בית ריק

הדס קידר, אמנית ואוצרת תערוכות בישראל ובעולם, ממקימי הגלריה העירונית נוזהא ביפו ותכנית שהות האמנים אמנות אדריכלות ערד, משוחחת עם אלעד ירון, אמן, חוקר, אוצר וממקימי קבוצת בית ריק, על פעילותה הענפה של הקבוצה, שהספיקה בפרק זמן של ארבע שנים להשתלט על מלון נטוש, מפעל ישן וחווה חקלאית עזובה, לייסד קיבוץ ולהקים היכלי תרבות תוססים בירושלים – וכל זאת כמעט ללא תקציב וללא תמיכת הממסד.

חודשים אחדים לאחר קיום הראיון, התרחבה קבוצת בית ריק וחזרה לפעול. מחודש יולי ועד לחודש ספטמבר 2016 יפתח לקהל הפרויקט השישי של הקבוצה: המפעל שיתקיים ברחוב המערביים 3. הפרויקט הוא פרי שיתוף פעולה בין הקבוצה לחברת "עדן לפיתוח ירושלים". 

הדס: מי היו חברי קבוצת בית ריק ומדוע היא הפסיקה לפעול?

אלעד: לגרעין הקבוצה שייכים איתמר המרמן, שביט ירון, נטע מייזלס, יהונתן עפרת, טל הרדה ואנוכי. הקבוצה הפסיקה לפעול מטעמים פרקטיים. מצאנו שהפעילות בבית ריק גבתה מחיר באחת משלוש צורות: באמצעות מערכות יחסים; ויתור או דחייה בלימודים; פרנסה. מטעמים אלה, בין היתר, בית ריק לא קיימת כבר כשנה.

הדס: לקראת הפעולה הראשונה שערכתם פורסמו באתר הקבוצה הדברים הבאים: "בלילה האחרון של המחאה (המחאה החברתית ב-2011, ה.ק.), לאחר צעדת המיליון, ישבנו חבורת אנשים על הגג של בניין נטוש בקינג ג'ורג' 47, השקפנו על כיכר פריז העמוסה במפגינים וניהלנו את השיחה הנפוצה – מחאתנו לאן? כאנשי רוח ואמנים בשנותיהם הראשונות לאחר האקדמיה הרגשנו לא מסופקים. המחאה ייצגה בשבילנו את התחלתו של שינוי תודעתי. האם סוף המחאה מסמל ויתור על הרדיפה אחר שינוי? מה המקום שלנו בחיים שלאחר המחאה?" בלילה ההוא השתלטתם על מלון נטוש במרכז העיר ירושלים. מדבריכם עולה שתקף אתכם ייאוש שהוביל לעריכת הפעולה הממשית במציאות, והצית תקווה לבאות. תוכל לתאר את הרגע שבו החלטת, בוגר טרי של המחלקה לאמנות בבצלאל, לוותר על הקריירה היחידנית אליה מכוונים את הסטודנטים במחלקה ולפעול בקבוצה שחותרת לעריכת שינוי תודעתי?

אלעד: זה קרה בטבעיות. כולנו חברים ופשוט צמחנו לתוך המציאות החדשה שיצרנו. בית ריק היה הגוף העוצמתי ביותר שלקחתי בו חלק בחיי. הכוח של הפעולה הקבוצתית, והחיבור המעולה שנוצר בין כולנו, הביאו אותנו לפעולה חזקה מאוד, רגשית ופיזית. גם היום אנחנו ממשיכים לשתף פעולה. אבל ללא המסגרת שיצרנו בעבר אנחנו לא מצליחים להתעלות מעל לרף האמנותי והארגוני שהצבנו לעצמנו.

הדס: בוא נתמקד בפעולה שאני מוצאת שהיא המשמעותית ביותר בשנות הפעילות שלכם – הקיבוץ.

אלעד: הכול התחיל כשהגענו לשדה חיטה נטוש ולול הרוס בקרבת קיבוץ רמת רחל. גילינו שהקרקע נמצאת בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. כמנהגנו, פרצנו פרצה בגדר ובחוק ועלינו על הקרקע ללא אישורים. הודענו באמצעות האינטרנט שהתמקמנו שם. בתוך שלושה חודשים הקמנו במו ידינו מתחם שכלל עשרות מבנים ופעלנו בתוכם. משתתפים רבים שלקחו חלק בקיבוץ התפעלו מקנה המידה של הפרויקט, שהזכיר בהיקף שלו את מבצעי התרבות שעורכת עיריית ירושלים בסגנון חוצות היוצר.  

