השגחה אזרחית

החוג לאמנות התאטרון, אוניברסיטת תל אביב
והייתם לנו לעיניים, ארגוני זכויות אדם ישראליים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה
רותי גינזבורג
2014
רסלינג

ספרה של רותי גינזבורג ממפה ומנתח תיעוד חזותי של ארגוני זכויות אדם ישראליים – בצלם, רופאים לזכויות אדם ומחסוםWatch. המחקר מתמקד בתצלומי סטילז ובניתוח מאגרי המידע שבהם הם נכללים בשנים 1987 עד 2007. התיעוד החזותי המתבצע בהקשר זה הוא ביטוי מטונימי של מה שמגדירה גינזבורג כהשגחה אזרחית. המושג מחבר בין התפקיד האזרחי והאתי שנוטלים על עצמם פעילי ארגוני זכויות לבין הממד החזותי הקשור במבט. כהצעתה, העמדה הקשורה בפעילות זו, במקרה זה של שלושה מן הארגונים הפועלים בשטחים הכבושים, היא בגדר Providence. הדאגה (מ-providere, provide) מתבטאת בראייה (מ-videre, לראות) וכוללת את ראיית הנולד (ה-pro שבתחילת המושג), את הנקיטה באמצעי מנע. מן ההסבר שמביאה גינזבורג כנקודת מוצא נובע כי העמדה המשגיחה, המזוהה באופן רגיל עם השימוש התיאולוגי במושג ההשגחה העליונה ועם המבט המפקח של נציגי הסמכות הריבונית,1 מוסבת לאוקסימורון המשמר ומערער את לוגיקת הפיקוח ההיררכי – פעולה אזרחית של השגחה, שנגזרת מן הצורך בשמירה חלופית ומוחלת גם על שומרי-העל.

הספר מציע ניתוח מורכב של התיעוד החזותי, המוסיף הקשר בעל חשיבות עצומה לשיח המתפתח בשנים האחרונות על צילום, במיוחד על ידי אריאלה אזולאי ועל ידי קבוצת פוטו-לקסיק (המרוכזת על ידי גינזבורג), המסונפת לקבוצת הלקסיקון למחשבה פוליטית.2 הצילום הוא חדירה חזותית לתחום האי-נראות של אוכלוסיה פלסטינית הנמצאת בהווה מתמשך על סף אסון;3 וחדירה זו מערערת, כתוצאת לוואי, גם על תפיסת הצילום ככלי של שליטה. הדיון (הערוך בחמישה פרקים) נפתח בסקירת הקמתם ותפקידיהם השונים של ארגוני זכויות האדם המקומיים הקשורים במחקר. כחלק ממגמה גלובלית ובין היתר דרך התיעוד החזותי, פעילותם (גם כאשר מדובר בהענקת טיפול רפואי) כוללת את מתן הייצוג למציאות החיים בשטחים. גינזבורג מציגה ייצוג זה כמכניזם סמיוטי, במקרה הנדון בעיקר חזותי, הקשור בייצוג פוליטי של אדם וציבור אחר (אחר קודם כל מן המתעדות והמתעדים) ומערב בכך עמדות השותפות בעיצוב תמונת המציאות. על בסיס זה מתמקד הדיון במתודת התיעוד דרך תפקידה של המצלמה לשמור ולשמר. פירוק זה של היבטי המתודה מחויב לשחזור תנאי הצילום, לאופנים שבהם התצלום נושא עדות, למוסכמות המדיום – בעיקר של תצלום הסטילז – וליכולתו של תיעוד זה לענות על הצרכים העיקריים הקשורים במטרות השונות של הארגונים. פרקטיקות התיעוד משרתות גם את מטרותיהם המשותפות – השימוש האפשרי בתצלום כראיה לפגיעה בפלסטינים (שעשויה להציע נקודות מבט חדשות), מעקב מצולם אחר שינויי ההתנהלות של הממשל ורתימת הצילום לתיעוד עבודת פעילי הזכויות ולמתן נראות לביטויי הזדהות (שערכם יכול להיות מוגבל למילוי הצורך המצפוני של הפעילים), במקום שבו הנורמה היא עיוורון לסבלו של האחר. הדיון מתרחב אל השלב המתבקש הבא – הפקדתו של התיעוד החזותי בארכיון הממלא את הריק של היעדר המידע או של השליטה בו, וכך מכונן את מאגר המידע כמעשה אזרחי. מה שנכון לצילום רלוונטי גם לאכסון, לאופני הצבירה והסיווג ולהנגשה של העדות החזותית הכרוכה בזו המילולית. שכן גם ממד זה לא מוצג בספר כחוליה טכנית, שצורותיה השכיחות הן פלטפורמה רשתית של אִרכוב ודו"ח מודפס. הארכוב הוא המשך אינטגרלי וחיוני לרטוריקה הפוליטית של הייצוג. כלומר, הוא חלק ממערך ההשפעות (המניפולציות) שמייצרת ההשגחה האזרחית. לאחר בנייה מתודית זו של תשתית הארגונים, מתודות הצילום ומקומו של הארכיב, פונה הספר למיקוד פולמוסי. במערכים החזותיים הנכללים בפריים עצמו, שנבדקים בתיעוד של בצלם ושל מחסוםWatch לא המסר והשורה התחתונה הם המוליכים את גישת החוקרת, אלא מה שנראה בתצלום וכיצד ניתן להבינו. מבעד להתייחסות ההרמנויטית המרתקת ליחסים הסבוכים הנוצרים בין בחירות ונסיבות המצלם/ת למושאי התיעוד, בין היתר באמצעות זוויות, אופיים ומיקומם של המושאים, קומפוזיציות וחיתוך הפריים, ניבטים אל המתבוננת השדרים האפשריים של התצלום. בסיום המהלך, ודרך התייחסות לתצלומים של עמותת הרופאים ושל מחסוםWatch, עוסק הדיון במורכבותו של הממד המרחבי בו מתרחש התיעוד – במיוחד מרחב של הגבלה ומחסומים – ובביטויים שניתנים לו בתצלומים.

