מיצג, כתב־חידה ומשבר ייצוג ב"משחקים" 2013-2019 – תערוכה של שחר פרדי כסלו

Untitled-דימוי 1.jpgשחר פרדי כסלו, צל חם (2016-19), הצבה במוזיאון ת״א לאמנות. צילום: אלעד שריג (ימין), פלורה דבורה (שמאל)

תהיה זו טעות לחשוב על משחקים 2013-2019 של שחר פרדי כסלו, שהוצגה במוזיאון תל אביב מנובמבר 2019 עד אוגוסט 2020, רק דרך שְמה. כמובן שהתערוכה עוסקת במשחקיוּת, כפי שכותבת טל לניר בקטלוג התערוכה. היא מורכבת משלושה פרויקטים: האחד, צל חם שמו, הוא מעין ג׳ימבורי אמנותי לילדים עד גיל שש; השני, גוגל מה, הוא משחק מחשב והשלישי, תנוכים משושים, צינור לח וחידות אחרות, הוא בעל חזות של תערוכה אמנותית אך למעשה מזמין את המבקר לפתור חידות. אולם, משחקיוּת לבדה רחוקה מלמצות את משמעות התערוכה אשר מביאה את המבקר בה לחשוב מחדש על מפגש עם אמנות בימינו, על הפעולה הנדרשת ביחס אליה, ועל ההיסטוריה והעכשוויות של משבר הייצוג שמזמין פעולה כזאת.

full_סופי נו.jpg

                                                                                                   דני קרוון, אנדרטת חטיבת הנגב

צל חם הוא פרויקט בהשראת אנדרטת חטיבת הנגב אותה תיכנן דני קרוון. כסלו פירק את הצורות הגיאומטריות המרכיבות את הגַלעד, ויצר אותן מחדש בקנה־מידה קטן יותר, מחומרים המאפיינים משחקיות של פעוטות, במקום הבטון המקורי. צורות אלו נצבעו בצבעי־יסוד עזים במקום צבעו האפור של המונומנט והונחו בגלריה במִתחם תָּחום בחבל, אליו מותרת הכניסה למבקרים עד גיל שש. בעת הביקור בתערוכה שמונָה זאטוטים הילכו על האובייקטים בהנאה, הזיזו אותם וזרקו כדורים שהיו פזורים על הרצפה. לכל מי שמכיר את האנדרטה, או קורא את ההסבר לחלק זה בתערוכה, היפוך אחד ביצירה ברור ואף כתוב במפורש – האנדרטה האיקונית, אתר הנצחה לחללי חטיבת הנגב של הפלמ״ח המקושר לרגשות אבל ותוגה, הופכת לאתר של משחק ושמחה. אמנם, כפי שמצוין בקטלוג התערוכה, היפוך זה מתקיים באנדרטה עצמה, בה ילדים גולשים בשמחה במורדות הבטון, וזאת בהתאם לכוונת המתכנן שביקש למהול את הזיכרון בחיים. ובכל זאת, בתערוכה של כסלו המשחק, ולא זיכרון המוות, עוברים לקדמת הבמה.

לצד ההיפוך המפורש בתערוכה קיים היפוך מובלע הנוגע לקשר בין אגף הילדים, בו חלק זה של התערוכה מוצג, לשאר אגפי המוזיאון. הגבלת הכניסה למתחם המשחק לילדים מתחת לגיל שש (וללא נעליים) מעוררת את השאלה עבור מי נעשתה היצירה. האם עבור הילדים המשחקים במרכיביה כבמשחקייה מחוץ למוזיאון, או עבור ההורים אשר עקב איסור הכניסה נותרים לצפות בילדיהם משתובבים על גבי צורות גאומטריות? הגבלת הכניסה הופכת את קהל ההורים לצופים, הילדים הופכים לחלק מן האובייקט האמנותי, וכך אובייקט זה הופך ממיצב למיצג. אגף הילדים, או בשמו המעודכן, ״המרכז החווייתי למשפחה״, הופך להיות יצירת פרפורמנס למבוגרים.

