מבנה טרומי

 

טרוֹמיוּת: הקדמה

בין השנים 2003 ו-2006 יצר האמן הישראלי גסטון צבי איצקוביץ סדרת תצלומים בשם "Settlements".1 בתצלומי ההתנחלויות שבסדרה זו הציג איצקוביץ את המתח שבין השטח הלא מופר, ה"בתולי" לכאורה, ובין התנועה האנושית המתקיימת בתוכו, המבקשת לקבוע עובדות ונרטיבים. תחילתה של הסדרה בכבישים מפותלים במבט מרוחק, שמסגרת התמונה קוטעת אותם מימין ומשמאל; הכביש מוצג כמין עיקול טופוגרפי, כדבר שמתקיים בזכות עצמו. בהמשך הסדרה משתבצים בתים על הצירים שנעים בין קצות התצלום, ובסופה מופיעים מתנחלים שצולמו על כבישי הכניסה ליישובים. במקביל לתנועה פשוטה זו, שמכילה סדרה כמעט ליניארית של כבישים, בתים ודמויות, מופיעות תמונות חורבן מן ההתנתקות מיישובי גוש קטיף לצד עבודות בנייה. בעיניי עבודתו של איצקוביץ מציגה את ההתנחלויות ברגישות, בלי לשעבד את ההופעה החזותית שלהן למבט ביקורתי או לנתק אותן מן הסביבה שבה הן מתקיימות. איצקוביץ אינו מתעלם מן ההקשר הקונקרטי אלא מניח אותו על גבי המצב האנושי.

עבודתו של איצקוביץ חשובה לא רק בשל כוחה האמנותי אלא גם כי אפשר ללמוד ממנה שיעור חשוב באופני ההתבוננות הישראליים. בקטלוג הסדרה כותב אריאל הירשפלד כך:

כזה הוא מראה המבנים של ההתנחלויות הישראליות – בנייה המכילה בתוכה את הריסתה מעיקרה. לא רק המבנים הנטושים, שחלקיהם נאספו כבר כחלקי גרוטאות לשימוש חוזר, אלא גם המבנים החדשים, העומדים זה לא כבר על איזו חלקה שפונתה בחופזה משיחים וסלעים כמו מכילים כבר את סילוקם משם. לא ידיעה נבואית עושה זאת, אלא תחושה חזקה של אי-שייכות שמראה הבתים מסגיר לעינו של הצלם באופן מיידי ומכאיב. הבתים, גם אלה שאינם קרוונים, כמו מונחים על פני המרחב וכאילו אינם מחוברים אליו ביסודות ועמודים.2

בתיאורו של הירשפלד משמש הקרוון כעין מטונימיה לפרויקט ההתנחלויות כולו. לדידו זה גם זה אינם מעוגנים בקרקע הממשית, ועל כן שניהם אומרים זרות עקרונית והסתלקות עתידית. אבקש לטעון שאם ננטרל מן הדברים את תקוותו הפוליטית של הירשפלד, נוכל להסכים שהקרוונים אינם מייצגים את המציאות הקיימת בלבד אלא גם את הפוטנציאל הטמון בה – פוטנציאל הבנייה ופוטנציאל ההרס.

הווי אומר: הקרוון, כתופעה מרחבית ביישובי יהודה ושומרון, הוא מבנה המבשר את העתיד. תכונה זו אינה רק תולדה של הבחנה חיצונית אלא תובנה העולה מאופי המגורים עצמו. הקרוון נבנה כדי "להרחיב", "לקבוע עובדות" – ובעיקר הוא נבנה "בינתיים". המרחב הקרווני מתעצב בידי המשתמשים בו כמרחב ארעי. ככזה הוא משמש אמצעי חִברות במעגלי היישוב השונים.

את מרחב ה"בינתיים" אבקש להמשיג באמצעות זיהוי הקרוון כ"מבנה טרומי". אחזיר את המונח "טרומי" לשדה הסמנטי הכרונולוגי ואל ציר הזמן המקורי שלו. ההבנה של צורת המגורים הקרוונית כרגע "טרומי" במובן הכרונולוגי עשויה לזרוע אור על תופעות רבות שכרוכות בהצבת צורת המגורים הזאת "בשטח".

מבנה "טרומי" במשמעות המקובלת כיום הוא מבנה שהטרימה אותו עבודת הכנה. אך צורת ההטיה של השורש מפתיעה: לכאורה נכון היה לבחור במשקל "קטוּל" – כלומר לא לכנותו "מבנה טרומי" אלא "מבנה טרוּם" – כך שיובהר שאין מדובר מצד הלשון במבנה המקדים דבר-מה אחר אלא בתוצר של עבודת הכנה מוקדמת: מונח הפונה לא אל העתיד כי אם אל העבר. ההסבר לצורת ההטיה הקיימת היא שהמונח "מבנה טרומי", בגרסתו העברית, גזור ממונח האם "בנייה טרומית" (prefabricated construction), ומשמעותו היא מבנה הבנוי בשיטה שבה המבנה מורכב מחלקים שהוכנו מראש. גזירתו של המונח משיטת הבנייה למבנה עצמו היא מין תרגום קלוקל שהשתרש. עם זאת אבקש לטעון שצורת הטייתו הייחודית של המונח חושפת היבט עקרוני שטמון בו ושמופיע במובהק בבנייה הטרומית המיועדת להתנחלויות: המבנה הטרומי אינו נשען על עבודת עבר טרומית בלבד אלא גם מטרים את העתיד.

ההתבוננות בקרוון כב"מבנה טרומי" מאפשרת לבחון אותו כמבנה המטרים דבר-מה – כמבנה שאצור בו פוטנציאל. הקרוון מופיע כמין סמן של העתיד, מצב שטרם חושל עד תום,
pre-fabricated. פוטנציאל זה, אבקש לטעון, נוכח במשך כל חייו של הקרוון: אופן הקמתו של המבנה הטרומי הזה אינו רק שיטת עבודה מהירה שמתפוגגת עם הופעת המבנה הסופי אלא תזכורת תמידית לעתידיוּת המלווה את המבנה ואת יושביו.

