צליל של זכוכית נשברת, חלק 1: ספונטניות ותודעה בתיאוריה המהפכנית

לפקח ולהעניש

"אני מצייר כך מכיוון שאינני יכול להצטרף ליורים בסנטו דומינגו".
ריקרדו קריירה1

היחסים בין אסתטיקה לפוליטיקה ובין ביטוי פרטי לציבורי עוברים שחיקה לצד גיבוש מחדש בתקופות של דיכוי פוליטי. במקרה של Acción del Encierro של קרנבלה נתפס המאבק בכליאה הפיזית כתוצאה ישירה של המאבק בדיכוי פוליטי. אף אחד מן המשתתפים באירוע לא היה מוכן או מסוגל לשבור את הזכוכית מתוך הגלריה הנעולה. תחת זאת הם נזקקו לסיועו של עובר אורח אוהד, שראה את הבעת המצוקה על פניהם והצליח לפרוץ את הזכוכית כדי לשחררם. בנקודה זו, כפי שגילה סריידו במהלך הראיון שערך עם קרנבלה, אחד מידידיה של האמנית, שנשאר בקהל על מנת לעקוב אחר תגובותיו, תקף במטרייתו את עובר האורח בעל הכוונות הטובות. מסתבר שעשה זאת מתוך זעם על כך ש"השומרוני הטוב" קטע את המיצג לפני שהאנשים בקהל הגיעו לדרגת הייאוש שנדרשה כדי לדחוף אותם לפעולה.4 כתוצאה מההמולה שפרצה הגיעה תוך זמן קצר המשטרה וסגרה את הגלריה.

גרסיאלה קרנבלה (Carnevale Graciela), 1968, פעולת כליאה (Acción del Encierro), מיצג, רוסריו, ארגנטינה 

מ"עמוד ונדום" עד ל"מניפסט הפוטוריסטי", ומגוסטב מצגר (Metzger) עד למעבדות של חקר ההישרדות, תופס ההרס היצירתי מקום של כבוד בהיסטוריה של המודרניזם. פעולה זו מתבצעת לרוב על ידי האמן עצמו למען הצופה, העשוי לשאוב ממנה השראה ולחקות או להעתיק אותה בזמן כלשהו בעתיד. במקרה של קרנבלה נסוגה האמנית מן הסצנה היצירתית, בתקווה שהקהל עצמו ינקוט פעולה ויהרוס את חלון הזכוכית המשוריינת של הגלריה. איזו משמעות הייתה למחווה זו, במקום זה ובתקופה זו? ואיזה סוג של סיכון היה טמון בעידוד הארגנטינאים "לפרוץ החוצה" מכלאם ברגע היסטורי שבו גם ביטוי סמלי של התנגדות ציבורית עשוי היה לגרור מאסר, כליאה ואפילו היעלמות? המחווה המכרעת בעבודה של קרנבלה אינה ההבטחה הלא ממומשת לפעולה אוטונומית קולקטיבית, אלא נסיגתה של האמנית מסצנת הטרנסגרסיה שקיוותה לחולל מבלי לקחת בה חלק. במקום שהאמנית תשמש לצופה תחליף (סרוגייט) מתוך עיסוקו בפעולות שונות של הרס סימבולי, יפעל הצופה כתחליף בחזון ההתנגדות של האמנית עצמה.