המרכיב השני בתערוכה, המוצב במבואה – גוגל מה – הוא משחק מחשב המתאים לילדים בוגרים יותר ולמבוגרים. על צג המחשב מופיע לדוגמה מיקבץ התמונות הבא: איש עסקים מעונב, אישה המורידה עור מת מרגליה עם מכשיר כלשהו באמבטיה, מֵיכל לשמירה על ירקות במקרר, מתקן פלסטי תכלכל בעל חזות פאלית משהו, בעל שני חריצים ועליו הכתובת ״מגן ציצית״, ותינוק בן־יומו החובש מצחייה פלסטית תכלכלה המנקזת את המים הניתזים על ראשו מן הטוש שבמקלחת. מהו החיפוש בגוגל שהביא למיקבץ זה? זהו המשחק. משימת המבקר לנחש בזמן מוגבל מה היה אותו חיפוש. לעזרת המשתתפים במשחק מספר רמזים, כמו מספר המילים בתשובה, מספר האותיות ועוד. בדוגמה לעיל הדרך להגיע לפתרון היא ״פטנט מהפכני״.

כך הופך המשחק את אחת הפעולות השגורות ביותר בעולם הנוכחי של מבוגרים וילדים כאחד – חיפוש במנוע חיפוש – לכתב־חידה פוסט־מודרני השואל: מה מייצגות התמונות בחיפוש? האם את המילה? האם את האלגוריתם של גוגל או את ההיגיון שלנו אשר אותו אלגוריתם אמור ללכוד? ואולי את המופרכות בתרבות בה "מגן ציצית" המונע הסתבכות של ציצית בכביסה, או המצחייה השומרת שמֵי המקלחת לא ייכנסו לעיני הפעוט, הם דגם מופתי למהפכה טכנולוגית בתחום הפטנטים? משבר הייצוג המוכר מאין־ספור דיונים פילוסופיים ואמנותיים במאה ה־20 עולה כאן בחזות עכשווית ובחריפות יתרה במשחק התמים למראה והמשעשע.

בניגוד לאותה עכשוויות, המרכיב השלישי של התערוכה (אשר יצא כעת כספר)1 מפעיל את המבקר באופן שמזכיר את השורשים הרנסנסיים של אותו משבר. בכניסה לגלריה בה הוצג תנוכים משושים, צינור לח וחידות אחרות המבקר קורא את ההסבר הבא: ״לפניכם תערוכת חידות. כל חידה מורכבת משני חלקים. החלק הראשון הוא טקסט – מעין תיאור טכני, שיר או כתב־חידה – המנסה לתאר במילים פרי או ירק. בחלק השני תמצאו איורים שאיירו מאיירים מדעיים מרחבי העולם, בהתכתבות, על בסיס התיאור הטכני שנשלח אליהם. לא הובא לידיעת המאיירים שהתיאור מקורו בפרי או בירק. את פתרון החידות תמצאו בשולחן תצוגה במרכז החדר״. המבקר נשלח, אם כן, לפתור שתים־עשרה חידות המורכבות מן הטקסט שנשלח למאיירים ומשישה עד שמונה איורים שהם שלחו, התלויים לצד ההגדרה, תחת מספר החידה וכותרת כדוגמת ״קשקשים נפוחים״, ״שנים רכות״, ״אצבע טבולה במים״ וכדומה. הטקסטים נעים בין תיאור טכני־מדעי, לתיאור עשיר, פואטי וחלומי.