את הטרומי אבקש לעגן במרחב בכמה מעגלים כדי להבהיר את היחסים שהוא מכונן בין שלבי חייו. הפרשנות החריפה ביותר של הקרוון כמצב טרומי מופיעה בהקשרים ביקורתיים פוליטיים, ופרשנות זו מתפצלת לשני סוגים: הקרוון כהקדמה לכיבוש הקרקע או כהקדמה לחורבנו העתידי שלו עצמו, כפי שעולה מדבריו של הירשפלד. אשתמש בקריאות אלו יחד כדי לחזק את המשותף להן: הקרוון כפוטנציאל עתידי.

תפקידו של הקרוון כפוטנציאל, כלומר כמרחב זמני, אינו מובן מאליו. במחקרה על בנייה טרומית בוחנת עירית כץ את הקרוון דווקא כמכשיר של מהירות.3 לטענתה, מהירות הצבתו של הקרוון היא כלי להבטחתן המשפטית של ההתנחלויות ולאישורן בדיעבד, כמין שחזור של החוק העותמאני האוסר לפרק מבנה בעל גג. דומה שגם שרון רוטברד רואה במהירות גורם מהותי להבנת תופעת הקרוונים בתנועת ההתיישבות, שכן לדידו גישת "חומה ומגדל" היא התבנית של ההתיישבות היהודית כולה.4 בתוך הפרדיגמה הזאת הקרוון הוא כלי מהיר לייצור עוּבדות מדיניוֹת.

בלי לגרוע מחשיבות גורם המהירות, אני מבקש לטעון כי זווית זו, שעומדת על תפקידו של הקרוון במשחק הפוליטי, מחמיצה את משמעות הקרוון בשיח הפנימי של תנועת ההתנחלות. מעבר לתפקודו בזמן הווה, הקרוון משמש גורם זמני שאינו מקורקע, ובמובן זה הוא ממלא תפקיד מכריע בתהליכי החִברות בקרב הגרעין הקשה של מתנחלי יהודה ושומרון. תהליכים אלו מציגים את הארעיות של המבנה הטרומי כחשובה לא פחות ממהירות הקמתו.

אם כן, ראשיתו של הקרוון ב"טרומיות" הפוליטית – הוא משמש כלי להרחבה התיישבותית. במצבו זה הוא יופיע בכרונולוגיה הפנימית של היישוב כסמן של התפתחות עתידית. במעגל זה מתפקד הקרוון כ"עוד לא בית", כשכונה שטרם זכתה להסדר. אלו הם שולי היישוב, הרחוקים מזמן ההווה שלו: ככאלה הם מסוגלים להחזיק זמנים שונים למשתמשים שונים. זו אינה כרונולוגיה חד-ממדית שה"טרומי" מסמן בה את העתיד בלבד, כיוון שברוב שכונות ההרחבה מדובר במבנה טרומי שכבר היו לו דיירים קודמים. מלבד השתייכותו של הקרוון ל"מקימי היישוב", או לכל הפחות לדייריו הקודמים בתוך גבולות היישוב, הוא משתייך לאידיאולוגיה ציונית רחבה יותר ומשמש אמצעי ליצירת המשכיות: קרוון שהחל את דרכו בקליטת עולי אתיופיה בשנות ה-90 עשוי להופיע במערכה הבאה כמקום משכנה של משפחה צעירה בגבעות השומרון. ב"טרומי" מסוג זה עובד גלגל הזמן שעות נוספות: היכולת של המבנה לרמוז על העבר ועל העתיד בו בזמן מתחדדת לאין ערוך.

במעגל פנימי יותר יופיע הקרוון כטרומי בחיי המתגוררים בו עצמם. כיוון שברוב אתרי הקרוונים מדובר בפעולות הרחבה, אלו הן משפחות חדשות, צעירות ברובן, שבסיפורן האישי מדובר בתקופה חולפת בדרך אל הבית. הטרומיות של הקרוון מתנהלת אפוא בשלושה מעגלים: המעגל הפוליטי הרחב (הקרוון כמעשה כיבוש הקרקע או כעדות לחורבן עתידי), המעגל המקומי (ההקמה ההדרגתית של יישוב מתוך שכונות קרוונים ארעיות) והמעגל המשפחתי המצומצם (מקום משכנה הזמני של משפחה צעירה בדרך אל בית של קבע).

ובכן, הקרוון הוא מבנה טרומי, אתר של "בינתיים". יש בו תכונות מובהקות של ארעיות שגולשות אל חיי המתגוררים בו. לצד הארעיות בממד הזמן מקיים הקרוון בקרב יושביו עמימות מרחבית. זוהי עמימות שמטשטשת בין פנים לחוץ, בין יחיד לרבים, בין פרטי לציבורי ובין נוף לבינוי והופכת את הקרוון לאתר של "בין לבין". לטשטוש זה, ולתכנים שהוא מביא עימו, השלכות מהותיות על עיצובם של תחושת המגורים ושל אופי ההתנחלויות.

המבנה הטרומי מופיע כהטרמה של המימוש שלו וכסימון של גבולותיו, אך בה בעת הוא קובע עמדה שמערערת על המציאות ("בהווה") ומציגה את אפשרות הפירוק אל מול הגבולות היציבים שנבנו. לארעיות ולעמימות שהקרוון נושא עימו יש משמעויות עקרוניות בשיח המתנחלי שבאות לידי ביטוי באופני הייצור של המרחב הטרומי, ובחינתן עשויה להאיר כמה נקודות עקרוניות שנוגעות להמשגה של מעשה ההתנחלות.
 

מבנה טרומי: על הארעיות

הקרוון מייצג אפוא בראש ובראשונה טרומיות פוליטית. הטרומיות הפוליטית מתבטאת במצב החירום המעניק למבנה הטרומי את הדחיפות ואת הקיום על זמן שאול המאפשרים לו לצאת מחוץ לזמן הרגיל – מחוץ ל"הווה". המבנה הטרומי הוא איתור של רגע בזמן ופריצה דרכו, וסופו עלול לבוא בכל רגע.

