ציוריו של יו סטיירס (Hugh Auchincloss Steers) – "עיניים עצומות לרווחה"

במהלך השנים האחרונות ישנם יותר ויותר ציירים פיגורטיביים שלא רק מגדירים את עצמם כקווירים אלא גם מתייחסים באופן די מובהק ולא מתנצל אל החוויה הקווירית והאינטימיות הקווירית. כמובן שקיומם של אמנים קוויריים אינו בבחינת חידוש, אך ישנה תחושה שסצנת האמנות הפלסטית המרכזית מפנה להם כיום יותר מקום ואינה ממהרת בהכרח להגדיר אותם בתוך נישה סגורה וצדדית, שמדברת על עצמה מתוך עצמה, אלא מסוגלת להסתכל על היצירות בהקשר רחב יותר של ציור פיגורטיבי, וציור בכלל.

ציירים עכשוויים כמו סלמאן טוּר (Toor), לואיס פרטינו (Fratino), אנטוני קודהי (Cudahy) ודורון לנגברג (Langberg) הם רק חלק מהשמות של אמנים קוויריים, צעירים יחסית, שמציירים מתוך החוויה האישית שלהם, ובפיהם אמירה חדשה על מדיום הציור, על היחסים בין ציור וזהות מינית וזהות בכלל, בימינו.

עם זאת, מעניין יותר לראות את ההתייחסות החדשה לציירים קוויריים מן העבר (עוד לפני שהמילה "קוויר" היתה בשימוש בתרבות המרכזית אלא שימשה יותר כקללה). הכוונה לציירים שלא קיבלו הכרה משמעותית בחייהם, בין היתר בגלל מעמדה של התרבות הקווירית כתרבות שולית, צדדית ואלטרנטיבית בשנות ה־70, ה־80 ותחילת ה־90 של המאה ה־20, ובעיקר בגלל מגפת האיידס שדחקה אף יותר את הקהילה לגטו חברתי ותרבותי מוזנח. אולי הריחוק בזמן, הפרספקטיבה המחודשת ומגפת הקורונה אפשרו התייחסות מחודשת למגפת האיידס אשר הכתה קשות, בעיקר בקהילת ההומואים בארצות הברית.

אחד הפרויקטים היפים והמרגשים שנעשו בשנה האחרונה הוא More Life של גלריית דוד צווירנר(Zwirner)  שציין ארבעה עשורים לדיווח הראשון על אודות מחלת האיידס, על ידי המרכז האמריקאי למחלות מדבקות, ביוני 1981. הפרויקט הכיל סדרה של תערוכות יחיד של אמנים שחייהם נקטעו בשל המחלה – ג'ס מוריי Murry)), מארק מוריסרו (Morrisorie), דרק ג'רמן (Jarman), צ׳ינג הו צ׳נג Ho Cheng)), פרנק מור (Moore), Silence = Death collective ,מרלון ריגס (Riggs) ויו סטיירס.

אחת התערוכות המצוינות במסגרת הפרויקט היא תערוכת היחיד הראשונה באירופה של יו סטיירס (1962 – 1995) בגלריית דוד צווימר בפאריס (דצמבר, 2021) באוצרותו של ראסל טובי (Tovey). התערוכה, Blue Towel, Red Tank הוצגה בשיתוף גלריית אלכסנדר גריי בניו יורק (Alexander Gray Associates). כך גם תערוכת היחיד של סטיירס, Strange State of Being, בפברואר-מרץ 2021. שתי התערוכות מאפשרות התבוננות בהיקף רחב ומרגש על גוף עבודותיו של סטירס בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.