 

תמונה5_0.jpgתנוכים משושים וחידות אחרות, 2019. צילום: אלעד שריג

כך למשל תחת הכותרת ״פטמה מכסה בטנים״ אנו מוצאים את ההגדרה הבאה: ״צורתו כפטמה מגודלת. כמותה הוא רך ובשרני. / חלקו הרחב מתכנס פנימה לשקע, ומתוכו יוצאים כסוי דק ומשונן, דמוי נייר, ומקלון גמיש וסיבי. / הוא מכוסה שערות עדינות, כמעט בלתי נראות, המפוזרות עליו באופן בלתי אחיד. / כולו בנוי שקעים־שקעים, המסודרים בדפוס סדיר והגיוני. / בתוך כל שקע נח מעין בטן קטן, קשיח יותר. / מקצה כל בוטן נובטת שערה עבה יותר״. לצד ההגדרה תלויים שבעה איורים. אחד גדול יותר פי שתיים מן האחרים. איור אחד, כך נדמה, הוא של צורת פעמון או אולי של שמלה דמויית פעמון. איור שני הוא של מעֵין בלוט מנוקד. אחרים מתארים מה שנדמה כעין עלה בעל נפח רב בצידו האחד, צורת פטל או פרי יער אחר, סוריאליסטי יותר. הגדול ביותר נראה כמעין הכלאה בין אננס נטול קוצים לתות. המבקר יכול לנסות לנחש מהו הפרי או הירק שתואר על בסיס עיון בהגדרה בלבד, על בסיס צפייה באיורים בלבד או לחלופין, דרך עיון בטקסט ובדימויים יחדיו. הוא יכול לגשת בכל עת, או בסוף הביקור, לראות אם קלע למה שתואר או לא. המבקרים בתערוכה – ילדים, בני נוער ומבוגרים כאחד – היו שקועים בניסיון לפתור את החידות.

 

תמונה6_0.jpgתנוכים משושים וחידות אחרות (פרט), 2019. צילום: אלעד שריג

 

תמונה7_0.jpgתנוכים משושים וחידות אחרות (פרט), 2019. צילום: אלעד שריג. התיאור: ״הוא עשוי מקשקשים גדולים, דמויי כף, שמכסים קשקשים קטנים יותר. / מתחת לכל כף חבויה עוד כף, ומתחת לה עוד כף. ככל שהכפות פנימיות כך הן רכות ומקופלות בתוך עצמן. הכפות הפנימיות דקיקות וזעירות ממש. / הכפות צומחות על עמוד עבה וחשוף. במעלה העמוד, מתחת לשכבה מגוננת של כפות, הוא מתרחב ונפתח לקערה רדודה נסתרת. / הקערה מלאה שיער צפוף ופלומתי.״

בקטלוג התערוכה, טל לניר מציבה פרויקט זה, ואת התערוכה ככלל, בהקשר של "אמנות משחקית". היא מתייחסת לקורפוס הכולל לדוגמה את גופה מפוארת שיצרו מספר אמנים סוריאליסטיים תוך כדי העברת דף מקופל מהאחד לשני, כאשר כל אחד ממשיך את קצות קו הציור של האמן הקודם; את יצירותיו של ג׳וזף קורנל (Cornell) אשר שילב בעבודותיו אלמנטים שהצופה יכול להזיז, ואת יצירתו של מרטין קריד (Creed)חצי מהאוויר במקום נתון, בה הצופה מפלס דרכו במבוך המורכב ממאות בלונים. הפרויקט של כסלו מתואר כ״תוצר של ׳משחק׳ בין האמן לבין [ה]מאיירים, אשר ״מעורר קשר פעיל״ בין הצופים לבין עבודת האמנות. אין ספק שההקשר המשחקי משמעותי לכל מרכיב של התערוכה. אולם לטענתי אין די בו כדי להבין את משמעותה, ודאי לא את משמעותו של חלק זה.    