במצב חירום גיאוגרפי מופיע המבנה הטרומי במלוא מובהקותו, ויישובי "חומה ומגדל" הם הזיקוק הישראלי של התופעה: יישוב שלם עולה וצומח מתוך רטוריקה של קביעת עובדות בשטח. המבנה הטרומי מופיע כאן כסמן עתידי בלבד, כאובייקט סמלי על מפה שנועד להפגנת נוכחות כלפי חוץ. שרון רוטברד מציין את זיקתו של פרויקט "חומה ומגדל" להתיישבות הישראלית בכלל עקב מצב החירום השורר בישראל מאז ומתמיד: העדפתה של הפונקציה הביטחונית והאדמיניסטרציה המודרנית מייצרות "נקודות התיישבות" שבראשן עומדות הפונקציות של ביצור והתבוננות. מבחינות אלו הקרוונים אינם חורגים משיח ההתיישבות הקלסי.5

מאז מלחמת ששת הימים עומדת מדינת ישראל מול שטחי יהודה ושומרון ללא החלטה ברורה. מעבר להיבט הישראלי-פלסטיני – ההיבט העיקרי בסוגיה – הביא מצב זה למאבק פנים-ישראלי שנמשך עד היום. זהו מאבק שכולל כמעט כל דיסציפלינה אפשרית, והנושאים העיקריים שלאורם הוא מתנהל הם דעת הקהל והתיישבות גיאוגרפית ממשית נרחבת.6 בדיון זה ממלאים הקרוונים תפקיד חשוב.

הקרוונים נבחרו למשימה בשל היותם קלים ומהירים, שבן רגע היו ובן רגע אבדו.7 רבים מיישובי יהודה ושומרון הוקמו גם הם במסורת "חומה ומגדל" שכללה שינוע צורות מגורים זמניות לנקודה חדשה והרחבתם של הגבולות הקודמים. צורת פעולה זו הושפעה מהקשרים מיתיים, שכן יש בה הד ברור לראשית הציונות, אבל היא גם נבעה מן העימות הפוליטי שמפעל ההתנחלויות נתון בו ומניסיון לקבוע עובדות בשטח בזמן קצר.

במרבית המקרים, הקרוון אינו כולל שינוי בקרקע עצמה, כיוון שאין לו יסודות. על כן קיומו רופף ביותר. הוא יחידת בסיס שמתנייעת אל האתר בלי אלמנטים נוספים ובלי שינוי של מופע באתר עצמו, למעט יציקות הבטון המַשוות את מפלס הקרקע. אופן הנחה זה מכתיב את תנאי ההופעה של הקרוונים – בטור של משאיות – וגם משפיע על חלקים מבניית הקבע.

עתניאל, 2017. פיתוח השטח כולל יישור ראשוני בלבד והנחת הקרוונים על רגלי בטון. צילום: ידידיה גזבר.

טקטיקת התיישבות זו אינה משמשת עוד כבראשית המדינה למאבק באויב חיצוני – אלא ככלי במאבק הפנים-ישראלי: ככל שהעובדות בשטח מתקדמות מהר יותר, כך יש להן סיכוי רב יותר להישאר על מכונן. וכמו במאבק הישראלי הציוני ערב הקמת המדינה (ולמעשה בכמה מקרים, גם אחריה) נעשים הקרוונים סיכות על מפה: עליהם רק לבטא את ההתפתחות העתידית ולתפוס את מקומה עד שתבוא. תפקיד זה עושה אותם סמל במפות השונות ומצמצם את חשיבותו של קיומם הממשי. שכונת הקרוונים מבקשת לבשר את בואם של בתי הקבע.

טרומיות פוליטית זו משתקפת בהיבטים שונים במאבק הפנים-ישראלי. מצד אחד, כמאמרו של הירשפלד, יש שיראו בקרוון סימן של "בנייה המכילה בתוכה את הריסתה מעיקרה". אפשר אפוא לראות בקרוון את העתיד השומם, את פוטנציאל ההרס. בהיבט זה הקרוון משקף מבט אופטימי של מתנגדי מפעל ההתיישבות, כיוון שהוא מספר את סיפור קריסתו העתידית. ההתיישבות ביהודה ושומרון נקראת כאן כמעשה של אי-שייכות שסופו להיעלם.

מן הצד הנגדי אפשר לראות בקרוון משום הקדמה לכיבוש הקרקע שאין חזרה ממנו. זהו למשל המבט הנשקף מפרויקט תיעוד ההתנחלויות של "שלום עכשיו" הכולל תיעוד מקיף בתצלומי אוויר של סימון גבולות ההתנחלויות בפועל.8 במעקבם הצמוד אחרי יחסי התבליט והתכסית מאשררים התצפיתנים כי הטרומי מבשר את העתיד. זהו פרויקט שנעשה מתוך מבט מתנגד ופסימי אשר חופף במידה רבה את מבטם האופטימי של אנשי ההתנחלויות.

הקרוון ממוקם אפוא במעגל פוליטי רחב, אבל הוא גם מתקיים במעגל מקומי צר יותר – המעגל של היישוב הקונקרטי שבו הוא מוצב. במרכזו של היישוב נמצאים בתי הקבע, ובשוליו הקרוונים. במקרים רבים האסטרטגיה היישובית היא העברתן של שכונות הקרוונים למקום חדש ברגע שמקומן המקורי מאושר לבניית קבע. כאן משמש הקרוון מכשיר התפתחות פנים-קהילתי שמסמן התרחבות לא רק בשדה הגיאו-פוליטי אלא גם בהיבטים מקומיים ופרוזאיים יותר: זהו אזור מעורפל מבחינת פיתוח השטח וקיבוע של הארכיטקטורה הנופית, מרחב שעדיין יש בו שאלות פתוחות.

הטרומיות המקומית אינה מבשרת רק פוטנציאל התפתחות, משום שמיקומו של הקרוון בשולי היישוב גם מעמיד אותו בסכנה מתמדת של פינוי מיידי. בין סימון היישוב העתידי לסכנת הפינוי, הקרוון משקף – שוב – פוטנציאל הרס ובנייה כאחד: אלה מסמנים אותו כמבנה הפוטנציאל האולטימטיבי – "מבנה טרומי" פר אקסלנס.