כיצד אנו מבינים את הכוריאוגרפיה שבבסיס פרויקט זה, את המיזנסצנה של הפעולה האמנותית? ראשית, ישנה האמנית הממציאה מתקן שאותו יאכלס הצופה – שבמקרה הנוכחי מבוסס על מודל של פסיכולוגיה אנושית שבו כליאה בתנאי לחץ נתפסת כמניבה תגובה תואמת (הצופה רוכש מוּדעוּת לגבי יכולתו או יכולתה לנקוט פעולה משחררת). ואז קיים אתר התערוכה עצמו, שהוכן מבעוד מועד על ידי האמנית. ולבסוף קיים הצופה, הנתון בתוך המתקן שבו נמצאת העבודה. הצופים מגיעים רק על מנת להיות מופעלים על ידי "כפתורי ההפעלה" והמנגנונים שבחלל התערוכה (החלונות שנאטמו, הדלת הנעולה, התקהלותם-שהופרעה של גופים מוכרים ובלתי מוכרים, הבלבול והתסכול שבכליאה). למרות מחוייבותה של קרנבלה ל"אלימות לדוגמה", אי אפשר לצמצם את משמעותה של יצירה זו לתרגיל פשוט בהתנָיָה אוֹפֶּרַנטית. האם הקהלים בבואנוס איירס של אותה תקופה, ימיו הראשונים של משטר אונגאנייה, היו זקוקים לחוויה שהציעה עבודת הכליאה של קרנבלה כדי לזכות בהבנת טיבו של הדיכוי שסבלו מידי המשטרה הפדרלית? או האם כשלונם של האנשים בקהל להשתחרר מיד בעצמם מהווה המחשה של חוסר התקווה של מצבם הפוליטי הנרחב יותר? וכיצד עלינו לפרש את תגובתו של עובר האורח ש"הציל" את מבקרי הגלריה הלכודים, ושהמניע לפעולתו לא היה חוויה תרפויטית של סבל, כי אם הזדהות אמפתית?

גרסיאלה קרנבלה (Carnevale Graciela), 1968, פעולת כליאה (Acción del Encierro), מיצג, רוסריו, ארגנטינה 

העבודה של קרנבלה ממחישה כמה מן התמות המרכזיות של אמנות האוונגרד בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. היא מבטאת כמובן את התנועה לעבר פעולה, מיצג ואירוע שהייתה מרכיב מרכזי בתקופה זו, וגם את האמונה שתובנה נולדת בעקבות רגע יחיד של משבר. בה בעת, Encierro מאמצת גישה ביהביוריסטית ביחס לצופה, שנכנסת לגלריה כמשתפת פעולה פסיבית עם השלטונות, רק כדי להתעורר ולזכות בהכרה מזככת ביכולתה להתנגד ולנקוט פעולה עצמאית. חלל הגלריה – עצם ההפרדה בין האמנות לבין העולם שבחוץ – הופך למגבלה מכשילה. על מנת להפעיל את הצופה יש לנפץ הפרדה זו, פשוטו כמשמעו. ביצירה של קרנבלה תחוש הצוֹפָה על בשרה את הדיכוי וההגבלה שבמשטר סמכותני.5 בכך חולקת יצירתה הרבה מן המשותף עם השיח הפוליטי המהפכני, שבו מבקשת מפלגת חיל-החלוץ להקצין ולהעצים את חוסר השוויון ולעודד דיכוי ממשלתי, על מנת לעורר את מעמד הפועלים מרבצו ולזרז התקוממות שאלמלא כן הייתה ממשיכה להשתהות. מודל המוּדעות בכל אחד מהמקרים דומה, ומרמז על רצף עמוק יותר בין אמנות האוונגרד והפוליטיקה המהפכנית בתקופה המודרנית.

מדע בורגני

אמרנו, שאף לא יכלה להיות לפועלים הכרה סוציאל-דימוקראטית. זו יכלה להיות מובאת רק מן החוץ. תולדות כל הארצות מעידות שבכוחות עצמו בלבד יכול היה מעמד הפועלים להגיע רק לידי הכרה טרייד-יוניוניסטית... תורת הסוציאליזם צמחה מתוך אותן התיאוריות הכלכליות, ההיסטוריות, הפילוסופיות, שעובדו בידי הנציגים המשכילים של מעמדות-הרכוש, בידי האינטליגנציה.
ולדימיר לנין

לעיתים קרובות עולה הטענה שההמון העובד אינו מסוגל להשיג מהפכה למען עצמו, באופן חופשי. תזה זו קרובה במיוחד לליבם של "הקומוניסטים" כיוון שהיא מאפשרת להם לזמן מצב "אובייקטיבי" שבהכרח יוביל לדיכוי של "האנרכיסטים האוטופיים הזדוניים"... אולם תזה זו משוללת כל צידוק. שימציאו הוכחה לחוסר יכולת לכאורה זה של ההמון! נוכל לסרוק את ההיסטוריה מבלי למצוא דוגמה אחת שבה באמת התאפשר להמון לפעול באופן חופשי...
ווֹלין6

