על תיווך טכני – פילוסופיה, סוציולוגיה, גנאלוגיה

לאחר היחלצותו של דדלוֹס מן הלבירינת, מספר אפולודורוס, השתמש מינוֹס באחת מתחבולותיו של דדלוס כדי למצוא את מקום המסתור שלו ולנקום בו. בזהות מוסווית פרסם מינוס בראש חוצות את הצעתו להעניק פרס לכל מי שיצליח להשחיל חוט בקונכייתו המפותלת של חילזון. דדלוס, שהסתתר בחצר המלך קוֹקַלוֹס ולא היה מודע לכך שההצעה אינה אלא מלכודת, נענה לאתגר על ידי חיקוי תחבולתה של אריאדנה: הוא הצמיד לגופה של נמלה חוט, ואז – לאחר שאיפשר לה להיכנס לקונכייה דרך חור בקודקודה – עודד אותה לטוות את דרכה במבוך מזערי זה. משנשלמה המשימה תבע דדלוס את הפרס; אולם המלך מינוס, שגם עורמתו נחלה הצלחה, דרש את הסגרת דדלוס לכרתים. קוקלוס עזב את דדלוס לאנחות. ועם זאת, בעזרת בנותיו של מינוס הצליח אשף התחבולות להסיט את זרם המים החמים מרשת הצינורות שהתקין בארמון ואלה התמוטטו, כאילו בשוגג, על מינוס בעת שטבל באמבט שלו (המלך נפח את נשמתו – שלוּק כביצה). מינוס הצליח להערים רק לרגע על המהנדס הרב-אומן – דדלוס תמיד הקדים את יריביו בתכסיס אחד, בתחבולה אחת.

במיתוס של דדלוס סוטים כל הדברים מן הקו הישר. המסלול הישיר של התבונה והידע המדעי – האפיסטמה (episteme) – אינו המסלול שבו בוחר כל יווני. פיקחותו הטכנית של דדלוס היא דוגמה ל-metis, לאסטרטגיה מסוג התבונה שבשלה יצאו מוניטין לאודיסאוס (שעליו מספרת האיליאדה שהוא polymetis, רב-תחבולות).1 שום פעולה בלתי מתוּוכת אינה אפשרית ברגע שאנו נכנסים לממלכת המהנדסים ובעלי המלאכה. ביוונית daedalion הוא משהו מתעקל המתרחק מן הקו הישר, מעשה ידי אמן אבל מזוייף, יפה ומעוּשה. דדלוס הוא ממציאם של מתקנים מתוחכמים: פסלים הנראים כאנשים חיים, רובוטים צבאיים השומרים על כרתים, גרסת העת העתיקה של ההנדסה הגנטית, המאפשרת לשור של פוסידון לעַבֵּר את פַּסיפֵאָה כדי שתלד את המינוטאורוס – שלמענו בונה דדלוס את הלבירינת, אשר ממנו, באמצעות מערך מכונות נוסף, הוא מצליח להימלט, ובדרך מת עליו בנו איקרוס... מבוזה, חיוני, פורע חוק, נתון במאבק עולמים עם שלושת המלכים השואבים את כוחם מתחבולותיו – דדלוס הוא האֶפּוֹנִים המובהק של הטכניקה, ומושג ה-daedalion הוא הכלי הטוב ביותר שבו אנו יכולים לעשות שימוש בבואנו להבין את התפתחותה של הציביליזציה. דרכו מוליכה אותנו בנתיבן של שלוש דיסציפלינות: פילוסופיה, סוציולוגיה, גנאלוגיה.

פילוסופיה

כדי לרדת למשמעותן של הטכניקות – של האמצעים הטכניים – ושל מקומן בחברה, עלינו להיות ערמומיים כמו הנמלה שאליה הצמיד דדלוס את החוט. הקווים הישרים של הפילוסופיה הם חסרי כל תועלת בבואנו לחקור את המבוך הנפתל של המכונות והתחבולות, של ארטיפקטים ושל daedalia. העובדה שהפרשנות שסיפק היידגר לטכנולוגיה מתקבלת כפרשנות המעמיקה ביותר מפליאה אותי.2 על מנת לפעור חור בקודקוד הקונכייה ולטוות את חוטי בתוכו, עלי להחליט על הגדרה העומדת בניגוד לזו של היידגר את משמעותו של התיווך (mediation) בתחום הטכניקות.

לדידו של היידגר הטכנולוגיה לעולם אינה מכשיר, כלי ותו לא. האם כוונתו בכך שהטכנולוגיות מתווכות את הפעולה? לא, מפני שאנו עצמנו נהפכנו למכשירים שאין להם שום תכלית מלבד האינסטרומנטליות עצמה. הגבר – אצל היידגר אין נשים – נתון לשליטתה של הטכנולוגיה, ותהא זו אשליה גמורה להאמין כי ביכולתנו להיות הריבון שלה. אנו, לעומת זאת, לכודים בתוך גֶשְטֶל (Gestell) זה, המהווה לכשעצמו את אחת הדרכים שבהן נחשפת ההוויה... האם הטכנולוגיה נופלת מן המדע והידע הטהור? לא, מכיוון שלדידו של היידגר הטכנולוגיה – הרחוקה מלהיות מדע יישומי – חולשת על הכול, אפילו על המדעים התיאורטיים הטהורים. על ידי מתן הסברים וכימות הטבע משַׂחק המדע לידי הטכנולוגיה, שמטרתה היחידה היא לספק הסברים ולכַמת את הטבע עד אין קץ. ייעודנו המודרני – הטכנולוגיה – נראה להיידגר שונה שוני קיצוני מאותה פּוֹאֶזיס (poesis), אותה "עשייה" שהפליאו האומנים בעת העתיקה לסגל לעצמם. הטכנולוגיה לדידו היא לחלוטין ייחודית, גוברת על הכול, נוכחת בכול, עילאית, מפלצת שנולדה בקרבנו.

אולם היידגר טועה. על ידי שימוש בדוגמה פשוטה וידועה אנסה להראות איך ובאיזה אופן הוא טועה בנוגע לתיווך הטכניקה.

"אקדחים הורגים אנשים" היא סיסמתם של אלו הקוראים לפיקוח על המכירה הבלתי מוגבלת של כלי נשק בארצות הברית. להם משיב ארגון הרובאים הלאומי (NRA) בסלוגן משלו: "אנשים הורגים אנשים, לא אקדחים". הסיסמה הראשונה היא מטריאליסטית: האקדח פועל מתוקף רכיביו החומריים, הבלתי ניתנים לצמצום לתכונותיו החברתיות של היורה. בגין האקדח הופך כל בחור טוב, אזרח שומר חוק, לאדם מסוכן. ה-NRA, מצד שני, מציע (באופן משעשע למדי, בהתחשב בדעותיהם הפוליטיות של חבריו) גרסה סוציולוגית הנקשרת על פי רוב דווקא עם השמאל: לדידו של ה-NRA האקדח אינו עושה כלום בפני עצמו, או מתוקף רכיביו החומריים. האקדח הוא כלי, מתווך, נשא נייטרלי של רצון. אם היורה הוא בחור טוב, האקדח ישמש אותו בתבונה ויהרוג באופן ענייני. אם היורה הוא נוכל או מטורף, אזי, ללא כל שינוי באקדח עצמו, הריגה שהייתה מתרחשת בכל מקרה (פשוט) תתבצע באופן יעיל יותר. מה האקדח מוסיף לירי? בהסבר המטריאליסטי, הכול: אזרחית תמימה הופכת לפושעת בכוח האקדח שבידה. האקדח מאפשר, כמובן, אבל גם מורה, מכוון, אפילו מושך בהדק – ומי, עם סכין בידה, לא רצתה אי פעם לדקור מישהו או משהו? לכל חפץ תסריט משלו, "מזמינוּת" משלו, פוטנציאל משלו להשתלט על עוברי אורח ולאלץ אותם למלא תפקיד בסיפור שלו. לעומת זאת, הגרסה הסוציולוגית של ה-NRA הופכת את האקדח לנשא נייטרלי שלא יוסיף מאומה לפעולה, לזה הממלא את תפקיד המוליך החשמלי, שטוב ורע זורמים בו ללא הבדל.

שתי העמדות נוגדות זו את זו – ובאופן אבסורדי. שום מטריאליסט לא יטען כי אקדחים הורגים בכוחות עצמם. המטריאליסט טוען שהאזרח הטוב משתנה על ידי נשיאת הנשק. אזרח טוב, שללא אקדח עשוי להיות סתם אדם כועס, עלול להפוך לפושע אם הוא אוחז באקדח, כמו היה בכוח האקדח להפוך את ד"ר ג'קיל למר הייד. כך מעלים המטריאליסטים את ההצעה המסקרנת האומרת שאיכותנו כסובייקטים, יכולותינו, האישיות שלנו – כל אלה תלויות במה שאנו אוחזים בידינו. במהופך מן הדוֹגמה המורליסטית מתעקשים המטריאליסטים לומר כי אנחנו הננו מה שיש לנו – או, לכל הפחות, מה שיש לנו כרגע ביד.

אשר ל-NRA, הם אינם יכולים לטעון שהאקדח הוא אובייקט כה נייטרלי עד שאין לו כל חלק במעשה ההריגה. עליהם להכיר בכך שהאקדח מוסיף דבר מה, אף כי לא למצבו המוסרי של האדם האוחז בו. לדידו של ה-NRA, המצב המוסרי של האדם הוא מהות אפלטונית: אדם נולד אזרח טוב – או פושע. נקודה. מכיוון שכך, ההסבר של ה-NRA הוא מורליסטי: חשוב מה שהינך, לא מה שיש לך. התרומה היחידה של האקדח היא זירוז המעשה. הריגה באגרופים חשופים או בסכין היא איטית יותר, מלוכלכת יותר, מבולגנת יותר. באקדח אפשר להרוג באופן יעיל יותר, אולם בשום שלב אין הוא משנה את מטרתו של האדם. כך מעלים הסוציולוגים של ה-NRA את ההצעה המטרידה האומרת שביכולתנו לשלוט בטכניקות, שטכניקות אינן אלא עבדים חרוצים הניתנים להשפעה ועיצוב.

מי או מה אחראי לפעולת ההריגה? האם האקדח אינו אלא פריט של טכנולוגיה מתווכת? התשובה לשאלות אלה תלויה למה הכוונה בתיווך. המשמעות הראשונה של התיווך (אני אציג ארבע משמעויות) היא תוכנית הפעולה, סדרת המטרות והצעדים והכוונות שיכול הסוכן לתאר באמצעות סיפור, בדומה לתרשים שהצעתי לאקדח.

המשמעות הראשונה של התיווך: תרגום

אם הסוכן הוא אנושי, כועס, תאב נקמה, ואם הגשמת מטרת הסוכן מסוכלת מכל סיבה שהיא (אולי הסוכן אינו חזק מספיק), אזי הסוכן מבצע מעקף, סטייה: כפי שכבר ראינו, אי אפשר לדבר על טכניקות מבלי לדבר על daedalia. סוכן מס' 1 מגייס לעזרתו את סוכן מס' 2, במקרה זה אקדח. סוכן מס' 1 מגייס את האקדח או מגוייס על ידו – לא משנה איזו משתי האפשרויות היא התקֵפה במקרה זה – וסוכן שלישי נולד מתוך המיזוג בין השניים.

השאלה הנשאלת כעת היא איזו מטרה ישאף להשלים הסוכן המורכב החדש. אם הוא חוזר, לאחר המעקף, למטרה מס' 1, אזי הסיפור של ה-NRA מנצח. האקדח הוא כלי, מתווך ותו לא. אם סוכן מס' 3 עובר ממטרה מס' 1 למטרה מס' 2, אזי הסיפור של המטריאליסטים מנצח. כוונתו של האקדח, רצונו של האקדח, התסריט של האקדח – כל אלה קיבלו עדיפות על אלה של סוכן מס' 1; הפעולה האנושית היא המתווך. שימו לב לכך שבתרשים אין כל משמעות להחלפה בין סוכן מס' 1 וסוכן מס' 2. המיתוס של הכלי הנייטרלי שהאדם שולט בו שליטה מוחלטת, והמיתוס של הגורל האוטונומי הנמצא מחוץ לשליטת האדם, הם סימטריים. אולם לעיתים קרובות יותר מתממשת אפשרות שלישית: נוצרת מטרה חדשה, שאינה תואמת את תוכנית הפעולה של אף אחד מן הסוכנים (רצית רק לפגוע, אבל כעת – כשאת אוחזת אקדח בידך – את רוצה להרוג). אני קורא לחוסר ודאות זה בשם "תרגום". השתמשתי במונח זה כמה פעמים, ובכל פעם נתקלתי באי-הבנה דומה.3 בתרגום אינני מתכוון להסטה מאוצר מילים אחד לאחר, ממילה אחת בצרפתית למילה אחרת באנגלית, לדוגמה, כמו התקיימו שתי השפות בפני עצמן, בנבדל זו מזו. בדומה למישל סֶר (Serres) אני מתכוון בתרגום להתקה, סחף, המצאה, תיווך, יצירת קישור שלא התקיים בעבר ובמידה מסויימת משנה שני אלמנטים או סוכנים.

מיהו אפוא השחקן בתרשים שלי? מישהו אחר (אזרח-אקדח, אקדח-אזרח). אם ננסה להבין את הטכניקות בצאתנו מן ההנחה שיכולתם הפסיכולוגית של בני האדם היא נתון קבוע ולא משתנה, לא נוכל להבין כיצד נוצרות הטכניקות או אפילו כיצד משתמשים בהן. אתה אדם שונה כשאתה אוחז בידך אקדח. מהות היא קיום וקיום הוא פעולה. אם אני מגדיר אותך על ידי מה שיש לך (האקדח), ועל ידי סדרת ההתקשרויות שאליהן אתה נכנס כאשר אתה עושה שימוש במה שיש לך (כאשר אתה יורה באקדח), אז האקדח משנה אותך – במידה רבה או פחותה, תלוי במשקלן של ההתקשרויות הנוספות שבהן אתה מעורב. תרגום זה הוא סימטרי לחלוטין. אתה אדם שונה עם אקדח בידך; האקדח שונה כשאתה אוחז בו. אתה סובייקט שונה משום שאתה אוחז באקדח; האקדח הוא אובייקט שונה משום שהוא מצוי במערכת יחסים איתך. האקדח כבר אינו האקדח-בנשקייה או האקדח-במגירה או האקדח-בכיס, כי אם האקדח בידך, המכוּון כלפי מישהו שזועק. מה שנכון לגבי הסובייקט, לגבי היורה, נכון באותה מידה ביחס לאובייקט, לאקדח הלפות ביד... אזרח טוב הופך לפושע, האיש הרע הופך לאיש רע עוד יותר, אקדח דומם הופך לאקדח שירו בו, אקדח חדש הופך לאקדח משומש, אקדח למטרות ספורט הופך לכלי נשק. טעותם של המטריאליסטים ושל הסוציולוגים גם יחד היא שהם מתחילים במהות, בין אם של הסובייקטים או של האובייקטים. נקודת פתיחה זו הופכת את הערכת התפקיד המתווך של הטכניקות לבלתי אפשרית. גם הסובייקט וגם האובייקט (והוא הדין במטרותיהם) אינם קבועים.

כעת נוכל לתת את דעתנו על אותו מישהו אחר, השחקן ההיברידי הנוצר (לדוגמה) מאקדח ויורה. עלינו ללמוד לאצול – לייחס או לחַלק מחדש – פעולות למספר סוכנים רב מן המקובל בהסברים המטריאליסטיים או הסוציולוגיים כאחד. סוכנים יכולים להיות אנושיים, או (בדומה לאקדח) לא-אנושיים,* וכל אחד מהם יכול להיות בעל מטרות משלו (או פונקציות משלו, כפי שהמהנדסים מעדיפים לומר). משום שהמילה סוכן (agent) אינה שכיחה ביחס ללא-אנושיים, מונח עדיף יהיה פעיל (actant), השאול מן הסמיוטיקה ומתאר כל ישות הפועלת בעלילה עד שיוקצה לה תפקיד פיגורטיבי ו/או לא פיגורטיבי ("אזרח", "נשק").4 מדוע נודעת חשיבות לניואנס זה? משום שבתרשים שלי, לדוגמה, אוכל להחליף את היורה ב"קבוצת מובטלים בטלנים", וכך לתרגם את הסוכן האינדיבידואלי לקולקטיב, או אוכל לדבר על "מניעים לא מודעים" בתרגום לסוכן התת-אינדיבידואלי. יכולתי לתאר מחדש את האקדח כ"מה ששדולת הנשק נותנת בידי ילדים תמימים" בתרגומו מאובייקט לאדם קולקטיבי, למוסד או לרשת מסחרית, או להגדיר את האקדח כ"פעולת ההדק על המחסנית באמצעות תיווכם של הקפיץ והנוקֵר", בתרגומו לסדרה מכאנית של סיבות ותוצאות.

