על "אני אומר לכם שאני מת!" מאת עודד וולקשטיין

אדוארד מאנה, איור ראשון עבור העורב של פו, בתרגום מלארמה (1875). תצלום: הגלריה לאמנות של אוניברסיטת ייל.

על הכריכה האחורית של ספר העיון, אני אומר לכם שאני מת, שכתב עודד וולקשטיין על יצירתו של אדגר אלן פו, מוכרזת הכרזה מסקרנת.1 המחבר, כך מסבירים לנו, אינו מסתפק בפיענוח המנגנון הטקסטואלי של פו אלא, הוא גם מגלם אותו מנגנון בגופו שלו, עד כדי הסתכנות בקבורתו חי.

וולקשטיין – מתרגם, חוקר ספרות ועורך ספרות, כתב ספר שעוסק בסכנת מותו שלו עקב עבודתו. ליתר דיוק – העבודה הפרשנית שנענית ליחסים המופרעים בין האפיסטמולוגיה לאונטולוגיה בחיים הקפיטליסטיים. זוהי אמירה אקטואלית שנכונה למציאות שלנו ומצביעה על התפשטות של רציונליות מסוג מסוים – אפיסטמולוגיה המבוססת על עקרונות כלכליים – אשר לבסוף כופה את עצמה באופן אונטולוגי. או במלים אחרות: במקום שהחוק יהיה דרך לחשיבה על העולם, הוא הפך בהדרגה לדרך קיום בעולם. במצב תרבותי כזה כדאי לנו לשאול איך נוכל להתייחס לייצוג הספרותי. איך נוכל להתייחס למה שנכתב ונאמר אם הוא חלק מהעולם שהופשט מיכולת ההכרה? מהו הערך של הייצוג, או מהו זה שאנחנו קוראות? כנראה שסיפוריו של פו מנבאים את ההרס מתוך חושיו החייתיים של מי שנאחז בחוטים הפרומים של העתיד, ויכול לעקוב אחריהם.

אולי בגלל זה, אני רוצה להציב מול המוות הסימבולי שוולקשטיין מנופף בו – אותה שמש שחורה של הדיכאון הפרשני – את מות הילדים בסוריה שאני לא יכולה להוציא ממוחי, שמתים באמצעות הפירוטכניקה של המלחמה. גם המבוגרים מתים כך, אבל על הילדים המתים בסוריה, ובכל מקום אחר, קל יותר לבכות. גם על אלו החיים והמתים בעבדות מכל הסוגים. אני חשה שדווקא על הזוועה הזאת מציע ספרו של וולקשטיין מנגנון הסתכלות טקסטואלי. מבט אל לב הגיהינום שבליבו, או בליבתו, מצוי אמנם מופע האימים של האנושי, אבל גם הצחוק והבדיחה המרה שעוד אחזור אליה.

בבסיס המנגנון הטקסטואלי הזה קיים הפחד למות ממש כמפרש, למות ממש מפרשנות. וולקשטיין, כמו המתים החיים של פו, מפרפר פרפורי גסיסה ,אך לא מת, ומנסה בכל כוחו להציל את עצמו מהמוות הממאיר שמפיצה הפרשנות על הטקסט, המוות שהיא ממיטה על הפרשן עצמו, זה שעלול להסתובב סביב חוסר האפשרות של המילים, סביב מרכז הכובד של האֵין, של האֵין שהיוצר המעולה משאיר תמיד אחריו, כאילו היה כוכב שחור – כוכב שחור שהכול עלול לקרוס אליו, שעלול להמית הכול. ולכן, מעשה הפרשנות, שהוא מעשה נתינת המלים, תמיד מכסה ותמיד מכחיש את אוזלת היד, כי גם את אוזלת היד עליו לכתוב. זוהי אימת החידלון: תמיד ינסה הפרשן, תנסה הפרשנית, לצמצם במלים את המוות הטמון במרכז הטקסט, ובכך וודאי טמון במעשה הסתרה זה גם משום פשע, או לכל הפחות, שקר גדול. זהו פשע שוולקשטיין מרגיש היטב, ואולי די בו כדי להמית אותו. הווידוי של הפרשן הפושע פורץ מהטקסט שלו: "מאחורי כל דכאוני שנקבר חיים למנוחת עולם ניצב פרשן שנקבר חיים לעבודת פרך – קורא מסור לאין קץ שעובד בשבילו בחינם, ובעיקר – לחינם", וגם "מה אני עוד עושה פה, למה אני לא הולך, למה אני לא הולך?"