בסיס הנתונים העצום המצטבר על ידי ארגוני זכויות האדם בישראל, המשמשים כסוכנים (מטעם פעיליהם) של החברה האזרחית, זוכה להתבוננות שיטתית ופוקחת עיניים. מהלך זה, שחיתוכיו כוללים חפיפות שלעתים פורמות את ההימצאות בהקשר דיון מסוים, מציע ניתוח קונקרטי וענייני של יעדים, תנאים ופרקטיקות של פעילוּת הארגונים ושל התיעוד החזותי ללא פאתוס ושיפוטיות וכמעט ללא נקיטה בגוף ראשון. וזאת על אף שכל הנאמר מחייב גם את מעורבותה של החוקרת בנעשה בשטח, ולא רק במאגרי המידע, מתוך עמדה ומחויבות פוליטית וכחלק מן הקרבה ההכרחית לנושא המחקר. אסטרטגיה עניינית זו מוטמעת בטבעיות בשיח ומובן שאינה זרה למחקר אקדמי, ובכל זאת עניינה אותי כשלעצמה. יש לראות בה בחירה, בוודאי כאשר מדובר בנושא ובמצב שהגדרתו השכיחה היא "טָעון", המתרחש הלכה למעשה באזורי עימות וכרוך במשבר מתמשך על סף התלקחות. האפקט של נטרול טון אישי ושיפוטי מפורש מגבה את התפקיד שנוטלת על עצמה החוקרת ומסייע לטעון אותו בכפילות המאפיינת את מעשה ההשגחה האזרחית. החוקרת היא זו המציעה ארגון מחודש של החומרים ושולטת באופני הפירוש, אך מחקרה הוא משימה בעלת ערך אזרחי מובהק, וכמו השמירה על זכויות האדם הוא מְשחק בעמדת הסמכות הריבונית – מכפיל אותה בדרכו, ובתוך כך מסיט את תפקודה אל הספירה החלופית של הערבות האזרחית. דווקא הודות לטון הנבחר וסמכותו הביקורתית מתחזק לדעתי מעמדו של המחקר כמעשה פוליטי. ניכרת בניתוח ההכרה בחשיבות האידיאולוגית, המצפונית ולא אחת הפרקטית של ארגוני הזכויות ושל אקט התיעוד. אולם נעדרים מן הדיון ביטויי אמון וסימון אופקים אופטימיים בנוגע לכוחם של ארגוני הזכויות לחולל שינוי במציאות. עמדה זו והיעדר המגמתיות שלה מסייעים במיקומה של אנרגיית הניתוח, ואיתה תשומת הלב של הקוראת, בתמונה המרובדת והרב-משמעית העולה מתנאי הצילום ומן התצלומים עצמם.

