Queer X Design: 50 Years of Signs, Symbols, Banners, Logos, and Graphic Art of LGBTQ

די היה בקריאת שם הספר Queer X Design, המוטבע בכריכה על גבי צילום של דגל הגאווה העשוי בד גס, כדי לפרוט נכון על מיתרי ליבי המקצועי והאישי. עבורי, השילוב של היסטוריה ותקשורת חזותית הוא מתכון ספרותי שקשה לנצח, ואם נוסיף אליהם את הקונטקסט הלהטב״קי, הרי זה כבר "המשולש הקדוש״. ההיסטוריה הלהטק״בית מתחילה אי־שם בעת העתיקה, מסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומאית ועד לאורח חיים שכלל פעילות הומוסקסואלית ולסבית. בהמשך, בתקופת ימי הביניים ובעת החדשה החלו להופיע הייצוגים החזותיים הראשונים של הומוסקסואליות דרך עולמות התרבות והאמנות. זאת, מאות שנים לפני היווצרותה של מה שאנו מכירים היום כ״קהילה״, או לנקודת הפתיחה של הספר Queer X Design. 

 כריכת הספר Queer X Design מאת אנדי קמפבל, בהוצאת Black Dog & Leventhal, בהפקת Hachette Book Group.

קטן ממדים, יחסית לספרי עיצוב מקובלים ומקבילים, Queer X Design  הוא פרי עמלו ומחקרו של אנדי קמפבל, היסטוריון אמנות אמריקאי, שהצליח לשזור בתוכו אסופה מרשימה של דימויים חזותיים קוויריים לצד מחקר היסטורי מקיף. לאורך 240 עמודיו מצליח Queer X Design  לשקף את מערכת היחסים הארוכה שבין עולם העיצוב הגרפי והתרבות הלהטב״קית על שלל רבדיה. אתגר שאפתני מאוד, אולי שאפתני מידי.

Queer X Design נע ומטשטש, במידה מסוימת, את הדיכוטומיה הגסה שבין שלושה קטבים: ״ספרי עיון קלים״ (Coffee Table Books), ״ספרי עיצוב מעמיקים״ ו״ספרי היסטוריה אקדמיים״. ספרו של קמפבל הוא למעשה תרכיז צבעוני של "גם וגם וגם". בעידן שבו לכידת הקשב שלנו הצטמקה לדקות ספורות, הספר יהיה כנראה בשורה חיובית לכל מי שרוצה ללמוד על אודות המורשת הקווירית, להכיר אייקונים גרפיים שנכנסו לפנתיאון העיצוב העולמי, ובו־בזמן גם לא להתחייב למסע קריאה ארוך ומעמיק. אבל כאן טמונה גם נקודת חולשתו, שהרי, ה״גם וגם וגם״ עלולים להיתפס בסוף כ״לא ולא ולא״ מספיקים – ועל כך בהמשך.

Queer X Design ערוך כספר היסטוריה המחולק כרונולוגית למקטעי תקופות ועשורים. הוא מתחיל במה שקמפבל מגדיר ״התקופה הפרה־ליברלית״ (מאמצע המאה הקודמת ועד תחילת שנות השבעים שלה), בה הוא סוקר את הפנזינים הגאים הראשונים כמו The Ladder, Dyke ו- ONE, שביטאו לראשונה קול של דור שנאלץ להתנהל מינית במחשכים, ודרך אותם עלונים מחתרתיים מצא מקלט ומפלט יצירתי. צילומיו ואיוריו ההומואירוטיים של בוב מייזר (Mizer) מקבלים מקום של כבוד בפרק זה, לצד פריטים נוספים בתרבות השוליים ההומוסקסואלית והלסבית, כמו קופסאות גפרורי כיס שהפכו לאמצעי תקשורת בין־אישיים מחתרתיים, או עטיפת אלבום המוזיקה Lesbian Concentrate שנוצר על ידי הלייבל ״אוליביה רקורד״ בשנת 1977, בה מוצגת פחית שימורי תפוזים - תגובה למסע הצלב Save Our Children של הזמרת והפרזנטורית של חברת מיצי תפוזי קליפורניה, אניטה בריאנט ((Bryant נגד זכויות להטב״קיות. הכנסות האלבום גויסו עבור הקהילה.

Lesbian Concentrate, Olivia Records, 1977.