ובמקום אחר הוא כותב: "אם החוק שר, הרי זה בקולו של הליצן שדימה להפר את משחקו האדיש של החוק ולעורר בחריצת לשון את לשונו המתה; הליצן שדימה לקרוא בחוק, להיקרא אליו; אם החוק מדבר, הרי זה רק מגרונו של האידיוט, שהתפתה להאמין שהחוק קורא בשמו". ומיהו אותו אידיוט, שחייב להיות אידיוט כדי להאמין בקריאה של החוק? השיר של אהרון שבתאי עולה בדעתי כתשובה:

שמח

אַהֲרֹן מְדֻכָּא,
אֲבָל נִשְׁאָר שָׂמֵחַ
כִּי זֶה הָאֹפִי שֶׁלּוֹ,

הוּא אָדָם
עָשׂוּי לְשִׂמְחָה

זֶה כְּמוֹ הַחֹשֶׁךְ
שֶׁמְּכַסֶּה עַגְבָנִיָּה

כָּל הַחֹשֶׁךְ שֶׁבָּעוֹלָם
מְכַסֶּה עַגְבָנִיָּה

וְהָעַגְבָנִיָּה בַּחֹשֶׁךְ

אֲבָל הַחֹשֶׁךְ הוּא חֹשֶׁךְ
וְהָעַגְבָנִיָּה עַגְבָנִיָּה2

יש חושך ויש עגבניה, וישנם יחסים חוקיים ביניהם. גם אלו וגם אלו מתקיימים בעולם ולא מתרכבים. אני אוהבת להציב את השיר הזה של שבתאי מול הטקסט של הרוצח-נרצח של וולקשטיין, מול הייסורים של הבלתי נפרדות, כדי לאחוז באופטימיות.

מנגנון טקסטואלי פרשני נוסף פועל בטקסט של וולקשטיין, מלבד זה של כיסוי וגילוי הפשע. זהו מנגנון ההתאהבות. כלומר, קודם לכול וולקשטיין מקיים יחסים בינאישיים להוטים ולוהטים עם הטקסט ובכך מפר את החציצה בין הסובייקט לאובייקט. אני נוטה לחשוב שאין דרך אחרת לקיים יחסים משמעותיים עם טקסט, עם כתיבה. באופן הזה זוהי הפרה של כללי ההיגיון המיוחדים למאוהבת עד אימה. אבל, צריך לומר שזהו גם אותו מנוע קפיטליסטי שתופס את הייצוגים של האובייקט והסובייקט, משחק איתם ומערער את ההתנסות שלנו, כך שמצד אחד אנחנו אובייקטים הומוגניים של פלטפורמות של רשתות חברתיות, למשל, ומצד שני, באמצעות אותה במה, אנחנו אינדיבידואלים ייחודיים ונתונים לחנופה. וולקשטיין מודע לסכנה של המאוהבוּת העקרה הזאת, של המכונה הקפיטליסטית שמהדהדת את עצמנו, ובדרך זו הוא מזהיר את עצמו ואותנו מפני עקרותו של הפרשן ש"עתר לספרות כמאהב רומנטי שדימה למצוא בעיניה המכירות של אהובתו בבואה של אוצרות רוחו, אלא שעיניה המתות של הספרות לא הראו לו אלא את כפיית ההכפלה שהשיאה אותו אל חוגה". 

 אלא שהמנגנון המאוהב אינו מתמצה רק בזה. וולקשטיין בכל זאת ממשיך לכתוב, המשיך לכתוב, כלומר החליט להיות טיפש. זאת, מתוך קפיצת האמון שאהבה נענית רק לטיפש כי האהבה דורשת, כמו שלקאן קבע, לתת את מה שאין לך. הנה שוב האין. אבל מצידו האחר. מצד הפעולה. פעולת הכתיבה שעושה וולקשטיין הפרשן המאוהב כדי להעניק את מה שאין. אבל איך אפשר לתת את מה שאין, כשאנחנו בקושי נותנים את מה שיש לנו? דרך הכתיבה אנחנו נחשפים לזה בדיוק: המעשה הנואש עם הטקסט; ליצור ממה שאין לך; אין מספיק ידיעה; אין מספיק זמן; אין מספיק אומץ. אבל מעשה האהבה דורש אותם בכל זאת. וכך, בכלכלת האהבה המצב הטוב הוא דווקא מצב החסר, משיכת היתר. כך גם המצב הפרשני הטוב, כפי שמתגלה אצל וולקשטיין, שאף פעם לא נמצא במצב מלא, הוא אינו עגבניה מרגע שנתן את מה שאין לו.