הריבוד והראייה הדיאלקטית מאפיינים את המהלך כולו. הם ניכרים, למשל, בתפיסת הדימוי כתחום (וכפריים) שבו מתחולל מתח בין הנכחה להיעדר. במובן הישיר, מדובר ביחס בין הנראה ללא-נראה – כמו התורים המשתרכים משעות הבוקר המוקדמות במחסומים, שאת חווייתם ומשכם לא ניתן להעביר לרגע האינדקסלי של הצילום. מעבר לכך, למגבלה המובנית במוסכמות המדיום יש השלכה על האפקט הרגשי והאתי שמחולל פוטנציאלית התצלום. בחיבור של ז'ק רנסייר (Rancière 2009) הדימוי הבלתי נסבל (The Intolerable Image) הוא עוסק, בין היתר, בהבנה כפולת הפנים של דימוים בלתי נסבלים. ניתן, על-פיו, לעגן את אפקט הרתיעה שיוצרים דימויים אלה במפגש עם עודפות האמת, אך ניתן לתלות את הרתיעה גם בכך שהם "משקרים", מותירים את האירוע הקריטי בגדר חסר, מייצגים ממשות לא פתורה או שאינם נקלטים כממשיים. מבט זה חל גם על התיעוד החזותי שנדון בספר (שאינו כולל התייחסות למאמר זה של רנסייר). הדימוי נוכח ומנכיח, כל לחיצה על המצלמה וכל תצלום יכולים להיתפס כמפץ שסביבו, כמו מעגלים קונצנטריים, מתרחבת ומשוערת ההתנהלות בשטחים. עם זאת, בתצלום מוטבעת האי-נראות היסודית של החיים המיוצגים בו, החל באירוע המצולם עצמו (שייצוגו הוא רגעי, חלקי, פרגמנטרי, חותך את ההתרחשות, מוצלל, כפוף לנקודת מבט, מביא מרחב מרוקן ברובו, ועוד). התוצאה, שמבעד לניתוח נראית דומיננטית יותר מיכולתו של הדימוי להנכיח, היא קליטתו כפער ואף כאי-ממשות. 

לניתוח המרובד קיימים ביטויים משמעותיים נוספים, המשולבים במהלך כולו וקשורים במה שאפשר לכנות המיזנסצנה של הפריים. אחד ההיבטים הוא המיקוד בצילום חיילים מגבם, מצד הכתף או דרך ייצוג חלק גוף אחר (בפרק 4, שנקרא "על כתפיהם מוטלת החובה"). הניתוח המפורט של נקודת תצפית מסוג זו חוזר ומעורר את מורכבותה של פוליטיקת הזהויות שניבטת מן הפריים כמערך רטורי של מובנים והשפעות אפשריים. הצבת החייל בקדמת הבמה מתמקדת בממונה מטעם המדינה במקום בנפגעים. כתוצאה מכך, מוסט המבט לתפקיד הסמכותני ונוצרת רשת של מתחים לא פתורים. חשיפת תפקידו כשולט ופוגע (מכוון נשק, מגביל תנועה, מעורב במעשה השפלה) היא גם תזכורת לאחריותו להגן ולשמור זכויות; קרבה גופנית לחייל, המתבטאת בזווית הצילום, יוצרת דימוי סינגולרי. אולם תוצאתה היא בעיקר דימוי של לובש מדים ללא גילוי פנים, שצפוי להביא לתפיסתו כאייקון ריבוני מוכלל (וכך, ניתן גם לטעון, נציג הסמכות חוסה בצל ההכללה של התצלום ולא נתבע לאחריות אישית); בנוסף, תצלומי החיילים מעוררים את סוגיית ההזדהות הקשורה בצילום מבעד לכתף – צילום שניתן לראות בו שלוחה רציפה של המצלם/ת וביטוי לשייכות לאותה חברה שמינתה את לובש המדים, אך בו-בזמן לזהות בעמדה המשכית זו את החלופה להשגחה הריבונית.