שכונת קרוונים משמשת במקרים רבים עתודה של היישוב לזוגות צעירים (שהם קלים יותר לתנועה ודלים יותר באמצעים), ובכך היא מתפקדת כאתר חניכה שאנשיו מתחלפים. הקשר בין מבנה הקרוון המסוים לדיירים המאכלסים אותו באותה שעה אינו הדוק. המבנה הרעוע בלאו הכי נוצֵר בחובו את הנגיעות של אלו שחיו בו לאורך השנים – כמעט כמו היה בגד – ונושא עימו היסטוריה של מיקומים ושל דיירים.

עתניאל, 2017. צמחייה שעולה מן המבנים; פתרונות מקומיים שנשארים לדיירים הבאים. צילום: ידידיה גזבר.

אתר הקרוונים של יישוב משמש אפוא נשא לזמנים ולמקומות אחרים שלא רק מבשר את הפוטנציאל העתידי של היישוב אלא גם מעיד על התקופה החלוצית שלו. בזאת הוא מטרים לא רק את התפתחותו הפיזית של היישוב אלא גם את עצם החזון שלו, המבקש לשמר את "הרוח החלוצית" שבראשיתו.

בהקשר הזה יש טעם רב במעשה ההמשגה של הבית המתנחלי בידי מיכאל פייגה.9 פייגה מציין כי "בית" הוא מושג מפתח בטרמינולוגיה המתנחלית מבית גוש אמונים. לעומת הגולה "חסרת השורשים" ומתוך השפה הדתית העוסקת בכינונו של הבית השלישי, הבית המתנחלי הוא חוד החנית של תנועת ההתיישבות. ככזה הוא מכיל דואליות: מחד גיסא עליו להעמיד מול החברה הישראלית מראית עין של נורמליות, כחלק מן הטקטיקה הגורסת כי נורמליזציה של השטחים היא המפתח להכללתם בתודעה הקולקטיבית הישראלית; מאידך גיסא עליו להיזהר מן ה"גשמי" המחליף את ה"רוחני", כלומר מן הבורגנות המכלה את הרעיון המשיחי.10

על יסוד הסכֵמה של פייגה אפשר לומר כי הקרוון משול לעובָּר – פוטנציאל של בית שלעיתים מגיע לכלל מימוש ולעיתים לא. אך להבדיל מעובר אמיתי, הקרוון הוא היריון שאין לו תאריך סיום, ולכן הוא טובל בארעיות מתחילתו ועד סופו. ממד זה של הקרוון מחזק את ההיבט השני בדואליות של הבית המתנחלי – המלחמה בבורגנות. פייגה מסביר כי הבורגנות מאיימת על הפרויקט החלוצי: "ההגשמה אורבת לאמונה, מסכנת אותה, שכן היא יוצרת אינטרסים חומריים המושכים את הדיירים לכיוון של מתינות והסתפקות בקיים".11 רעיונות אלו נשענים בראש ובראשונה על מיתוס ההליכה במדבר אל הארץ המובטחת המכיל בחובו את סכנת השקיעה בחומריות: "ויִּשמן ישורון ויבעט".12

ארעיותו של הקרוון מכתיבה למתגוררים בו תודעה של זמניות, ובכך הוא מתמקם במעגל השלישי, המצומצם ביותר, שאני מבקש להציג – המעגל המשפחתי. גם בשכונות ההרחבה של היישובים הבורגניים יותר הוא עשוי לשמש מרכיב טקסי בתהליכי החִברות המקומיים. תושבי הקרוון יודעים שהוא אינו נמצא כאן מאז ומעולם וגם לא יהיה כאן לעד; הוא אינו ביתם השלם. זמן ה"בינתיים" של הקרוון מבטא את המחויבות לקוטב הרעיוני והרוחני של תנועת ההתנחלות, והוא בא לידי ביטוי גם בממד הטמפורלי של תהליך המגורים ביהודה ושומרון. הנאספים אל שכונות ההרחבה של יהודה ושומרון ממתינים לבית קבע אשר יבטא הגעה סופית אל המנוחה והנחלה. זמן הקרוון הוא זמן ההכנה לרגע הזה, והוא פועל כאמצעי של חניכה לערכים שהיישוב מבקש לזהות את עצמו עימם: שותפות עם השכנים, הסתפקות במועט, קשר אל האדמה.

אם כן, זמן הקרוון הוא שער לזמני התיישבות שונים ומגוונים וגם מרחב חניכה. הצטלבות צירים זו מייצרת אותו כמרחב טרומי מושלם: גם כשאחד מן המרכיבים חסר, שב הדימוי הקרווני ומשתלט עליו. הנה כי כן, צדק הירשפלד: הקרוון כמעט אינו קיים בפועל – הוא מבשר את העתיד לבוא.
 

מרחב טרומי: על העמימות

הקרוון מתקיים בזמן ה"בינתיים" ובמרחב ה"בין לבין". אין הוא רק מבנה טרומי שממתין למימוש אלא גם מבנה שטבועה בו עמימות מרחבית. עמימות זו מתבטאת בראש ובראשונה ביחסים המתקיימים בין הקרוון הבודד ובין שכונת הקרוונים. בטקסטים רבים – לרבות טקסט זה – יש זליגה בין צורת היחיד לרבים – מ"קרוון" ל"קרוונים". הקרוון משמש נציגם של הרבים, והקרוונים עשויים גם להעיד על אחד מהם. משמעותה של זליגה זו היא שהקרוון כמעט אינו מופיע ביחידוּת. למעט מקרים חריגים, הקרוון הוא חלק מלהקה.

אין הבדל רב בין שכונות קרוונים שונות. בשכונת קרוונים טיפוסית חמישה מטרים לכל היותר מפרידים בין קיר צד לקיר צד, ומרחק גדול רק במעט מפריד בין חזיתו של קרוון אחד לגבו של משנהו. בין הקרוונים עוברים שבילים צרים, שלעיתים אפשר להחנות בהם את המכונית ולעיתים אפילו קלנועית לא תיכנס בהם. המרחב הבין-קרווני נעשה מרחב להליכה רגלית בלבד, ולכל היותר למעין מדרחוב.

