מתחת לכל ביקורת: פרגמנט

יונתן סואן, Zwei Teddys. דיו ועיפרון על  A4

המארח: בפעם האחרונה שנפגשנו כאן אמרת – אתה זוכר? הכול מתועד מן הסתם – שאתה "שולח את היד אל הבראוניז כשאתה שומע את המלים האלה היום, פילוסופיה ואמנות, ממזמזות אחת את השנייה סביב איזו Grundfrage״; ש"אחרי מאתיים שנה, גם התרנגול הטיפש שקרקר ש'האמנות עבורנו היא נחלת העבר', בדיוק כשהתחילו לבצע את המיסה סולמניס, נשמע סוף־סוף כמו הינשוף של מינרווה", ופחות או יותר הסתלקת. זה היה לפני כמעט עשור, ביארצייט שהם עשו פה להרצאות על האסתטיקה. עוד לא ממש הכרנו אז, אבל היה לי ברור שאני לא אראה אותך בנסיבות האלו שוב. עד אתמול. ולכן...

החבר: לכן...?

המארח: לכן חשבתי להתחיל מלשאול אותך מה נשתנה?

החבר: מעבר לזה שגם בראוניז הם כבר לא מגישים? שגם בראוניז נהיו אופנסיביים מדי לרגישויות של המילייה שלך?

המארח: שלי? אתה מדבר כאילו לא הגעת לכאן גם הפעם על דמי האש"ל שלך. חוץ מזה, אני מזכיר לך שהסכמת מראש לשיחה הזאת, ב"מילייה הזה שלי"...

החבר: שלנו. שלנו...

המארח: אם ככה, והיות שהקוראים שלנו לא חשופים בעליל לחֵן העממי של המימיקה שלך, אולי תתחיל מלומר לי למה בכל זאת התרצתָ לדבר איתי על נושא תפל כל־כך בעיניך, באופן פחות סובייקטיבי – פחות, נאמר, סנובי?

החבר: אדרבא. נדמה לי שמה שאתה קורא לו "סנוביות", אם הכוונה היא לא להאשמה הנוסטלגית באלפיניזם חברתי, היא מידה מגונה שאפשר היה לאמץ בשיחה שלנו בתור היגיינה לפחות. אני מתכוון לסוג של שאט נפש בסיסית מהכריזמה האובייקטיבית של התפל.

המארח: אני יכול לנחש. ובכל זאת – למה אתה קורא "הכריזמה האובייקטיבית של התפל?"

החבר: אני מתכוון, למשל, במובן השטחי ביותר, לטבעיות שבה אנחנו מתכנסים עכשיו לדרוש בשלומן של שתי המטרוניות הזקנות --

המארח: אמנות, פילוסופיה?

החבר: -- כן, אף־על־פי שמי שאמונים היום בפועל על התחזוקה שלהן הם כמעט בלי יוצא מן הכלל מנגנונים ואנשים שמעוררים בשכל ובחושים בריאים לפני הכל – שאט נפש.

המארח: אתה מתכוון, שמעוררים בך שאט נפש.

החבר: אני, כן, מן הסתם, מדבר בשם עצמי,  faut de mieux... אבל זה לא סותר את העובדה שהגועל שאני מדבר עליו הוא אַפקט אובייקטיבי.

המארח: אובייקטיבי...?

החבר: במובן שאפשר לדבר על גועל לא כתגובה אפיזודית למשהו, אלא כאיכות השטחית של עולם – הפנים שהישות מראה ברגע מסוים. והלוא בחשבון אחרון לא המקק מרעיד לנו את המעיים, אלא הסיכוי להינגע בכל מה שהוא נוגע בו...

המארח: ובכל זאת – יש מקק, או מקקים, ואני תוהה על מי אתה מדבר כאן?

החבר: קח את הkeynote- המהולל שלנו מאתמול, למשל.

המארח: ג'ונתן?

החבר: מאלברי, כן.

המארח: פספסתי אותו.

החבר: אין לך גבול!

המארח: אתה אמרת.