ההבדל בין שחקן לפעיל דומה לאופן שבו נוכל לייחס באגדה לילדים את הופעתו הפתאומית של הגיבור לשרביט קסמים, או לסוס, או לגמד, או ללֵידה, או לאֵלים, או ליכולתו הפנימית של הגיבור עצמו. פעיל בודד יכול ללבוש הרבה צורות "פעילוּתיות" (actantial); לחלופין, אותו שחקן יכול למלא הרבה תפקידים "שחקניים" שונים. והוא הדין גם ביחס למטרות ופונקציות. הראשונות נקשרות יותר בבני אנוש, האחרונות עם הלא-אנושי, אבל אפשר לתאר את שתיהן כתוכניות פעולה – מונח נייטרלי, המשמש להגדרת מצב שבו לא קיים ייחוס של מטרות אנושיות או של פונקציות לא-אנושיות. האם לאקדחים ב"רוג'ר רֶבּיט", או לשעון ולנר ב"היפה והחיה" של דיסני, יש מטרות או פונקציות? תלוי בדרגת ההאנשה במקרה הנתון.5

המשמעות השנייה של התיווך: הרכב (composition)

דוגמאות אלו לסימטריה שחקן-פעיל מאלצות אותנו לזנוח את הדיכוטומיה סובייקט-אובייקט, הבחנה המונעת את הבנתן של טכניקות ואפילו של חברוֹת. לא האנשים או האקדחים הם ההורגים. האחריות על הפעולה חייבת להיות משותפת לפעילים השונים. וזוהי הראשונה מבין (ארבע) המשמעויות של התיווך.

אפשר למחות, כמובן, בטענה כי עדיין קיימת א-סימטריה בסיסית – נשים יוצרות שבבים אלקטרוניים, אבל שום מחשב שבעולם לא יצר אי פעם נשים. עם זאת, כאן השכל הישר אינו מורה הדרך הרצוי ביותר, לא יותר מאשר בתחום המדע. הקושי שבחנו כרגע בדוגמה של האקדח שריר וקיים, והפתרון זהה: המניע העיקרי של הפעולה הופך לסדרה חדשה של פרקטיקות המוּכלות זו בתוך זו, שאפשר להעריך את סכומן הכולל רק אם נביא בחשבון את התפקיד המתווך של כל הפעילים המגוייסים שאותם מונָה הרשימה.

כדי להציג טיעון משכנע בנקודה זו, עלינו לבחון בקצרה את האופן שבו אנו מדברים על כלים. כאשר מישהו מספר סיפור על המצאת כלי, על ייצורו או על השימוש בו, בין בממלכת החי או בקרב בני האדם, בין אם במעבדה הפסיכולוגית או ההיסטורית או הפרהיסטורית, המבנה הספרותי הוא תמיד זהה.6 

קיים סוכן שיש לו מטרה או מטרות; לפתע נמנעת ממנו הנגישות למטרה על ידי אותה פריעה של הקו הישר המבדיל בין מטיס לאפיסטמה. המעקף, ה-daedalion, יוצא לדרך. הסוכן המתוסכל פותח בחיפוש אקראי ומוטרף; ואז, בין אם בכוח התובנה, ברגע של אֶאוּרֶקָה, או באמצעות ניסוי וטעייה – יש תיאוריות פסיכולוגיות שונות המציעות הסבר לרגע זה – הסוכן מוצא סוכן אחר – מקל, שותף, זרם חשמלי – ואז, ממשיך הסיפור ואומר, הוא שב אל המטלה הקודמת, מסלק את המכשול ומגיע אל המטרה. כמובן, ברוב הסיפורים הנסבים על הכלים אין תוכנית אחת, אלא שתי תת-תוכניות המוּכלות זו בתוך זו, או אף יותר משתיים. שימפנזה עשוי למצוא לו מקל ואז, כאשר מתברר לו שהוא קהה מדי, להפעיל, לאחר משבר נוסף, תת-תוכנית נוספת ולחדד את המקל, בהמציאו תוך כדי כך כלי מורכב (שיעור הִתרַבּותן הפוטנציאלית של תת-תוכניות עשוי להעלות שאלות מעניינות בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והתיאוריה של האבולוציה).

אף על פי שאפשר לדמיין הרבה תוצאות שונות (לדוגמה, אובדן המטרה המקורית במבוך תת-התוכניות), הבה נניח כי מתקיימת חזרה אל המטרה המקורית. ההרכב של הפעולה הוא המעניין – הקווים מתארכים עם כל צעד. מי מבצע את הפעולה? סוכן מס' 1 + סוכן מס' 2 + סוכן מס' 3. פעולה היא תכונה של ישויות הקשורות זו בזו. סוכן מס' 1 מקבל רשות, סמכות, פעולתו מתאפשרת על ידי האחרים. השימפנזה + המקל המחודד מגיעים (ולא מגיע) אל הבננה. ייחוס תפקידו של המניע הראשי לשחקן אחד אינו מפחית כהוא זה מן הצורך בהרכב הכוחות כדי להסביר את הפעולה. בטעות, או שלא בצדק, זועקות כותרותינו: "אדם טס", "אישה מגיעה לחלל". התעופה היא תכונה של התקשרות ישויות הכוללת שדות תעופה ומטוסים, מסלולי המראה ודלפקי כרטיסים. לא מטוס ה-B-52 טס, חיל האוויר האמריקאי טס. הפעולה איננה תכונה של בני אדם אלא התקשרות של פעילים, וזוהי המשמעות השנייה שאליה אני מתכוון באומרי תיווך טכני. אפשר לייחס תפקידים "שחקניים" זמניים לפעילים רק משום שהפעילים נמצאים בתהליך של החלפת יכולות, משום שהם מציעים זה לזה אפשרויות חדשות, מטרות חדשות, פונקציות חדשות. לפיכך הסימטריה תקֵפה במקרה של ייצור כמו במקרה של שימוש.

אבל לְמה הכוונה בסימטריה? כל סימטריה נתונה מוגדרת על ידי מה שמשתמר לאחר תום התמורות. בסימטריה בין בני אנוש ולא-אנושיים, היסוד הקבוע המשתמר, הוא סדרה של יכולות, של תכונות, שסוכנים יכולים להחליף זה עם זה באמצעות חפיפה ביניהם. אני רוצה להציב את עצמי בשלב שקדם לכך, שבו יש ביכולתנו להתוות בבירור את בני האנוש והלא-אנושיים, מטרות ופונקציות, צורה וחומר, לפני שהחלפת התכונות והיכולות ניתנת לצפייה ולפרשנות. שחקנים אנושיים מן המניין, ואובייקטים אי שם בעולם, אינם יכולים לשמש כנקודת הפתיחה שלי; הם יכולים להיות נקודת היעד שלנו. האם קיים מקום כזה? ואולי אין הוא אלא מיתוס?

עיקרון זה של סימטריה יכול לשמש למיפויים של כמה מן המיתוסים המושרשים היטב, המספרים לנו כי אנו עוצבנו בידי הכלים שלנו. המונח Homo faber, או מוטב Homo faber fabricatus, מתאר, לדידם של הגל ולרוי-גורהן (Leroi-Gourhan) ומרקס וברגסון, תנועה דיאלקטית, המסתיימת בהפיכתנו לצאצאיהם של יצירי כפינו אנו.7 אשר להיידגר, המיתוס הרלבנטי הוא ש"כל עוד אנו מייצגים את הטכנולוגיה כמכשיר, אנו שבויים בידי הרצון לשלוט בה. אנו מתקדמים אל מעבר למהות של הטכנולוגיה"..8 בהמשך נראה מה אפשר לעשות עם הדיאלקטיקה והגֶשְטֶל, אבל אם המצאת מיתוסים היא הדרך היחידה שבה נוכל להתקדם במשימה, אל לנו להסס להמציא מיתוסים חדשים.

מדוע כה קשה למדוד, ברמת דיוק כלשהי, את התפקיד המתווך של הטכניקות? משום שהפעולה שאנחנו מנסים למדוד נתונה ב"קופסה שחורה", תהליך ההופך את הייצור המשותף של שחקנים וארטיפקטים לאטוּם לחלוטין. המבוך של דדלוס אפוף במעטה של סודיות. האם ביכולתנו להסיר את המעטה, לפתוח את המבוך ולספור מה נמצא בתוכו?

ניקח לדוגמה מטול שקפים. הוא מהווה נקודה ברצף של פעולות (בהרצאה, נניח), מתווך דומם ואילם, שרואים אותו כדבר המובן מאליו, המוגדר לחלוטין באמצעות הפונקציה שלו. עכשיו נניח שהמטול מתקלקל. המשבר מזכיר לנו את עצם קיומו של המקרן. בעת שהטכנאים רוחשים סביבו, מכווננים את עדשותיו, מהדקים נורה פה ונורה שם, אנו נזכרים שהמקרן עשוי מכמה חלקים, כל אחד מהם בעל תפקיד ופונקציה משלו ומטרות עצמאיות יחסית משלו. בעוד שלפני רגע המקרן בקושי התקיים, כעת אפילו לחלקיו יש קיום אינדיבידואלי; לכל אחד מהם יש "קופסה שחורה" משלו. כהרף עין צמח ה"מקרן" שלנו מדבר מה המורכב מאפס חלקים לדבר מה המורכב מחלקים רבים. כמה פעילים באמת נמצאים שם? הפילוסופיה של הטכנולוגיה אינה מעוניינת במיוחד בחישובים אריתמטיים...

המשבר נמשך. הטכנאים נוקטים רצף מוכר ומתורגל של פעולות, מחליפים חלקים. מתברר שפעולותיהם הן שלבים ברצף המורכב מכמה וכמה מחוות אנושיות. עכשיו איננו מתמקדים כבר באובייקט, כי אם בקבוצת אנשים המקיפה את האובייקט. התבצעה הסטה בין הפעיל לבין המתווך. תמונות מס' 1 ומס' 2 הראו כיצד מתרחש תהליך הגדרה-מחדש של מטרות באמצעות התקשרות עם פעילים לא-אנושיים, וכיצד הפעולה היא תכונתה של ההתקשרות כמכלול, לא באופן פרטני של הפעילים הנקראים בני אנוש. עם זאת, כפי שמראה תמונה מס' 3, המצב מסובך עוד יותר, מפני שמספר הפעילים משתנה משלב לשלב. הרכב האובייקטים משתנה גם הוא: לפעמים נראים האובייקטים כיציבים, לפעמים הם נראים כחסרי מנוחה, כמו קבוצה של בני אדם המקיפים ארטיפקט/ספֵק אובייקט/ספֵק סובייקט לא תקין. המקרן נחשב לאחד, לכלום, למאה חלקים, לכך וכך בני אנוש, לשום בן אנוש – וכל חלק בפני עצמו יכול להיחשב לאחד, לאפס, להרבה, לאובייקט, לקבוצה. בשבעת השלבים של תמונה מס' 3 יכולה כל פעולה להתקדם לביזור הפעילים, או למיזוגם לכדי שלם אחד (שלם שזמן קצר לאחר מכן ייחשב לכלום, לאין ולאפס). יש פילוסופיות מערביות בנות זמננו היכולות להסביר את שלב 7 או את שלב 2 או את שניהם, אולם מה שנחוץ, מה שאני מציע לפַתח, הוא פילוסופיה המסבירה את כל שבעת השלבים.

המשמעות השלישית של התיווך: היפוך התהוותה של "הקופסה השחורה"

התבונני סביבך בחדר שבו את תוהה על משמעותה של תמונה מס' 3. חִשבי כמה קופסאות שחורות נמצאות בחדר. פִּתחי את הקופסאות השחורות; בחני את המכלולים הנמצאים בתוכן. כל אחד מהחלקים שבתוך הקופסה השחורה הוא קופסה שחורה בפני עצמה, המלאה חלקים. אם אחד מאותם חלקים יתקלקל, כמה בני אדם יופיעו מיד מסביב לכל אחד מהם? עד כמה עלינו להרחיק לכת לאחור בזמן, להרחיק לכת בחלל, לשחזר את צעדינו – על מנת להתחקות אחר כל אותן ישויות דוממות, התורמות בשלווה לקריאתך בנחת את המאמר הזה? החזירי כל אחת מיֵשויות אלה לשלב מס' 1; דמייני את הזמן שבו הייתה כל אחת מהן אדישה ועסוקה בענייניה, מבלי להיות מוּטה, רשומה, מגוייסת באף אחת מעלילותיהם של האחרים. מאיזה יער עלינו לקחת את עצינו? באיזו מחצבה עלינו להניח לאבנים לנפשן? רוב היֵשויות האלה יושבות כעת בדממה כאילו היו לא קיימות, בלתי נראות, שקופות, אילמות – ומביאות לסצנה הנוכחית את עוצמתן ופעולתן בנות המי-יודע-כמה מיליוני שנים. יש להן מעמד אונטולוגי מיוחד. אולם האם המשמעות היא שהן אינן פועלות, שהן אינן מתווכות פעולה? האם נוכל לומר כי משום שאנו יצרנו את כולן – מי הם אותם "אנו", דרך אגב? בוודאי לא אני – יש לחשוב עליהן כעל עבדים או כלים או פשוט כעל עדות לגֶשְטֶל? תהומות אי ידיעתנו את הטכניקות הן בלתי נתפסות. אין ביכולתנו אפילו לספור את הטכניקות האלה, אין ביכולתנו לומר האם הן קיימות כאובייקטים, או כמערכים, או כרצפים רבים של פעולות מיומנות...

ועדיין יש פילוסופים הסבורים שקיימים דברים כמו אובייקטים.

הסיבה לאי ידיעה זו מתבהרת מתוך המחשבה על המשמעות הרביעית והחשובה ביותר של התיווך. עד לנקודה זו עשיתי שימוש במונחים סיפור ותוכנית פעולה, מטרה ופונקציה, תרגום והתעניינות, בני אנוש ולא-אנושיים, כאילו היו הטכניקות תוֹשָבות נייחות של עולם השׂיח. אבל הטכניקות משנות את חומר הביטוי שלנו, לא רק את צורתו. לטכניקות יש משמעות, אך הן מייצרות משמעות באמצעות סוג מיוחד של ביטוי, החוצה את גבול השכל הישר בין הסימנים לבין הדברים.

אסביר למה אני מתכוון בדוגמה פשוטה: פס האטה המכריח נהגים למַתן את מהירותם ברחבי הקמפוס. מטרתו של הנהג מתורגמת, באמצעות פס ההאטה, מ"האט על מנת לא לסכן סטודנטים" ל"האט על מנת להגן על מִתלֵה הרכב שלי". שתי המטרות רחוקות זו מזו, ואנו מזהים פה אותה התקה שפגשנו בסיפור האקדח. הגרסה הראשונה של הנהג פונה אל המוסריות, אל היעדר העניין האישי העומד בסימן הנאורות ואל המחשבה, בעוד השנייה פונה אל האנוכיות הטהורה ואל הפעולה הרפלקסיבית. מנסיוני, הרבה יותר אנשים יגיבו לשנייה ולא לראשונה: האנוכיות היא תכונה נפוצה הרבה יותר ממתן כבוד לחוק ולחיים – לפחות בצרפת. הנהג משנה את התנהגותו באמצעות תיווך פס ההאטה. הוא נסוג מן המוסריות אל הכוח. אולם מנקודת מבטו של הצופה, לא משנה באיזה ערוץ הושגה ההתנהגות הנתונה. מחלון לשכתה רואה הנשיאה שהמכוניות מאטות, ומבחינתה זה די והותר.

המעבר מנהג פזיז לנהג ממושמע הושג באמצעות מעקף נוסף. במקום שלטים ואזהרות השתמשו מהנדסי הקמפוס בבטון. בהקשר זה צריך מושג המעקף, התרגום, לעבור התאמה לא רק (כמו בדוגמאות הקודמות) כדי להכיל את ההסטה בהגדרת המטרות והפונקציות, אלא גם כדי להכיל את השינוי בחומר הביטוי עצמו. תוכנית הפעולה של המהנדסים, "לגרום לנהגים להאט בקמפוסים", חקוקה כעת בבטון. במקום "חקוקה" היה עלי לומר "מחופצנת", או "מומחשת", או "מוגשמת", או "ממומשת" או "נחרטת", אולם מילים אלה מניחות סוכן אנושי רב עוצמה, הכופה את רצונו על חומר חסר צורה, בעוד שגם הלא-אנושיים פועלים, מסיטים מטרות, ותורמים להגדרתן מחדש.9 המשמעות הרביעית של התרגום תלויה אפוא בשלוש קודמותיה.

המשמעות הרביעית של התיווך: האצלת סמכויות

לא זו בלבד שמשמעות אחת, בדוגמה שלנו, הותקה לאחרת, אלא שגם הפעולה (אכיפת מגבלות המהירות) תורגמה לסוג אחר של ביטוי. תוכניתם של המהנדסים חקוקה בבטון. כשאנו חושבים על הסטה זו, אנו נוטשים את הנוחות היחסית של המטאפורה הלשונית ונכנסים לארץ לא נודעת. לא זנחנו את היחסים האנושיים רבי המשמעות ונכנסנו בפתאומיות לעולם של יחסי חומר גסים – אף על פי שזה בהחלט עשוי להיות הרושם שייווצר אצל הנהגים, הרגילים להתמודד עם שלטים שאותם אפשר לתַמרן ולעקוף, וכעת הם ניצבים בפני פסי האטה, שאותם אי אפשר לתמרן ולעקוף. ההסטה אינה כאן מן השׂיח אל החומר, מפני שלדידם של המהנדסים פס האטה הוא ביטוי בעל-משמעות מתוך מגוון אפשרויות שמביניהן הם בוחרים ללא מגבלות, כשם שאדם בוחר לו אוצר מילים בשפה. כך אנו נותרים עדיין בתחום המשמעות, אך כבר לא בתחום השיח: עם זאת אין אנו נמצאים בקרב אובייקטים ותו לא. היכן אנחנו?