ברת מוריזו, קריאה (1873)

לכן, הפרשנות במיטבה אמורה להיות מעשה, ומעשה מלא תשוקה. אלא שבתשוקה כולה יש חזרה ואימה מכך שהפעולה עלולה להיגמר בכלום. זה קורה מול הטקסט שמצמית אותנו וכופה עלינו להישמר שלא למות תחתיו, ולהכיר בגבולות אי־ההשתנות. פרויד היטיב לדעת זאת. במאמרו המאוחר, "אנליזה סופית ואינסופית", הוא העריך באופן קודר את מצבם של בני האדם בשל מה שפסיכואנליזה יכולה לעשות או לא לעשות למענם.3 הוא כותב כי תמיד יישאר ארגון מוקדם יותר שימשיך לתפקד לצד זה המאוחר. אין זה משנה עד כמה נורמלית תהיה ההתפתחות. בכל מקרה, מבנים של פיקסציות על גבי מבנים, על גבי מבנים, חיים בתוכנו ואינם מתים. בדומה לכך הוא מוסיף: "מבין כל האמונות התפלות ואמונות ההבל של האנושות, שלכאורה התגברנו עליהן, אין אפילו אחת ששרידיה אינם ממשיכים לחיות בינינו כיום, [...] ואפילו בשכבות העליונות של החברה התרבותית. כל מה שכבר בא לעולם, מחזיק מעמד בעקשנות. לעתים יש מקום להטיל ספק אם אכן נכחדו הדרקונים של ימי בראשית".4

*
פעם, לפני הרבה שנים, הלכתי למסיבת פרידה שערכה עורכת מיתולוגית בעיתון שבו עבדתי. זאת הייתה מסיבה עצובה כי העורכת פוטרה בגלל חילופי חצרות בעיתון, ובכל זאת המסיבה התקיימה בבית מידות חינני בנווה צדק והוגשו בה מאכלים מגוונים. כל אנשי שלומה של העורכת היו שם והיא איחלה לכולם הצלחה בחציית מדבר הקרח העצום שמצפה לנו בעיתונות בעידן הנוכחי. לזכותה של העורכת אפשר לומר שהיא קיבצה לעצמה מבחר של אנשים שאף אחד לא היה חולם להעסיק חוץ ממנה, כמו כתבת ספרות עיוורת וכתב תקשורת מגמגם. העורכת עצמה, אגב, הייתה חרשת.

על כל פנים, במסיבה ההיא פגשתי בכתב הרכב הוותיק של העיתון שהתוודה בפני כי פנה לדרך חדשה והחל לעסוק בחיבור בין גוף לנפש בשיטת גרינברג. תוך כדי שטף דיבורו על השינוי העמוק בייעודו המקצועי הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש ואז פיתה אותי בדברי כיבושים להגיע אליו לטיפול. אני לא מבינה עד היום מדוע הסכמתי. מצאתי את עצמי הולכת אליו לכמה פגישות שבהן לחץ על החזה שלי עד שהייתי צורחת ואז הפסיק. במאמר מוסגר אציין שלא היה בזה שומדבר סקסי. המטרה הייתה לשחרר את הנשימה התקועה, כלומר את המועקה. בכל אופן, יום אחד אחרי הטיפול הבלתי שגרתי, צעדתי החוצה מהבניין בחזה מחוץ ונפלתי לפתח ביוב. אפשר לומר שהיה לי אשם תורם בנפילה כי הפתח היה מכוסה במכסה אבן ואני החלטתי שאני רוצה לעלות על האבן הזאת, שהייתה מבוקעת. העיקר בכל מקרה הוא שמצאתי את עצמי בביוב. הייתי שקועה בפנים. זה היה פתח ביוב ישן ולכן יבש, ובכל זאת רגע אחד צעדתי על פני האדמה וברגע האחר נמצאתי בתוכה. התחלתי לחלץ את עצמי משם, ומרחוק ראיתי איש אחד הולך לעברי. לא הייתה לי שום כוונה שיעזור לי להיחלץ, זוהי האמת. רציתי להיות בבור הזה לעד, כלומר אם להיחלץ מהבור, אז רציתי בעצמי. אבל האיש הזה לא היסס לרגע. הוא ראה את ראשי המתנוסס מעל המדרכה ושלה אותי, בניגוד לרצוני, מהבור. כאילו יילד אותי מהביוב הזה. התברר שגם הוא היה מטופל של כתב הרכב הוותיק של העיתון, ושמו פרח מזכרוני מיד לאחר שאמר אותו והמליץ לי לתבוע. אני מספרת את זה לא רק כדי לומר שלרגע נקברתי בעודי בחיים, כמו הגיבורים של פו, אלא גם כדי לומר שהפרשן יכול להיות עובר האורח ההוא שנכנע לנסיבות. מה הוא כבר יכול היה לעשות? הוא הרי ראה אישה נופלת לבור. 
*