יו סטיירס נולד בוושינגטון לשושלת של פוליטיקאים אמריקאיים, אך בשונה ממשפחתו פנה לציור פיגורטיבי והתבלט בסצנה הניו יורקית לקראת סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. סטיירס, שהיה חלק מהקהילה הקווירית של דאונטאון ניו יורק באותם שנים, התגלה כחיובי לנגיף האיידס בשנת 1986 ונפטר מסיבוכים של המחלה בשנת 1995. שתי התערוכות מכילות מספר רב של ציורי שמן גדולים, פיגורטיביים, שמתארות את התהליך הפיזי והפסיכולוגי של המחלה והשפעתה על גופו ועל הקהילה החברתית שעטפה אותו באותה תקופה. כוחם של הציורים חורג מגבולות ההקשר הפנים־קהילתי ומחלת האיידס. הם מצליחים לגעת ברגשות מורכבים יותר ומציבים מראָה קשה וישירה מול האדם, גופו, בדידותו והחברה כולה. מצד אחד הציורים הם מאוד גסים, ישירים, אקספרסיביים ולא עושים הנחות לצופה בהם, אך מצד שני גם גורמים לצופה לרצות להישאר מולם, לבהות בהם ולהיות חלק מהם.

בתערוכה בגלריית צווירנר בפאריס מוצגות עבודות מוקדמות יותר של סטיירס, מסוף שנות השמונים, בהן סצנות מחיי האמן כשהתגורר בדירה בניו יורק, כמו גם פרקים מחייו בזוגיות, על רקע הידיעה על ההידבקות במחלה, והמגפה. בתערוכה בגלריית גריי (Gray) בניו יורק העבודות הן קצת יותר מאוחרות, ומתוארכות לתחילת שנות התשעים ועד למותו בשנת 1995. ההתמודדות עם המחלה והפחד מהמוות נוכחים בהן מאוד.

ברבים מן הציורים הקומפוזיציות פשוטות, קלאסיות, כשחלקן אף מתכתב עם תולדות הציור, אך אליהן מחדיר סטיירס אינטנסיביות רגשית על גבול ההרס העצמי. הרבה מן הסיטואציות ממוקמות בחדרי הדירה – סלון, חדר שינה, חדר האמבטיה – או בחדר בית החולים, ובהן דמות אחת, שתיים או מקסימום שלוש, שכפי הנראה קשורות זו לזו בקשר זוגי או חברתי. לרוב, הדמות ערומה או לבושה במוטיבים שקשורים למחלה. סטיירס מתמודד בעבודותיו עם תכנים קשים של בדידות והשתוקקות למגע ולאינטימיות. אלו מצוירות עם הרבה אמפתיה, פאתוס ולעיתים אף הומור.

Blue Towel, Red Tank, 1988, Courtesy Alexander Gray Associates, New York, © 2023 Estate of Hugh Steers.

בציור Blue Towel, Red Tank משנת 1988 ישנו רגע דרמטי, קריטי, שבין חיים למוות שעומד בניגוד מוחלט לשם הבנאלי של הציור המאזכר כותרת של ציור טבע דומם. בציור נראה זוג גברים שאחד מהם מנשים את השני, כאשר האחרון איבד ככל הנראה את ההכרה ונפל בחדר האמבטיה. הטבע הדומם שבכותרת הציור – המגבת הכחולה והגופייה האדומה – הם החפצים שמייצגים כל אחד מבני הזוג ומרמזים על המתח והאינטימיות ביניהם, אך זו אינטימיות שונה, אחרת, קשה – אינטימיות מינית שקשורה לרגע של גסיסה ומוות. אופן הציור של סטיירס חוזר על עצמו ברוב עבודותיו – משיחות מכחול אקספרסיביות, קצביות, שימוש בפלטת צבעים עזה ודרמטית, יחד עם תחושה מנוגדת של שקט, אמפטיה ואהבה, כפי שניכר בציור זה.

Two Chairs, 1993, Courtesy Alexander Gray Associates, New York, © 2023 Estate of Hugh Steers.

בציור Two Chairs ישנו כביכול רגע אינטימי, סתמי, בין שני בני זוג בדירה – אחד יושב ומסתכל על עצמו בראי והשני מפשיל את מכנסיו כשהוא בדרכו לשכב במיטה. הקומפוזיציה מאוד פשוטה ומוצגת בדירה ריקה יחסית, בעלת ריהוט מינימלי של שני כיסאות, מראה ומיטה. גם כאן, נושא הציור רחב יותר מבחינה רגשית ועומד ביחס הפוך לכותרת המאוד ישירה שלו – Two Chairs. ניגוד זה מציין שוב את יחסי הכוחות בין בני הזוג בדירה, ביקום הפנימי שלהם.