בספרו המהפכה הלא נודעת מתח האנרכיסט הרוסי וולין (Voline) ביקורת משכנעת על המסורת הלניניסטית בדבר מפלגת חיל-החלוץ. לדידו של לנין תתרחש מהפכה משמעותית רק כאשר תגויסנה האנרגיות האימפולסיביות של הפרולטריון ותכוּונה על ידי האינטליגנציה האסטרטגית של מפלגת האוונגרד בהנהגת מהפכנים מקצועיים. כפי שהוא כותב במה לעשות?: "[...] המלחמה הסטיכית של הפרולטריון לא תיעשה 'מלחמה מעמדית' אמיתית שלו, כל זמן שמלחמה זו לא תכוון על ידי ארגון חזק של מהפכנים". כאן ההמון הוא עקרון גופני פעיל, מעין סוכנות טהורה המעוגנת במיידיות החומרית של העבודה, אבל משוללת יכולת לחשיבה מופשטת או לתכנון לטווח ארוך. למהפכן המקצועי, לעומת זאת, אין הפוטנציה הפיזית הקולקטיבית של ההמון, אבל יש לו יכולת חשיבה אסטרטגית שבלעדיה יגששו ההמונים כסומים באפֵלה, כמו גוף חסר ראש. במסגרת חלוקת עבודה זו המשימה המוטלת על המהפכן היא "לגלות" להמונים את המציאות של דיכויים כדי להוביל אותם מתודעה ספונטנית ומקומית (שבה הם מתעניינים רק בנסיבותיהם המיידיות ובצורות התנגדות המיועדות להשיג מטרות לטווח קצר) לחזון שיטתי וגלובלי של מהפכה המסוגלת להרוס את המנגנון של השיטה הקפיטליסטית כולה.7 "אין די בכך שנבאר את הדיכוי הפוליטי של הפועלים", כותב לנין. "מן הנחוץ לעורר תעמולה לרגל כל גילוי מוחשי של אותו דיכוי". יש להביא לתודעת הפועלים את קשרי הגומלין המתקיימים בין החוויה האינדיבידואלית שלהם לפסיפס לאומי ובינלאומי של פרקטיקות ויסודות קהילתיים של דיכוי.

אל ליסיצקי (Lissitsky El), 1920, דוכן דרשה ללנין (Lenin Tribune)

בעוד שהמהפכן המקצועי חייב ללמוד ממאבקיו של הפרולטריון, ההיגיון שבבסיס מפלגת חיל-החלוץ הוא זה של תודעה מתקדמת, המגלה לאוכלוסיות העשוקות את טיבו של ניצולן ומכוונת את פעולותיהן. כפי שמציין לנין,

תפקידנו הוא, שבלב האנשים, שאינם מרוצים רק בסדרים האוניברסיטאיים או רק בסדרים בהנהגת שלטון הכפר וכדומה, יתעורר הרעיון על אי-כושרו של המשטר הפוליטי כולו. אנו צריכים ליטול עלינו את התפקיד לארגן בהדרכת המפלגה שלנו מלחמה פוליטית מקפת כזו, שכל החוגים האופוזיציוניים מכל המינים יוכלו להחיש לה עזרה...8

למרות סדרת התקוממויות מהפכניות באירופה באמצע המאה התשע-עשרה גילו גורמים רבים בקרב מעמד הפועלים אדישות מתסכלת למשימתם ההיסטורית. כישלון זה, אדישות זו, הם שתבעו את התערבותו של כוח "שיובא אליהם מן החוץ": השיח הרוֹוֵח של הקומוניזם שנוצר על ידי פלג מנוכר של אינטלקטואלים בורגניים.