סוגיית ההזדהות המרובדת ניכרת לא פחות בתצלומים הכוללים את מעשה הצפייה דרך תצלום הכולל מתעד/ת אחר, מצלמה או פעיל/ת זכויות במצב של התבוננות או סיוע. גורם הצפייה – הראָיית הרואה עצמה/ו – מטביע בדימוי הן את עמדת ההשגחה המזוהה עם עמדת השליטה והן את הפעולה החלופית, שנקשרת לא אחת להיבדלות מגדרית (במיוחד כשמדובר בתצלומים הכוללים את מבטן ואת הושטת העזרה של פעילות מחסוםWatch). ואילו היעדרו של גורם הצפייה, כמו בתצלומי בצלם שבהם נמחקים עקבות המדווח/ת, יוצרת מראית אובייקטיבית שלמעשה יכולה לעורר ביתר שאת הן את שאלת האמת של התצלומים והן את סוגיית האפשרות והערך לנטרל מן העדות את הזהות וההזדהות המפורשת של המתעד/ת. המבט המרובד מוטבע גם בניתוח מרחבי הפעולה, ובמיוחד בניתוחים המתייחסים למרחב המרוצף בקיטועי גבול ובמחסומים, שאפיונו היסודי הוא שיבוש ההבחנה בין חוץ לפנים. המתח הלא מוכרע בין חוץ לפנים, שהנו רלוונטי במיוחד למרחב נטול גבולות מדיניים דה פקטו, מתגלגל אל המיזנסצנה של הפריים. למשל, בתצלום של ניתוח רפואי בו נשמרת צנעת הפרט, שצולם מתוך חשכת חנות מכולת כלפי חוץ. פנים המכולת, שמלכתחילה הנה מיקום ציבורי, נפתח אל הרחוב ועל הסף המואר ניצבים גם צופים פלסטינים וגם צלמת (הד לצלם שבפנים). כל הנתונים מכוננים שיבוש חריף בהפרדת הפנים מהחוץ. בהקשר זה חדירת החוץ יכולה להתקשר גם לשיבוש המחויבות האתית לחיסיון רפואי.

מקריאות אלו, שמטבע הדברים נכפפות כאן לניסוח לקוני מחודש ולהבחנות שלי – כהזמנה חמה במיוחד לקרוא במקור – עולה כי התמרת החיים לדימוי מטמיעה את האסתטי במעשה הפוליטי ולהיפך.4 הקריאה הביקורתית מערבת אמות מידה (צורניות, סמיוטיות, אַפקטיביות) שאותן ניתן להחיל גם על דימויים הנוצרים במסגרות אמנותיות, וגם על אלו המעצבות את המופע הפוליטי של מצב העניינים הממשי. ממדים שלובים אלו מותאמים למאפיינים המדיומליים של צילום הסטילז. בנוסף, הופעת התצלומים בספר בשחור לבן משפיעה על קליטת הערכים המיוחסים להם. במאמר המוזכר קודם שואל רנסייר אם ניתן לתרגם את הדימוי הבלתי נסבל  לפעולה, על אף שטבעו האסתטי מחשיד אותו בחסימתה.5 במחקרה של גינזבורג השאלה באשר ליכולתם של ארגוני זכויות האדם והתיעוד החזותי לשנות מציאות נותרת מחוץ לתמונה. אף על פי כן, האיחוי המורכב בין האסתטי לפוליטי והדיון כולו אינם רק נדבך של נראות, הנוסף לתיעוד החזותי המתבצע על ידי הארגונים. הקריאה הביקורתית של תנאי הצילום, הופעת הדימויים ואופני איסופם והצגתם מספקת לאורך כל המהלך תרחישי פעולה רב-משמעיים המעניקים את מלוא הסיכוי לעורר את התודעה דרך המעשה המחקרי עצמו.