מבחינה חזותית, המבקר מוקף בדימויים של מסורת בת כחמש מאות שנה – מסורת האיור המדעי. מאז הרנסנס ועידן התגליות המאייר שימש כעַין עבור הקהילה המדעית ועבור הקהל המשכיל. הוא ניסה לייצג באופן המדויק ביותר מיני צמחים וחיות אשר התגלו לאדם הלבן לראשונה במסעותיו ברחבי העולם, וחלקי גוף של בני־אדם וחיות כפי שנחשפו בניתוחי גופות בידי רופאים ומדענים. אך כסלו הרחיק בין המאיירים המדעיים שאת שירותיהם שכר לבין מסורת האיור המדעי. העניין לא היה לצייר את האובייקט אלא לצייר לפי התיאור שהאמן שלח ואשר הוצג במכתב למאיירים כחזיון בחלומו. אם אחד המאיירים, בחידה שתוארה לעיל תחת הכותרת ״פטמה מכסה בטנים״, היה מצייר את התות שכסלו תיאר בהגדרתו, הוא היה מפוטר לאלתר. התערוכה פוערת פער בלתי ניתן לגישור בין הדימוי לאובייקט דרך הצבת הטקסט החלומי ביניהם. יתרה מכך, בעוד שהשפה הוויזואלית של כל דימוי בפרויקט נטועה במסורת האיור המדעי, הרי שמכלול הפרויקט – השילוב של כותרת, טקסט תיאורי ודימויים מרובים – נוטע אותו במסורת אחרת ששורשיה גם הם ברנסנס אך היא רחוקה כרחוק מזרח ממערב מזו של האיורים המדעיים: מסורת האֶמְבּלמות.

ספרי האמבלמות שהתחילו להופיע בתחילת המאה ה־16, וזכו לתפוצה אדירה ברחבי אירופה גם במאה ה־17, חיברו מוטו לטיני, תמונה וטקסט בו פורשָה התמונה באופן אלגורי לאור המוטו. הייחוד בספרים אלו היה השילוב בין שני סוגי המדיה: הקורא נע בין הכותרת, הדימוי והרעיונות המועלים בטקסט. זו התנועה האופיינית גם לצופה בפרויקט של כסלו. אך במקום דימוי אחד ישנם אצל כסלו מספר דימויים, ובמקום שהטקסט יהיה בהשראת הדימוי, הדימויים הם בהשראת הטקסט.

קיים עניין עמוק יותר בהצבת הפרויקט בהקשר זה, והוא משבר הייצוג או התפרקות הקשר בין מסמן למסומן. לפי ולטר בנימין הכתיבה בדברים (rebus), שהייתה היסוד להתפתחות ספרי האמבלמות, הייתה גם היסוד להתפתחות השימוש באלגוריה. התחריט הנודע של אלברכט דירר, מלנכוליה I, המציג לפי פרשנים רבים אלגוריה באמצעות פריסה של אובייקטים סביב הדמות הנשית המכונפת ומלאת התוגה, הוא דוגמה חזותית לכך. הצופה בתחריט נשלח לפעילות פרשנית מתמשכת ביחס לכל אובייקט ובנוגע ליחסים בין האובייקטים לכותרת. כפי שמעידה הספרות העניפה על הדימוי, מלאכה פרשנית זו לא תמה גם אחרי חמש מאות שנה. אלגוריה אינה סמל – היא אינה אחדות של מסמן ומסומן, של החושי והעל־חושי. כפי שמקורה האטימולוגי של "אלגוריה" מ-allos ו-agoreuein מורה, היא הדיבור האחֵר מן הדיבור המובן לכול. היא אינה סתם ייצוג מקושט של דבר שדורש ניקוי של הקישוט כדי להגיע למובן. האלגוריה היא צורת ביטוי השולחת בהכרח לפעולה פרשנית. הפרויקט של כסלו שולח את הצופה לעסוק ביחס בין טקסט לדימוי, בלי אופק של סיום. הוא אמנם שולח את המבקר למצוא מהו האובייקט שהיה ההשראה לתיאור, אך בה־בעת נשלח המבקר לפעולה פרשנית שאינה יכולה להסתיים בפתרון הנכון, שכן אין כאן, ולא יכול להיות, איור מדויק או נכון. התערוכה נבנית על הריבוי הדורש פעולה פרשנית. היא תובעת ניסיון פענוח ללא קץ.