על הפעיל הפוליטי מוטל לעורר את מעמד הפועלים, ההמון או המעמד הפגיע (פרקריאט) למשימתם המהפכנית על ידי חשיפת הסתירות הסמויות בכוח הקפיטליסטי ושורשיו השיטתיים של מה שיכול להצטייר כגילויים של עוולות אינדיבידואליות או אפי-פנומנליות ותו לא, או על ידי פעילות שמטרתה להקצין את הסבל או הקונפליקט או להתגרות בשלטונות כדי לדחוף אותם לתגובה אלימה, שתקצין עוד יותר את עמדתם של בני מעמד הפועלים שיסבלו ממנה. מדברים אלה עולה הבחנה מרכזית בתיאוריה המהפכנית: לא זו בלבד שבני מעמד הפועלים אינם מוּדעים לסבלם שלהם (או שאינם מבינים כשורה את משמעותו), אלא שסבלם, בצורתו הנוכחית, עדיין אינו מספיק על מנת לאלצם לפעול באופן המהפכני האמיתי. נוכל לטעון, כפי שאומר לנין, שהם עדיין אינם יודעים מה לעשות עם תודעה זו, אילו לקחים להפיק ממנה (לדידו של לנין, זוהי המשימה המוטלת על מנהיג חיל-החלוץ). ולכן על מנהיג האוונגרד להעצים או להקצין את סבלותיהם באמצעות התגרות במעמד השליט, להעמיד מעגל הסלמה של תקיפה ותגובת-נגד אלימה, שישַנה את תודעת מעמד הפועלים (ויאחד אותו על ידי יצירת אויב מעמדי אופייני ומובחן). גם אם פעולות והתגרויות אלה עשויות להגביר את סבלו של מעמד הפועלים כאן ועכשיו, סבל זה מוצדק – מכיוון שבסופו של דבר הוא יוביל לשחרור מוחלט. פעולות התגמול של המדינה הופכות לכור המַצרֵף שבו תחושל תודעתו החדשה.

בלב הרעיון של מפלגת האוונגרד עומדות שאלות של סוכנות ואוטונומיה (המרמזות על מערכת מתחים רחבה יותר הקושרת בין האסתטי לפוליטי במסגרת המודרניות). מצד אחד ניצב הפרולטריון, ישות נבדלת והומוגנית יחסית ובעלת גבולות מוגדרים, שאפשר לגייסהּ, לחנכהּ ולהובילהּ למצב מודע. מן העבר השני ניצב המהפכן המקצועי, מעין יזם קוגנטיבי הבא מקרב המעמד המדכא, אך יכולתו לחשיבה עצמית על אודות תנאי דיכוי זה הובילה ליצירת מערכת הויריסטית הנעתית (motivational heuristic system) (מרקסיזם), "הפותחת בפניו את נקודות המבט הרחבות ביותר ואשר [...] מעמידה לשירותו את הכוח העצום של מיליונים רבים של פועלים המתעוררים למאבק 'באופן סטיכי'" (Lenin [1902] 1981, p.31). ההבדל המרכזי בין הפרולטריון (הקולקטיבי) והמהפכן (האינדיבידואל) הוא היכולת להגיע ל"תודעה", שלנין מזהה אותה עם הבנה גלובלית ואסטרטגית של השיטה הקפיטליסטית כמכלול. לתובנה זו אפשר להגיע רק באמצעות עיסוק אינטלקטואלי ותיאורטי מתמשך, המוליך להבנה "מדעית" של הכלכלה הפוליטית. גם אם אפשר לגייס אלמנטים מתקדמים מסויימים מקרב הפרולטריון אל שורות המהפכנים המקצועיים בזכות יוזמתם ותבונתם, "המדע" של הסוציאליזם נותר חידוש בורגני בלעדי. לנין מאמץ את הנוסחה שמציע קרל קאוטסקי (Kautsky):

