דבר העורכים
התרבות החזותית (Visual Culture) היא תחום שהתפתח בדיאלוג בין חוקרי התרבות, שהציגו שאלות חדשות וביקורתיות על הקשר בין כוח לידע, לבין חוקרי תולדות האמנות, שעסקו באופן מסורתי בלימודים חזותיים והציגו את ההקשרים ההיסטוריים של הדימוי החזותי. המתודולוגיות המשמשות בתחום זה התפתחו בד בבד עם טשטוש הגבולות בין דיסציפלינות אקדמיות מסורתיות ותחומי דעת חדשים. אף כי בעשורים האחרונים פורסמו בעולם אין-ספור טקסטים שהוקדשו לעיון בשדות האלה, מדף הספרים העברי עדיין דל מאוד.
כמו בכל שדה מחקר, גם בתרבות החזותית יש לתת את הדעת להבחנה בין מושאי המחקר לבין שאלות המחקר, מתודולוגיות המחקר והבסיסים התיאורטיים השונים שבהם החוקרים עושים שימוש. מושאי המחקר של התרבות החזותית מגוונים והטרוגניים מבחינת הסוגה והתוכן, ונעים ין יצירות אמנות מן העבר לתוצרים של תרבות פופולרית עכשווית. ג'יימס אלקינס (James Elkins) מציג רשימה אקראית של מושאי מחקר רלוונטיים בעת כתיבת ספרו: "מין ומיניות, לאס וגאס, הוליווד ובוליווד, תיאורים של מוות ואלימות, שדות תעופה בין-לאומיים [...], בארבי [...], כרטיסי ברכה שנשלחו בדוא"ל, טמאגוצ'י, קישוטי מסעדות". כיום נוספו לרשימה גם בלוגים, רשתות חברתיות, פורטלי וידאו כמו יוטיוב, ממשקים דיגיטליים, וידיאו-קליפים ועוד. המודעות להיות הרשימה נתונה לשינויים מתמידים הובילה את אלקינס למסקנה מרתקת, שבה חתם את רשימתו: "The list seems hopelessly miscellaneous or happily inclusive, depending on your point of view".
שאלות המחקר החדשות שהחלו לעלות במחקרים, הן בתולדות האמנות הן בתרבות חזותית, נגזרות, כמובן, ממושגי המחקר החדשים ומן המפגש ביניהם. מאחר שלימודי התרבות החזותית הרחיבו את חומרי המחקר מיצירות אמנות "גבוהות" לדימויים "נמוכים" של התרבות הפופולרית והראו כיצד הסימן והשפה אינם רק למייצגים את החברה אלא גם מעוררים ויוצרים כוחות חברתיים, כלכליים ופוליטיים, הרי שכבר לא היה די בדיון בהקשר ההיסטורי והאסתטי. השאלות שחוקר התרבות החזותית נדרש להן היו חייבות לכלול גם את התפקיד הפוליטי, החברתי, התקשורתי והכלכלי של היצירה. לכן נדרשו חוקרי התרבות החזותית להשתמש במושגים, ברעיונות ובבסיסים תיאורטיים, שלכאורה היו "זרים" לחקר הדימוי החזותי, ובין השאר, עסקו בנושאי מגדר, זהות או פוסט-קולוניאליזם וסייעו בניתוח תפקידו החדש של הדימוי החזותי. יצירת האמנות, שעד כה נחקרה בעיקר בהקשרם היסטוריים, החלה להיחקר כתוצר של תרבות הייצור ההמוני, מחד גיסא, כחלק מתהליכים חברתיים, ומאידך גיסא, כיוצרת תרבות. הדימוי נתפס כתוצר תרבותי בעל תפקידים תקשורתיים, חברתיים וכלכליים ובעל אינטראקציות רבות (טכנולוגיות, פוליטיות, סוציו-אקונומיות וכו'). כדי להבין את מקומו החדש של הדימוי ואת תפקידו, גייסו חוקרים של תרבות חזותית, שבאו מתחומי דעת ודיסציפלינות מחקר שונות, איש-איש את המתודולוגיה שלו, כשלעתים הם משלבים בהן מתודולוגיות אחרות.
ספר זה מבקש לפרוס את מתודולוגיות המחקר המגוונות המשמשות ללימוד התרבות החזותית בראשית המאה ה-21. המאמרים האסופים בו מציגים נקודות מבט מגוונות לחקר הדימוי החזותי, מקצתן מתייחסות לרלוונטיות של מתודולוגיות מודרניסטיות/מסורתיות (כגון איקונוגרפיה, פנומנולוגיה, אנתרופולוגיה חזותית ופסיכואנליזה) ומקצתן מציגות מתודולוגיות חדשות בעלות גוון היברידי פוסט-מודרני (סוציולוגיה של המדעים או מתודולוגיות המשלבות ומטשטשות בין מדעי הרוח למדעי החברה). מתודולוגיות אלו מציגות את המחקר החדש של הדימוי החזותי בעידן של משבר הייצוג, שבו אין עוד תיאוריות הדוגלות באמת אחת ובמחקר אובייקטיבי או במודל תיאורטי בעל התחלה וסוף סדורים.
המתודולוגיות לניתוח חזותי המוצגות בספר זה משתמשות בתיאוריות בין-תחומיות ורב-תרבותיות ושמות דגש על רלטיביזם, אינטואיציה, תמהיל, פרגמנטריות ועמדה ביקורתית. עמדה כזו שוברת את גבולות הדיסציפלינות האקדמיות ומבקשת להרהר (ואולי לערער) על היומרה כאילו יש טענות אובייקטיביות שיכולות להתגלות כמסקנות בתיאוריה סגורה. המאמרים הנכללים בקובץ מציגים מתודולוגיות בעלות אוריינטציה של תהליך ולא של מבחן התוצאה, ולעתים קרובות הם מציפים את נקודת המבט האישית של החוקר ודנים בשיטות העבודה שלו. לצד הדיון המתודולוגי, הספר חותר לחשוף גם את מושאי המחקר החדשים של התרבות החזותית בתקופה הפוסט-מודרנית, שמצויים במוקד השיח האקדמי: צילום, מיצב, מיצג ווידאו-ארט, ממשקים אינטראקטיביים, פרסומות, אפנה ועיצוב – ולפיכך אלו הסוגות העיקריות הנדונות בו. עניין זה אינו מנותק מן העובדה שספר זה מתהווה באקדמיה לאמנות ועיצוב ומבקש להציע מתודולוגיות הקשורות בעולמות התוכן של ההיסטוריה, התאוריה וביקורת התרבות, שתסייענה לסטודנטים יוצרים לאמץ שיטות מחקר רלוונטיות עבורם.
אם כן, המאמרים בספר מציגים דרכי התבונות אפשריות (מסורתיות וחדשות כאחת) לניתוח הדימוי החזותי העכשווי וכן דרך התבוננות עכשווית, המאירה מושאי מחקר מסורתיים באור חדש. דרכי התבוננות אלו לא רק מעלות את הרבדים השונים המצויים בכל דימוי חזותי (חברתי, פוליטי, כלכלי ואסתטי), אלא גם מפנות את תשומת הלב לעובדה שכל בחירה מתודולוגית יוצרת גישה לרובד אחר של הדימוי החזותי. כיוון שכך, המאמרים מגלמים את הרעיון שכל בחירה מתודולוגית מניבה תוצאה ייחודית לה, ולכן הבחירה עצמה היא בעלת משמעות.
