממש רציתי, לא יכולתי לנענע או להזיז את הבטן בתוך הג'ינס. מה שנע וזז היה צריך לנוע יחד עם הג'ינס, כיחידה אחת. עובדה זו חילקה את הגוף שלי לשני אזורים עצמאיים - אחד, מהחגורה ומעלה, אזור שהיה כעת חופשי לנוע, והשני – מהחגורה ומטה עד הקרסול, אזור שהפך להיות חלק אורגני מהבגד (כלומר זז יחד איתו כאחד). גיליתי שהתנועות שלי – הדרך שבה אני הולך, יושב או ממהר - השתנו. הן לא התקשו או התרככו, אלא פשוט השתנו.

כתוצאה מכך, חייתי בידיעה מתמדת שאני לובש ג'ינס, בעוד שבדרך כלל אנחנו נוטים לשכוח שיש עלינו בגדים, תחתונים או מכנסיים. מצאתי את עצמי מתאים את חיי לג'ינס שלי, ומשום כך קיבלתי על עצמי התנהגות חיצונית של מי שלובש ג'ינס, או לפחות הנחתי שהתנהגות כזו אכן מתקיימת. מוזר שבגד, שכל מהותו המסורתית מבוססת על חוסר־רשמיות ואנטי־נימוסים, יכול להכתיב או לכפות גינונים (etiquette) בצורה כל כך תקיפה. ביסודי אני קולני ומבולגן, משתרע איפה שבא לי, בלי לדפוק חשבון לאלגנטיות, אבל מכנסי הג'ינס שלי ריסנו אותי וגרמו לי להראות יותר מנומס ויותר מבוגר. שוחחתי רבות על הנושא, במיוחד עם יועצים מהמין השני, שמהם למדתי (או יותר נכון איששתי) את מה שחשדתי בו זה מכבר: לנשים, חוויות מהסוג הזה הן דבר שבשיגרה, כי כל המלתחה שלהן, פחות או יותר, הומצאה ועוצבה מתוך מחשבה לכפות או לעצב התנהגות מסוימת שלהן - עקבים גבוהים, מחוכים, חזיות, גרביונים, חולצות צמודות, חצאיות צרות וכו'.

בעקבות השיחות הללו, זה פתאום היכה בי - הבנתי עד כמה השפיע הבגד על ההתנהגות הגופנית בהיסטוריה של הציביליזציה, וכתוצאה מכך, על כללי המוסר החברתיים. הבורגנות הוויקטוריאנית אולי הייתה נוקשה ורשמית בגלל צווארונים נוקשים, הג'נטלמן של המאה ה-19 היה אולי מוגבל על ידי מעיל הרדינגוט (redingotes) שלו, המגפיים ההדוקים והמגבעת המכובדת שוודאי לא איפשרו תנועות גסות של הראש, ומשום כך היה ג'נטלמן. לו וינה הייתה ממוקמת בקצה אחר של העולם, והבורגנות שלה הייתה מסתובבת בתחתוני בוקסר ולא בחליפות מעומלנות, האם היה פרויד נדרש לתאר אותם סימפטומים נוירוטיים? לנסח אותה תיאוריה אודות המשולש האדיפלי? והאם היה מתאר את כל אלו באותה דרך אם הוא עצמו, הדוקטור הנכבד, היה סקוטי שמסתובב בחצאית סקוטית שתחתיה החוק הוא - כולם יודעים - לא ללבוש כלום...?

בגד שלוחץ על אזור החלציים גורם לאדם לחשוב בצורה שונה. נשים בזמן מחזור, אנשים הסובלים מדלקת באשכים, קורבנות של טחורים, של דלקת שופכה, ערמונית ומחלות דומות יודעים באיזו מידה לחצים או הפרעות באזור החלציים משפיעים על מצב הרוח והכשירות הנפשית. אבל, אותו הדבר ניתן לומר (אם כי במידה פחותה) על הצוואר, הגב, הראש והרגליים. המין האנושי היתווה את צורת החשיבה שלו תוך כדי התנועעות בנעליים. לו היה הולך יחף, ודאי היה מתפתח אחרת. זה עצוב, במיוחד לפילוסופים במסורת האידיאליסטית, לחשוב שחיי הרוח נובעים מהתנאים הללו... אבל, הבעיה עם הג'ינס שלי הובילה אותי לאבחנות מסוג אחר: לא רק שהבד, החומר שממנו עשויים מכנסי הג'ינס, כפה עליי התנהגות מסוימת, אלא שבכך שמיקדתי, ללא הפסקה, את תשומת הלב שלי בהתנהגות שלי ובדרך שבה אני מנהל את חיי בג'ינס, הם (הג'ינס) אילצו אותי לכוונן את חיי כלפי חוץ, אל עבר העולם החיצון. במלים אחרות, הם צמצמו את ההתמקדות בפנימיות שלי.