מעקף, תרגום, האצלת סמכויות, חקיקה והתקה מצריכות הבנה מעמיקה יותר לפני שנתחיל אפילו לפתח פילוסופיה של טכניקות; והבנה זו דורשת שנתפוס למה בדיוק מתכוונים הסמיוטיקנים בהסטה.10 אם אני אומר לך, לדוגמה: "בואי נדמיין את עצמנו בנעליהם של מהנדסי הקמפוס כשהחליטו להתקין את פסי ההאטה", לא זו בלבד שאני מעביר אותך אל מקום וזמן אחרים, אלא שאני גם מתרגם אותך לשחקנית אחרת. אני מסיט אותך אל מחוץ לסצנה שבה את נוכחת כרגע. מטרת ההסטה המרחבית, הטמפורלית וה"שחקנית" שביסוד כל בדיון היא להזיז אותך מבלי שתזוזי. את ביצעת מעקף למשרד האדריכלים, אולם מבלי לעזוב את מושבך. השאלת לי, לזמן מה, דמות שבזכות סבלנותך וכוח הדמיון שלך טיילה איתי למקום אחר, הפכה לשחקנית אחרת, ואז שבה ונעשתה את עצמך, הנמצאת שוב בעולמך. מנגנון זה נקרא הזדהות ובאמצעותו תורמים "הדובר" (enunciator) – אני – ו"השומעת" (enunciatee) – את לנציגינו שעברו הסטה במסגרות התייחסויות מורכבות אחרות (תמונה מס' 4).

במקרה של פסי ההאטה, ההסטה היא "שחקנית" באופייה: "השוטר הרדום", כפי שמכונה פס ההאטה, אינו שוטר ואינו דומה לשוטר אפילו במעט. ההסטה היא גם מרחבית: בכביש הקמפוס נמצא כעת פעיל חדש, המאט את מהלכן של מכוניות. הסטה זו היא גם טמפורלית: הפעיל נמצא שם יום ולילה. אולם הדובר של פעולה טכנית זו נעלם מהסצנה – היכן המהנדסים? איפה השוטר? – בזמן שמישהו, משהו, פועל בנאמנות כממלא מקומו של הדובר. לכאורה נחוצה נוכחות במקביל של דוברים ושומעים כדי שיתאפשר המעשה הבדיוני, אולם כעת אנו עומדים מול מהנדס נעדר, פס האטה נוכח תמיד, ושומע שהפך למעסיק של ארטיפקט; הדבר משול לכך שהייתי מפסיק לכתוב מאמר זה ומשמעותו הייתה ממשיכה להתבטא, רק באופן מהימן ומהיר יותר, בהיעדרי.

את עשויה למחות ולומר שדבר זה אינו מפתיע כלל. לעבור מצרפת לאי בּאלי על כנפי הדמיון אינו מקביל לעלייה על טיסה מצרפת אל בּאלי. ללא כל ספק. אבל עד היכן מגיע ההבדל? לו יכולת להשתמש באמצעי תובלה דמיוני, היית נוכחת בו-זמנית בכל מסגרות ההתייחסות, מוסטת אל תוך ומחוץ לכל הדמויות שמציע המסַפר. באמצעות הבדיון יכול ה-ego. hic. nunc, האני הנוכח כאן ועכשיו, לעבור הסטה, להפוך לדמויות אחרות, במקומות אחרים, בזמנים אחרים. אולם בבטן המטוס איני יכול לתפוס יותר ממסגרת-התייחסות אחת בזמן נתון. אני יושב בתוך אובייקט-מוסד המחבר בין שני שדות תעופה באמצעות חברת תעופה. פעולת ההובלה הוסטה כלפי מטה ולא החוצה – כלפי מטה אל המטוסים, המנועים והטייסים האוטומטיים, אובייקטים-מוסדות שלידיהם הועברה מטלת התנועה, בעוד המהנדסים והמנהלים נעדרים (או מסתפקים בפיקוח). הנוכחות המקבילה של הדובר והשומע התמוטטה יחד עם מסגרות ההתייחסות. האובייקט ממלא את מקום השחקן ויוצר א-סימטריה בין יוצרים נעדרים ומשתמשים אקראיים. ללא מעקף זה, ללא הסטה זו כלפי מטה, לא היינו מבינים כיצד יכול הדובר להיות נעדר: או שהוא שם, היינו אומרים, או שאינו קיים. אולם על ידי הסטה כלפי מטה הופך ההרכב הנוסף של היעדרות ונוכחות לאפשרי. אין זה, כמו בבדיון, מצב שבו אני כאן וגם במקום אחר, שאני הנני עצמי וגם מישהו אחר, אלא פעולה שחלפה זה כבר של שחקן שנעלם זה כבר עדיין פועלת כאן, היום, עלי – אני חי בקרב נציגיה הטכניים.

הפילוסופיה של הטכניקות בכללותה עוסקת במעקף זה. חשבי על הטכנולוגיה כעל עבודה שהוקפאה. חשבי על עצם רעיון ההשקעה: מסלול פעולה המתנהלת כסדר מושהֶה, כמה סוגי פעילים היוזמים מעקף, והשיבה ממנו היא יציר כלאיים חדש, הנושא פעולות מן העבר אל ההווה ומאפשר ליוצרים הרבים להיעלם בעודו נוכח. מעקפים כגון אלה מקעקעים את סדר הזמן – בכל רגע אני עשוי לגייס כוחות שהוקפאו-בפעולה לפני מאות או מיליוני שנים. הצורות היחסיות של הפעילים והסטטוס האונטולוגי שלהם עשויים לעבור שׂידוד מערכות כללי – הטכניקות פועלות כמחליפות הצורה, הופכות מהמוּרה בכביש לשוטר, משאילות לשוטר את הקביעות והעיקשות של האבן. הסידור היחסי של נוכחות והיעדר נערך מחדש – אנו פוגשים מדי שעה מאות ואפילו אלפי יוצרים נעדרים, המרוחקים בזמן ובחלל, ועם זאת עדיין פעילים ונוכחים. באמצעות מעקפים כאלה מתערער בסופו של דבר גם הסדר הפוליטי, מפני שאני מסתמך על הרבה פעולות שהואצלו, שבפני עצמן גורמות לי לעשות דברים בשם אחרים שכבר אינם נוכחים ושלא בחרתי בהם, ושאין בכוחי אפילו להתחקות אחרי מסלול קיומם.

לא קל להבין מעקף מסוג זה, והקושי מסתבך בגין ההאשמה בפֶטישיזציה מצד מבקרי הטכנולוגיה.11 אנו, היוצרים האנושיים (כך הם אומרים), הם אלה שאתה רואה במכונות הללו, במכשירים הללו, אנו בלבוש אחר, מעשה ידינו להתפאר. עלינו לשקם את הפעלנות (agency) האנושית העומדת מאחורי אלילים אלו (כך הם מצווים). שמענו את הסיפור הזה, בגרסה שונה, מפי ה-NRA: אקדחים אינם פועלים מאליהם, בכוחות עצמם, רק בני אדם פועלים כך. סיפור נחמד, אבל מאוחר מדי. בני האדם כבר אינם לבד בזירה. האצלת פעולותינו לפעילים אחרים, שכעת חולקים עימנו את קיומנו האנושי, כבר הרחיקה לכת עד כדי כך שתוכנית של אנטי-פֶטישיזם רק תוביל אותנו לעולם לא-אנושי, עולם שקדם לתיווך של הארטיפקטים, עולם של בַּבּוּנים.

מצד שני, איננו יכולים לגייס לעזרתנו את המטריאליזם. בארטיפקטים וטכנולוגיות לא נמצא את היעילות והעיקשות של החומר, המַחתים בבני אנוש נוחים-לעיצוב שרשורים של סיבה ותוצאה. פס ההאטה אינו עשוי חומר, בסופו של דבר; הוא מלא מהנדסים ונשיאי מכללות ומחוקקים, השוזרים את רצונותיהם ועלילותיהם באלו של החצץ, הבטון, הצבע וחישובי התקן. התיווך, התרגום הטכני שאני מנסה להבין, נמצא בנקודה המתה שבה החברה והחומרים מחליפים תכונות. הסיפור שאני מספר אינו סיפור של Homo faber, שבו הממציא האמיץ משתחרר ממגבלות הסדר החברתי כדי לערוך חוזה עם חומר קשיח ולא אנושי אבל – סוף כל סוף – אובייקטיבי. אני מנסה לגעת במרחב שבו כמה (גם אם לא כל) המאפיינים של הבטון הופכים לשוטרים, וכמה (גם אם לא כל) המאפיינים של השוטר הופכים לפס האטה...

דדלוס מקפל, אורג, זומם, מתכנן, מוצא פתרונות כאשר נדמה שאין בנמצא פתרון אפשרי, משתמש בכל תחבולה שידו משגת בסדקים וברווחים בין ההתנהלויות השגרתיות, מחליף תכונות בין החומרים הדוממים, החייתיים והאנושיים. היידגר אינו דדלוס: הוא אינו רואה שום תיווך, שום שחרור, שום ויתור, שום פּוֹאֶזיס בעולם הטכני; רק מתווכים, סוג מפחיד של מתווכים, המכרסם באומן ובמהנדס, בכל בני האדם, והופך אותם לכלים חסרי תכלית לטובת המטרות רבות-התכלית של הטכנולוגיה. בהכפילי את המתווכים – האם אין אני נופל לתוך מלכודת האשליה ההומניסטית שלה לועג היידגר? או אולי אני נופל לתוך המלכודת המטריאליסטית, המייחסת לארטיפקטים ערכים חברתיים, אתיים ופוליטיים שאין שום סיכוי שיהיו להם? אני סבור כי הפילוסופיה של הטכנולוגיה מכריחה אותנו למקם מחדש את האנושיות.

הלוקוס החדש של ההומניזם

האנושיות אינה נמצאת בטור הימני של תמונה מס' 5, שבו מופיעה המילה הומניזם – אפילו לא אם נדמיין לעצמנו איזשהו פרומתאוס דֶמיוּרגי, הכופה צורה שרירותית על חומר חסר צורה, או נגן על עצמנו מפני פלישת כוחות אובייקטיביים לחלוטין, המאיימים על כבוד הסובייקט האנושי. האנושיות ממוקמת במקום אחר, בעמדה שאני נאבק להגדיר אותה בין "אנטי-הומניזם" ל"הומניזם". עלינו ללמוד להתעלם מן הצורות המוגדרות של בני אנוש, ושל הלא-אנושי, שעימו אנו חולקים את קיומנו בשיעור רב יותר ויותר. הטשטוש שנראה אז, החלפת התכונות, מאפיינים את עברנו הקדם-מודרני בימים הטובים ההם של הפּוֹאֶזיס – וגם את ההווה המודרני והלא-מודרני שלנו. בעניין אחד צדק היידגר בביקורת הסיפור ה"הומניסטי" של ה-NRA: בעניין הרעיון שהטכנולוגיה והכלים מאפשרים לבני האדם ללפות היטב את הפרוייקטים שלהם על מנת לכפות את רצונם על האובייקטים.12 אולם היידגר הוסיף על סכנותיה של הטכנולוגיה: הוא הוסיף את הסיכון של התעלמות מן המידה שבה מוחלפת האנושיות באמצעות התפקיד המתווך של הטכניקה – והוסיף את הסיכון של התעלמות מן הפונקציה, הגנאלוגיה וההיסטוריה של אותן סביכויות סוציו-טכניות (שאליהן אפנה כעת) המַבנות את החיים הפוליטיים שלנו ואת אנושיותנו השברירית.

סוציולוגיה

בסרטו "2001: אודיסיאה בחלל" מציע לנו סטנלי קובריק מיתוס מודרני רב-עוצמה לא פחות מזה של דדלוס. תודעה חוּצנית לא מזוהה שולחת אל כדור הארץ הקמאי קופסה שחורה, מונולית שלהקת קופים צווחניים נאספת סביבו וחוקרת אותו בזהירות רבה. הסרט אינו מרמז על תכונות הקופסה (מלבד צבעה השחור – אטום כמו הגנאלוגיה של הטכניקות שלעומקה אני מנסה לרדת), אך לקופסה נודעת השפעה מסתורית על קופי האדם. האם משום שבפעם הראשונה הם נותנים את דעתם על חפץ כלשהו, או בשל מה שחפץ מסוים זה אוצר בחובו? תהא התשובה אשר תהא, הם מחַדשים, צועדים צעדי ענק לעבר האנושות. קוף אדם המתפתח במהירות רבה לופת לפתע פתאום עצם ענקית הנחה במקווה מים, והיא הופכת בידו לטומהוק ומשמשת אותו לריצוץ גולגולתו של קוף אדם יריב (כלים ונשק, תבונה ומלחמה, נולדים בעת ובעונה אחת במיתוס גברי זה). הקוף הפרומתאי, המשולהב מהמצאה זו ומן השיפור הפתאומי בסיכוייו לנצח במלחמה, משליך את העצם השמיימה; העצם מסתחררת במעופה, ואז – ושוב לפתע פתאום – הופכת לתחנת מחקר עתידנית עצומה, החגה סביב עצמה באיטיות במעמקי החלל. מכֵּלים עד לטכנולוגיה הגבוהה ביותר, מיליוני שנים מתומצתות כאן בחיתוך קולנועי יפהפה אחד.

אילו היה המחקר יעיל כמו אמנות הקולנוע, הייתי מוליך אתכם כעת קדימה במהירות כמו הקוף של קובריק – מלהקת קופי אדם, הקשורים זה לזה רק בקשרים חברתיים, למין מפותח של בני אנוש סוציו-טכניים, המואילים לכלול את אחיהם הנחותים, הלא-אנושיים, בתוך חשיבתם החברתית. אולם הישג שכזה יהיה בגדר נס, מפני שהתיאוריה החברתית משוללת ארטיפקטים ממש כמו הקופים של קובריק קודם להופעת המונולית. בדומה לקופים אמקד את תשומת ליבי במונולית: מהי הסוציולוגיה של האובייקטים? כיצד חדרו האובייקטים לקולקטיב האנושי? דרך איזו נקודת כניסה? עכשיו אנחנו כבר מבינים שלא זו בלבד שאין בנמצא טכניקות העומדות בפני עצמן, אלא שאין דבר שנוכל להגדירו מבחינה פילוסופית או סוציולוגית כארטיפקט, או כ"חתיכת טכנולוגיה". אך ללא ספק קיים שֵם התואר טכני שבו אנו מכנים דברים במצבים שונים ורבים, ובצדק. אנסה לסכם בקצרה את משמעויותיו השונות.

ראשית, הוא מסמן תת-תוכנית, או סדרה של תת-תוכניות המוּכלות זו בתוך זו, כמו אלה שהזכרתי לעיל. כאשר אנו אומרים "זו נקודה טכנית", הכוונה היא שעלינו לסטות לרגע מן המטלה העיקרית, ושבסופו של דבר נחזור למהלך הפעולה הנורמלי, המהווה את המוקד המוצדק היחיד של תשומת ליבנו. הקופסה השחורה נפתחת לרגע ותשחיר שוב, סמויה לחלוטין ברצף הפעולה המרכזי.

שנית, "טכני" מסמן את תפקידם המוכפף של אנשים, מיומנויות או אובייקטים, הממלאים פונקציה משנית זו של הֱיות נוכח, חיוני – אך בלתי נראה. כך מצביע תפקיד זה על מטלה מתמחה ותחומה להפליא, הנמצאת בבירור במקום מוכפף בהיררכייה.

שלישית, שם התואר הזה מציין תקלה או מכשול בתפקוד התקין של תת-התוכניות, כמו כשאנו אומרים: "קודם כול יש בעיה טכנית שעלינו לפתור". כאן הסטייה עלולה שלא להוביל אותנו חזרה לדרך הראשית, כמו במשמעות הראשונה, אלא לאיים בפועל על המטרה המקורית. טכני כבר אינו רק מעקף, אלא מכשול של ממש, מחסום דרכים. מה שהיה אמור להיות אמצעי עשוי להפוך למטרה, לפחות לזמן מה.

המשמעות הרביעית נושאת אותו חוסר ודאות לגבי מהי מטרה ומהו אמצעי. "מיומנות טכנית", "צוות טכני", כל אלה מסמנים יכולת מיוחדת, כישרון, מתת, וגם את סגולתו של האדם להפוך את עצמו לנחוץ, להימצא בעמדות מיוחסות, גם אם נחותות, שאותן כיניתי, בהשאלה מעולם המינוח הצבאי, "נקודות מעבר הכרחיות". אנשים טכניים, יעדים או כישורים טכניים הם בעת ובעונה אחת נחותים (מכיוון שברור שמיד אחריהם נחזור אל המשימה העיקרית), חיוניים (מפני שאי אפשר להגיע אל המטרה בלעדיהם), ובמובן מסויים גחמניים, מסתוריים, לא ודאיים (משום שהם נסמכים על יכולת מסויימת מאוד אך תחומה במטושטש). דדלוס הפתלתל, הפייסטוס האל הפיסח, מיטיבים להמחיש את המשמעות של הֱיות טכני. שם התואר טכני הוא אפוא בעל משמעות יעילה, מפני שהוא ממַפֶּה בשפה את שלושת הטיפוסים הראשונים של התרגום שהגדרתי לעיל.