החבר: אבל עזוב את ההרצאה, קח את השְפּיל שלפני, אתה מכיר: כשהוא מלחית מאחורי הפודיום אל התרמוס הענק הזה שלו, מתעסק עם הצעיף, אחר כך התודה הסינוסיטית למארחים, ההפעלה של המצגת עם הטבעת ואז, משומקום – הצווחה המפורסמת, לגמרי בצדק –"ניטְשייייי (Nietzscheeee)"...

המארח: אֵקֶה הומו!

החבר: נו, היית שם!

המארח: ואתה מביא אותו כאן בתור דוגמה לְמה? הרי המנריזמים האלה, עם כל הכבוד לרפליקה שלך ולאיש, הם בסך־הכל די סיטוניים; ופרודיה אפשר הלוא לעשות לכל בר־בי־רב, גם ל"ניטשיייי". תסכים איתי.

החבר: ברור. הוא בשום אופן לא מקרה מיוחס – מאלברי. אבל מה שהתחלתי לומר קשור בדיוק בגוון הזה של תפלות שעומד מעבר לפרודיה; זו תפלות שהיא, במובן עמוק, הקִרבה האינפיניטסימלית של חוסר הטעם המוחלט ל"טעם המספיק", או של הטמטום המושלם לאידיאל של התבונה.

המארח: מה? לדבר על ניטשה מפאוארפויינט?

החבר: כן, לדבר על ניטשה מפאוארפויינט. למשל. והדים־סאם והלאפ־סאנג עם הקלונקס בשקית, והקשמיר... אלה מזמן לא אביזרים בגרדרובה של אידיוט מסוים; אלה אטריבוטים של תבונה שהמוֹדוּס וִיוֶונדי שלה הוא החיקוי של אי־הניתנות־להגחכה של המגוחכוּת גופא.

המארח: נו, ובתנאים האלה, אם נניח שאתה צודק, במי בדיוק הם אמורים עוד לעורר שאט נפש? ובכלל, האם זו לא נוסטלגיה להניח שהמגוחכות הזו לא היתה מאז ומעולם "איכות הנדסית" של מדעי הרוח – מאז לפחות שיש "מדעי־הרוח"? 

החבר: בוודאי שכן. אבל הקיום הזה הוא, ככלות הכול, צעיר מאוד, ועד לא מזמן אפשר לומר שהוא התנהל בגבולות מוסדרים פחות או יותר – בתיאטראות החובבים של האקדמיות, וכשעוד היו בנמצא נפשות הרריות ואקסצנטריות מספיק להרשיע את המקצוענות כפָּנים הנורמטיביים של צרוּת המוחין. עם טיפוסים כמו מאלברי  אנחנו כבר מזמן לא שם.

המארח: אבל מה הטענה שלך, בשורה התחתונה? שמאלברי וכיוצ"ב הוא לא ניטשה? נו, שויין...

החבר: אתה מזכיר לי את הדוגמא היפה של פרגֶה,  "Paris ist Kein Wien."1

המארח: שהיא באמת אֵם כל הנוסטלגיוֹת...

החבר: כן... בתור שיפוט־טעם, בוודאי. אבל זה בדיוק לא שיפוט־טעם. מה שצודד את פרגה הוא הרי הגוון הטאוטולוגי של המשפט – הוא חשב עליו בין היתר כעל היפוך משונה של משפט זהות. נדמה לי שאם חושבים באופן הזה על "מאלברי הוא לא ניטשה" שלך, אין בו שמץ של נוסטלגיה. אדרבא. הוא מבטא בדיוק, לאוזניים מסוימות לפחות, את מה שמגונה בהווה שלנו לא כדחייה ממנו אלא כדחייה שלו – את כל מה שיש בו ולוּ קורט של נצח.

המארח: בסדר, אני לא מתווכח, וממילא משתמע מהתיאור שלך שאין על מה להתווכח. הבעיה שלי היא שהדחיה שאתה מבטא, "הסנוביות ההיגיינית" שאתה מדמיין או מתרגל, הסירוב המסוגנן הזה שלך לחצות את הסף של הסמול־טוק... הם לא קונטרה לשום דבר. האגרסיה שלך היא לגמרי פרטית, לגמרי סנטימנטלית...

