לחם ערבי־עברי: סיפורה של החוביזה כיצד נתפס אוכל בר מקומי בישראל

החוביזה, צמח בר מקומי שגדל פרא בחודשי החורף בכל פינה ברחבי הארץ, נעדר ממדפי המרכולים ומדוכני השווקים הפופולריים של תל אביב. למרות היותו נפוץ כל כך בשדות ובשטחי בר, ואף שמדובר בצמח מאכל טעים, קל להכנה, בריא ומלא ויטמינים — שלל תכונות שהופכות אותו למה שמכונה היום ״סופר־פוד״ — ניתן למצוא את החוביזה כמעט באופן בלעדי רק בשווקים הערביים, המרוחקים מבחינה תרבותית וגיאוגרפית מהמרכז הקולינרי של ישראל. המאמר מבקש לבחון מדוע ואיך נדחקה החוביזה לשולי המטבח הישראלי באמצעות ניתוח אזכורים שלה בעיתונות העברית המודפסת מקום המדינה ועד ימינו. במחקר עולות שלוש תמות מרכזיות שמלוות את החוביזה בחברה הישראלית: תמה אחת, שהייתה נפוצה בעיקר בעשור הראשון לקום המדינה, היא ניסיון למיתיזציה של החוביזה, שקיבלה תפקיד מרכזי בהצלת הקהילה היהודית בזמן המצור על ירושלים, ברוח הנרטיב הציוני. שתי התמות האחרות מגלות שבימינו החוביזה נתפסת בישראל כמקומית וזמינה מחד גיסא, וכאקזוטית, רחוקה ושייכת לאחר, מאידך גיסא. איך ייתכן שצמח מאכל אחד נתפס קרוב ורחוק בו־בזמן? דרך ניתוח מופעי החוביזה בעיתונות העברית, המאמר מבקש לערער על הרעיון שעומד בבסיסה של תנועת ״סלואו פוד״, שלפיו קידום אוכל מקומי מקדם בהכרח גם רעיונות של צדק ושוויון.