טכני גם מבטא סוג ספציפי ביותר של האצלת סמכויות, של תנועה, של הסטה, העוברות הצלבה עם ישויות בעלות תזמונים שונים, תכונות שונות, אונטולוגיות שונות, ושנגזר עליהן לחלוק אותו גורל, ועל ידי כך ליצור פעיל חדש. כאן משמש שם התואר לעיתים קרובות גם כשם עצם, כמו: "טכניקה של תקשורת", "טכניקה של שליקת ביצים קשות". במקרה זה, טכני אינו מסמל דבר מלבד מודוס אוֹפֶּרַנדי, דרך פעולה, שרשרת מחוות ומיומנויות המביאות לתוצאה מיוחלת כלשהי.

הבה נשווה בין שתי פּיפֶּטות13 (למעשה, שני מַזרֵקים): זו אשר שימשה את לואי פסטר לפני למעלה ממאה שנים, והפיפטה האוטומטית הנמצאת בשימוש כיום, ששמה המסחרי ההולם הוא Pipetman. בפיפטות המסורתיות היה עלי להקפיד על מדידה מדוייקת של כמויות על ידי התבוננות שקודה במתרחש מבעד לזכוכית השקופה, ובדיקת ההתאמה בין גובה הנוזל לקווי המדידה המכויילים החרוטים בדופנותיה. לפיכך היה עלי להיזהר במיוחד בכל פעם ששאבתי בה נוזל לפני שהעריתי אותו לכלי אחר. כיום כיול הפיפטה מתוקנן באופן שאני יכול להסתמך על קווי המדידה החרוטים בדופנות הזכוכית. המיומנויות שהפיפטה החדשה דורשת ממני הן שונות לחלוטין. ב"פיפטמן" עלי רק ללחוץ שתי לחיצות קלות באגודלי על ראש המכשיר –  פעם כדי לשאוב את הנוזל ופעם שנייה על מנת לשחרר אותו – ולסובב את הידיות למעלה כדי לקבֵּע את הכמויות שאני רוצה לשאוב בכל טבילה. הנקודה שאני מנסה להדגיש באמצעות השוואת שתי הפיפטות האלה היא שלמרות ששתיהן דורשות מיומנויות, חלוקת המיומנויות היא שונה.14 בפיפטה של פסטר אני נזקק לרמה גבוהה של קואורדינציה ושליטה בכל טבילה; בפיפטה החדשה אני יכול להסתמך, לפחות בעניין זה, על כוח (ברגע שסובבתי את הידית). הפיפטה החדשה מיומנת כשלעצמה: כיום מיועדת תוכנית הפעולה לפיפטה מיומנת-לעילא – ולמפעיל פיפטה אנושי שהוא יחסית תת-מיומן.

מיומנות טכנית אינה משהו שאותו אנו יכולים לחקור ישירות. אנחנו יכולים רק לצפות בפיזורהּ בין סוגים שונים של פעילים. לדוגמה, אפשר לבצע אוטומטיזציה לא רק של לכידת הנוזל אלא גם של שחרורו, וכיום יש במעבדות ביולוגיות רבות רובוטים המפעילים פיפטות. סך כל הפעילות – השוואת הקשר שלי עם הפיפטה של פסטר עם הקשר שלי עם רובוט המפעיל פיפטה – נשמר, אולם חלוקתה השתנתה. עכשיו נעשים כמה טכנאים מיומנים למיותרים בתכלית, וכמה עובדים לא מיומנים נשכרים לעבודה; מוקמות חברות היי-טק על מנת לייצר רובוטים – במקום שבו די היה עד לאחרונה בבתי מלאכה רגילים. כפי שמרקס הראה כבר מזמן, כאשר אנו מדברים על משהו טכני, אנחנו מדברים על התקה, קונפליקטים, החלפה, צמצום מיומנות, הפחתת מיומנות ורכישה חדשה של מיומנות; בשום פנים ואופן לא על "דבר" גרידא. מיומנות טכנית אינה נחלתם של בני האנוש המוענקת באי רצון ללא-אנושיים. מיומנויות מתהווֹת בתחום היציאה אל הפועל. מיומנויות הן תכונות המכלול המופצות או נחלקות מחדש בין טכנאים אנושיים ולא-אנושיים, מאפשרות ומעניקות להם את הסמכות לפעול.

עלינו לחשוב אפוא מי מגויס על ידי אילו סוגי פעולה. הצעד הראשון שנעשה יהיה לחפש את הקיפול-בזמן האופייני לפעולה טכנית. אחרי שקניתי את הפיפטה המכויילת של פסטר, רק אז אני יכול להמשיך בביצוע המטלה המיומנת. אחרי שסובבתי את ידיות הפיפטה האוטומטית, רק אז אני יכול לפנות לפעולה פחות מיומנת. הדובר, במילים אחרות, יכול להרחיק את נוכחותו. אפילו פעולתי מלפני רגע היא כעת כבר זרה לי, אף על פי שהיא עדיין נוכחת במסווה חדש. באמצעות המעקף הפרודוקטיבי שלי, באמצעות ההשקעה שהשקעתי, נכנסת לתוקף נקודת אל-חזור יחסית.

אולם עלינו להכיר גם בתפקיד התיווך הכלכלי בקיפול הזמן והחלל. פסטר נהג להזמין את הפיפטה שלו אצל הנופח-בזכוכית השכונתי. אני לא יכול לייצר פיפטה אוטומטית, ועוד פחות מכך רובוטים המפעילים פיפטות. כלומר, באמצעות לחיצת האגודל הכפולה על המכשיר אני מבצע מעקף ארוך של תהליך הייצור. כמובן, המעקף הוא בלתי נראה – מלבד כפריט ברשימה ארוכה של ציוד שאני מזמין בכספי מענקים – אלא אם כן מתרחש משבר, בתקציבי או בפיפטה, או שאני מעתיק את מעבדתי לאפריקה או לבוסניה. במקרה זה אגיע להבנה שנוסף על המטלה הפשוטה של לחיצת אגודל כפולה  ידרוש ממני השימוש בפיפטה לוודא את אמינותם של שורה ארוכה של פעילים. הסוגיה המוכרת כ"חלוקת העבודה" אינה נפרדת בשום מובן מן השאלה: מהו טכני. 15

כאשר אדם מוצא את עצמו פנים אל פנים עם אובייקט, אין זו נקודת ההתחלה - כי אם סופו של תהליך ארוך של הִתרַבּוּת מתווכים, תהליך שבו כל תת-התוכניות הרלבנטיות, המוּכָלות זו בתוך זו, נפגשות במטלה "פשוטה" (לדוגמה, שימוש בפיפטה). במקום ממלכת האגדות, שבה נפגשים הסובייקטים עם סובייקטים כמוהם, אנו מוצאים את עצמנו בדרך כלל בתחומי הpersonne morale-, מה שנקרא באנגלית "גוף תאגידי" או "אישיות מלאכותית".* שלושה מושגים יוצאי דופן! האמנם נעשית האישיות למורלית, או מוסרית, על ידי הפיכתה לקולקטיב, או נעשית לקולקטיב על ידי הפיכתה למלאכותית, או למספר רבים במקום מספר יחיד באמצעות הכפלת המילה הסקסונית body במקבילתה הלטינית corpus? בדוגמה שלי, הדבר שלו נהפכנו – הפיפטה ואני – הוא גוף תאגידי. אנחנו אובייקט-מוסד. הנקודה נשמעת טריוויאלית אם מחילים אותה באופן א-סימטרי. "ברור", אפשר לומר, "הטכנולוגיה חייבת להיות מופעלת על ידי סובייקט אנושי, סוכן בעל מטרה". אולם הטיעון שלי הוא סימטרי: מה שנכון ביחס ל"אובייקט" – הפיפטה אינה קיימת בפני עצמה – נכון עוד יותר לגבי ה"סובייקט". אין שום מובן שבו אפשר לומר שבני האדם מתקיימים כאנושיים מבלי לשאת ולתת עם מה שמייפה את כוחם ומאפשר להם להתקיים (כלומר, לפעול). פיפטה שנזנחה היא פיסת חומר ותו לא; אך מה יהיה מפעיל פיפטה שנזנח? אנושי, כן (פיפטה היא רק ארטיפקט אחד מני רבים), אבל לא ביולוג מולקולרי. בעוד שפעולה תכליתית והתכוונות אינן תכונות של אובייקטים, הן גם אינן תכונות של בני אדם. הן תכונותיהם של מוסדות, dispositifs. רק גופים תאגידיים יכולים להכיל את ההִתרבות של המתווכים, לווסת את הבעתם, לחלק מחדש מיומנויות, לדרוש מקופסאות להשחיר ולהיאטם. בואינג 747 אינו טס, חברות תעופה טסות.

נקודת הכניסה שלא הלא-אנושי אל הקולקטיב

אובייקטים הקיימים רק כאובייקטים, מוגמרים ושלמים, לא כחלק מן החיים הקולקטיביים, הם לא-נודעים, קבורים במעמקי האדמה. אובייקטים אמיתיים הם תמיד חלק ממוסדות, אחוזי חיל ורעדה במעמדם כמתווכים, מגייסים אנשים וארצות רחוקות, מוכנים ליהפך לאנשים או לדברים – בלי לדעת אם הם מורכבים מאחד או מהרבה, מקופסה שחורה המיועדת לאחד, או מלבירינת האוצר בחובו ערב רב. וזו הסיבה שבגינה הפילוסופיה של הטכנולוגיה אינה יכולה להרחיק לכת: אובייקט הוא נושא שרק הסוציולוגיה יכולה לחקור – בכל אופן, סוציולוגיה המוכנה להתמודד עם פעילים לא-אנושיים לצד אלו האנושיים.

בפרדיגמה החדשה הנוצרת (תמונה מס' 6) אנו ממירים קולקטיב – המוגדר כחילופי תכונות אנושיות ולא-אנושיות במסגרת גוף תאגידי – במילה ה"מוכתמת" חברה. בנטישת הדואליזם אין בכוונתנו לשנות את המאפיינים המובהקים ביותר של החלקים השונים בקולקטיב שלנו. הדבר שבו עוסקת הפרדיגמה החדשה הוא המהלכים שבאמצעותם מרחיב כל קולקטיב נתון את המרקם החברתי שלו ליישויות אחרות. ראשית ישנו התרגום, האמצעי שבו אנו כותבים בחומר אחר את המאפיינים של הסדר החברתי שלנו; לאחר מכן ישנה ההצלבה, המורכבת מחילופי תכונות בין לא-אנושיים; שלישית, ההרשמה, שבאמצעותה מפַתים את הלא-אנושי, מתַמרנים או דוחקים אותו אל הקולקטיב; רביעית, גיוס הלא-אנושיים שבקולקטיב, המוסיף משאבים חדשים, לא צפויים, ומוביל ליצירי כלאיים מוזרים חדשים; ולבסוף ישנה ההתקה, הכיוון שמאמץ הקולקטיב ברגע שצורתו, היקפו והרכבו השלימו כבר את התמורה שעברו.

הפרדיגמה החדשה מספקת בסיס להשוואה של קולקטיבים, השוואה נפרדת לחלוטין מן הדמוגרפיה (של היקפם, כביכול) ובלתי תלויה בה. מה שאנו, הסטודנטים של מדעי הטבע, עשינו במהלך חמש עשרה השנים האחרונות היה חתירה תחת ההבחנה בין הטכניקות של ימים עברו (הפּוֹאֶזיס של בעלי המלאכה) לבין הטכנולוגיות (המקיפות, הבלתי אנושיות, השתלטניות) המודרניות. ההבחנה מעולם לא הייתה יותר מדעה קדומה. קיימת המשכיות יוצאת דופן, שאותה הבהירו ההיסטוריונים והפילוסופים של הטכנולוגיה, בין כורים גרעיניים, מערכות להנחיית טילים, עיצוב שבבי מחשבים, או אוטומטיזציה של הרכבת התחתית – לבין אותה תערובת של חברה וחומר האופיינית לחברות המסורתיות, שאותה חקרו אתנוגרפים וארכיאולוגים במשך הדורות בתרבויות של גינאה החדשה, אנגליה ההיסטורית או בורגונדי במאה השש עשרה.16

ההבדל בין קולקטיב מסורתי או "פרימטיבי" לבין קולקטיב מודרני או "מתקדם" אינו בכך שהראשון מבטא מיזוג עשיר של תרבות טכנית וחברתית בעוד האחרון מציג טכנולוגיה משוללת קשרים עם הסדר החברתי. ההבדל הוא שהאחרון מתרגם, מצליב, מגייס ומניע מספר רב יותר של אלמנטים, הכרוכים יותר זה בזה, ובמארג חברתי צפוף יותר מזה של הראשון. היחס בין היקף הקולקטיבים ומספר הפעילים הלא-אנושיים המגוייסים בקרבם הוא קריטי. אפשר למצוא, כמובן, רצפי פעולה ארוכים יותר בקולקטיבים "מודרניים", מספר גדול יותר של לא-אנושיים (מכונות, אוטומטים, מכשירים) הקשורים זה בזה; אולם אל לנו להתעלם מגודל השווקים, ממספר האנשים במסלוליהם, מתנופת ההנעה: יותר אובייקטים, כן, אבל גם הרבה יותר סובייקטים. מי שניסו לערוך הבחנה בין שני סוגי הקולקטיב הללו בכך שייחסו אובייקטיביות לטכנולוגיה המודרנית וסובייקטיביות לפּוֹאֶזיס הלואו-טקי, שגו קשות. אובייקטים וסובייקטים נוצרים במקביל, ומספר מוגבר של סובייקטים קשור ישירות למספר האובייקטים הנבחשים – המתבשלים – בתוך קדירת הקולקטיב. שם התואר מודרני אינו מתאר ריחוק גדול יותר בין חברה לטכנולוגיה או את הניכור ביניהן, כי אם אינטימיות עמוקה יותר, רשת מורכבת יותר בין השניים: לא homo faber, אפילו לא homo faber fabricatus, אלא homo faber socialis. 17

האתנוגרפים מתארים את היחסים המורכבים הנרמזים בכל פעולה טכנית בתרבויות מסורתיות, את הגישה הארוכה והמתווכת לחומר שמניחות מערכות יחסים אלה, את הדפוס הסבוך של מיתוסים ופולחנים החיוני לייצור הקרדום הפשוט ביותר או הכד הפשוט ביותר, ולפיכך נדמה שמגוון של תכונות חברתיות ומנהגים דתיים היו נחוצים על מנת שבני האנוש יתַקשרו עם הלא-אנושיים.18 אולם האם יש לנו, אפילו כיום, גישה לא מתוּוכת לחומר החשוף? האם פעולת הגומלין שלנו עם הטבע משוללת טקסים, מיתוסים ופרוטוקולים? להאמין בכך יהיה להתעלם מרוב המסקנות שאליהן הגיעו הסוציולוגים המודרניים של המדע והטכנולוגיה. כמה מתווכת, מסובכת, זהירה, מלאת גינונים, אפילו בארוקית היא הגישה לחומר של כל טכנולוגיה באשר היא! כמה מדעים – המקבילה הפונקציונלית של פולחנים – נחוצים כדי להכין ארטיפקטים לחיברוּת! כמה אנשים, אומנויות ומוסדות צריכים להתקיים כדי לגייס אפילו פעיל לא-אנושי אחד! הגיע הזמן שהאתנוגרפים יתארו את הביוטכנולוגיה שלנו, את הבינה המלאכותית, את המיקרו שבבים, את חישול המתכות וכו' – האחווה בין קולקטיבים מסורתיים ומודרניים תהיה ניכרת וברורה מיד. מה שנראה סימבולי בקולקטיבים מימים עברו, נתפס מילולית בחדשים; בהקשרים שבהם היו נחוצים בעבר רק כמה עשרות אנשים, היום מגוייסים אלפים; במקומות שבהם אפשר היה פעם לבצע קיצורי דרך, כעת נדרשים רצפי פעולה ארוכים בהרבה. לא פחות מנהגים ופרוטוקולים כי אם יותר, ויותר מורכבים, לא פחות תיווכים אלא יותר: הרבה יותר.

"ארמיס" (Aramis), מטרו אוטומטי בדרום פריס, הוא דוגמה מובהקת למה שאני מכוון אליו בדברי אלה – דוגמה מלוטשת של חומר שניצב בפני הסובייקט האנושי (נוסע) הנכון לעלות עליה.19 ל"ארמיס" אין נהג. בן-האנוש היחיד שנותר במערכת, המפעיל, יכול להשתלט על הפעלתו באמצעות שלט רחוק במקרה של כשל הציוד האוטומטי. ה"נהג" היחיד הוא אחד מששת המחשבים הנמצאים בקרון שבראשו. "ארמיס" הוא רכבת ללא פסים היכולה לפנות כרצונה, בדומה למכונית. לנוסע לא נותר דבר לעשותו, אפילו לא להחליט על המסלול שיביא אותו ליעדו. "ארמיס" עושה הכול. במילים אחרות, מיתוס פרנקנשטיין האידיאלי: בן-אנוש חסר אונים עולה על רכבת אוטומטית, הרחק מן הטכנולוגיות המסורתיות והמיזוג הסוציו-טכני העשיר שלהן.