דפוס זה מוכתב מתוקף שיקולים של יעילות ונוחות: נוח יותר למשאיות ההובלה להניח קרוונים בטור ברווח מינימלי ולעבור לשורה הבאה, מה עוד שיש בכך חיסכון בתשתיות הצנרת והחשמל. האידיאולוגיה והיעילות הולכות כאן יד ביד: הצורך ביעילות הוא ביטוי לאידיאולוגיה החלוצית, זו שאין לה זמן לעסוק בעניינים לא מעשיים, ואילו היעילות מפנה זמן ומקום לעיסוק האידיאולוגי. אם כן, ל"יעילות" יש כאן ערך עצמאי, כיוון שהיא מאפשרת קביעת עובדות מהירה ומעבר בנבכי הביורוקרטיה, אבל גם יש לה ערך רפלקסיבי, בהיותה חלק מאתוס החלוציות מימי הקמת המדינה שההתנחלות מבקשת להשתלב בו: אופן הנחת המבנים הוא שאלה "אסתטית", ורק לבורגנים יש זמן לעסוק באסתטיקה.13

עתניאל, 2017. שורות קרוונים עוקבות אחר הטופוגרפיה. צילום: ידידיה גזבר.

העמימות הנוצרת בין הפרט ובין הכלל – בין הקרוון היחיד ובין הקבוצה – מקשה על ההפרדה ביניהם ועל שרטוטם של גבולות ברורים. קירותיו החיצוניים של המבנה עומדים למבחן תמידי. האחידות של שכונות הקרוונים אינה מתאימה לכל משפחה ומשפחה, בוודאי לא לכל שלבי החיים שלהן, ומכיוון שכך היא מזמינה הרחבות של הקרוון עצמו. קרוון יכול להתרחב באמצעות תוספת של דק עץ ופרגולה או של מחסן "כתר", אבל הוא יכול להתרחב גם הרבה יותר מזה – לא פעם נוספים חדרים שלמים למבנה הראשוני או שני קרוונים מוצמדים זה אל זה ללא חציצה של קיר. במקרים אחרים משפחות רוכשות קרוונים סמוכים, ואז המרחב שבין הקרוונים נעשה חלק מן הבית עצמו. כאן משמשות האחידות של הקרוון והמודולריות שלו מצע נוח: דווקא היעדרה של הגדרה מחייבת והעובדה שהוא חסר ייחוד עוזרות לקרוון לגדל הרחבות שאין הבדל גדול בין האיכות הפלסטית שלהן ובין הבית המקורי. כך נתפס הקרוון כמצע ראשוני בלבד, כיחידה שמוסיפים עליה חלקים על פי הצורך. הבחנה זו מאירה את סוג החִברות הפועל כאן: יש מצע חברתי בסיסי – "יחידה טרומית", אם תרצו – ועליו מורכב השוני האישי.

ההרחבה המאולתרת היא תופעה ישראלית ידועה שמייצגת את תודעת האלתור ואת האינסטינקט ההישרדותי,14 והיא אף זכתה לתערוכה ישראלית משלה בביאנלה בוונציה ב-2008. אוצרות הביתן הישראלי בתערוכה, מיכל צדרבאום וניצן קלוש צ'צ'יק, עסקו בו בין היתר בתופעת הסגירה של מרפסות. בעיניהן תופעה זו היא ביטוי עקרוני להפרטה שמשקף "לא רק את הרצון בהרחבת שטח המחייה הפרטי אלא גם שינוי סימבולי ומהותי יותר; הפרט מעדיף את המרחב הפרטי על-פני הציבורי".15 במשא ומתן שבין הפרטי לציבורי, אומרות האוצרות, המרפסת מבטאת אחריות כלפי המרחב המשותף; המרפסת הסגורה, לעומת זאת, היא "מקום בו הרצונות הפרטיים מתנגשים עם מורשת אדריכלית מחד ותקנות ממסדיות מאידך, וההרגל המקומי המזניח כל מה שנמצא מעבר לסף דלת הבית משתלט על האחריות למרחב הציבורי".16

לדידן של צדרבאום וקלוש צ'צ'יק, ההרחבה המאולתרת מייצגת את הפניית הגב אל הציבורי – גידור אזור הביניים כשטח פרטי ודחיקת הציבורי החוצה, כאילו משמעותו מסתכמת בהיותו השארית של הפרטי. דווקא נוכח ניתוח זה אפשר לראות כי הרחבות הקרוונים מייצגות משהו שונה בתכלית: אפילו כשהקרוונים שולחים את שלוחותיהם אל המרחב הציבורי, אין לראות בהם הרחבה של הממד הקנייני הפרטי וגידורו אלא דווקא יציאה אל המרחב המשותף. ההבחנה בין פרטי לציבורי אינה דיכוטומית כל כך כאן. אין הכוונה לפרשנות רומנטית שלפיה שכונות הקרוונים נהנות בהכרח מתחושת אחווה בלתי פוסקת אלא לעובדה הפשוטה שלרוב לא מדובר כאן בחלוקה לחלקות קרקע או למגרשים. ה"קרוון" אינו בגדר בעלות על הקרקע אלא רשות להצבת מבנה מגורים זמני. לרוב הוא אינו רכוש פרטי אלא חכירה מן היישוב, ולכן אין כמעט כל משמעות לחלקות הקרקע. כיוון שכך, ועקב המקום המצומצם שהקרוון מעניק, דברים רבים מוצאים את דרכם החוצה: אופניים, בריכות שחייה – ורוב הזמן גם הילדים. עקב טשטוש הגבול בין הפרטי ובין הציבורי שתופעה זו מייצרת, החצר שייכת לכולם בה במידה.17 הקרוון, הניצב על יסודות בטון החשופים לעין כול, היה יכול להיות מונח באותה מידה מטר ימינה או מטר שמאלה, בזווית כזאת או בזווית אחרת. אין להנחתו משמעות בחלוקת הקרקע עצמה לפרטי מזה ולציבורי מזה.