החבר: נו, והניסיון השטחי ביותר לא מלמד אותך שאם יש היום עוד אוניברסליזם אותנטי הוא עבר מזמן – כלומר חזר מזמן, עם האוגד הקטן בין הרגליים, – מהחיווי הכללי אל הסמכות המפונקת של מלים כמו "בעיני..." ו"לדעתי..."? ולהפך, שהמחוזות האחרונים שבהם ה-allgemeine Stimme הקאנטי שלך עוד עושה היום חַיִל הם תחרויות בישול, ומן הסתם,  תורים לשירותים א־בינאריים?

המארח: אם ככה, לכל הפחות, נשמע שהרבה מאוד נשתנה בעיניך. בכל זאת יש לנו על מה לדבר! אבל אולי אנחנו צריכים באמת להתחיל מלומר משהו על המפנה הגסטרוסופי הזה שאתה רומז עליו?

 החבר: דבר! בבקשה.

המארח: כלומר שאני אעשה שוב את העבודה השחורה...

החבר: אתה מעדיף שזה יהיה הפוך?

המארח: לא, לא black lives matter …

החבר: and white kikes natter…

המארח: אם ככה! ברוח התקופה, בוא ננסה להתעכב לרגע על מה שהתחלת לומר לגבי שיפוט וטעם.

החבר: ...

המארח: נדמה לי שמישהו פחות הִסטרי ממך יכול לומר שיש פה סיבה טובה לחשוב ברצינות – או סיבה רצינית לחשוב טובות – על הקאמבק המילולי הזה של הטעם, במגמה שנראית לחלוטין הפוכה להיגיון של המקסימה הקלאסית de gustibus non­­-disputatum... אני לא מדבר רק על הממד הפופולרי של זה. אני מתכוון שאפשר לחשוב שהטעם, ואולי החושיוּת בכלל, למדו לתבוע סוף־סוף את הזכויות שלהם כמדיום הריבוני של המושג, ושהרפובליקה העממית שקמה לה בין החֵך לחלחולת מסתדרת בסך־הכל לא רע בלי ה-beaux-arts. כלומר, בלי החסות העתיקה של האסתטיקה.

החבר: במובן מסוים אתה ודאי צודק. אבל גם התפלות שדיברתי עליה קודם לא מתייחסת לאיכות הירודה, או השולית, של התוצרת בתחומים שלנו, אלא למשהו שנכון יותר לתאר כהתקיימות העקרונית שלהם היום – כלומר זה מכבר – מעבר לטעם, אחרי הטעם. והמובן העמוק של הטעם מלכתחילה לא היה המובן האסתטי.

המארח: אלא?

החבר: המובן הסיבתי.

המארח: אתה מתכוון שוב לטעם במובן של הצדקה, של "טעם מספיק"?

החבר: לא. אני מתכוון – מילולית – למה שדוחף, או דחף, אי־אלו גפיים לעשות את התנועות של המחשבה, ולהפך. אבל עצם הדיבור הזה נשמע היום מגוחך, שהרי יש לו תוקף רק כל עוד יש מובן לדיבור על כוחות שפועלים בין מושגים כמו "היפה" ו"האמיתי" לגופים ולנפשות אינדיווידואליים, ולא על דיסציפלינות.

המארח: וממתי, לשיטתך, אין יותר מובן לדיבור הזה?

החבר: זו "שאלה שמנה", כמו שאליס היקרה – הספקת להכיר אותה? – היתה אומרת. נזכרתי בה כי היא זו שהיתה מדברת, בין היתר, על רעש העיכול הנוראי שהחל להתלוות למילה Geist בסביבות 1800. אפרופו הדברים שאמרת, היא תיארה לי פעם את הסגנון של הֶגל ככה:

The stomach's envious emulation of the diaphragm, mild constipation of smoking's aerial concretion of joy...