רק לפני כעשור, ביולי 1985, ראינו מה שאתנוגרפים וארכיאולוגים אף פעם אינם זוכים לראות: טכנולוגיה לפני שהיא הופכת לאובייקט או למוסד, טכנולוגיה שהיא עדיין בגדר פרוייקט. "ארמיס" היה מודל בזעיר אנפין, מעט יותר משרטוט. סביב צורתו הלא מזיקה והעתידנית התאספו מכובדים, נציגיהם של מחוזות מתחרים. תצלום מאותו זמן מראה את מנהל ה-RATP, מערכת התחבורה המהירה של פריס, קומוניסט המאוהב ב"ארמיס", סמל המודרניזציה (למרות שהטכנאים שלו היו ספקנים למדי בכל הקשור להיתכנותה המעשית של המערכת); הנשיא וסגן הנשיא של מחוז איל דה פרנס, שני גברים מהצד הימני של הקשת הפוליטית, ללא עניין מיוחד ב"ארמיס" כמסמל דבר מה (כל מה שהם רוצים הוא מערכת תחבורה, נקודה, שתפחית את העומס בדרום פריס); שארל פיטרמן, שר התחבורה, קומוניסט נוסף – אחד משלושת הקומוניסטים בממשלת מיטראן הראשונה (גם הוא מתעניין במודרניזציה, בהיי-טק, אבל חסר את המומחיות להערכת היתכנותו המעשית של המודל, ובכל מקרה הוא כבר בדרכו אל מחוץ לממשלה); ולבסוף, ז'אן לוּק לֶגרדֶר, הסמל הצעקני של קפיטליזם היי-טקי צרפתי והארכיטקט של "ארמיס", המעורב בטכנוקרטיה מדינית, אבל ספקן למדי ביחס לסיכויי הצלחתו הטכנית של "ארמיס" (הוא היה מעדיף רכבת תחתית אוטומטית פשוטה, כמו VAL בעיר ליל [Lille], אבל נאלץ לאמץ את מה שפיטרמן, השר, וקלוד קֶן, מנהל ה-RATP, רואים כסמל הצרפתי בהא הידיעה של המודרניזציה). במשך שנתיים דנו המכובדים בפרוייקט שתוכנן לאורך חמש עשרה שנים. הם התכנסו כדי לחתום על ההסכם למימושו התעשייתי של "ארמיס".

כשמתבוננים בפרוייקט לפני שהוא נעשה לאובייקט, אפשר לראות לא רק את האנשים המאכלסים אותו אלא גם את התרגום שהם מבקשים לקדם: חמישה דוברים, חמש גרסאות של "ארמיס", המתכנסות במודל שמטרתו להגיע לעמק השווה בכל הקשור למה שיהיה בעתיד בעל ערך פוליטי, אפשרי מבחינה טכנית, יעיל, מהיר ורווחי. אבל מה עם מיתוס הטכנולוגיה, האוטונומיה הפרנקנשטיינית של העיצוב? מר לגרדר, איל תעשייה, רוצה רכבת תחתית מסורתית למחצה כמו ה-VAL, אבל מסכים לדרוש מהמהנדסים שלו מערכת סופר-מתוחכמת כדי לרַצות את הקומוניסטים – המודאגים משביתה אפשרית של איגוד הנהגים במחאה על האוטומטיזציה, ולפיכך מעוניינים במערכת הנראית שונה ככל האפשר מרכבת תחתית. "ארמיס" בולע לקרבו את השאיפות הסותרות של כל המעורבים, סופג אותן ונעשה סבוך, רווי בסתירות עצמיות ומבוֹכי.

"ארמיס" לא התקיים די הצורך. למערכות טכניות יש דרגות ביניים רבות של מימוש. זמן לא רב לפני שהסיע את ז'אק שיראק, ראש הממשלה לשעבר, היה "ארמיס" אתר בנייה בדרום פריס; שלוש או ארבע שנים לאחר מכן היה בית לחסרי כול; ואז הפך לתא מעוצב במוזיאון התחבורה. "ארמיס" חדל מלהתקיים. שום נוסע אמיתי לא עלה עליו. מפרוייקט הוא הפך לא לאובייקט, כי אם לבדיון. וגם אילו בנקודה מסויימת בזמן היה "ארמיס" מתקיים כמערכת תחבורה, הוא לא היה נהפך לאובייקט אלא למוסד, לגוף תאגידי הכולל נוסעים, מהנדסים, מפעילים והרבה סוכנים לא-אנושיים, כולם נתונים ב"קופסה שחורה". מוסר ההשכל של סיפור זה אינו שככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר כך (פחות) אנשים רוצים פחות קשר עימה. להיפך, על מנת להתקדם מבדיון לפרוייקט, מפרוייקט לניסיון ומניסיון למערכת תחבורה, נחוצים אפילו יותר אנשים. מכיוון שכה רבים נטשו את "ארמיס", הוא חדל מלהתקיים והפך את מסלולו: מניסיון לפרוייקט, מפרוייקט לבדיון ומבדיון לאוטופיה, האוטופיה של תעבורה אישית מהירה שכמה ערים אמריקאיות, השרויות באי ידיעה נינוחה על גורלו של "ארמיס", מבקשות לממש.

הפרדיגמה החדשה אינה נעדרת בעיות משלה. כדי לראות בני אנוש ולא-אנושיים כמִתקשרים בקולקטיבים, להגדיר אובייקטים כמוסדות, למזג סובייקט ואובייקט בגוף תאגידי, עלינו לדעת מה הם קולקטיב, מוסד וגוף תאגידי. הקושי הוא שאין אנו יכולים להסתמך על ההגדרות שסיפקה לכל אלו התיאוריה החברתית, הואיל ומבחינת סוציולוגים רבים הסֵדר החברתי הוא מקור ההסבר, ולא מה שיש להסביר. סוציולוגים אלו מתחילים בהתוויית תופעות חברתיות, הֶקשרים חברתיים ארוכי טווח, מוסדות גלובליים, תרבויות מקיפות; ואז הם ממשיכים אל מה שהם רואים כמטלתם האמפירית החשובה: ההתחקות אחר התפתחויות ותמורות. לדידם קיומו של הסדר החברתי הוא דבר נתון. את השאלה כיצד צמח הסדר החברתי הם משאירים בידי הפילוסופיה הפוליטית, בידי אותו עבר קדם-מדעי שממנו ברחו צאצאיו של דורקהיים. אנו נמצאים, בדומה לרקדנים במחול הפָּרים של מינוֹס, על קרני הדילמה: התיאוריה החברתית היא הדרך אל מעבר לגבולות הפילוסופיה של הטכניקות, אבל התיאורטיקנים החברתיים אומרים לנו כי הופעת הסדר החברתי אינה אלא מיתוס פילוסופי. הגדרת ההֶקשר החברתי על ידי מדעני החברה אינה מסייעת לנו במיוחד, מפני שאינה כוללת את תפקיד הלא-אנושיים. מה שהמדענים החברתיים מכנים "חברה" מייצג רק מחצית מן הפרדיגמה הדואליסטית שאותה יש להשליך לפח. "חברה" אינה זהה ל"קולקטיב" שאני מנסה להגדיר. לפיכך, על מנת להבין את התיווך הטכני, עלינו להגדיר מחדש חלק גדול של התיאוריה החברתית, תוך שאנו מחזירים אליה, חוששני, שאלות פילוסופיות רבות שמהן ניסתה להיפטר, ומהר ככל האפשר.

מטלתנו, למרבה המזל, נעשתה קלה יותר בזכות אותה תנועה סוציולוגית רדיקלית שחשיבותה והשפעתה האמיתיים עדיין לא הורגשו במחקר הטכנולוגיה, ושמה, למרבה הזוועה, הוא "אֶתנוֹ-מתודולוגיה". תנועה זו מתייחסת בכובד ראש להנחה הלא מזיקה שאנשים הם המַבנים חברה. הסדר החברתי, טוענים האתנו-מתודולוגים, אינו דבר נתון, כי אם תוצר של פרקטיקה מתמשכת שבאמצעותה מפַתחים השחקנים, תוך כדי פעולת הגומלין ביניהם, כללים אד הוק לתיאום פעילויות. השחקנים נעזרים כמובן בתקדימים, אולם תקדימים אלה בפני עצמם אינם מספיקים כדי לחולל התנהגות, והם מתורגמים, מותאמים, מעוצבים מחדש, מומצאים (חלקית) מחדש על מנת להתארגן איכשהו בנסיבות משתנות ולא צפויות. אנו מפַתחים קולקטיבית אירוע חדש והיסטורי, שלא תוכנן על ידי שום משתתף ואשר אי אפשר להסבירו באמצעות מה שקרה לפניו או מה שאירע במקום אחר. הכל תלוי בפעולות הגומלין המקומיות והמעשיות שבהן אנו עוסקים כעת.

התיאוריה נראית אבסורדית לאור הטענה שיטענו רוב הסוציולוגים וההיסטוריונים ההגיוניים ביחס לנסיבות הנוכחיות שלנו, למשל: קיים הֶקשר רחב המסביר את כתיבתי וקריאתֵך את המאמר הזה, את הידע שלנו לגבי מהו מאמר מחקרי, מה תפקידו של כתב עת, מה התפקיד שממלאים אנשי רוח באמריקה ובצרפת. לכל היותר, יאמר הסוציולוג ההגיוני לעמיתו הרדיקלי, הסוכן יכול לבצע התאמות מקומיות להֶקשר שכבר נקבע מזמן והרחק מכאן. כך ניטשים הוויכוח בן שלושת העשורים בין האתנו-מתודולוגים לבין אנשי הזרם המרכזי של הסוציולוגיה, והמחלוקת הוותיקה עוד יותר בין הפעלנות (agency) לבין המבנה (structure).

הפרדיגמה החדשה שאני מציע לחקר הטכניקה מייתרת את המחלוקות האלה. נניח שהאתנו-מתודולוגים צודקים וקיימת אך ורק פעולת גומלין מקומית, המייצרת סדר חברתי "על המקום". ונניח שהסוציולוגים מהזרם המרכזי צודקים ופעולות המתבצעות הרחק מאיתנו יכולות לגמא מרחקים ולהשפיע על פעולות הגומלין החברתיות שלנו. כיצד אפשר ליישב בין שתי עמדות אלה? פעולה המרוחקת מאיתנו בזמן ובמרחב, שבוצעה על ידי שחקנים הנעדרים כעת ממקומותינו, עדיין יכולה להיות נוכחת, בתנאי שהיא עוברת הסטה, תרגום, האצלת סמכויות או התקה לסוגים אחרים של פעילים, אלו שכיניתי אותם בשם לא-אנושיים. מעבד התמלילים שלי, העותק שברשותֵך של כתב העת Common Knowledge,* ההוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד, שירות הדואר הבינלאומי – כל אלה מארגנים, מעצבים ותוחמים את פעולות הגומלין שלנו. לשכוח את קיומם, את האופן הייחודי שבו הם נעדרים ונוכחים, יהיה בגדר טעות קשה. כאשר אנו אומרים ש"אנחנו" הנוכחים כאן עוסקים בפעולות הגומלין המקומיות שלנו, יש להבהיר שסך כל אלו שגוייסו חייב לכלול את כל אותן הדמויות שהוסטו כלפי מטה בעבר. "אנחנו" אינה קטגוריה סינופטית וקוהרנטית פשוטה. הרעיון של פעולת גומלין מקומית בהווה מתערער עקב מספר עצום ורב של גורמים לא-אנושיים, שכל אחד מהם נקבע על ידי הסטותיו בזמן, במרחב ובפעילים.

אך לגזור מן המסקנה ש"אנחנו לא לבד בפעולות הגומלין שלנו" את קיומה של חברת-על יהא בגדר טעות גדולה באותה מידה, מפני שהדבר יחייב אותנו להסיט את תשומת ליבנו מרמת המיקרו לרמת המקרו, כאילו קיימת רמת מקרו שנוצרה מדברים אחרים, מחומר שונה לחלוטין מזה של פעולת הגומלין המקומית הנוכחית. המחלוקות בדבר תפקידיהם היחסיים של הפעלנות (agency) ושל המבנה, של ה"הביטוס" ושל ה"שדה" (אם נשתמש בניסוחו של בורדייה), של מיקרו פעולת גומלין ומקרו הקשֵר חברתי, חושפות, מעצם הכשל שלהן, את הנוכחות-ההיעדר של התיווך הטכני. אין ספק שהאתנו-מתודולוגים צודקים בביקורתם על הסוציולוגיה המסורתית ועל רמת המקרו הדמיונית שלה, אולם הם טועים בהסיקם כי קיים משהו כמו פעולת גומלין מקומית לחלוטין. שום מערכת יחסים אנושית אינה מתקיימת במסגרת הומוגנית מבחינת המרחב, הזמן והפעילים. עם זאת, הטעות שטועה הסוציולוגיה המסורתית גדולה באותה מידה כשהיא שוכחת לשאול כיצד מתחולל ההבדל בקנה המידה, כיצד מופעל הכוח, כיצד מתקבעת נקודת האל-חזור, וכיצד נחלקים התפקידים והפונקציות. כל דבר ודבר בהגדרת הסדר החברתי ברמת המקרו נובע מגיוס הפעילים הלא-אנושיים – כלומר מן התיווך הטכני. אפילו עצם האפקט של המֶשֶך-בזמן (duration), של הכוח החברתי ארוך הטווח, אינו בר השגה ללא התמשכותם-בזמן של הלא-אנושיים שאליהם הוסטו פעולות הגומלין האנושיות המקומיות.

התיאוריה החברתית של הטכניקות הופכת על פיה את הסוציולוגיה, ותוך כדי כך היא מסדירה את נקודות התורפה של האתנו-מתודולוגיה. כל חברה היא תוצר של הבנָיָה מקומית, אבל אנחנו לא לבד באתר הבנייה, מפני ששם אנו מגייסים גם לא-אנושיים רבים שבאמצעותם מתארגן מחדש הסֵדר של החלל והזמן. היות בן אנוש מצריך את שיתוף הגורם הלא-אנושי. ייתכן שהתיאוריה החברתית עדיפה על הפילוסופיה בהגדרת טיבו של האנושי, אבל רק אם וכאשר היא מסבירה את המורכבות החברתית, את המצאת הכלים, את ההופעה הפתאומית של "הקופסה השחורה". אני חושב עדיין על סטנלי קובריק, על החיתוך הקולנועי האמיץ שלו, שהפך את הטומהוק המתעופף לתחנת מחקר דוממת, המסתחררת לאיטה במעמקי החלל, אבל הייתי מעדיף כמובן לוותר על כל פנייה שהיא אל גורם חוצני, ולוּ גם טוב ומיטיב.

גנאלוגיה20

11:00 בבוקר: קליירבורן יושב ליד ניבה דרוך כולו, מסתכל סביבו בחשש. לפני שהוא מספיק להניד עפעף מופיע קרוק. גם קליירבורן וגם קרוק מבקשים את קרבתה של ניבה, אבל קליירבורן הוא ידידהּ הוותיק. קרוק הגיע זה עתה לקבוצה, והוא כה בלתי צפוי עד שאף אחד לא בוטח בו. קליירבורן עושה צעד לכיוון ניבה, אבל דבר זה אינו מרתיע את קרוק, הממשיך להתקרב. המתח גואה. ניבה לכודה בין רגשות סותרים: היא רוצה לברוח, אבל מפחדת להישאר לבדה בסמיכות מקום כה רבה לקרוק. היא בוחרת להישאר ליד קליירבורן, הנראה כהימור בטוח יותר. האחרים עוקבים אחריהם בתשומת לב, לראות מה יקרה. במיוחד שרמן, מפני שהתוצאה עשויה להשפיע עליו. קרוק מזנק לעבר קליירבורן, אולם במקום להימלט על נפשו תופס קליירבורן את תינוקהּ של ניבה. התינוק נצמד לחברו הגדול מתוך אמון מלא בו. לפתע עוברת הפעולה הסטה, כאילו הציב קליירבורן חומת מגן סביבו וסביב ניבה. קרוק המתוסכל אינו מעז לבצע צעד נוסף לעברם, ופונה למקום אחר כדי לבטא את תסכולו. שרמן, כפי שחשש קודם לכן, הוא עתה המטרה לתוקפנותו של קרוק. השניים בורחים ותוך כדי כך הם מחליפים איומים, והקבוצה הקטנה סביב ניבה נרגעת. קליירבורן מתקרב לניבה; הפעוט מתכרבל בחיקה. כעת הבעיה היא של שרמן. השעה 11:05 בבוקר.