מצב זה מקשה על דיירי הקרוון ליצור לעצמם מקום משלהם. תופעה זו היא כמובן גם תוצר של הצפיפות המחייבת יחסי פרטי וציבורי מורכבים. אמנם החזיתות משתדלות לא לפנות זו אל זו, אבל גב הקרוון הוא החלון המרכזי של הסלון. גם המבנה המלבני מקשה את יצירתו של מבט פרטי: אילוצי ההובלה אינם מאפשרים הצבות מורכבות ומרחב תכנון גמיש. עובדות אלו מחייבות יחסי פנים וחוץ שנובעים מן הרצון הטוב של הקהילה המקומית ומכתיבים אילו פעילויות תתבצענה בכל חזית של המבנה, ולצד הניסיון לא להיראות יהיה גם ניסיון לא לראות. ההגדרות של ה"פרטי" ושל ה"ציבורי" בהקשר של הקרוון אינן דומות אפוא להגדרותיהם בהקשר של הבית הפרטי, והן מזכירות דווקא את הגדרות הבית המשותף.

גם בקרוון עצמו החלוקה לפרטי ולציבורי כמעט מוכתבת מראש: על פי רוב הקרוון מורכב מחלל מרכזי, שני חדרים ושירותים עם מקלחת; אין כמעט חריגות מן המבנה הזה. בעוד לחדרי השינה יש דלת ברורה, החלל המרכזי – שאין בו קירות נוספים – משמש מטבח וסלון גם יחד. עמימות החלל מעמיקה בשל היותו צר, והוא נחווה בטשטוש של פנים וחוץ מצד החלון המרכזי ומצד הדלת, שכן אלה מניחים אותו כל הזמן בקשר עם החוץ. על שוכניו מוטל להפנות את הפרטי אל אזורי הרוחב שלו ולהצליח להגדיר את החלל המרכזי בבהירות אל מול החוץ.

לעמימות החלל בתוך הקרוון תורמת איכותו הפיזית. חדש ככל שיהיה, תשתיותיו של הקרוון מורכבות עליו מבחוץ, והתאמתו לאתר נעשית אד הוק. גם אם אפשר לרצף את הרצפה היטב, הקירות נשארים קירות נייר דקים: מלבד הבלאי הגבוה שלהם והבידוד הגרוע, מבנה הקרוון סובל מבעיית סאונד קשה. שוכני הקרוון ישמעו תמיד את בוא היורה, ולא זו בלבד, הם גם מודעים כל הזמן לעובדה ששומעים אותם בחוץ, בבית השכן הסמוך מאוד. כל אלה גורמים לטשטוש ההבחנה בין הפרטי לציבורי אף בתוך הקרוון.

בין הפרטי לציבורי, בין היחיד לרבים ובין הפרט לכלל – הקרוון מסרב להתחייב. תפקידו הזמני כ"טרום-מבנה" שמקדים את הבית שבוא יבוא מכונן גם את המרחב שבו כמרחב של "בין לבין". אם זמן ה"בינתיים" של הקרוון מתאפיין בחניכת דייריו אל האופק האידאי של תנועת ההתנחלות, מרחב ה"בין לבין" נוטע אותם בתוך הקשר קונקרטי: כחלק מתנועה, כחלק מקבוצה, כחלק מארץ.
 

מבט טרומי: דברים שרואים מכאן

הקרוון מתקיים אפוא בסמיכות גדולה לקרוונים שכנים – אבל גם בסמיכות גדולה לנוף הנשקף מכל עבריו. עור דק מאוד מפריד בין יושבי הקרוון ובין הנוף העוטף אותם.

מראשית ההתיישבות הציונית – ולמעשה עוד הרבה לפניה – היה הנוף מושא תשוקה וכיסופים. על הנוף הפיזי היה מוטל הנטל לגשר בין המציאות ובין הדימויים הרבים שנאספו במשך שנות גלות מכל רחבי תבל. הגישור בין הנוף המדומיין ובין הנוף הממשי מצא את ביטויו בשחזור המדומיין של תקופת התנ"ך בעזרת דמויות ערביות ומזרחיות – נושא שחזר באמנות הישראלית מאבל פן ועד היום.18 עם הזמן עלתה המודעות לסובייקטיביות של המבט, ואף לסובייקטיביות של הנוף עצמו. ויליאם ג'ון תומס מיטשל הציג מחקר מקיף של נושא זה בשלושת מאמריו המקובצים בעברית תחת הכותרת "נוף קדוש". מיטשל מראה שהנוף אינו טבעי וניטרלי אלא משמש ייצוג תרבותי אידיאולוגי, אמצעי לכינון יחסי כוח ועוד. באחרית הדבר למהדורה העברית של נוף קדוש כותב עורך הספר לארי אברמסון על התהליך שעבר בעקבות התאוריה של מיטשל:

הרגשתי שעליי להתבונן מחדש בנוף ילדותי. כאילו קטרקטים אידיאולוגיים הוסרו מעיניי, הייתי מוכן ומזומן לראות את כל אשר מנעה ממני האהבה העיוורת: ההרים מכוסי הטראסות עדיין היו יפים, אך עתה הם נראו לי פחות כנופיהם הקדמונים של אבותיי התנ"כיים המדומיינים ויותר כמטעיהם החקלאיים הנטושים של כפריים פלסטינים [...].19

בדבריו אלה אברמסון מקנה לטענתו של מיטשל נופך אישי. דומה כי דבריו סותמים את הגולל על האפשרות לחוש את הקשר אל הנוף ה"מקומי" בלי לחוש בחוסר האותנטיות שלו. אמנם אברמסון ממקם את הדיון שלו בסוגיית המבט במהלך הישראלי-ציוני הרחב שהשנה 1948 היא הציר המרכזי שלו, אך כאשר הוא בוחר להציג את הרלוונטיות של מיטשל לתהליך החניכה שלו עצמו הוא מתאר הפגנות נגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות. גם כאשר הוא מתאר בהמשך הדברים אתר אשר יכול להיהפך מאתר חיכוך לאתר שנושא תקווה הוא בוחר בגדר ההפרדה, דהיינו קובע את נקודת הזמן החשובה ב-1967 ואת "השטחים הכבושים" כנושא הדיון.

גם הירשפלד, שבו פתחנו, מתעכב על גדר ההפרדה, שאותה הוא מזהה בתמונותיו של גסטון איצקוביץ "במלוא כיעורה". הירשפלד מתמקד כמובן ביתר שאת בפרויקט ההתנחלויות ורואה בו את "הניכור בין הדמויות לבין הנוף המקיף אותן".20 את תחושת הזרות הזאת הירשפלד שואב במידה רבה מן הקרוון, הזר לאדמה שבה הוא נקבע. אכן, הקרוון אינו חלק "טבעי" מן הנוף, אבל בעיניי דווקא הזרות הזאת ותכונותיו הפיזיות של הקרוון עצמו פותחות פתח למחשבה חדשה על אודות היחס בין יושבי הקרוונים ובין הנוף המקיף אותם.