במבט שני ושלישי על הציור, כאשר מסתכלים מקרוב על הדמות שבוהה בעצמה בראי, שמים לב שהעיניים של בן הזוג פוזלות אל דמותו של הגבר האחר. פזילה זו בונה מתח ורומזת על עלילה רחבה ומסובכת יותר שמעלה שאלות לגבי מה שהתרחש לפני "האירוע" המתואר או עומד להתרחש בהמשך.

Two Chairs. Long Black Skirt. Installation view, David Zwirner Paris, © Estate of Hugh Steers - Photo: Claire Dorn, Courtesy Alexander Gray Associates, New York.

לצד Two Chairs מוצגת העבודה Skirt Long Black משנת 1992, שמציגה סיטואציה אינטימית של דמות אחת בלבד, לבדה בחדר, עם חתול שחור. הדמות נראית קפואה, בתנוחה לא ברורה, תנועה לא פונקציונלית שמובילה ללא־כלום. כמו ברבים מציוריו של סטיירס, גם כאן משולב מבט נוסף, הוא המבט של החתול שמביט בדמות, כמו עֵד לבדידותה של הדמות הצופה ברגע העצוב והדרמטי שמעוצם על ידי התאורה והצבעוניות התיאטרליות ומשיחות המכחול העזות.

הדמות הגברית לבושה בחצאית שחורה, כמו יוצרת רגע של מופע דראג או Cross Dressing אך ללא קהל, מלבד החתול. זהו רגע אינטימי של חשיפה כאשר אנחנו עומדים לבד – עצמנו וגופנו – מול המראה. הופעת יחיד בחלל ריק. צבע הגבר והחתול הוא שחור, מה שכמובן גורם להדהודו של המוות שעורב מעבר לפינה ומאיים להיכנס אל הבית, אל החדר, אל המיטה ואל הגוף.

White Gown, 1994, Courtesy Alexander Gray Associates, New York, © 2023 Estate of Hugh Steers.

ציור נוסף של סטיירס המתמקד בדמות אחת, בסיטואציה די דומה, הוא White Gown משנת 1994, שבו נראית דמות לבושה בשמלת נשף לבנה כשהיא חוגגת לבדה בחדר, מול הראי. דווקא בציור זה יש נימה יותר חגיגית ואף שמחה. לרגע נדמה, מתוך ההקשר הביוגרפי, שהדמות תפרה לעצמה שמלה מחלוק בית החולים, ובכך היא הופכת את ההתמודדות עם המחלה והמוות לחגיגת קאמפ ודראג.

Hospital Bed, 1993, Courtesy Alexander Gray Associates, New York, © 2023 Estate of Hugh Steers.

סצנת הציור Hospital Bed (1993) מתרחשת הפעם בחלל ציבורי, בשונה מהחללים הביתיים בציורים הקודמים. גם כאן ישנו מגע אינטימי ישיר בין שתי הדמויות, כאשר דמות אחת אוחזת בדמות השנייה, בחולה. הציטוט הקלאסי של "הפייטה" מתולדות האמנות הנוצרית הוא חד־משמעי: מריה האוחזת בישו, בנה המת, לאחר שהורד מהצלב ומתאבלת עליו. בציור של סטיירס, המאהב אוחז בבן זוגו הגוסס. חשוב לזכור שהציור צויר בתחילת שנות התשעים, כאשר נראו מעט מאוד, אם בכלל, סצנות הומוסקסואליות אינטימיות בתרבות הפופולרית, על אחת כמה וכמה דמויות חולות באיידס. הקהילה הגאה באותן שנים נדחקה אל השוליים והטיפול במגיפת האיידס על ידי הממשל האמריקאי היה מינימלי, עד כדי התעלמות מוחלטת. 