ההכרה הסוציאליסטית בת זמננו יכולה להתהוות רק על יסוד ידיעה מדעית עמוקה. אכן, המדע הכלכלי בזמננו הוא תנאי לייצור סוציאליסטי באותה מידה ממש, נאמר, כמו הטכניקה בזמננו, אולם הפרולטריון ככל שירצה אין ביכולתו ליצור לא את זה ולא את זה. שניהם, גם המדע הכלכלי, גם הטכניקה – צומחים מתוך התהליך החברתי שבזמננו. אך נושא המדע הוא לא הפרוליטריון, אלא האינטילגנציה הבורגנית: הרי במוחותיהם של חברים בודדים בני חוג זה נולד גם הסוציאליזם שבזמננו, והם שמסרו אותו לפרוליטארים מצטיינים בהתפתחותם השכלית, המכניסים אותו אחר-כך לתוך מלחמת-המעמדות של הפרוליטריון, במקום שהתנאים מרשים זאת. ובכך, ההכרה הסוציאלית היא דבר שהוכנס מבחוץ (Von Aussen Hineingetragenes) לתוך מלחמת המעמדות של הפרולטריון. כך, התודעה הסוציאליסטית היא משהו שמיובא אל מלחמת-המעמדות של הפרוליטריון, ולא דבר-מה סטיכי שנתחולל מתוכה (Lenin [1902] 1981, p. 42-43).  

לדידו של קאוטסקי, הידע המדעי חיוני על מנת "להחדיר לתוך הפרולטריון את הכרת מצבו והכרת יעודו. ולא היה בזה צורך, אילו היתה הכרה זו נובעת מאליה מתוך מלחמת המעמדות". רוחה של מפלגת חיל-החלוץ, ממשיך קאוטסקי, "לא רק מרחפת מעל התנועה הסטיכית, אלא גם מרוממת תנועה זו לרמה של הפרוגרמה שלה". כאן אנו מוצאים שוב את הנוסחה של הפרולטריון כאורגניזם עצמאי, משולל יכולת לשיפור עצמי ותלוי בהשפעה החיצונית לשם צמיחתו או שחרורו.

מה לעשות? הוא טיעון רחב יריעה נגד העקרון של "ביקורת חופשית" שקידם בזמנו הפלג "רַבּוֹצֶ'יֶה דיאֶלו" ("מטרת הפועלים"), שביקש לתת מקום לריבוי טקטיקות בתוך מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית.9 מונחי המפתח בדיון זה היו "ספונטניוּת"* ו"תודעה". מן הספונטניות, שלנין כורך אותה עם הזרמים האנרכיסטיים והרפורמיסטיים של השמאל הרוסי, משתמע שעל מנהיגים מהפכניים לאפשר לפעולותיו הטקטיות המשתנות של הפרולטריון במאבקו המתפתח במדינה הרוסית להשפיע על התכנון האסטרטגי שלהם.10 זוהי טעות ה"ארגון-כתהליך" שלנין יגנה בהמשך אצל המֶנשֶביקים.11 משתמע ממנה שתובנה משמעותית מופקת באמצעות החוויה של ההתנגדות הפוליטית עצמה, ולא מגיעה "מן החוץ".

מרד מלחי קרונשטט (Kronstadt Rebellion), 1921

אמונה זו הייתה דבר תועבה בעיני לנין, שבעיניו הדרך הפוליטית הנכונה – וה"תודעה" האמיתית – הייתה צריכה להיקבע אפריורית באמצעות עקרונות "מדעיים", שידריכו בתורם את פעולותיו של הפרולטריון. לדידו של לנין מרמזת אמונה זו על נכונות ליצור ברית טקטית עם מוסדות רפורמיסטיים, ולפיכך על נסיגה הססנית מן המיליטנטיות, המשמעות והנחישות הנחוצות למהפכה אותנטית. במה לעשות? חוזר לנין ומתרה מפני הסכנה שמציבה "מגמה זו" לסוציאליזם הדמוקרטי הרוסי, ונוזף בפעילים חליפות על כך שהם "נכנעים לפני", "משתחווים כעבדים בפני" ו"מעריצים" ספונטניות.12 בעוד שהספונטניות עשויה, בטיפוח נאות, להתפתח בסופו של דבר ל"תודעה", ("היסוד 'הסטיכי' אינו, בעצם, אלא צורה אתחלתית של ההכרה"), בפני עצמה היא יכולה להפיק רק "התפרצויות של ייאוש" נטולות אנרגיה תיאורטית. משום כך חיוני לשמור על הפרדה היררכית נוקשה בין השתיים, למנוע את הספונטניות, על המיידיות הפיזית שלה, מ"להשתלט על התודעה".13 בנקודה זו לא ייתכנו שום פשרה וכל משא ומתן. המהפכן האמיתי חייב "להילחם בסטיכיות" והתנועה כולה "מן הנחוץ דוקא שידבק בה חוסר-סבלנות ביחס לאנשים המעכבים את גידולה בהערצתם את הסטיכיות".14