קמפבל לא סתם מקדיש פרקים שלמים בספר לכל עשור משנות ה־70 של המאה ה־20. במחקרו מציין העשור השמיני של המאה הקודמת את רגע לידתה של הקהילה הלהטב״קית העכשווית (הרבה לפני שמישהו חלם על כל האותיות שצורפו, ועוד יצטרפו, לשמה). פרק שנות השבעים, שמוקדש ברובו, ובצדק, לדגל הגאווה המפורסם בעיצובו של גילברט בייקר (Baker) משנת 1978, מראה כיצד קבוצות מגדריות ספורדיות החלו להתחבר ולהרים ראש לראשונה באופן פומבי ומעט מתריס. כפולות רבות בפרק זה מציגות אמצעים חזותיים ותקשורתיים, כמו חולצות טי או סיכות דש עגולות, שהציפו והשפיעו על אופנת הרחוב בשלל מסרים גלויים ונסתרים.

סיכות דש כאן שנוצרו על ידי אנשי LGBTQ משנות ה-70. מתוך כפולת הספר Queer X Design. 

פרק שנות השמונים עוסק כמובן במאבק במגפת האיידס העולמית ובו מצוין הקמפיין והפוסטר המפורסם Silence=Death משנת 1987, פרי יצירתם של שישה חברי קולקטיב, הנושא את אותו השֵם. יצירותיו של האמן האמריקאי קית׳ הרינג (Haring) מקבלות מקום של כבוד בפרק זה, וזו אולי הזדמנות לתת את הדעת על הטשטוש בין ״עיצוב״ ל״אמנות״. הרי הרינג לא היה האמן היחיד שעסק ביצירתו במגיפה הטרגית באותה תקופה, או בתכנים הומוסקסואליים. מי יודע, אולי היה נעלב כשהיה מגלה שהוא קוטלג בתוך ״ספר עיצוב״, או לחלופין, מה היו אומרים אמנים רבים, שיופתעו לגלות שלא הוכנסו לספר. בפרק זה מוצגים גם לוגואים חשובים כמו ה -Samois, יום ללא אמנות ודגל העור בעיצובו של טוני דבלייז  (DeBlase)משנת 1989. עשור זה גם מציין את תחילת המהפכה הדיגיטלית והשפעתה על הקהילה, עם משחק הווידאו הגאה הראשון, Caper in the Castro, שהושק ב-1989. העשור האחרון של המאה הקודמת הוא במידה מסוימת ״עשור ההגדרות״, ותקופה של פעולות אקטיביסטיות חשובות. כך ניתן לראות את גלגולו של ״לוגו השוויון״ שנוצר עבור קמפיין זכויות האדם בראשית שנות התשעים, את סיפורו של סרט המשי האדום שהפך עם השנים לא רק לאות סולידריות במאבק במגפת האיידס אלא גם לאייקון תרבותי . בעשור זה גם עוצבו ונוסדו דגלי הביסקסואליות והטרנסג'נדריות. בסיומו, רגע לפני תחילת המילניום השלישי, מציין קמפבל את הפנזינים ההומוסקסואליים Homocore שיצרו תום ג'נינגס Jennings)) ודק ניהילסון (Nihilson), ואת המגזין Butt שיצרו גרט ג'ונקרס ((Jonkers וג'ופ ון בנקום(Bennekom) , שסללו את הדרך לרבים נוספים והשפיעו במידה רבה לא רק על הסצנה הקווירית העולמית אלא גם על שדה מגזיני הלייף-סטייל המיינסטרימי.

Silence=Death Poster, Designed by: Avram Finkelstein, Brian Howard, Oliver Johnston, Charles Kreloff, Chris Lione, and Jorge Soccarás, 1987.

הפרק האחרון בספר מוקדש לתחילת המאה הנוכחית. כאן מתוארים דגלי כל הקהילות הלהטק״ביות השונות (שממשיכות להיוולד כפטריות אחרי גשם ביער פֵיות), לצד שלל סמלים ולוגואים מסחריים של מותגים חשובים, כאלו שהשפיעו על התפתחות הקהילה הלהטב״קית, כמו: לוגו תוכנית הטוק־שואו של אלן דג'נרס (DeGeneres) לצד הלוגו של אפליקציית ההכרויות ״גריינדר״, הסמלים של תנועת המחאה Black Lives Matter (בחירה מעט תמוהה בעיני בדיוק האוצרות של הספר) או הלוגו של Glaad - ראשי התיבות של הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה. כמו כן, מוצג הגופן הצבעוני והגיאומטרי ״גילברט״ שנוצר בשנת 2017 על ידי רובין מקינסוןן (Makinson) , קאזונורי שיינה (Shiina) ו- היאוטו יאמאסאקי ((Yamasaki כמחווה לציון מותו של גילברט בייקר, מעצב דגל הגאווה. הפרק נחתם בבמה האקטואלית ביותר של התקשורת החזותית כיום - שלל אימוג'ים סלולריים של קשתות ודגלי גאווה המצויים בכף ידינו בכל רגע נתון. אם הספר היה ממשיך עד לעשור הנוכחי, סביר שהיו מוקדשים בו מספר עמודים למהפכת ה-ai.