אופרת הסבון הזאת לא נלקחה מ"דאלאס" או מאחת הסדרות האחרות שבאמצעותן כובשים האמריקאים את מקלטי הטלוויזיה ברחבי העולם, אלא ממחקרה של שירלי סטרום (Strum) הנסב על בַּבּוּנים בקניה. אני רוצה לפתוח את חלקו השלישי של דיון זה לא במיתוס טכני כמו זה של דדלוס, או "אודיסיאה בחלל" של קובריק, אלא במחקר מופתי זה של חברה לא-טכנית אולם מורכבת להפליא. קבוצה זו של בבונים ששמה Pump house, ששיחק לה המזל להיות מושא מחקרה של סטרום לאורך שני עשורים, תשמש לנו נקודת התייחסות, שבאמצעותה נוכל להבהיר למה אנו מתכוונים באומרנו "טכניקות", מפני שעל אף כל מורכבותה של מערכת ההפעלה החברתית והפוליטית אצל הבבונים, אין להם (בניגוד לשימפנזים, למשל) כלים וארטיפקטים, לפחות בטבע.21

מה יש לקולקטיבים האנושיים שאין לבבונים, שהם כה מורכבים מבחינה חברתית? תיווך טכני – שבשלב הזה אנחנו יכולים כבר לסכם אותו בקצרה: הפעולה הטכנית היא צורה של האצלה המאפשרת לנו לגייס, תוך כדי פעולות גומלין, מהלכים שנעשו במקום אחר, במועד מוקדם יותר, על ידי פעילים אחרים. נוכחותם של הקדום והמרוחק, נוכחותן של הדמויות הלא-אנושיות, הן המשחררות אותנו מאותן פעולות גומלין (שחרור שאנחנו מצליחים לבצע בזכות מיומנויותינו החברתיות הצנועות). את אי היותנו בבונים מַקיאוֶוליים אנו חבים לפעולה הטכנית. הצהרה זאת אינה טומנת בחובה הבניית מיתוסים הנסבים על ה-homo faber: הטכניקה אינה מספקת לנו גישה מיוחסת, לא מתוּוכת, לא מחוברתת (unsocialized) לחומר, לאובייקטים ולכוחות הטבע. "אובייקטים", "חומר", "כוחות" ו"טבע" הצטרפו מאוחר מדי למסיבה ואינם יכולים לשמש כנקודת ההתחלה. את ההגדרה המסורתית של הטכניקה – ככפייה של צורה שתוכננה במודע על חומר חסר צורה – יש להחליף בתפיסה מדויקת יותר של הטכניקה כחיברות של הלא-אנושיים.

ההשלכה החשובה ביותר של הביקורת על מיתוס ה-homo faber היא שכאשר אנו מחליפים תכונות עם גורמים לא-אנושיים באמצעות האצלת סמכויות טכנית, אנו נכנסים לעסקת חליפין מורכבת, הנוגעת לקולקטיבים ה"מודרניים" לא פחות משהיא נוגעת לקולקטיבים המסורתיים. הקולקטיב המודרני הוא זה שבו היחסים בין בני אנוש והלא-אנושים הם כה אינטימיים, העסקאות כה רבות, התיווכים כה פתלתלים, עד שאין שום מישור שבו יש משמעות להבחנה בין ארטיפקט, גוף תאגידי וסובייקט. על מנת להסביר את הסימטריה הזאת בין בני אדם לפעילים לא-אנושיים מחד גיסא, ואת הרציפות הזאת בין קולקטיבים מסורתיים ומודרניים מאידך גיסא, יש לערוך שינויים מסויימים בתיאוריה החברתית. בתיאוריה הביקורתית מקובל לומר כי הטכניקות הן חברתיות מפני שנוצרו באמצעות הבנייה חברתית. אך תהא זו הצהרה ריקה מתוכן אם לא נדייק במשמעותם של תיווך וחברתי. האמירה כי מערכות היחסים החברתיות "נכתבות" בטכנולוגיה, ושכאשר אנו עומדים מול ארטיפקט אנו ניצבים למעשה בפני מערכת יחסים חברתית, היא קביעה טאוטולוגית, ואף בלתי סבירה בעליל. אם הארטיפקטים הם מערכות יחסים חברתיות, מדוע החברה זקוקה להם על מנת לכתוב את עצמה במשהו אחר? מדוע לא תכתוב את עצמה ישירות, אם בסופו של דבר הארטיפקט הוא חסר משמעות? על ידי השימוש במדיום הארטיפקטים מַסווֹת השליטה וההדרה את עצמן בהעמידן פנים שהן כוחות טבעיים ואובייקטיביים: לפיכך משתמשת התיאוריה הביקורתית בטאוטולוגיה – מערכות יחסים חברתיות אינן אלא מערכות יחסים חברתיות – ולכך היא מוסיפה את תיאוריית הקונספירציה – החברה מסתתרת מאחורי הפֶטיש של הטכניקות.

אלא שהטכניקות אינן פֶטישים. הן בלתי צפויות. הן אינן אמצעי כי אם מתווכות, בעת ובעונה אחת אמצעי ומטרה; ולכן נודעת להן השפעה על המרקם החברתי. התיאוריה הביקורתית אינה מסוגלת להסביר מדוע נכנסים הארטיפקטים לזרם מערכות היחסים שלנו, מדוע אנו מגייסים ומחַברתים גורמים לא-אנושיים בהתמדה שכזאת. אין זה על מנת לשקף, לכתוב, או להסוות מערכות יחסים חברתיות, אלא כדי ליצור אותן מחדש באמצעות מקורות אנרגיה חדשים ולא צפויים. החברה אינה די יציבה על מנת לכתוב את עצמה בדבר כלשהו. להיפך: רוב המאפיינים של מה שאנו מכנים סדר חברתי – קנה המידה, א-סימטריה, עמידות, כוח, היררכייה, חלוקת התפקידים – אפילו אינם ניתנים להגדרה מבלי לגייס פעילים לא-אנושיים שעברו חיברות. כן, החברה עברה הבנייה, אבל לא הבנייה חברתית. רק הבַּבּוּן המקיאוולי, קוף האדם של קובריק, בונה את החברה שלו מבחינה חברתית. בני האדם הרחיבו במשך מיליוני שנים את מערכות היחסים שלהם לפעילים אחרים שעימם החליפו תכונות רבות, ואשר עימם הם יוצרים קולקטיבים.

אולם האם תיתכן סימטריה בין בני אנוש ללא-אנושיים? האם בני אנוש אינם תמיד הצד היוזם? התנגדות הגיונית זו אינה הגיונית כלל, מפני שבמרבית הפעילויות שלנו איננו מייחסים לבני אנוש תפקיד סיבתי. מדענים, למשל, אוהבים לטעון כי הם אינם מדברים – הטבע הוא המדבר (או, ליתר דיוק, כותב) באמצעות המדיום של המעבדה ומכשיריה. במילים אחרות, המציאות היא זו המשמיעה את קולה. אנו מוצאים אותה נקודה גם בתיאוריה הפוליטית (הריבון של הובס פועל, אבל העם הוא הכותב את התסריט) וגם בפרוזה (סופרים אוהבים לומר שהם כותבים מפני שהמוזה, או הדחף של דמויותיהם, הם המאלצים אותם לכתוב), ואילו היסטוריונים ומבקרים רבים פונים לכוח קולקטיבי אחר שהסופרים משמשים לו מדיום – החברה, או רוח הזמן (zeitgeist). אם נעיף מבט שני בכל פעילות שהיא, תישמט הקרקע מתחת לרעיון הפשוט, ההגיוני לכאורה, שבני אנוש מדברים ופועלים. כל פעילות מרמזת על עקרון הסימטריה שבין בני האנוש והלא-אנושיים, או לפחות מציעה מיתולוגיה סותרת, הכופרת במעמדם המיוחד של בני האנוש. אותו חוסר ודאות הוא המכניס אי סדר ובלבול לטכניקות, בהיותן פעולות אנושיות שסופן להיות פעולות של הלא-אנושי. האחריות לפעולה חייבת להיות משותפת, את הסימטריה יש להחזיר למקומה, ואת האנושיות צריך לתאר מחדש: לא כסיבה הטרנסצנדנטית היחידה, כי אם כמתווכת של התיווך.

בנקודה זו היה אמור להופיע מקרה בוחן מפורט, המתאר אחת מן הרשתות הסוציו-טכנולוגיות, אך הרבה מחקרים מסוג זה נכתבו כבר, ורובם כשלו בהעלאת התיאוריה החברתית החדשה שלהם על הפרק. מחקרים אלו נתפסו על ידי הקוראים כדוגמאות מתוך קטלוג "ההבנייה החברתית" של הטכנולוגיה. הקוראים הסבירו לעצמם את העדויות המובאות בהם בהתייחס לפרדיגמה הדואליסטית, שעליה אותם מחקרים עצמם נוטים לערער. נראה כי הדבֵקות העיקשת ב"הבנייה החברתית" ככלי הסברה נובעת מן הקושי בהתרת סבך המשמעויות השונות של מילת הקסם "סוציו-טכני". הדבר שעלינו לעשות, אם כן, הוא לקלף בזו אחר זו את שכבות המשמעות ולנסות להתוות את הגנאלוגיה של קשריהן. יתר על כן, אני עצמי כופר בפרדיגמה הדואליסטית זה שנים רבות; אבל זה כבר הבנתי שאף אחד אינו מוכן לזנוח את הדיכוטומיה השרירותית אך המועילה הזאת שבין חברה לטכנולוגיה, אם לא יינתן לה תחליף בדמות קטגוריות המציעות לפחות אותו כוח הבחנה כמו זה שממנו אנו רוצים להיפטר. אנו יכולים לזרוק לחלל העולם שוב ושוב את הביטוי "רשתות סוציו-טכניות" מבלי להתקדם מעבר לפרדיגמה הדואליסטית, שאותה אנו מבקשים להביס. כדי לצעוד קדימה עלי לשכנע אתכם שתוכלו להבחין בין פרטים קטנים בהרבה באמצעות שימוש בפרדיגמה החדשה שאני מציע, המטשטשת את ההבחנה בין שחקנים חברתיים לבין אובייקטים. על מנת לעשות זאת עלי להתחיל מן המשמעויות העכשוויות ביותר ולחזור לקדומות ביותר. כל משמעות יכולה להיות מוגדרת באופן כללי כסוציו-טכנית, אבל החידוש כאן הוא שבהמשך יהיה ביכולתי להעריך, במידה מסוימת של דיוק, איזה סוג של תכונות תוחלפנה או תומצאנה בכל רמת משמעות.

לצורך הסיפור הנוכחי שלי בודדתי אחת עשרה שכבות מובהקות. כמובן, איני מבקש לטעון כי יש להגדרות אלה, או לרצף שלהן, סבירות כלשהי. אני פשוט רוצה להראות שעריצותה של הדיכוטומיה בין בני אנוש והלא-אנושיים אינה בלתי נמנעת, מפני שבהחלט נוכל לתאר לעצמנו מיתוס אחר, שבו היא אינה ממלאת כל תפקיד. אם אצליח לפתוח מרחב מסוים לדמיון, לא נהיה תקועים לנצח עם החילופין המשמימים של בני אנוש בלא-אנושיים, ולהיפך. בוודאי נוכל לדמיין לעצמנו חלל שאותו אפשר לחקור באופן אמפירי, שבו נוכל לצפות בהחלפת התכונות מבלי שניאלץ להתחיל מהגדרות א-פריוריות של האנושיות.

אקולוגיה פוליטית (רמה 11)

הפרשנות האחת עשרה של ההצלבה (crossover) – החלפת התכונות זו בזו – בין בני אנוש לבין הלא-אנושיים היא הפשוטה ביותר להגדרה, מכיוון שהיא המילולית ביותר. עורכי דין, אקטיביסטים, אנשי איכות הסביבה, אנשי עסקים ופילוסופים פוליטיים מדברים בימים אלה בכובד ראש, בהקשר של המשבר האקולוגי הפוקד אותנו, על הענקת זכויות מסוג מסוים, ואפילו מעמד משפטי, ללא-אנושיים. לפני שנים לא רבות, כשחשבנו על השמים – המשמעות היתה חשיבה על חומר, או על טבע. כיום אנו נושאים את עינינו כלפי מעלה אל תסבוכת סוציו-פוליטית, הואיל והידלדלות שכבת האוזון מפגישה בין הפולמוס המדעי, המחלוקת הפוליטית הכלל עולמית בין צפון לדרום והשינויים האסטרטגיים העצומים שהתחוללו בתעשייה. הייצוג הפוליטי של הלא-אנושיים נראה כעת לא רק מתקבל על הדעת, אלא חיוני, בעוד שלפני זמן לא רב נראה הרעיון מגוחך, או אף מגונה. בעבר היינו לועגים לעמים הפרימיטיביים, שתיארו לעצמם כי שיבושים בחברה או זיהומים עלולים לאיים על הסדר הטבעי. כיום איננו צוחקים כבר צחוק כה מתגלגל: אנו עצמנו נמנעים מלהשתמש בתרסיסים מחשש שהשמים יפלו על ראשינו. בדומה לפרימיטיבים אנו מפחדים מן הזיהום שנגרם בגין רשלנותנו.

כמו בכל ההאצלות, בכל החילופין, גם כאן מתערבבים אלמנטים משני הצדדים, במקרה זה הפוליטי עם המדעי והטכנולוגי, והערבוב אינו ארגון אקראי מחדש. הטכנולוגיות לימדו אותנו כיצד לנהל מערכים עצומים של גורמים לא-אנושיים; ההיבריד הסוציו-טכני החדש ביותר משפיע על המערכת הפוליטית. הוא נותר לא-אנושי, אבל לא זו בלבד שאיבד את החומר והצביון האובייקטיביים שלואלא שרכש זכויות אזרח. יש לו, למשל, הזכות לא להיות משועבד. השכבה הראשונה של המשמעות – האחרונה ברצף הכרונולוגי – היא שכבת האקולוגיה הפוליטית, או, אם להשתמש במונח של מישל סֶר, "האמנה הטבעית".22 עלינו לנהל את הפלנטה שעליה אנו חיים ניהול מילולי, ולא סימבולי כבעבר. ולהגדיר את הפוליטיקה של הדברים.

טכנולוגיות (רמה 10)

במיתוס (או בפרגמטוגוניה [pragmatogony]) הנוכחי, הדיבור על הצלבה בין טכנולוגיה לפוליטיקה אינו מעיד על אמונה בהבחנה בין התחום החומרי לבין התחום החברתי. אני פשוט פורק מן השכבה האחת עשרה את מה שהצטבר בה כהגדרותיהן של החברה והטכניקה. כשאני יורד לשכבה העשירית, אני רואה שהגדרתנו את הטכנולוגיה מושתתת גם היא על הצלבה בין הגדרה קודמת של החברה לבין גרסה מסוימת של טיבו האפשרי של הלא-אנושי. כדי להמחיש את כוונתי: לפני זמן מה הציג מדען במכון על שם פסטר את עצמו במילים: "הי, אני הרַכָּז של כרומוזום השמרים מס' 11". ההיבריד שאת ידו לחצתי היה, בעת ובעונה אחת, אדם (הוא כינה עצמו "אני"), גוף תאגידי ("הרַכָּז"), ותופעת טבע (הגֶנוֹם, רצף ה-DNA, של השמרים). הפרדיגמה הדואליסטית לא תקֵל עלינו להבין את יצור הכלאיים הזה. אם נפריד את ההיבט החברתי שלו מן ה-DNA של השמרים, לא זו בלבד שנקלקל את הנתונים – אלא גם נחמיץ את ההזדמנות להבין כיצד מתוודע הארגון לגֶנום וכיצד נטבע אותו ארגון ברצף ה-DNA שלו בכונן הקשיח.

כאן אנו פוגשים שוב בהצלבה, אבל מסוג אחר וכזאת המתקדמת בכיוון שונה, אף על פי שאפשר גם לכנות אותה סוציו-טכנית. בדעתו של המדען שראיינתי לא היה עולה כלל להעניק לשמרים זכויות או אזרחות מכל סוג שהוא. הוא רואה בשמרים ישות חומרית ותו לא. ועם זאת, המעבדה התעשייתית שבה הוא עובד היא מקום שבו מניבות צורות חדשות של ארגון העבודה מאפיינים חדשים לחלוטין של הלא-אנושיים. האדם עושה שימוש בשמרים זה אלפי שנים, כמובן, בין השאר במבשלות הבירה של ימים עברו, אבל כעת הם עובדים למען רשת של 30 מעבדות באירופה, שבהן ממַפים את הגֶנוֹם שלהם, מאנישים ומחַברתים אותו כקוד, כסֵפר וכתוכנית פעולה, התואמים את דרכנו לקודד, לכַמת ולקרוא, תוך שהם משַמרים מעט מאוד מחומריותם. הם נטמעים בקולקטיב. באמצעות טכנולוגיה – המוגדרת כמיזוג של מדע, ארגון ותעשייה – מתרחבות צורות התיאום הנלמדות באמצעות "רשתות כוח" (ראו בהמשך) על מנת לכלול בתוכן ישויות מפורדות. הפעילים הלא-אנושיים זוכים כאן במתת הדיבור, פרימיטיבי ככל שיהיה, בבינה, בראיית הנולד ובשליטה עצמית, גם בקנה מידה גדול וגם בממדים אינטימיים. אנו חולקים את החברה-תיות שלנו עם הפעילים הלא-אנושים כמעט ללא אבחנה בינינו לביניהם. אף על פי שבמודל זה (המשמעות העשירית של הסוציו-טכניות) אין לאוטומטים שום זכויות, הם הרבה יותר מיישויות חומריות; הם ארגונים מורכבים.