זה נשמע מן הסתם הרבה יותר טוב עם האינפוף האסלי של הפּוֹשיוּת שלה... בכל אופן, זה לא רק האד־הומינם הנפלא שהיה לה. זה נראה לי חלק מתיאור קולע מאוד של הרגע ההיסטורי שבו רגש הנחיתות של התבונה מול "היפה" הגיע לנקודת רתיחה, ושבו סוג מסוים של בהמיות מושכלת נעשתה לתואר מהותי של ההתפלספות. כמובן שזה גם הרגע שבו הקֵיבות הפרופסיונאליות, שהפכו אז לפָּנים של התחום, התחילו, בפועל, לחלק לעצמן תארים. אבל הנקודה היותר עקרונית היא שהאגרסיה הזו כלפי "היפה" הייתה ועודנה, בשורה התחתונה, שנאה מהותית לתיאוריה – תיאוריה במובן העתיק והפשוט אבל גם המחייב ביותר של המילה, במובן של "תאווה הוא לעיניים ונחמד להשכיל"; של מה שחשוב מכדי להינגע וכל שכן – להיאכל.

המארח: שוב, אני לא דוחה לגמרי את התיאור שלך, אבל אני שואל אותך האם המהלך הזה לא היה, בסופו של דבר, בלתי נמנע? הרי גם אימֵנוּ הגדולה, שרמזת עליה, לא הסתפקה בחמדה התיאורטית של הwindow-shopper-... הבינה יפה מאוד – מי אם לא היא – שהיופי נעשה לְדעת, ככלות הכל, רק מכוח האכילה, הכילוי, הבליעה הזו – כן, הבהמית בהכרח – בקרביים של ההיסטוריה... כלומר, היחס היה מלכתחילה דיאלקטי.

החבר: הכל נראה דיאלקטי כשחושבים עם המעיים! אני לא יודע מה איתך, אבל אני, בפעם האחרונה שדרכתי בקונסטהאלה, ואיזה אברך־מיצג משופם הגיש לי בדביליות החמורת־סבר שלהם טחול סינתטי מבושל על עותק קרבון של Spleen de Paris – לא התחשק לי להפוך את המיזנטרופיה שלי ל"דיקאלקטית" יותר. גם לא את שלך, אגב. את הרפלקס החברתי המגודל של האוונגרדים של המאה הקודמת, ובכלל זה את הקנאה שלהם בפרודוקטיביות ובפופולריות המעריכית של הטמטום, אפשר היה עוד לראות כתגובה מידתית, טרגית באמת ולכן גם אוטופית, לזריזות הקומית שבה הם נאלצו להיפרד מהמֶטְייֵה הידני שלהם. היום, לעומת זאת, החובבנות המצוטטת של מי שלא היה להם אפילו מטייה לאבד, יחד עם החנופה החסרת בושה הזו לסדרי היום העלובים של מדעי החברה, הם שער החליפין הזול ביותר של הקונפורמיזם. זה נכון אגב, בדיוק באותו האופן, להבהלה ההמונית של הטכנוֹטַריוֹן לחומרים פסיכוטרופיים, שהיא ההיפך הגמור מאסקפיזם: הניסיון של מעמד שלם להיטמע סופית, גוף ונפש, בסביבת העבודה שלו – רקע הdesktop-.

המארח: אתה, כהרגלך, מכליל לך בפטרונות מלגלגת מאות שלמות מתוך כמה קוריוזים תקופתיים שנטפלת אליהם, ובו־בזמן אתה מדבר כאילו ברור שיש חוץ לעולם הזה, חוץ שממנו...

החבר: אדרבא, אני מדבר כמו מי שקנה המידה של החיצוניות שלו נעשה חובק עולם.

המארח: אבל – בהתחשב בחינוך הטוב להצחיק שלך – זה בדיוק מה שמחשיד את הבוז שלך בסוג הכי תפל, הכי תיאטרלי, של שמרנות. אפשר לחשוב, או אי־ אפשר אלא, שבינך ובין זרזירי המקלדת המצחיקים ההם שיושבים עכשיו בחדר, בתחפושות שכורות של ברק וצ'סטרטון יש, מקסימום, ויכוח על אחוזי העובש בסילבוסים.