בית ריק, 2012, מפת הקיבוץ, עיצוב: טל הרדה

הדס: בשונה מתערוכות בחללי אמנות, שבהן תהליך העשייה ושלב התצוגה מופרדים, הפרויקטים שלכם, וביניהם הקיבוץ, מאגדים יחד יצירה ותצוגה. גם בדבריך אתה מעניק חשיבות לפעולה של המשתתפים בפרויקט, אבל לא מזכיר את התגובות של הקהל שהוזמן לאירוע הפתיחה. האם נכון לומר שאתה מושקע יותר בפעולה מאשר בתוצאה?

אלעד: מערך הכוחות בפרויקטים שלנו שונה מאוד מהיוזמות האמנותיות שהכרתי עד אז. האנרגיות שהתפתחו במהלך היצירה התגברו על אקט התצוגה ועל פעולת החשיפה לקהל הרחב. אני מאוד שמח שמגיע הרבה קהל לאירועי הפתיחה, אבל האנרגיות שמתעוררות בקרב היוצרים במהלך העבודה נחרטו בי הרבה יותר מאשר "מחיאות הכפיים" של הקהל. שלושת החודשים שבהם עבדנו יחד מצטיירים בעיני כפנטזיה קולקטיבית של פעולה – בלי חוקים או גבולות – חוויה שמגמדת את אירוע הפתיחה, גם אם הוא היה מסעיר.

הדס: למעשה זו פעולה יצירתית קבוצתית של עשייה משותפת, שבמהלכה הקמתם קיבוץ עכשווי. למה לכנות את המהלך הזה אמנות?

אלעד: הרבה פעמים הפנו אלי את השאלה הזאת. אני אשיב בדוגמה של "המטבח" שהיה אחד המתחמים/פונקציות שהקמנו בקיבוץ. המטבח היה בעיני אחד המיזמים האמנותיים החשובים של הקיבוץ. האמן נעם בר ניהל אותו ודאג לבישול ארוחות עבור מאות אנשים במשך קיום הפרויקט כולו. יחד עם עשרה טבחים, שהפעילו תנור ענקי עשוי לבני טין וחבצו גבינה בכל בוקר, הוא יצר חוויה כלל חושית. הוא גרם לכולנו לחשוב ולנהוג אחרת. זה היה חכם ופשוט. כך נהגנו בעוד הרבה חללים שפעלו באופן שוטף במשך החודשים ששהינו שם. מבחינתי הקיבוץ היה דומה לחיים בתוך סרט. במסגרת הקיבוץ הוצגה גם אמנות מסורתית, אבל המפגש המאתגר בין ה"סרט" שיצרנו ובין החיים היומיומיים היה, לעניות דעתי, הפעולה האמנותית החשובה.

בית ריק, 2012, המטבח, קיבוץ, צילום: יובל יאירי 

הדס: כלומר היצירה האמנותית היא המטבח, השירותים, המקלחות, הקיבוץ על כל היבטיו?

אלעד: כן. ממש כך. רצינו לשחזר את רעיון הקיבוץ ולא לערוך שחזור של קיבוץ מסוים. להדהד את ההווי הכללי והערכי שהוביל להקמתם של הקיבוצים בישראל. זיהינו בפעולות שלנו אנרגיה דומה לזו שהובילה לפני כמאה שנה אלפי צעירים חדורי מוטיבציה שעלו על הקרקע במטרה ליישב אותה. בניגוד לתחושת המצוקה שמלווה אותנו כאמנים, תחושה הנובעת מהמחסור התמידי בתשתיות בסיסיות, היווה הפרויקט ניסיון לשחזר את החלום הנאיבי של בניית הארץ. בקיבוץ חוו חברי הקבוצה באופן מלא, בכל רמ"ח אבריהם, מהו פרויקט אמנות. חיינו יחד שלושה חודשים – עד לאירוע הפתיחה. היה בפרויקט משהו מהרוח החלוצית שאפפה את העלייה השנייה. קבוצת חילונים שבאו לעשות תיקון לתיקון.

הדס: חלום בניית הארץ?

אלעד: יצרנו דברים אמיתיים, אכלנו אוכל טעים והתקלחנו במקלחות של קשת בענן.

הדס: ספר על ההיבטים החברתיים של הפרויקטים שלכם.