הגופן ״גילברט״ שנוצר על ידי רובין מקינסוןן, קאזונורי שיינה והיאוטו יאמאסאקי, כמחווה לציון מותו של גילברט בייקר, 2017.

בעיצובו, הספר עשיר בדימויים מצולמים המלווים בהסברים קצרים. כל עמוד או כפולה מוקדשים לאובייקט בודד או שניים, מה שמקנה תחושה קלילה ורפרוף לא מחייב של קריאה נרטיבית, ליניארית, כרונולוגית. Queer X Design נע באלגנטיות בין שלושת קודקודי המשולש: היסטוריה, עיצוב, ו״עיון קל״, ועל אף חוסר המיקוד המכוון או ״תפסת מרובה אבל לא תפסת עמוק״, זהו אולי כוחו וחשיבותו כמוצר־מדף קווירי. קמפבל מצליח לאצור אסופה מקיפה ומרוכזת של אינפורמציה, ויקיפדיה קווירית להמונים, ולארוז אותה בקפסולה קטנה וצבעונית על מנת לסכם כמעט מאה שנות להטב״קיות. וכל הטוב הזה מתוּוך בגובה העיניים, כמו בלוג אישי הכתוב בסגנון כמעט דיבורי. 

זווית מעניינת נוספת בספר היא התייחסותו של קמפבל לשימוש בשפה לאורך ההיסטוריה, ולהטמעה של מילים וניסוחים ככלים חזותיים, פרגמטיים וכמעט קרדינליים בעיצוב תודעת ההמונים: ״חברי הלהטב״ק הגדירו בעקביות, וממשיכים לנסות להגדיר מחדש, את המילים והמונחים בהם הם משתמשים כדי לתאר את התשוקות שלהם, את הזהויות שלהם ואת המאוויים הפוליטיים שלהם.״ כותב אנדי קמפבל ומוסיף בהמשך, שגם האופן שבו נעשה השימוש בסמלים גרפיים, כאלו שנולדו מתוך מחאות אזרחיות ״סטרייטיות״, כמו ״היד הקפוצה״ כלפי מעלה, היו חלק ממגמה רחבה שנועדה לפרוט על מיתרי הרגש הציבורי. שימוש זה נעשה תוך ניסיון לייצר הזדהות עם ״דבר מוכר״, וצורך השוואתי אנושי, או ספק צורך הסוואתי, במאבק הגאה לקבלת לגיטימציה חברתית.

Queer X Design מקיף תקופה מרתקת בהיסטוריה כשאקורד הסיום שלה, וגם של הספר, משקף פרק אבולוציוני בהתפתחותה של הקהילה הגאה העולמית. לאחר עשרות שנים של מאבק למען הכרה בחבריה כבני אדם שווים, וכחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית וההגמוניה הציבורית הקונבנציונלית, נדמה שהיום הקהילה הגאה ממשיכה לעסוק בהגדרות, אך בוחנת מחדש את הגבולות שלה, את הקבוצות, את הקהילות והשבטים הפרטניים שבתוכה. באופן מעט פרדוקסלי נוצר היום מצב שבו ליברליות שוויונית ומכילה מתנגשת עם אינדיבידואליזם פרטני ועם הצורך בביטוי אישי, ייחודי, ולא קונפורמיסטי.

