ההיגיון התרבותי של תקופתנו מסמן מעבר לאופני צריכה חדשים של אוכל במרחב הציבורי; האוכל מרומם למעמד של אמנות, ואילו הארוחה נצרכת כספקטקל, כמכלול חווייתי שמטרתו להבקיע את אורחות היום־יום ולהקנות לארוחה משמעות עודפת. באמצעות ניתוח סימבולי ואתנוגרפי של חוויית הסעודה המוענקת על ידי מזנון, רשת אוכל הרחוב המצליחה בבעלות השף אייל שני והפרסומאי שחר סגל, המאמר מסביר כיצד הלוגיקה התרבותית הפוסט־תעשייתית החלה קונה את אחיזתה בעולם המסעדות והקולינריה הישראלי. המאמר דן בהשפעות של תהליך זה על מידת האוטונומיה של צרכני האוכל בזמננו, על מערכת היחסים המתוחה בין שיח האוכל לשיח האמנות ועל זהותו השברירית של המטבח הישראלי.

* כתיבת המאמר התאפשרה, בין היתר, בזכות תמיכתו של בית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ובזכות דיונים מפרים עם חברי נדב נוימן.