מהפֶטיש לדבר: בנעליהם של פרויד והיידגר
מאז ומתמיד היו הנעליים אובייקט תשוקה נחשק. מהו מקור קסמן של הנעליים, המהפנט אותנו וכמו מקפיא אותנו על עומדנו? הדברים שלהלן הם מעין רשומון של ההרהור בשאלה זו, וזאת אגב ריצוד בין נקודת המבט של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית לנקודת המבט של הפנומנולוגיה ההיידגריאנית. הקריאה הצמודה בפרויד תתייצב בסברה כי הנעליים נופלות בקטגוריה של הפטיש, המסתיר מן המבט — באמצעות הכשל התפיסתי של הסטוקומה — את ה–דבר בהקשרו הפסיכואנליטי. אותו דבר–לא–דבר המכונה הדבר הנשי. הקריאה הצמודה בהיידגר דרך התבוננותו בציור הנעליים הנודע של ון גוך, תראה בוודאי כי בתור דבר שימושי, הנעליים מוליכות אל ה–דבר הפנומנולוגי, הלוא הוא ההוויה. כך ניצבות הנעליים — כדבר ראווה וכדבר שימוש — בשתי הסצנות, הפטישיסטית מזה והמלנכולית מזה. אך הרהור נוסף יגלה שההבדל בין הסצנות פרום ממילא, ויוביל לסברה שמא קסמן של הנעליים קשור בהיותן אובייקט מעבר, הנתון בין פטישיזם למלנכוליה.
למאמר המלא יש ללחוץ כאן
דרור פימנטל
ד"ר דרור פימנטל, מרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ובלימודי התואר השני למדיניות ולתיאוריה של האמנויות בבצלאל. עם תחומי העניין שלו נמנים פנומנולוגיה, אסתטיקה וסמיוטיקה. בין ספריו: פריחה (1993), מבעד פה אצור באדמה (2001), חלום הטוהר: היידגר עם דרידה ( 2009), אסתטיקה ( 2014).