החבר: אבל אני מאמין לגמרי, יותר מתמיד, בחינוך הטוב להצחיק שלי! בחינוך בכלל. ולא בשום מובן משמר, או – אלוהים יישמור – בשום מובן שמתחרז עם הפטפוט הפרטיזני הזה על מסורת. להיפך, אם יש לי עוד סימפתיות יעקביניות, הן שייכות להתפעלות שלי ממי שמזהה את המטלות הפרדיסיאליות של החינוך היום. אני מתכוון לעובדה שנפלה בחלקנו הזכות המחרידה באמת ללמוד וללמד מהתחלה איך עושה אדם; לקלף תפוח; לחשב זוויות; לחבר משפט אינטליגנטי עם שני אגודלים... יש שוב מקום לגאונות.

המארח: נשמע פנטסטי – אחרי אלפיים שנה של אקולטורציה לחזור לקלף תפוחים, ולקרוא לזה...

החבר: אל תהיה וולגרי. זה אתה שמדבר על "לחזור". אני דיברתי על הסף המטאפיזי של האנאלפבתיות; על תחומים ומעשים שההיסטורי והחברתי מלכתחילה לא היו סוברניים בהם.

המארח: ואמנות, ופילוסופיה – לדעתך הן דוגמאות מובהקות?

החבר: במובן הצר,  בוודאי. הן לא שונות במובן זה מחשבון פשוט או מסולפז'. אלה מעשים שלא רק נעשים מחוץ לזמן וחזקת הרבים, אלא מעשים שאי אפשר לעשות בזמן וברבים.

המארח: אני מנסה לקחת ברצינות את הפלטוניזם שלך, אבל ברמה הזו של ההפשטה – אני לא רואה איך אפשר בכלל לאפיין את ה..."מעשים" שאתה מדבר עליהם. הם מאבדים לגמרי את הספציפיות שלהם...

החבר: אתה, לשם שינוי (!) צודק. כלומר, במישור המטאפיזי, אין דרך להבחין בין מה ש"נעשה בראש", בין התנועות שהנפש עושה כשהיא משרתת את אחד הטרנסצנדנטליה. אבל יש גבול כמובן למה שאפשר, מה שאנחנו יכולים, "לעשות בראש" – הרגע, למשל, שאנחנו מבינים שאנחנו צריכים עיפרון ונייר; שלא נוכל להתחיל או להמשיך לעשות עכשיו בלעדיהם; שאנחנו תלויים בחשבון אחרון, או מלכתחילה, בחלל ובזמן. והתחושה המובהקת של התלות הזאת ברגע מסוים שולחת אותנו, בטבעיות, להביא לעצמנו דף ועיפרון. בגודל הזה, החלל והזמן יעמדו לרשותנו, לא למרות, אלא במידה שהם כפויים עלינו. זה יכול להיות תרגיל בחילוק ארוך או רישום של ענף במבוק. כאן הדחיסות המופשטת של הייצוג הנוּמרי (הסימבולי) נפרטת לאורך ממשי, וכאן הגודש האמפירי של הפרטים מומר בתנועות של היד והעין, ומהתנועה הזו, אם היא נכונה, מה שכבר שייך למחשבה עובר אל הנייר. ובשלב זה ההבחנות – בין המעשים ובין הטכניקות שמשרתות אותם – נעשות מאליהן. אבל ברמה של הדחף או הצורך – והרוח, במובן המקורי של המילה, היא אריסטוקרטיה של צורך – להיות מונע באופן הזה להשתמש בנייר ועיפרון, זה לנוע באופן שהוא אינדיפרנטי למה, שבמונחים היסטוריים יותר, יפריד בין מדע לאמנות. ברור שבתרבות שרואה את עצמה כ"מאוחרת", והיסטורית מניה וביה, האינדיפרנטיות הזו בעצמה מזוהה עם הראשית – המיתולוגית או הקונקרטית. אבל שוב, התיווך ההיסטורי והתרבותי העצום הזה הוא לא רלוונטי לְמה שהנפש עושה בכל פעם שהיא חוצה את הסף המטאפיזי של האנאלפבתיות. למעשה הוא כן רלוונטי – כשמדובר במאמץ האדיר, שדרוש היום כדי להרגיש מתחת לאלפי המזרנים הצואים האלה את האפון הקטן והאריסטוקרטי של הרוח.

• 1. ”פריז זה לא וינה”