הרב מנחם פרומן, לשעבר רבו של היישוב תקוע, מצוטט כמי שאמר כך: "רוב המתנחלים חושבים שההתנחלויות מפריעות לשלום, אלא שהם מעדיפים את ההתנחלויות על פני השלום. הם לא יכולים להאמין שההתנחלויות הן למען השלום [...]. וההתנחלויות הן האצבעות של היד המושטת לשלום, ושומרת על השלום".21 אם כן, המגורים אל מול הנוף הם שמציעים תקווה – לא בשל ההתערות בתוך "הנוף הטבעי" אלא משום העמידה אל מול הקונפליקט. החיכוך, המגע היומיומי והנוכחות אל מול השאלה הפתוחה הם שמסוגלים להציע מבט צלול.

ואכן, הרב פרומן מתייחס בדבריו דווקא ל"רוב המתנחלים" ולא לתומכי הנסיגה מיהודה ושומרון אף שדבריו מציעים אלטרנטיבה בעיקר לאחרונים. דומה כי המיקוד שלו ב"מתנחלים" נובע מן הסברה כי המגורים בחיכוך יומיומי מכילים בתוכם אפשרות פורה. דברים דומים כותב ישי מבורך, תאולוג ועורך המתגורר באלון שבות שבגוש עציון:

אלו הן ההתנחלויות המאפשרות לנו לחיות מתוך פתיחות ל"תודעת הניצוח". לעובדה זו חשיבות גדולה, שהרי השמאל הישראלי, בייחוד זה הציוני, חי למעשה בכזב נוח העשוי כולו מתנועה נפשית של הדחקה והכחשה הבורחות מאחריות. זהו הקונספט המפואר של "קווי 67" שבגינו הכפרים ובני המולדת של 48 פשוט נבלעו להם, כבני קורח בשעתו, אל תוך האדמה, משימים עצמם כזבל אורגני להפריח את היישובים והקיבוצים וגם איזו אוניברסיטה נאורה (אוסלו וההתנתקות אף הם היו סוג של מהלך שכזה; הסתלקות המאפשרת לא להביט אחור אל סדום הנהפכת).22

לשיטתו של מבורך, היציאה מן השטחים אין פירושה "הסרת הקטרקט" אלא דווקא הסבת המבט מ"סדום הנהפכת". את ההתפכחות מן התמימות מתאר מבורך כתמימות אחרת, ולפיה אפשר לקום וללכת ובכך "לתקן את העוול". כחלופה הוא מציע את "תודעת הניצוח", מושג שהוא מפתח בעקבות ר' צדוק הכהן מלובלין: "אצל ר' צדוק הניצוח הוא עדות לעובדה כי הארץ הזו איננה שלי אלא של אחר; אחר היסטורי – כנעני, גרגשי, יבוסי, ערבי; ואחר תיאולוגי – 'וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי' (ויקרא כה, כג), ועל ידי עדות זו מתאפשר לעם ישראל לשמר את הממד של גר ולא תושב בארץ".23

מבורך ממשיך אפוא את הרב פרומן והופך את הקערה על פיה: הנוף לעולם אינו תמים, ויש להכיר בכך. מבורך אינו חולם על מבט נינוח על נוף שלֵו אלא מתבונן בנוף שאין בו מנוח; הוא מכיר בהבניה הציונית של המבט, אך הוא, לעומת אברמסון, אינו נזקק להתפכחות: הנוף מעולם לא נשא לדידו הקשרים של מולדת – אלא דווקא של גֵּרוּת. מתוך כך אפשר לומר שהקרוון, המונח על האדמה דרך עראי, הוא שמאפשר מבט אל הנוף וחיים בתוכו. החיים בתוך הנוף נעשים כך אופצייה קיומית שיש בה מודעות להבניה של המבט אבל גם התעקשות לבוא בדברים עם הנוף.

ואכן, גם אברמסון מכיר בסופו של דבר בחולשתה של ההתפכחות. במסגרת אחרית הדבר לספרו של מיטשל הוא מציע שני שלבים. הראשון שבהם הוא "ההתפכחות מן הנוף הבתולי". זהו שלב ההכרה בהיותו של הנוף תוצר חברתי שנבנה כדי לכונן מערך אידיאולוגי. אך שלב זה אינו ממצה את המהלך שלו. לאחר שאברמסון מסיר את מסכת האובייקטיביות מעל הנוף, הוא מסיים את אחרית הדבר שלו כך:

כאשר מיטשל כותב [...] ש"הנוף מפעיל כוח מעודן על בני אדם ומוציא מהם טווח רחב של רגשות ומשמעויות שיקשה לאפיינם ולהגדירם" וש"דומה שעמימות רגשית זו היא מאפיין מכריע בכל הנוגע לכוחו של הנוף", הוא מבטא את התקווה שמה שהנוף רוצה הוא יותר מאשר את הכוח הבלתי מתפשר לדרוש מצופיו קורבנות אדם. הוא מבטא את התקווה שהנוף "רוצה" לא רק במובן שהוא "תובע" דבר-מה אלא גם במובן ש"חסר לו" דבר-מה, שהנוף אכן צריך למלא את ההיעדר שבבסיסו בחלומותיהם ובזיכרונותיהם של צופיו, להיות חלל מכיל של ריבוי "טוטמי", מרחב משותף [...].24

ובכן, הנוף אינו רק הבניה תרבותית או דרישה אלא גורם עצמאי בשיח שמבקש להכיל כמה אפשרויות כמעט סותרות. במילים אחרות, אברמסון (ובעצם מיטשל) משיב את הנוף לתפקידו הכולל, הכמעט "טבעי": הוא אינו הבניה פונקציונלית בלבד אלא אתר עצמאי של משמעויות, שיש לו רצונות משלו.