הדבר שמעניין כל כך בניסיון לפענח את המופע הוולקשטני, את העילאיות המלהטטת הפרשנית שלו, הוא שניתן להעמיד מול המסה הפרשנית שלו את וולקשטיין היוצר המתרגם. במובן זה וולקשטיין הפרשן מפרש לא רק את פו אלא מפרש גם את עצמו כותב את פו, או כותב אולי כמו פו. אולי אנחנו עומדות פה לפני מופעו של אורבורוס, האוכל בתאווה מיוסרת, צריך לומר, את זנבו שלו.

תוך כדי קריאה בתרגומיו של וולקשטיין המתפקעים מיופי, ותוך כדי שהתפקעתי מצחוק, נתקלתי בסיפור גוצפרדע שהיה יוצא דופן כל־כולו על רקע שאר הסיפורים, ונראה היה שהיעדרו מעל הבמה הפרשנית של וולקשטיין והעובדה שנשאר בתוך ספירת היצירה בלבד, גרמו לי אפילו יותר לקרוא אותו.5 במרכזו של הסיפור דמות של גמד בחצר מלך, גוצפרדע, שנלקח בשבי מארץ רחוקה יחד עם גמדה נוספת מאותה ארץ, טריפטה. שניהם משמשים בחצר מלך – הוא כליצן שתפקידו לומר דברי שנינה, והיא כאשת חצר. פו פותח את הסיפור בכך שהמלך אוהב מעשי קונדס, והוא ושבעת שריו השמנים מאוד (עובדה שפו קושר באירוניה לחוש הבדחנות), עסוקים מאוד בחיפוש סיבות לצחוק. צריך לשים לב לכך שהמלך אינו אוהב טקסט, הלצות של מלים, דקויות ועידונים. פו טורח להדגיש את העניין הזה בהרחבה והטקסט רומז לכך שהמלך התעלל בגמד הנכה, וההתעללות היא שהביאה אותו לידי צחוק. על כל פנים, לרגל נשף מסכות שנערך בחצר נקרא הגמד לעשות את מה שנהג לעשות בכישרון מבריק – להמציא נרטיב, לספר סיפור, להגות דמויות ולהתקין תחפושות. ובאמת גוצפרדע הבריק, אנשי החצר בחרו דמויות, טריפטה עבדה על הפקת האירוע, אבל המלך ושריו התקשו למצוא לעצמם בסיפור תפקיד שיספק אותם, וזימנו את הגמדים.

גוצפרדע וטריפטה הגיעו לאולם שבו ישב המלך עם שריו, והמלך כהרגלו החל להתעלל בגמד. הוא הכריח אותו לשתות כוסות יין ששיגעו אותו וכדברי פו, "השיגעון אינו נוח במיוחד לבעליו". הוא פקד עליו להיות שמח (במאמר מוסגר אפשר לומר שזה היה תפקידו של הגמד כנותן שירות, להיות שמח. זוהי פקודה נפוצה מאוד בימינו, פקודת השמחה בעבודה). מאחר שהיה זה יום הולדתו של הגמד, הפקודה לשתות, שלוותה באמירה "למען חבריך הנפקדים", העלתה דמעות בעיניו של הגמד האומלל הזה. והוא בכה ושתה, מה שהגביר את צחוקו של המלך. הוא המשיך לדחוף לגמד עוד ועוד כוסות יין עד שזה עמד הלום ומבולבל ולא היה מסוגל להריק לתוכו דבר.

טריפטה ניסתה לעזור לגוצפרדע כי חששה לחייו והתחננה לפני המלך שיחוס עליו, אבל דיקטטור הצחוק הזה דחף אותה עד שנפלה והוא שפך עליה גביע יין מלא עד גדותיו. לאחר הדרמה הזאת גוצפרדע חזר לעשתונותיו והציע למלך ושריו שעשוע מארצו הרחוקה ששמו "שמונה קופי אוראנג אוטאנג אסורים בשלשלאות". בקצרה אומר שגוצפרדע הציע שהמלך ושריו יתחפשו לשמונה קופים ויפילו ככה על הנוכחים בהלה ובעתה. כדי לשוות לכל העניין מראית עין של אמת, גוצפרדע הציע כי הקופים יהיו אסורים זה לזה בשלשלאות. בשלב הזה של הסיפור ברור לנו כי גוצפרדע מפעיל מניפולציה על המלך ועומד לנקום בו על מה שעולל לטריפטה.