לעומת זאת, בעיני האנרכיסט הרוסי ווֹלין מרמזת הספונטניות על חופש-מכפייה החיוני לשחרור פוליטי. בהמהפכה הלא נודעת הוא טוען כי לפרולטריון, אם יותר לו להתפתח באמצעות "הפעילות הטבעית והחופשית" שלו, יש אותה תבונה הנחוצה ליצירת שיטה פוליטית חדשה, שתתעלה אל מעבר למגבלות המדינה הסמכותנית. הוא מציין רגעים סמליים של ארגון עצמי ספונטני (כינון הסובייט של פטרבורג [סובייט סנקט-פטרבורג של צירי הפועלים] בשנת 1905, ההתקוממויות בפטרוגרד, קלוגה וקאזאן בשנת 1917 ומרד קרונשטאט בשנת 1921) כעדויות לנטייה ליבֶּרטריאנית מוּלדת בקרב מעמד הפועלים. אבל גם אם להמונים עשויה להיות נטייה טבעית לצורות דמוקרטיות של ארגון חברתי, ליכולת זו מעולם לא ניתנה אפשרות לשגשג. "נוכל לסרוק את ההיסטוריה" כותב ווֹלין, "מבלי למצוא דוגמה אחת שבה באמת התאפשר להמונים לפעול באופן חופשי" אפילו הבולשביקים, שטענו שהם נלחמים בשם מעמד הפועלים, מיד ביקשו לגבש את הכוח החדש שלהם בצורות ריכוזיות של שלטון מדיני. יתרה מכך, הם דיכאו ללא רחמים כל ניסיון לפתח אלטרנטיבות דמוקרטיות לא היררכיות בקרב השמאל הרוסי.15

במקום פשוט לעזור לפועלים להשיג את המהפכה ולשחרר את עצמם, במקום לסייע להם במאבקם, התפקיד שהוקצה לפועלים בחשיבתם, התפקיד אשר, באופן רגיל, יהיה זה של כל האידיאולוגים המהפכניים, ואשר אף פעם לא יכלול נטילת והפעלת "כוח פוליטי" [של ממש] – במקום למלא תפקיד זה, המפלגה הבולשביקית, ברגע שעלתה לשלטון, הציבה עצמה כשליט האבסולוטי.16

למרות ההבדלים ביניהם, הן לנין והן ווֹלין לא העריכו נאמנה את מערכת היחסים ההדדית או ההתכווננות המתאפשרת בין מחשבה לפעולה, בין אסטרטגיה להתנגדות ובין תיאוריה לפרקטיקה. לדידו של לנין מהווה ההמון כוח פעולתי הממתין להירתם לפעולה מוּדעת, המתואמת באורח אסטרטגי על ידי מנהיגי מפלגת האוונגרד. בדחייתו את ה"ספונטניות" התעלם לנין מן האפשרות שניתן להגיע לתודעה או לתובנה באמצעות אקט של התנגדות פוליטית, במקום שאלה תונחתנה מלמעלה באמצעות אסטרטגיה אפריורית. כאן המחשבה היא יצירתית ויוצרת בעוד שהפעולה היא איטרטיבית ותו לא, ומסמנת את יישום הרעיונות שכבר שוכללו בתודעתם של האינטלקטואל או המהפכן המקצועי.