רשתות כוח (רמה 9)

עם זאת, הארגונים אינם חברתיים בלבד, מפני שהם עצמם ניזונים מתשע הצלבות קודמות בין האנושיים לבין הלא-אנושיים. אלפרד צ'נדלר ותומס יוז התחקו, כל אחד בנפרד, אחר השפעתם ההדדית של הגורמים הטכניים והחברתיים על מה שמכנה צ'נדלר "התאגיד הגלובלי", ויוז מכנה "רשתות כוח".23 הביטוי "תסבוכת סוציו-טכנית" יתאים גם כאן, ואם נרצה נוכל להחליף את הפרדיגמה הדואליסטית ב"רשת נטולת תפרים" של הגורמים הטכניים והחברתיים, שאותה מפליא יוז לפרוש בפנינו. אך מטרתה של הגנאלוגיה הקטנה שלי היא גם לזהות, בתוך הרשת נטולת התפרים הזאת, כמה תכונות השאולות מן העולם החברתי על מנת לחַברֵת את הלא-אנושיים, ולהיפוכו של דבר לזהות כמה תכונות השאולות מן הלא-אנושיים על מנת לטַבעֵן (naturalize) את האנושי ולהרחיב את התחום החברתי. בכל שכבת משמעות, מה שמתרחש מתרחש כאילו רכשנו לנו, בזכות הקשר עם אחד הצדדים, תכונות אונטולוגיות שאותן העברנו לצד השני, שם הן מחוללות אפקטים חדשים, בלתי צפויים לחלוטין (תמונה מספר 7).

חמש שכבות משמעות עוקבות של הסוציו-טכני

אי אפשר להעלות על הדעת את הרחבת רשתות הכוח בתעשיית החשמל, בטלקומוניקציה, בתחבורה, ללא גיוס מסיבי של ישויות חומריות. ספרו של יוז הוא ספר חובה לסטודנטים במדעי הטכנולוגיה, מפני שהוא מראה כיצד הביאה המצאה טכנית (נורת החשמל) להקמתו (בידי אדיסון) של תאגיד בקנה מידה חסר תקדים, שהיקפו קשור ישירות בתכונותיהן הפיזיקליות של הרשתות החשמליות. אין זה אומר שיוז מדבר על תשתית המחוללת שינויים במבנה-על; ההיפך הוא הנכון: רשתות הכוח שלו הן היברידיות לחלוטין. על אף היותן יצורי כלאיים מסוג מוזר – הן מעניקות את תכונותיהן הלא אנושיות למה שהיו עד אז גופים תאגידיים חלשים, מקומיים ופזורים. ניהול מסות גדולות של אלקטרונים, לקוחות, תחנות כוח, חברות בת, מונים וחדרי שליחת מברקים לובש אופי פורמלי ואוניברסלי של חוקים מדעיים.

שכבת המשמעות התשיעית דומה לשכבה האחת עשרה שבה פתחנו, הואיל ובשתיהן נעשתה ההצלבה מפעילים לא-אנושיים לגופים תאגידיים (מה שיכול להתבצע עם אלקטרונים יכול להתבצע עם ציבור הבוחרים). אך האינטימיות של האנושי והלא-אנושי ניכרת פחות ברשתות הכוח בהשוואה לפוליטיקה האקולוגית. אדיסון, בֶּל ופורד גייסו לשירותם ישויות שנראו כמו חומר, שנדמו לא חברתיות, בעוד שהאקולוגיה הפוליטית קשורה בגורלם של הלא-אנושיים שעברו כבר חיברות, שהם כה קרובים אלינו עד שיש להגן עליהם באמצעות העלאת זכויותיהם המשפטיות על הכתב.

תעשייה (רמה 8)

אפילו פילוסופים וסוציולוגים של טכניקות נוטים לתאר לעצמם כי אין כל קושי להגדיר ישויות חומריות משום שהן אובייקטיביות ומורכבות – בדרך שאינה מעוררת בעיות מיוחדות – מכוחות, מיסודות, מאטומים. לעיתים קרובות אנו מאמינים כי רק החברתי, המרחב האנושי, הוא העורם קשיים על מפָרשיו, מפני שהוא היסטורי ומורכב. אבל כשאנו מדברים על חומרים אנו מתכוונים למעשה, כפי שאני מבקש להראות כאן, לחבילה של הצלבות קודמות בין אלמנטים חברתיים וטבעיים, ואותם מונחים שאנו רואים אותם כראשוניים ו"טהורים" הם למעשה מאוחרים ומעורבים. כבר ראינו כי בחומר מתחוללים שינויים רבי משמעות במעבר משכבה לשכבה – החומר בשכבה שכיניתי "אקולוגיה פוליטית" שונה מזה שבשכבות הנקראות "טכנולוגיה" ו"רשתות כוח". החומר רחוק מלהיות ראשוני, בלתי ניתן לשינוי ואַ-היסטורי; יש לו גנאלוגיה מורכבת.

הישגה יוצא הדופן של השכבה שאני מכנה בשם תעשייה הוא ביכולתה להחיל על החומר תכונה נוספת שאנו חושבים עליה כחברתית בלבד: היכולת להתייחס לאחרים שהם מבני סוגך. לא-אנושיים מחזיקים ביכולת זו בהיותם חלק ממכלול פעילים שאנו מכנים בשם "מכונה": אוטומט שניחן באוטונומיה כלשהי ונתון לשליטתם של חוקים סדירים, שאפשר למדוד אותם באמצעות מכשירים והליכים חשבונאיים. מבחינה היסטורית, נקודת המפנה הייתה המעבר מכלים שמחזיקים העובדים האנושיים בידיהם אל מערכי מכונות, שבהן הכלים מתייחסים זה לזה ויוצרים מערך עצום של יחסי עבודה וחומר – במפעלים שמרקס תיאר אותם כמדורי גהינום. הפרדוקס הוא שמצב זה של יחסים בין בני אנוש לבין הלא-אנושיים כונה "ניכור", דה-הומניזציה, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שחולשת אנוש עלובה ומנוצלת ניצבת בפני כוח אובייקטיבי רב עוצמה. אבל לקשור גורמים לא-אנושיים יחד במכלול של מכונות, הנשלטות בידי חוקים ומיוצגות על ידי מכשירים, משמעו להעניק להם מעין חיים חברתיים. אכן, הפרוייקט המודרניסטי מורכב מאותו היבריד משונה: לא-אנושי מומצא, הרחוק מרחק רב מחברה ופוליטיקה, ועם זאת הוא בונה את הגוף הפוליטי ביעילות רבה ביותר, שכן נדמה שהוא מנוכר לחלוטין לאנושיות.24 אותו חומר חסר צורה מפורסם, ששיבחו והיללו בני המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, הממתין לכוח ההמצאה של האדם – אך לא של האישה – שיעניק לו תבנית וצורה, הוא רק אחת מצורות החיברות של  הלא-אנושיים. הם עברו חיברות במידה כזאת שכעת יש להם יכולת ליצור מערך משל עצמם, אוטומט הבודק וסוקר, דוחף ומניע אוטומטים אחרים כאילו היה בעל אוטונומיה מלאה. "מכונת העל" ("megamachine", ראו בהמשך) הורחבה וכוללת כבר גם את הלא-אנושיים.

אנו מסוגלים להתעלם מן האיכות ההיברידית והמוזרה של החומר כפי שהוא מופיע ומיושם בתעשייה רק משום שלא ביצענו ניתוח אנתרופולוגי של עולמנו המודרני. אנו חושבים על החומר כמכניסטי, ושוכחים שהמכניזם הוא מחצית מההגדרה המודרנית של חברה. חברה של מכונות? כן, המשמעות השמינית של המונח סוציו-טכני, למרות שלכאורה היא מסמנת תעשייה לא בעייתית, השולטת בחומר באמצעות מכונות, היא התסבוכת הסוציו-טכנית המוזרה ביותר. חומר אינו דבר נתון, כי אם יליד ההיסטוריה הלא רחוקה.

מכונת העל (שכבה 7)

אולם מנין מגיעה התעשייה? היא אינה דבר נתון, והיא גם אינה "הגילוי הפתאומי שגילה הקפיטליזם את החוקים האובייקטיביים של החומר". עלינו לתאר לעצמנו את הגנאלוגיה שלה באמצעות משמעויותיו המוקדמות והראשוניות יותר של המונח "סוציו-טכני". לואיס ממפורד (Mumford) העלה את ההצעה שמכונת-העל – ארגון מספר גדול של בני אנוש באמצעות שרשרת פיקוד, תכנון מכוון והליכים חשבונאיים – מייצגת את השינוי האדיר שהיה צריך להתרחש לפני שהתאפשר פיתוחם של גלגלים וגלגלי שיניים.25 בנקודה מסוימת בהיסטוריה מתחילות פעולות הגומלין האנושיות להיות מתוּוכות באמצעות גוף פוליטי מרובד, גדול וחיצוני, העוקב, תוך הפעלת מגוון "טכניקות אינטלקטואליות" (כתיבה וספירה, בעיקרו של דבר), אחרי המוני תת-תוכניות פעולה המוכלות זו בתוך זו. מהחלפת אחדות מתת-התוכניות האלה – לא כולן – בלא-אנושיים, נולדים המכונות ובתי החרושת. על פי השקפה זו נכנסים הלא-אנושיים לארגון העומד כבר על תילו ומסגלים להם תפקיד שאותו מילאו במשך מאות שנים כל אותם משרתים אנושיים צייתניים, שגויסו למכונת-העל של האימפריה השלטת.

בשכבה שביעית זו החלה מסת הלא-אנושיים שנצברה בערים על ידי אקולוגיה מופנמת (internalized ecology) – מיד אגדיר את הביטוי – לתת את אותותיה בבניית האימפריה. ההיפותזה של ממפורד שנויה במחלוקת, לפחות בכל הקשור לדיון בהיסטוריה של הטכנולוגיה; אך זוהי היפותזה הגיונית להפליא בכל הקשור בגנאלוגיה שאני מביא כאן. לפני שאפשר יהיה להאציל סמכויות פעולה ללא-אנושיים, ולפני שאפשר יהיה לחבר לא-אנושיים זה לזה באוטומט, צריכה להתקיים האפשרות להכיל תת-תוכניות זו בתוך זו מבלי לאבד את היכולת לעקוב אחריהן. הניהול, היה ממפורד אומר, מקדים את הרחבת הטכניקות של החומר. ומה שתואם אף יותר את ההיגיון שביסוד הסיפור שאני מספר כאן: אפשר לומר שכאשר אנו לומדים משהו על אודות ניהול של בני אנוש, אנו מסיטים ידע זה אל הלא-אנושיים ומעניקים להם יותר ויותר תכונות ארגוניות. השכבות הזוגיות שתוארו עד כה אכן תואמות את הדפוס הזה: התעשייה מסיטה אל הלא-אנושיים את ניהול בני האדם כפי שהוא נלמד ממכונת-העל של האימפריה השלטת, ממש כפי שהטכנולוגיה מסיטה אל הלא-אנושיים את הניהול בקנה מידה גדול כפי שהוא נלמד באמצעות רשתות הכוח. בשכבות האי זוגיות מתרחש תהליך הפוך: מה שנלמד מן הלא-אנושיים משמש להגדרתם מחדש של בני האנוש.

אקולוגיה מופנמת (רמה 6)

בהקשר של שכבה מספר שבע נראית מכונת-העל כצורה טהורה ואפילו סופית, המורכבת אך ורק מיחסים חברתיים; אך כשאנו מגיעים לשכבה השישית ובוחנים את מה שבבסיס מכונת-העל, אנו מוצאים את הסטתן המופלאה ביותר של מערכות יחסים חברתיות אל הלא-אנושיים: עבודת האדמה וביות בעלי החיים. החיברות, החינוך מחדש וההגדרה מחדש של הצמחים ובעלי החיים הם כה אינטנסיביים, עד שהם מחוללים שינויים בצורה, בפונקציה ולעיתים קרובות גם בהרכב הגנטי – וזה הדבר שאליו אני מתכוון במונח "אקולוגיה מופנמת". כמו בשכבות הזוגיות שלנו, אי אפשר לתאר את הביות כפריצה פתאומית לתחום חומרי אובייקטיבי הקיים מעבר לחברתי. על מנת לגייס בעלי חיים, צמחים וחלבונים אל תוך הקולקטיב הגדל והולך, צריך להעניק להם תחילה את המאפיינים החברתיים הנחוצים לאינטגרציה שלהם. הסטה זו של מאפיינים מוליכה לכינון נוף מעשה ידי אדם (כפרים וערים), המשַנה לחלוטין את מה שעד אותו רגע היה משמעותם של חיים חברתיים וחומריים. בבואנו לתאר את שכבה 6 אנו יכולים כבר לדבר על חיים עירוניים, על אימפריות ועל ארגונים, אבל לא על חברה ו/מול הטכניקות – או על הייצוג הסימבולי ו/או התשתית. השינויים הבאים לידי ביטוי בשכבה זו הם כה עמוקים, עד שאנו עוברים את שערי ההיסטוריה ונכנסים אל מעמקי הפרה-היסטוריה, אל מעמקי המיתולוגיה.

חברה (שכבה 5)

מהי חברה, תחילתם של כל ההסברים החברתיים, הדבר הנתון הזה של מדעי החברה? אם הפרגמטוגוניה שלי היא סוגסטיבית (ואפילו במקצת), ברור שחברה אינה יכולה להיות חלק מאוצר המילים הסופי שלנו, מפני שהמושג עצמו היה צריך להיווצר, "לעבור הבנייה חברתית", כלשון הביטוי המוטעה. אך לפי הפרשנות הדורקהיימית החברה היא אכן סופית: היא קודמת לפעולה האנושית, נשארת זמן רב אחרי שחולף רושמה של כל פעולת גומלין שהיא, שולטת בחיינו – היא זו שבמסגרתה אנו נולדים, חיים ומתים. היא עוברת תהליך של החצנה והחפצה, היא אמיתית יותר מאיתנו, ולכן היא מקור כל הדתות והטקסטים המקודשים, שלדידו של דורקהיים אינם אלא חזרה, באמצעות פיגורציה ומיתוס, של כל מה שנעלה ונשגב ביחס לפעולות הגומלין האינדיבידואליות שלנו.

ועדיין החברה עצמה נבנית רק באמצעות פעולות גומלין יומיומיות כאלה. לא משַנה עד כמה חברה מסויימת היא מתקדמת, מובחנת וממושמעת, עדיין אנו מתקנים את המרקם החברתי שנפרם על פי השיטות והידע האימננטיים שלנו. דורקהיים אולי צדק, אבל כך גם גרפינקל (Garfinkel). אולי הפתרון, על פי עקרון-ההִתרבות של הגנאלוגיה שאני מביא כאן, הוא לאתר את הלא-אנושיים (העיקרון: חפש את הלא-אנושיים במקרים שבהם מופיע מאפיין חברתי בלתי מוסבר; התבונן במצב מערכות היחסים כאשר סוג חדש ולא מוסבר של אובייקט חודר לקולקטיב). מה שדורקהיים זיהה בטעות כאפקט של הסדר החברתי sui generis הוא פשוט אפקט נוכחותן של טכניקות רבות, המשפיעות על מערכות היחסים החברתיים שלנו. הטכניקות הן אלה שמהן למדנו מהי המשמעות של להתקיים ולהתרחב, לקבל על עצמך תפקיד ולשחרר פונקציה. על ידי הכללתם של כל אלה בתוך הגדרתה של החברה לימדנו את עצמנו להמחיש זאת, להציב את החברה במנותק מפעולות גומלין מזורזות. אפילו למדנו כיצד להעביר לחברה את המטלה של הקצאת תפקידים ופונקציות לנו עצמנו. במילים אחרות: החברה קיימת, אך לא עברה הבנייה חברתית. הלא-אנושיים מתרבים מתחת לשורה התחתונה של התיאוריה החברתית.

טכניקות (רמה 4)

בשלב הזה בגנאלוגיה המשוערת שאנו מביאים כאן איננו יכולים עדיין לדבר על בני אנוש שהם מודרניים מבחינה אנטומית, אלא רק על קדם-בני אנוש מבחינה חברתית. סוף סוף אנו יכולים להגדיר את הטכניקה במידה מסוימת של דיוק. טכניקות, אנו למדים מן הארכיאולוגים, הן תת-תוכניות פעולה רהוטות המתקיימות (בזמן) ומתרחבות (בחלל). הטכניקות אינן מעידות על החברה (אותו היבריד שהתפתח מאוחר יותר), כי אם על הארגון החברתי-למחצה המלכד את הלא-אנושיים. המעונות, המקומות והחומרים השונים. קשת וחץ, כידון, פטיש, פריטי לבוש – כל אלה מורכבים מחלקים ופיסות המצריכים חיבור מחדש ברצף של זמן ומקום המנותקים מסביבתם הטבעית. "טכניקה" היא מה שקורה לכלים ולפעילים הלא-אנושיים כאשר הם מעובדים באמצעות ארגון המחַלץ אותם, מצרף אותם מחדש ומחַברֵת אותם. אפילו הטכניקות הפשוטות ביותר הן סוציו-טכניות; אפילו ברמת המשמעות הפרימיטיבית אפשר לומר שצורות הארגון הן בלתי נפרדות ממחוות טכניות.