עבור בעלי מקצוע כמו שלי, זה לגמרי נורמלי להסתובב כשהראש שלך נמצא בעולמות אחרים: המאמר שאתה צריך לכתוב, ההרצאה שאתה חייב לתת, מערכת היחסים בין היחיד והכלל, כיצד להתמודד עם הסוגיה של הגאולה לאחר המוות, האם יש חיים על המאדים או לא, השיר האחרון של אדריאנו צ'לנטנו (Celentano) או הפרדוקס של אפימנידס (Epimenides). אצלנו, כל אלה נקראים "החיים הפנימיים". ובכן, עם מכנסי הג'ינס החדשים שלי, חיי הפכו לדבר מה חיצוני לחלוטין. הרהרתי ביחסי הגומלין בין המכנסיים שלי לביני, וחשבתי על החברה שבה אנו חיים. המודעות שלי לכך הייתה בשיאה. כלומר, לגמרי חטפתי מגיפה של מודעות עצמית.

אז הבנתי שבמשך מאות בשנים הוגי דעות נלחמו כדי לשחרר את עצמם משריונות שונים. לוחמים חיו חיים חיצוניים, עטופים ומסוגרים במיני שכבות של בגדים, אבל הנזירים לעומת זאת, המציאו הרגלי לבוש שמילאו את הדרישות של ההתנהגות החיצונית הנדרשת ובה בעת עזבו את הגוף שמתחת לבגדים חופשי ולא מודע לעצמו. רובם לבשו חלוק אוורירי וזורם, עשוי חתיכת בד אחת ונופל חופשית. הנזירים היו עשירים בחיים פנימיים, אבל מלוכלכים מאוד מבחוץ, כי הגוף, מוגן על ידי הרגלי הלבוש שרוממו ושחררו אותו, היה חופשי אמנם לחשוב, אבל בה בעת גם לשכוח את עצמו. לאורך ההיסטוריה נראה שגם כאשר האינטלקטואלים חייבים היו לעטות עליהם שריונות בציבור (כגון פאות, ווסטים, מכנסי אברקיים ועוד), הרי כשפרשו לבתיהם כדי לחשוב, השתחררו מכבלי האופנה ולבשו חלוקי בית רפויים, גלימות עשירות או חולצות דקות בסגנון בלזק - כל אחד וסגנונו הוא - לא צר ולא מהודק ולא לוחץ על הגוף. מסתבר שהמחשבה האנושית מתעבת גרביונים.

אבל אם שריון מחייב את הלובש לחיות את החיים החיצוניים, אפשר לראות איך החברה הטילה שריונות על נשים ואילצה אותן להזניח את הפעילות של המחשבה, את הכושר לחשוב. נשים הפכו משועבדות לאופנה, לא רק כי היא אילצה אותן להיות אטרקטיביות, לשמור על התנהגות אוורירית, להיות יפות ומגרות מסביב לשעון ולהפוך לאובייקט מין. נשים הפכו משועבדות משום שהבגדים דחקו בהן לאלץ את הפסיכולוגיה שלהן לחיות חיים חיצוניים. זה כשלעצמו גורם לנו להבין כמה מחוננות והרואיות היו צריכות להיות נערות בבגדים אופנתיים כדי להפוך למאדאם דה סבינייה, ויטוריה קולונה, מאדאם קירי, או רוזה לוקסמבורג. במחשבה זו יש ערך משום שהיא מובילה אותנו לגלות שסמל ידוע ומפורסם של שחרור הנשים, כגון מכנסי הג'ינס הכחולים, בעצם יכול להיות מלכודת של שליטה על נשים. זאת, משום שהג'ינס לא משחרר את הגוף, אלא מכפיף אותו וכולא אותו בשריון שלכאורה אינו מיועד לנשים, כי הוא לא נראה "נשי" במיוחד.

ומחשבה אחרונה בנושא - בכך שהם כופים התנהגות חיצונית, בגדים הינם מכשירים סמיוטיים, מכשירים ליצירת תקשורת. תובנה זו ידועה ואיננה חדשה ובכל זאת, עד כה לא נעשה ניסיון רציני להמחיש את ההקבלה של בגדים למבנים התחביריים של השפה, אשר לדעתם של רבים, משפיעים על המבט שלנו על העולם. למעשה, התחביר של האופנה משפיע על הסתכלותנו באופן פיזי, והרבה יותר מכללי הדקדוק. אתם רואים כעת, קוראים יקרים, בכמה נתיבים מסתוריים הדיאלקטיקה שבין הדיכוי והשחרור חייבת להלך. כך גם המאבק להביא אור. אפילו דרך המפשעה.

1976

תרגום: יעל טרגן