אלעד: אנחנו נוהגים להגדיר את הפרויקטים שלנו קודם כול כפרויקטים אמנותיים, אבל הם בוודאי גם פרויקטים חברתיים. הקיבוץ היה הפרויקט הכי עוצמתי ורב ההשפעה שביצענו. נטלו בו חלק מאות אנשים, ולכן הוא גם הפרויקט החברתי ביותר שיצרנו במונחים של השפעה על התודעה. אולי ההיבט החברתי מכולם, באופן מעט אבסורדי, הוא העובדה שלאחר הפתיחה עזבנו את הקיבוץ. רצינו להשאיר אותו ל"חברה" עצמה. בהתחלה כמה נערים הפכו אותו לזוּלה. בדיעבד זה לא ממש פעל. אחרי חודש הגיעו טרקטורים מטעם מנהל מקרקעי ישראל, הרסו הכול והשאירו מרחב משוטח.

בית ריק, 2012, LAND, קיבוץ, צילום: יובל יאירי  

הדס: אז מי בעצם חתום על הפרויקט? למי הוא שייך?

אלעד:  הפרויקט שייך לכל מאות המשתתפים שנטלו בו חלק. יכול להיות שאנחנו תמימים כשאנו מתכחשים לעובדה שאנחנו הגינו אותו, אבל מדובר בהרבה מאוד אנשים שהשקיעו בפרויקט כמות מטורפת של אנרגיה. מכיוון שפחדנו לשכוח מישהו מהמשתתפים, הצענו לכל האנשים שנטלו בפרויקט חלק להיכנס לקובץ אינטרנטי ולרשום את עצמם בקרדיטים. ברשימה הזו מופיעים 80 שמות. בפועל היו במקום כ-250 משתתפים. חלקם הגדול לא ראה חשיבות בקרדיט.

הדס: במובנים רבים הפרויקט שימש כדבר והיפוכו: גם משנה אידיאולוגית ציונית-עכשווית סדורה וגם כפעולה שהתרקמה באופן "טבעי", ללא הנהגה ברורה וללא צורך להשליט סדר.

אלעד: הכול התחיל ונגמר באופן הפעולה, שאותו ניתן לכנות "כניסה דרך חור בגדר". מלבד ג'וינטים לא בערה אש ברחובות הקיבוץ, אבל כן, היתה בו אנרכיה. זה התבטא, בין היתר, בכך שמחצית מן המשתתפים לא זיהו אותנו כ"בוסים" של האירוע. תמיד ידענו שאם מישהו ירצה לדעת מי יזם את הפרויקט, הוא ישאל. מובן שנוצרה מערכת, אבל לא כזאת שפועלת מלמעלה. המערכת נוצרה על ידי כל אותם האנשים שהפכו לחברי הקיבוץ ומן ההקשרים האישיים שהתרקמו ביניהם. כל מי שהגיע ותרם הפך מיד לחבר. תפקיד אוצר התערוכה, שלקחתי על עצמי בפרויקטים הראשונים, שינה את כיוונו כאשר התחלתי להגדיר אותו כ"בן שיח". מי שרצה לקשקש על אמנות ניגש לדבר איתי. לא כולם רצו. אמנים שהרגישו ש"הקיבוץ" מאורגן מדי לטעמם חנכו אזור פריפריאלי, ספוראדי יותר. בפרויקטים אחרים שבהם התאגדו אמנים, כמו למשל במקרה של הערות השוליים של קבוצת סלה-מנקה, שאותה אני מעריך מאוד, לא היו דרגות חופש כשם שהיו בפרויקט שלנו. כאן טמונה הייחודיות של הפעולה של בית ריק.

הדס: דברי סיכום?

אלעד: היום בית ריק לא קיים – אולי לזמן מוגבל ואולי הוא לא יתקיים יותר כלל. הסיבה נעוצה בפרויקט החמישי והאחרון שיצרנו – קרון 322 – שפעל בשיתוף עם "מתחם התחנה" בירושלים, ובכך עירב גורמים רשמיים והיה כפוף לחוק. הניסיון שלנו ליצור מערכת שלמה תמיד התקיים ביחס לעולם האמנות שבו פעלנו. הצלחנו ליצור ולהציג מערכת חלופית, אשר בה לדעתי טמונה המורשת החשובה ביותר של הקבוצה. ככל שאנחנו מתבגרים, ולאור הכוחות האדירים שצריך להשקיע בפעולות מעין אלה, הבנו שלא נוכל להמשיך, ואולי גם אין בזה ממש טעם. היום אנחנו מנסים לעבוד עם ולהשפיע על הגופים המערכתיים עצמם. כולנו עסוקים בזה בצורות שונות. אנחנו לא תמיד מצליחים, אבל נשארנו חדורי מוטיבציה ואמונה שניתן לעשות זאת ולהגיע לתוצרים משמעותיים יותר. לזה אנחנו שואפים. הפרויקטים של בית ריק, וביניהם הקיבוץ, הפכו הוכחה לאפשרות קיומה של מערכת חלופית שמאתגרת את השיטה הקיימת.