 

ביבליוגרפיה

אזולאי, א' (2006). האמנה האזרחית של הצילום. רסלינג: תל אביב.

אזולאי, א' (2010). דמיון אזרחי: אונטולוגיה פוליטית של הצילום. רסלינג: תל אביב.

אזולאי, א' (2014). פוטולקסיק. מפתח כתב עת למחשבה פוליטית, 7, http://mafteakh.tau.ac.il/issue/2014-07/ נדלה (8.4.15).

Jay, M. (1993). Downcast Eye: The Denigration of Vision in Twentieth-Century French Thought. Barkley. The University of California Press: Barkley.

Rancière, J. (2009). The Emancipated Spectator. Trans. Gregory Elliott, Verso: London.

  • 1. שוויון הערך בין סמכות לראייה וערעורו נדון במחקרו של מרטין ג'אי (Jay 1993), העוסק במגמות השוללות את ההגמוניה של הראייה במחשבה הצרפתית העכשווית (כמו הדיון של פוקו במודל הפנאופטיקון של בנת'אם). מובן כי דיון זה לא ניתן לאנלוגיה פשטנית לזה של גינזבורג. למשל, בהתייחסו ללוינס (Levinas) מפנה ג'אי לשני מובניה של המילה 'regard' – מבט ודאגה לאחר – שעל פי לוינס צריכים להיפרד באופן נחרץ זה מזה כדי שממד הדאגה לא יופרע מראיית האחר כאובייקט של ידע חזותי והתבוננות אסתטית, בעוד התיעוד החזותי של ארגוני זכויות האדם מחייב את כריכת הממדים זה בזה.
  • 2. הלקסיקון למחשבה פוליטית, שבראשו עומד עדי אופיר, פועל במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. קובץ ממאמרי הקבוצה הבינלאומית פוטו-לקסיק פורסם, בעריכת אריאלה אזולאי, כאחד מן הפרויקטים של הלקסיקון. ראו: מפתח, כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, גיליון 7, (חורף 2014) http://mafteakh.tau.ac.il/issue/2014-07/
  • 3. על ההימצאות על סף אסון ראו למשל אזולאי 2006, עמ' 94-45.
  • 4. על היחס בין הפוליטי לאסתטי ראו למשל אזולאי 2010, עמ' 118-31.
  • 5. אופני התיעוד נתונים בשנים האחרונות לשינוי עצום עם המעבר לוידיאו, כמו פרויקט 'חמושים במצלמות' שהחל לפעול ב-2007 ובו העדים המתעדים, המקבלים מצלמות וידאו מהארגון, הם בעיקר פלסטינים מהשטחים. בהשקה ראשונה לספר, בחנות הספרים המגדלור בתל אביב ב-16.9.2014, קשר מיכאל סְפרד בין שינויים אלו לבין כוח האמת ושימושיו המשפטיים של התיעוד החזותי. בדבריו התייחס לכך שהתהליך הפרוגרסיבי של שכלול האמצעים (הוספת סטילז לעדות מילולית, שימוש הולך וגובר בוידיאו, הוספת מצלמות ושימוש עכשווי בהדמיות דיגיטליות) יכול לשמש ראיה לנעשה בשטחים, אך בה-בעת עלול לפעול נגד יעדיו. בין היתר, יכול לשמש להוכחה שלילית (כמו הטענה כי האירוע לא התרחש כיוון שאין לו הוכחה מצולמת).

Daphna Ben-Shaul