מאפייני כתב היד הציורי של סטיירס ניכרים גם כאן – משיחות מכחול אקספרסיביות גם אם הצבעוניות בהירה ורכה יותר. הרגע המצויר הוא רגע עצוב וקשה, רגע של פרידה והתמודדות עם המוות, אך יחד עם זאת, מלא רוך, יופי וקדושה.

Two Men and a Woman, 1992, Courtesy Alexander Gray Associates, New York, © 2023 Estate of Hugh Steers.

הכותרת הישירה והסתמית של הציור Two Men and a Woman משנת 1992, מנוגדת במכוון לסיטואציה האינטימית הקשה שממנה ניתן להסיק שהדמות הראשית מקולחת על ידי שני חברים קרובים או על ידי הוריו. זהו רגע מאוד חשוף, כן ופגיע שדורש חשיפה רגשית ופיזית לא קלה.

הדמות הראשית עוברת הטבלה מחדש כטבילה נוצרית (בּפּטיזם) אלא שכאן אין מדובר על טבילה דתית כלל. בשונה מציורים אחרים, הדמות הקרובה בציור זה, שנמצאת במגע אינטימי עם הדמות הראשית, היא של אישה שרוחצת את הגבר השוכב באמבט ומוצגת כדמות אֵם שאוחזת בבנה הרך שזה עתה נולד – אלא שכאן המוות קרב ובא.

הסיטואציה המיוחדת הזו מעלה את המחשבה על אודות כל אותם הגברים ההומואים הרבים שמתו ממחלת האיידס בבדידות, ללא קרוביהם. רק לבודדים מהם היו הורים או חברים ששהו לצידם וסעדו אותם בימיהם האחרונים.

Bandages, 1992, Courtesy Alexander Gray Associates, New York, © 2023 Estate of Hugh Steers.

ציור ישיר מאוד הוא הציור Bandages משנת 1992. בציור נראה גבר עומד מול הראי ובוחן את גופו החבוש בתחבושת. התחבושת היא על המקומות האינטימיים של האדם, על האיברים שמשמשים לקיום יחסי מין. הגבר נמצא בחדר ריק, לבדו. ברקע מאחורי המראה מונחות על שולחן התרופות שלו. הגוף המצויר חולה, גוסס, רזה ומביט לאמת בפנים. ציור זה מדגיש מאוד את כוחו של סטיירס בישירות ובכנות שמאפיינים אותו. אין פה ניסיון לרכך את האמת או להמתיק את החיים או את המחלה והמוות בממתיק מלאכותי.

הגוף שסטיירס מצייר שונה מאוד ממאפייני האסתטיקה של דימויי גברים הומוסקסואליים בתרבות המרכזית. בזו האחרונה הם מוצגים לרוב כשריריים, נקיים וגבריים באופן קיצוני. לעומתם, אצל סטיירס ישנו רוב יופי בדמויות על אף שגופן מוצג בצורה נטורליסטית, כפי שגופו של אדם חולה נצפה במראה.

 בראיון עם סטיירס, כשנתיים לפני מותו, הדגיש שהוא מעוניין להראות את היופי בברוטליות ואת הברוטליות ביופי. כוחו של סטיירס בציוריו מתבטא, בין היתר, בכך שהוא מעניק לנו, הצופים, את האפשרות לחזות ביופי הזה בזכות הכֵּנות, הישירות והפשטות שבה הוא בחר לציירו.

בעמידה נוכח עבודותיו של סטיירס ישנה תחושה חזקה שאנחנו, כצופים, חלק מהותי מהציור, כאילו אנחנו יושבים שם, בחדר, יחד עם הדמות. אנחנו שותפים לחייו ולאמת שהוא משתף אותנו בה, ללא גבולות וסייגים ובמפתיע, אנחנו גם לא רוצים לברוח מהחדר. בדיוק להיפך. אנחנו מבקשים להיכנס לחדר, לשבת לצידו של החולה ולהישאר שם יחד איתו.