השיח הזה עשוי להתאפשר דווקא בזכות המבט הלא מתחמק. "הסרת הקטרקט" אינה מכילה את שלב המודעות אל הבניית המבט ואינה מכירה בנוף כאתר עצמאי בעל אופי משלו. המגורים ביהודה ושומרון, לעומת זאת, מנכיחים דיון עקרוני לא רק על קווי 67 אלא גם על עצם הנוכחות היהודית בארץ הערבית. הקרוון אינו רק נהנה מן המבט אל "הנוף הבראשיתי" – שאינו בראשיתי כלל – אלא גם שוכן בתוך הנוף הזה. הערעור של הקרוון על חלוקת השטח לפרטי ולציבורי, חוסר ההתחייבות שלו ליסודות בקרקע ולהיותו קבוע במקום מסוים – כל אלה מאפשרים לו להתחכך בנוף, לשהות בתוכו. החיכוך הזה מאפשר – אולי אפילו מחייב – שהות תמידית בשאלה שהנוף שואל.

לא סתם חוזר מיטשל אל העמימות הרגשית בתארו את הנוף. הנוף חוזר ומתחמק מן הניסיון האנושי להבנות אותו. במבנה הטרומי יש הד ברור לתכונותיו אלה של הנוף – הפוטנציאל של מה שעוד לא קרה, של מה ש"'חסר לו' דבר-מה", המשולב בעמימות של הפנים והחוץ, של הפרטי והציבורי, של היחיד והרבים. התביעה של "הנוף", דהיינו של המרחב הסובב, היא קריאה למה שעדיין איננו. אם מקשיבים טוב אפשר לשמוע אותה מבעד לקירותיו הדקים של המבנה הטרומי.

 

 

• 1. ראו:
  https://gastonickowicz.com/Settlements.
• 2. אריאל הירשפלד, "הרס מובנה: על צילומי החומה וההתנחלויות של גסטון איצקוביץ", בתוך הקטלוג: גסטון צבי איצקוביץ, תחומים, רעננה: אבן חושן, 2007. ראו גם כאן:
  https://files.cargocollective.com/703489/HE_Ariel-Hirschfeld_Structured-Destruction_On-Gaston-Zvi-Ickowicz-s-Photographs.pdf.
• 3. Irit Katz, "Mobile Colonial Architecture: Facilitating Settler Colonialism's Expansions, Expulsions, Resistance, and Decolonisation", Mobilities 17:2 (2022): 213-237
• 4. שרון רוטברד, "חומה ומגדל: התבנית של האדריכלות הישראלית", סדק: כתב עת לנכבה שכאן 2 (2007): 49-36.
• 5. שם, עמ' 47. ראו גם: Katz, "Mobile Colonial Architecture", pp. 228-229 . על תפקידה של ההתיישבות הזמנית בקביעת מדיניות אפשר ללמוד מן הדוחות הממסדיים על אודות ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובראשם דוח ששון ודוח לוי, שבעיני שניהם ההתיישבות הזמנית מציינת עתיד אפשרי; ראו: טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, 2005, עמ' 239-224; אדמונד לוי, יו"ר, דו"ח על מעמד הבניה באזור יהודה ושומרון, 2012, עמ' 56-45.
• 6. ראו: מרים ביליג, "אידיאולוגיה ועיצוב המרחב ביהודה ושומרון בשנים 2009-1967", בתוך: שלמה חסון (עורך), עיצוב המרחב בישראל: המפה היישובית והקרקעית (ירושלים: כתר, 2012), 171-133.
• 7. השוו: יונה ד, י.
• 8. ראו:
  https://peacenow.org.il/maps/peacenow-desktop/index.html.
• 9. ראו: מיכאל פייגה, "הרחם שאנחנו כמהים אליו: מאפייני הבית המתנחלי-אמוני והתפתחותו", על דעת המקום: מחוזות זכרון ישראלים, עורך: דוד אוחנה (שדה בוקר: אוניברסיטת בן גוריון, 2017), 85-51.
• 10. שם, עמ' 68-61.
• 11. שם, עמ' 60.
• 12. דברים לב, טו.
• 13. טענה זו מופיעה בבהירות בהקשר של אופנה ולבוש; ראו: נגה אליאש-זלמנוביץ', "צנע | שפע", בתוך: מקום לאופנה, קטלוג תערוכה, אוצרת אחראית: דייזי רקח-ג'יברה (ירושלים: מוזיאון ישראל, 2018), 142-75.
• 14. להרחבה ראו: הלל שוקן, "ציונות, מודרניזם והעיר הישראלית", בתוך העיר הישראלית: העיר העברית האחרונה? עורכים: עודד היילברונר ומיכה לוין (תל אביב: רסלינג, 2006), 70-59.
• 15. מיכל צדרבאום וניצן קלוש צ'צ'יק, הוספות: אדריכלות על רצף הזמן, קטלוג (תל אביב, 2008), עמ' 25.
• 16. שם.
• 17. זוהי תופעה קיבוצית מפורסמת, שגם לה הוקדש ביתן ישראלי בביאנלה בוונציה (ב-2010).
• 18. ראו, לדוגמה: נורית כנען-קדר, "הכד ודימוי הנערה והכד כביטוי לזהות ישראלית בימי ראשית המדינה," מותר 17-16 (2010): 40-33; גיא רז, צלמי הארץ: מראשית ימי הצילום ועד היום (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003).
• 19. לארי אברמסון, "מה רוצה הנוף (ומה חסר לו)? טיול בנוף הקדוש של וו. ג'י. טי. מיטשל", בתוך: וו. ג'י. טי. מיטשל, נוף קדוש, תרגום: רונה כהן (תל אביב: רסלינג, 2009), 120-105, עמ' 112.
• 20. הירשפלד, "הרס מובנה".
• 21. יוסי פרומן (עורך), חסידים צוחקים מזה: מאה ושמונים שיחות ששמענו מהרב מנחם פרומן, (ישראל: עמותת חי שלום, תשע"ו), עמ' 10.
• 22. ישי מבורך, "ואין לי שום מקום בעולם", מקור ראשון, המוסף "שבת", י"ג טבת תשע"ו.
  ראו כאן.
• 23. שם.
• 24. אברמסון, "מה רוצה הנוף", עמ' 120-119.