מוטיב נעילת המִנְעָל באמנות האתית הארכאית והקלאסית

המאמר עוסק במוטיב נעילת המנעל, בהתפתחותו ובמשמעותו באמנות האתית הארכאית והקלאסית. סצנות שבהן גברים ונשים מתכופפים כדי לקשור סנדלים או למשוך מגף על רגל מורמת מופיעות לראשונה לקראת סוף המאה השישית לפנה"ס וממשיכות להופיע במאה החמישית לפנה"ס. נראה שסצנות נעילת המנעל מציגות נשים וגברים בהתכוננות לקראת מילוי תפקיד כלשהו. בחינה כרונולוגית של סצנות המציגות דמויות נועלות מנעלים מצביעה על אחיזה הולכת וגוברת של הדימוי באמנות האתית. מספר הסצנות עולה, וזהות הדמויות המתוארות בתנוחה הנדונה הולכת ומתגוונת. לצד תיאורים של נשים וגברים אנונימיים, המתוארים כשהם מתכוננים למלא תפקידים חברתיים, נראים תיאורים של האנשות, אלוהויות, גיבורות מיתולוגיות ואלים בסצנות של קשירת סנדל. תיאורם מאוחר לתיאורם של האנשים, דבר המצביע על כך שנעילת מנעל היא קודם כול פעילות אנושית יום–יומית. המאמר מסתיים בדיון בתבליט המפורסם של ניקה מהמעקה שהקיף את מקדש אתנה ניקה. בעבר נטען כי הדמות מציגה טיפוס איקונוגרפי ייחודי באמנות אתית. הדיון במוטיב האיקונוגרפי ובגלגולו לאורך השנים מוכיח כי לחידוש של הפסל היה הקשר ברור: תיאור ניקה המתירה את סנדלה הוא עוד התפתחות וגיוון של הדמויות הקושרות סנדלים.