סיבוכים חברתיים (רמה 3)

אולם איזו צורה של ארגון יכולה להסביר את הצירופים המחודשים הללו? זכרו כי בשלב זה אין עדיין חברה, אין מסגרת עבודה כוללת, אין סַדרן של תפקידים ופונקציות, רק פעולות גומלין בין קדם-בני אנוש. שירלי סטרום ואני כינינו שכבה זו בשם "מורכבות חברתית")social complication) 26. כעת מסמנות כל מיני פעולות גומלין מורכבות את הלא-אנושיים שגוייסו למטרה זו, ומאפשרות לעקוב אחריהם. מדוע? הלא-אנושיים מסגלים להם סוגים שונים של משא ומתן חברתי. הם גמישים ועמידים בעת ובעונה אחת; אפשר לעצב אותם במהירות, ולאחר שעוצבו הם שורדים זמן רב יותר מפעולות הגומלין שהולידו אותם. פעולות הגומלין החברתיות הן מאוד בלתי יציבות וחולפות. ליתר דיוק, או שהן ניתנות לתמרוּן אבל חולפות, או שאם הן מקודדות – למשל בהרכב הגנטי שלהן – הן עמידות ביותר אבל קשה לתמרן אותן. על ידי שילוב הלא-אנושיים נפתרת הסתירה בין עמידוּת ויכולת תמרון. כעת אפשר לעקוב אחר פעולת הגומלין (או "לשים אותה בקופסה שחורה"), או לחבר מחדש מטלות מורכבות, לכלול תת-תוכניות זו בתוך זו. מה שבעלי חיים חברתיים מורכבים לא יכלו להשלים נעשה לאפשרי אצל קדם-בני אנוש – שהשתמשו בכלים לא על מנת להשיג אוכל, אלא כדי לתקן, להדגיש ולהגשים את המרחב החברתי ולעקוב אחריו. אף על פי שהמרחב החברתי מורכב אך ורק מפעולות גומלין, הוא נעשה גלוי, ומשיג – באמצעות גיוס הלא-אנושיים – כלים ומידה מסוימת של עמידות.

ערכת הכלים הבסיסית (רמה 2)

הכלים עצמם, יהא אשר יהא מקורם, הם העדים היחידים שיש לנו למאות אלפי שנים של קיום. ארכיאולוגים רבים יוצאים מן ההנחה שערכת הכלים הבסיסית (כפי שאני מכנה אותה) והטכניקות קשורים זה לזה ישירות על ידי התפתחותם של כלים לכלים מורכבים. אך אין מסלול ישיר המוליך מאבני צוֹר מעובדות לכורי אנרגיה גרעינית. כמו כן אין מסלול ישיר – בניגוד להנחתם של תיאורטיקנים חברתיים רבים – המוליך מסיבוכים חברתיים לחברה, למכונות-על, לרשתות. ואין מערך של היסטוריות מקבילות, היסטוריה של התשתית והיסטוריה של מבנה-העל, כי אם היסטוריה סוציו-טכנית אחת.

מהו, אם כן, כלי? הרחבת המיומנויות החברתיות ללא-אנושיים. קופים וקופי אדם מקיאווליים, כמו אלו שתוארו בתחילת חלק זה, אינם מחזיקים במשהו שהיינו מזהים כטכניקה, אבל הם יכולים לתכנן (כפי שהראה הנס קומר [Kummer]) כלים חברתיים באמצעות אסטרטגיות מורכבות של תמרוּן ושינוי הדדי.27 אם תעניקו לקדם-אנושיים במיתולוגיה שאני מביא כאן אותו סוד של מורכבות חברתית, תעניקו להם גם את היכולת ליצור כלים על ידי הסטת אותה יכולת ללא-אנושיים, על ידי התייחסות לאבן, נאמר, כפרטנר חברתי, שינויָהּ ואז הפעלתה על אבן שנייה. כליהם של הקדם-אנושים, בניגוד לאמצעים אד הוק של קופי אדם אחרים, מייצגים את הרחבת המיומנות שתורגלה בתחום פעולות הגומלין החברתיות.

מורכבות חברתית (רמה 1)

הגענו לבסוף לרמה של קליירבורן, ניבה וקרוק, קופי האדם המקיאווליים. כאן הם עוסקים בפעולות גומלין גרפינקליאניות על מנת לתקן סדר חברתי הנפגם ללא הרף. הם מתַמרנים זה את זה על מנת לשרוד בקבוצות; כל קבוצה של בני אותו מין נמצאת במצב של התערבות הדדית מתמדת. אנו קוראים למצב זה, לרמה זו, "מורכבות חברתית".28 אשאיר לספרות העשירה של חקר הפרימטים להוכיח כי מצב זה אינו בלתי-קשור בכלים ובטכניקות יותר מאשר כל אחד מן השלבים המאוחרים ממנו. במקום זאת אבקש לחשוב מחדש את הגנאלוגיה כולה, על ההיסטוריה הדיאלקטית לכאורה שאינה נשענת על תנועה דיאלקטית. יש לחזור ולומר כי הסתירה בין אובייקט לסובייקט אינה המנוע של עלילתה. גם אם התיאוריה הספקולטיבית שהתוויתי שגויה לחלוטין, היא מראה לפחות את האפשרות לדמיין גנאלוגיה חלופית במקום הפרדיגמה הדואליסטית. איננו לכודים לנצח בחילופים המשמימים בין אובייקטים או חומר לבין סובייקטים וסמלים. איננו מוגבלים להסברי "לא רק... אלא גם". מיתוס המוצא הקטן שלנו הופך את חוסר האפשרות של קיום ארטיפקט שאינו כולל יחסים חברתיים למתקבל על הדעת, והופך את חוסר האפשרות להגדיר מבנים חברתיים –  מבלי להסביר את התפקיד החשוב השמור בהם ללא-אנושיים –למתקבל על הדעת.

שנית, וחשוב יותר, הגנאלוגיה ממחישה כי תהא זו שגיאה לטעון, כפי שעושים רבים, כי ברגע שאנו זונחים את הדיכוטומיה בין חברה וטכניקות אנו עומדים בפני רשת ללא תפרים של גורמים שבהם הכול כלול בהכול. ההיפך הוא הנכון: תכונותיהם של בני אנוש ושל הלא-אנושיים אינן ניתנות להחלפה אקראית. לא זו בלבד שיש סדר בחילופי התכונות, אלא שבכל אחת מהשכבות שקילפתי מתפענחת משמעותו של המונח סוציו-טכני באמצעות חשיבה על החילופין: מה תורגל בתחום החברתי ויוצא חזרה אל הלא-אנושיים. גם ללא-אנושיים יש היסטוריה. הם אינם אובייקטים או מגבלות חומריים. סוציו-טכני1 הוא שונה מסוציו-טכני 6 – או 8 או 11. על ידי הוספת הסִפרה בכתב תחתי אנו יכולים לאמוד את משמעויותיו של מושג שעד עכשיו היה מבולבל ללא תקנה. במקום הדיכוטומיה האנכית הגדולה בין חברה לטכניקות קיים מגוון אפשרי (וכעת זמין, למעשה) של הבחנות אופקיות בין משמעויות שונות מאוד של ההיברידים הסוציו-טכניים. אנו יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלֵמה – להיות מוניסטים וגם לבצע הבחנות.

מיתולוגיה חלופית לפרדיגמה הדואליסטית

בכך איני מבקש לטעון כי הדואליזם הישן, הפרדיגמה הקודמת, הייתה משוללת תוקף לחלוטין. אמנם עלינו להחליף בין מצבים של מערכות יחסים חברתיות ומצבים של מערכות יחסים של הלא-אנושיים, אך אין הדבר זהה להחלפת אנושיות באובייקטיביות. הטעות של הפרדיגמה הדואליסטית הייתה הגדרת האנושיות שאימצה לה. אפילו צורת בני האנוש, גופנו, מורכבת ממספר גדול של משאים ומתנים וארטיפקטים סוציו-טכניים. לחשוב על האנושיות ועל הטכנולוגיה כעל קטבים הפוכים, משמעו לוותר על האנושיות: אנו הננו חיות סוציו-טכניות, וכל פעולת גומלין אנושית היא סוציו-טכנית. אנו לעולם איננו מוגבלים לקשרים חברתיים. אנו אף פעם איננו עומדים בפני אובייקטים. דיאגרמה סופית זו (תמונה מס' 8) ממקמת מחדש את האנושיות במקום שאליו אנו שייכים – בהצלבה, בעמודה המרכזית, באפשרות של תיווך בין מתווכים.

בכל אחת מאחת עשרה השכבות שאחריהן התחקיתי שזור מספר הולך ורב של בני אדם במספר הולך ורב של גורמים לא-אנושיים, עד לנקודה שבה כיום עסוק העולם כולו ביצירת פוליטיקה, חוק, ובקרוב, אני משער, מוסריות. האשליה של המודרניות היא האמונה כי ככל שאנו צומחים, כן יגדל המרחק בין האובייקטיביות לבין הסובייקטיביות, ועל ידי כך ייווצר עתיד השונה באורח קיצוני מן העבר שלנו. לאחר שינוי הפרדיגמה של תפיסת המדע והטכנולוגיה אנו יודעים כעת כי לעולם לא יהיה כדבר הזה. ואכן, מעולם לא היה כדבר הזה. אובייקטיביות וסובייקטיביות אינן ניגודים; הן צומחות יחד, והן צומחות יחד באופן בלתי הפיך. האתגר העומד בפני הפילוסופיה, התיאוריה החברתית והמוסר שלנו הוא להמציא מוסדות פוליטיים היכולים להכיל כל כך הרבה היסטוריה, את התנועה המסתחררת העצומה הזאת, את הגורל הזה... לפחות אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכן כי אם אנו מבקשים לעמוד באתגר הזה בהצלחה, לא נוכל לעשות זאת אם נחשוב על ארטיפקטים כעל דברים. מגיע להם יותר מזה. מגיע להם לקבל בית בתרבות האינטלקטואלית שלנו כשחקנים חברתיים מן המניין.

האם הם מתווכים את פעולותינו?

לא, הם אנחנו. 

 

 

תרגום מאנגלית: מאיה שמעוני

 

המחבר מבקש להודות לאוניברסיטת קורנל, ובמיוחד לשילה ג'סנוף וטרבור פינץ', על ההזדמנות להביא גרסה מוקדמת של חומרים אלו בהרצאות ע"ש מסנג'ר (Messenger Lectures), אפריל 1993. הרעיונות שאני מפתח כאן הם חלק מפרוייקט מתמשך עם שירלי סטרום (Strum) על הקשר בין חקר קופי האדם (primatology), הטכנולוגיה והתיאוריה החברתית.

 

• 1. אשר לסיפור המיתוס של דדלוס, אני מתבסס על ספרהּ המצויין של .Françoise Frontisi-Ducroux (1975) Dédale: Mythologie de l'artisan en Grèce ancienne. Paris: Maspéro-La Découverte
• 2. Martin Heidegger (1977) The Question Concerning Technology and Other Essays, trans. William Lovitt. New York: Harper Torch Books.
• 3. במיוחד, Bruno Latour (1987). Science in Action: How to Follow Scientists and Engineers Through Society. Cambridge: Harvard University Press. השימוש שלי במונח תרגום נלקח ממישל סֶר (Serres) דרך השימוש הסוציולוגי שעושה בו מישל קלון (Callon) (1986): Some Elements of a Sociology of Translation: Domestication of the Scallops and the Fishermen of St. Brieuc Bay. Power, Action, and Belief: a New Sociology of Knowledge? ed. John Law. London: Routledge & Kegan Paul, 196-229.
  * במקור משתמש לאטור במונח nonhumans, כלומר הלא-אנושיים, להבדיל מ-humans, בני אנוש (הערת המתרגמת).
• 4. ראו את ההגדרה ב: A. J. Greimas and J. Courtès, eds. (1982), Semiotics and Language: An Analytical Dictionary. Bloomington: Indiana University Press.
• 5. עמדה זו עוררה דיון סוער על ההבדל בין סוכן, שחקן ופעיל. ראו:Harry Collins and Steven Yearley (1992), Epistemological Chicken. Science as Practice and Culture, ed. Andrew Pickering. Chicago: University of Chicago Press, 301-26, והתגובה באותו ספר: Michel Callon and Bruno Latour. Don't Throw the Baby Out with the Bath School! A Reply to Collins and Yearly, 343-68.
• 6. ראו לדוגמה: Benjamin B. Beck (1980). Animal Tool Behavior: The Use and Manufacture of Tools. New York : Garland.
• 7. André Leroi-Gourhan (1993). Gesture and Speech. Cambridge, Massachusetts & London: MIT Press, English tr. of Le geste et la parole (1964-65), Paris: Albin Michel.
• 8. Heidegger. Question Concerning Technology, 32.
• 9. לדוגמאות מורחבות, ראו:Bruno Latour (1992). Where Are the Missing Masses? Sociology of a Few Mundane Artefacts. Shaping Technology – Building Society: Studies in Sociotechnical Change. ed. Wiebe Bijker and Johan Law. Cambridge: MIT Press, 225-59, ולאחרונהBruno Latour ( 1993). La clef de Berlin et autres leçons d'un amateur de sciences. Paris: La Découverte.
• 10. ראו: A. J. Greimas and J. Courtès. Semiotics and Language. על הסטה ראו גם: Thomas Pavel (1986). Fictional Worlds. Cambridge: Harvard University Press.
• 11. אחרי מרקס, כמובן. ראו בעיקר את טיעונו הקלאסי שלLangdon Winner (1980). Do Artefacts Have Politics? Daedalus 109: 121-36.
• 12. Bruno Latour (1993), We Have Never Been Modern, trans. Catherine Porter. Cambridge: Harvard University Press.
• 13. למעשה מדובר כאן בשני מזרקים, ששניהם מכויילים מבפנים ומצוידים במגופה, שבאמצעותה אפשר ליצור ריק ולמלא את חלל המזרק בכמות מסוימת של נוזל, ואחר כך לרוקן אותה לתוך כלי אחר. (הערת המערכת).
• 14. סטיבן וו. אליסון (Allison), ביולוג מולקולרי מאוניברסיטת קורנל, אמר לי כי היא דורשת למעשה די הרבה מיומנויות חדשות ללחיצת השסתום ולשחרורו. ההבדל האמיתי לדידו הוא הדיוק המושג באמצעות הפיפטה החדשה, הגבוה בסדר-גודל אחד מזה המושג בפיפטה של פסטר.
• 15. עם זאת, במחקרו הקלאסי של דורקהיים:Emile Durkheim (1893). The Division of Labor in Society, trans. W. D. Halls. New York: Free Press, לא נזכרים כלל "טכניקות" ו"ארטיפקטים".
  * ובעברית "אישיות משפטית מלאכותית" (הערת המתרגמת).
• 16. ראו לדוגמה Donald A. MacKenzie (1990). Inventing Accuracy: An Historical Sociology of Nuclear Missile Guidance Systems. Cambridge: MIT Press; Bijker and Law, eds. Shaping Technology-Building Society; Wiebe E. Bijker, Thomas P. Hughes, and Trevor Pinch, eds. (1987). The Social Construction of Technological Systems: New Directions in the Sociology of History and History of Technology. Cambridge: MIT Press.
• 17. ראו Latour. La clef de Berlin
• 18. לדוגמה עדכנית, ראו Pierre Lemonnier, ed. (1993). Technological Choices: Transformation in Material Cultures since the Neolithic. London: Routledge.
• 19. על דוגמה זו ראו Bruno Latour (1992). Aramis, ou l'amour des techniques. Paris: La Découverte, Harvard University Press, trans. Catherine Porter.  לתיאור קצר יותר, ראו Bruno Latour. Ethnography of a 'High-Tech' Case: About Aramis, Lemonnier, Technological Choices, 372-98.
  * כתב העת שבו פורסם מאמר זה במקור (הערת המתרגמת).
• 20. גרסה מוקדמת יותר של חלק זה פורסמה במהדורה מיוחדת של American Behavioral Scientist, 37 (1994): 791-808, בשם"Pragmatogonies… A Mythical Account of How Humans and Non-Humans Swap Properties". 
• 21. הפסקאות שלעיל על התנהגות הבבונים מבוססת על שיחה שניהלתי עם שירלי סטרום ב-1994. ראו גם ספרה Almost Human: A Journey into the World of Baboons (1987) New York: Random House; and Bruno Latour and Shirley Strum. (1986). Human Social Origins: Please Tell Us Another Origin Story!, Journal of Biological and Social Structures 9: 169-87; Shirley Strum and Bruno Latour (1987). The Meaning of Social: From Baboons to Humans. Information sur les sciences socials/Social Science Information 26: 783-802. החלק של מאמר זה שכותרתו היא "גנאולוגיה" הוא המשך של עבודתנו המשותפת. ראו גם Bijker and Law, Shaping Technology – Building Soceity; Latour, We Have Never Been Modern; MacKenzie, Inventing Accuracy; Lemonnier, Technological Choices.
• 22. Michel Serres (1990). Le contrat naturel. Paris: Bourin; Michel Serres (1992). Eclaircissements: Cinq entretiens avec Bruno Latour. Paris; Bourin.
• 23. Alfred D. Chanfler (1990). Scale and Scope: The Dynamics of Industrial Capitalism. Harvard Univeristy Press; Thomas P. Hughes (1983), Networks of Power, Electric Supply Systems in the US, England and Germany, 1880-1930. Baltimore: Johns Hopkins University Press.
• 24. Latour, We Have Never Been Modern.
• 25. Lewis Mumford (1966). The Myth of the Machine: Technics and Human Development. New York: Harcourt, Brace & World.
• 26. Strum and Latour. The Meaning of Social.
• 27. Hans Kummer (1993). Vies de singes: Moeurs et structures sociales des babouins hamadryas. Paris: Odile Jacob.
• 28. Strum and Latour. The Meaning of Social.