לאחר פתיחה ארוכה שבה אנחנו לוקחים צד ברור, שונאים את המלך הרע ומצטערים על גוצפרדע, מגיע חלק שבו אנחנו עדים לביצוע המזימה ומצויים במתח מהשאלה אם תצלח בידו של גוצפרדע. הסיפור ממשיך בכך שהמלך ויועציו שבויים כל כך בסיפור הקופים עד שהם מסכימים להיצרר בחולצות ותחתונים מאריג גרביים, להימשח בזפת, להתעטף בשכבת פשתן ואז להיכרך בשלשלאות ברזל עבות במעגל. בחצות, בשיאה של המסיבה, כך ממשיך הסיפור, המלך ושריו הובלו פנימה אל אולם שטריפטה הכינה כפי שהורה לה גוצפרדע. הקופים-שליטים האלה גרמו לסערה גדולה ופו מתאר כיצד המלך נהנה מזה הנאה גדולה. אלא שבאמצעה של ההנאה נברשת גדולה ירדה מהתקרה ועל האנקול שלה השחיל גוצפרדע את הקשר שקשר בין השלשלאות, וברגע אחד התרוממה הנברשת ואיתה הקופים, אל התקרה. כל זה לא לפני שהגמד עלה על החבורה עם לפיד, הבעיר אותם בזעם פראי וקרא לקהל המוזמנים שעדיין לא ידעו מי אלה הקופים: "כעת אני רואה ברור איזה מין אנשים הם חובשי המסכות האלה: הוד מלכותו ושבעת יועציו – מלך שאינו מהסס להכות נערה חסרת מגן ושבעת יועציו הנותנים ידם לעוול. אשר לי, אני איני אלא גוצפרדע הבדחן – וזאת בדיחתי האחרונה". שבעת השרים והמלך נשרפו עד תום והמספר גומר בכך שהוא משער כי גוצפרדע וטריפטה נמלטו לארץ מוצאם "כי למן היום ההוא נעלמו עקבותיהם".

אדוארד מאנה, איור רביעי ואחרון עבור העורב של פו, בתרגום מלארמה (1875). תצלום: הגלריה לאמנות של אוניברסיטת ייל.

כאמור, זהו סיפור חריג של פו. רוב הסיפורים בקובץ מאופיינים בעצבים מעורערים, בדיכאון חמור, בחולשת הגוף, ביגון מקיף ובמועקה כללית שנמשכת מתחילתם ועד סופם. כאן נכון לנו משהו אחר. פה מתרחש סיפור שבסופו הקלה פראית. בניגוד לסיפורים אחרים, בגוצפרדע מתרחשת פעולת תגמול של צדק נקמני, אגואיסטי וערום, של מידה תחת מידה. זהו סיפור פשוט שיש בו טובים ורעים, והרעים מתים מוות גמור והטובים – חייבים לחיות. אפשר לומר שבסיפור הזה אין משלחות שלום, אין תהיות של קבלת אחריות, אין פשע מוסווה שגורר פשע מוסווה, וכך הלאה. בסיפור גוצפרדע ההשפלה של הסופר נגמרת במוות אלים של מי ששונא את הטקסט שיש לסופר. מי שרואה רק את הגמדות, הנכות, את חוסר האונים של השבוי מצוי רק במשלב פרשני אחד של פני השטח. גוצפרגע הוא סיפור של שחרור משיעבוד, החייב לעבור באלימות. במובן הסימבולי מדובר על שחרורו של הטקסט מידי הפרשנות המשחיתה. ואת הרגע הזה, הרגע הפראי של ההקלה הממשית והסימבולית של הטקסט מפרשנו, של גוצפרדע ממלכו, אני מבקשת לזכור. זהו לפיד האזהרה שנושא הטקסט אל הפרשן ומאיים עליו: אם תהרוג אותי – אני אשרוף אותך!

ברת מוריזו, הגן בב‎וגיבאל (1884)

• 1. עודד וולקשטיין, אני אומר לכם שאני מת! מסה על אדגר אלן פו (תל אביב: רסלינג, 2016).
• 2. אהרן שבתאי, "שמח", מתוך פתחתי דלת, ועמדת שם (תל אביב: עם עובד, 2019).
• 3. זיגמונד פרויד. "אנליזה סופית ואינסופית." בתוך: זיגמונד פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי, 1937. הוצאה מחודשת: תל אביב: עם עובד, 2002, 201 – 227.
• 4. שם, 110.
• 5. אדגר אלן פו, מצב ביש וסיפורי אימה אחרים. תרגום: עודד וולקשטיין (תל אביב: פרדס, 2010).