השאלה סביב אופיו של הספר עדיין לא פתורה בעיני. אך, בדברי הפתיחה שלו, אנדי קמפבל מנסה להסביר מדוע היסטוריון אמנות אמריקאי, ואיש אקדמיה העוסק בעיקר במחקר של תנועות פוליטיות בתרבות החזותית והאמנותית, מפרסם ספר המוקדש כולו לעיצוב. המחקר הקווירי לא מעורר תמיהה, שהרי אנדי קמפבל הוא הומו מוצהר. ״עיצוב מסוגל לשנות מושגים״ מציין קמפבל כשהוא מתייחס לחשיבותו של עולם העיצוב ככלי משמעותי ובעל השפעה על דעת הקהל הרחב. רבבות הפריטים הקוויריים שעוצבו לאורך ההיסטוריה, שחלקם מונצחים בספר, מתקיימים לדבריו בין כמה קטבים של תחושות אנושיות: ״מאבק״ ו״חגיגה״ מול ״תסיסה״ ו״פשרה״. אגב, אין זה המתח היחידי שמפלח את עולם העיצוב הקווירי על פי קמפבל. חוברת אליו האמביוולנטיות שבין רצון הקהילה הגאה להתקבל מבחינה חברתית ולהיות חלק מן הכלל, תוך שמירה כמעט קנאית על תחושת ״הנידוי ההיסטורי״ שלה כערך מוביל בזהותה.

אין כמעט ספרים העוסקים באופן מפורש בעיצוב קווירי, או על המקום שבו תקשורת חזותית מהווה כלי חשוב בנרטיב ההיסטורי של הקהילה הגאה. לכן, מקומו של Queer X Design על מדף ספרי העיצוב האקדמיים חשוב מאוד, אבל עצם היותו כמעט חלוץ בזירה אינו מקל על הבעיות שהוא מעלה. כמו בכל יצירה, חשוב להבחין גם כאן לא רק מה צלח את מחקרו של קמפבל ונכנס לספר, אלא גם מה נעדר ממנו. ישנם עשרות סמלים חשובים, ופריטי עיצוב קוויריים שהטביעו חותם על התרבות הלהטב״קית העולמית והם אינם מצוינים בספרו. כמו למשל ה-,Gay Bob Doll בובת ״ברבי״ גאה וגברית שעוצבה בשנת 1979 על ידי הרווי רוזנברג ((Rosenberg, הטנק הוורוד ממצעד הגאווה בלונדון משנת 1995, The Labrys Flag - הדגל הראשון של הקהילה הלסבית שעוצב על ידי שון קמפבל בשנת 1999, קמפיינים חשובים כמו Get Over It של סטונוול (Stonewall) הבריטי משנת 2013, או Definitely Different במצעד הגאווה בניו יורק בשנת 2018. גם לוגואים, פוסטרים והזמנות של מועדונים ופאבים גאים מפורסמים כמו The Stonewall Inn, מועדון 54 הניו יורקיים, או המגה־מועדון הברלינאי, Berghain, החשובים להתפתחותה ולזהותה של הקהילה לא נכללו. ובאותו עיניין, חשוב לציין שכמעט כל הפריטים המצוינים בספר לקוחים מהתרבות האמריקאית.

The Gay Bob doll, Design by Harvey Rosenberg, Gizmo Development, 1979.

על אף שכותרת המשנה של הספר:50 Years of Signs, Symbols, Banners, Logos and Graphic Art of LGBTQ  (50 שנה של סימנים, סמלים, באנרים, לוגואים ואמנות גרפית של להטב״ק) הכללית משהו, מחדדת במקצת את כוונתו של קמפבל בשימוש במילה Design – זירות חזותיות ועיצוביות חשובות שלמות נעדרות ממנו. עולם האופנה, הטלוויזיה, הקולנוע, התיאטרון והעיתונות יכלו למלא, כל אחד בתחומו, ספר נפרד ובו סמלים חזותיים שהשפיעו באופן דרמטי על הנראוּת ועל אורח החיים של הקהילה הקווירית בעידן הנוכחי.

ואם בתקשורת חזותית עסקינן, תמוהה בעיני ההחלטה לעצב את כל ההסברים והפסקאות, בספר שנועד לא רק לדפדוף אלא גם לקריאה, בגופן אחיד וכה קטנטן. בנוסף, כמעט כל הדימויים בספר חפים מקרדיטים ומקורות, מה שמאלץ את הקורא לאתר, משך כל זמן הקריאה, את השנה או את שם המעצב בתוך אותן פסקאות כמעט בלתי קריאות. ובאופן כללי, ספר שמתיימר לעסוק בעיצוב אינו יכול להיות נטול כל אופי וסגנון עיצובי מובהק או מעניין. אפשר היה בקלות לדמיין שלא רק המחקר אלא גם עיצוב הספר Queer X Design נעשה בידי היסטוריון.