בתשובה לשאלה מה מבדיל בין התערוכות במפלס העליון של המוזיאון, מהן הוא סולד, לתערוכה זו שאהב, השיב אחד מבני הנוער שצפו בה כי היא גורמת לו להיות אקטיבי. האקטיביות המסוימת של התערוכה אינה רק משחקית, היא תובענית. המבקר במוזיאון נדרש להתמודד עם חידת המשמעות אחרי חמש מאות שנות משבר ייצוג: הוא אינו יכול לפתור את השאלה מה מייצג הדימוי, אך הדימוי בכל זאת מציב אותו במרחב בו חידת משמעותו בוערת, וחידה זו נמשכת גם מחוץ למוזיאון, בחיפוש הבא שלו בגוגל.

 

111111111.jpgמימין: מתוך הספר תנוכים משושים, שיניים רכות וחידות אחרות - ספר תיאורי הפירות, מאת שחר פרדי כסלו עם מספר מאיירים מדעים (2021). משמאל: ליתוגראפיות מתוך המהדורה הראשונה של הספר תאטרון הפטריות (THEATRUM FUNGORUM, 1675) מאת פרנציסקוס ואן סטרביק (Sterbeeck), כומר ובוטניקאי מאנטוורפן, ובצירוף 36 הדפסים מידיו של פטר ואן סיקלירז (Sickeleers).

 

55.jpgמימין: מתוך הספרון האמבלמטי [Emblematum libellus, 1531] מאת המשפטן ההומניסט, אנדריאה אלקיאטו (Alciato). משמאל: מתוך הספר תנוכים משושים (2021).

 

222222222222.jpgמתוך הספר תנוכים משושים (2021)

 

3333333333333_0.jpgמתוך הספר גן-תענוגות כימיקלי [Viridarium Chymicum– מעוטר בפיגורות שנחרטו בנחושת, ומאויר בתמונות פיוטיות (1624), מאת הרופא והאלכימאי בוגר אוקספורד, דניאל סטולציוס (Stolcius).

 

4444444444444444.jpgמתוך הספר תנוכים משושים (2021)

 

6666666.jpg

תמונה1תמטנה 32.png

למעלה מימין: מתוך הספר תולדות הצדפים (Historiae Conchyliorum1685-92), מאת מארטין ליסטר (Lister). כל איורי התחריט בספר הם פרי יצירתן של בנותיו, אנה וסוזאנה. למעלה משמאל: מתוך הספר אסופת אמבלמות, עתיקות ומודרניות: מרועננות עם איורים ממושקלים, מוסריים כמו גם שמיימיים; וגם מאורגנות לכדי הגרלות, על מנת שניתן יהיה לקדם הוראה ועצה טובה באמצעות שעשוע הגון ונאה (1635), מאת ג׳ורג׳ וית׳ר (Wither). למטה: מתוך הספר תנוכים משושים (2021).

 

xuphph.jpgמימין: תרשים עבור צל חם, שחר פרדי כסלו. משמאל: דני קרוון, אנדרטת חטיבת הנגב.            

  • 1. שחר פרדי כסלו עם מספר מאיירים מדעיים, תנוכים משושים, שיניים רכות וחידות אחרות – ספר תיאורי הפירות (הרצליה: אסיה, 2021).

אורי רוטלוי

ד״ר אורי רוטלוי חוקר פילוסופיה פוליטית, אתיקה ומחשבה ביקורתית. הוא מלמד בתכנית לפילוסופיה, מדע ותרבות דיגיטלית ובתכנית הבינלאומית למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בין פרסומיו האחרונים:   
"Askesis and Critique: Foucault and Benjamin" in Foucault Studies; "Barricades: Between Resistance and Revolution" in Critical Horizons