לדידו של ווֹלין יכולה הרגישות הדמוקרטית האינסטינקטיבית של מעמד הפועלים לבוא לכלל מימוש רק ברגע של ביטוי פוליטי אוטונומי, נקי מפעולות המפלגות המאורגנות, הממשלות או המנהיגים. אילו רק היה מתאפשר להמונים לפעול באופן חופשי (דהיינו, ללא התערבות הבולשביקים), נטייה טבעית זו הייתה מתבטאת באופן בלתי נמנע בכינון סדר חברתי צודק ושוויוני. אלא שההתארגנות לצורך התנגדות לכוח החיצוני של הדיכוי המעמדי, וגם לשם פתרון הסתירות הפנימיות שלהם, היא בדיוק האופן שבו ההמונים מגיעים לזהות וכיוון פוליטי הניתנים לביטוי קוהרנטי מלכתחילה. "תודעת" מעמד הפועלים אינה ישות קבועה או קיימת מראש, בעלת טוהר יחסי העשוי להישמר או להזדהם, אלא היא באה לעולם באמצעות מערכת יחסים חברתית שבה גורמים "חיצוניים" ו"פנימיים", אנטגוניזם וסולידריות, קשורים זה בזה בקשר סבוך. בפעולת ההתנגדות, הפרולטריון מייצר תובנות חדשות לגבי הצורות הפוליטיות, מערכות יחסים בקרב ובין אינטרסים מעמדיים מתנגשים, והגדרות של צדק ושל חירות. לפיכך, כאשר מבקש ווֹלין לקרוא תיגר על "חוסר האונים לכאורה של ההמונים", הוא נתקל בקושי מסוים להסביר כיצד מהפכה שמעורבים בה מיליוני פועלים ואיכרים רוסיים, ואף לא סובייט מקומי אחד, יכולה להתקדם מבלי שבסופו של דבר תתחייב הופעתן של צורות (מקולקלות לכאורה) של ייצוג, מנהיגות והיררכיה פוליטיים.

הירידה אל העיר

"אם נוטים האיכרים לחשדנות, צריך להחדיר בהם אמון בכוחותיהם-הם על-ידי הדבקתם באמון המהפכני, האמון במהפכנים המדברים אליהם".
רֶז'יס דֶבּרֶה

בעיני לנין, פעולה בעולם צריכה לבוא בעקבות חזון מהפכני קוהרנטי והערכה בלתי מתפשרת של האמצעים הנחוצים להגיע לשלטון מדיני, ולהיות כפופה להם. לעומת זאת, לדידו של וולין מצטמצמת הפעולה או הפרקטיקה לשחרורהּ של יכולת מוסרית או פוליטית קיימת מראש (מעמד הפועלים הגואל, שסוף כל סוף השתחרר מהפיקוח ומהמניפולציה הביורוקרטיים). כל אחד מהם בדרכו רואה בפעולה מימוש של תכנית גנרטיבית, אפריורית או התייחסותית אל העולם. חששו של לנין מספונטניות הנשענת על אילתור ומאיימת "להשתלט על התודעה" שב וחוזר יותר מחמישים שנה מאוחר יותר בהקשר של התיאוריה המהפכנית באמריקה הלטינית. בספרו מהפכה במהפכה? מתבסס רז'יס דברה (Debray) על חוויותיו לצד צ'ה גווארה במהפכה בקובה ובבוליביה, שבימיה נכלא במשך שלוש שנים (בכלא כתב את חיבורו זה).17 ספרו של דברה מציג רבים מן העקרונות המרכזיים של הגוואריזם והתיאוריה המהפכנית של אמריקה הלטינית, והיה למעין תנ"ך של התנועות המהפכניות בשלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת.

דברה טוען כי המהפכה הקובנית הציגה "פרובלמטיקה" חדשה לחלוטין לתיאוריה המהפכנית. במקום פעולה צבאית המכוּונת על ידי המנהיגות הפוליטית של מפלגת האוונגרד (כמו במקרה של הבולשביקים, המאואיסטים והווייטקונג), באמריקה הלטינית הפך צבא הגרילה עצמו למוקד התודעה המהפכנית, שבו התלכדו הפוליטי והצבאי.18 תודעה זו הונבטה בצורה ארגונית חדשה: הפוֹקוֹ (foco, "המוקד", "מרכז" או "גרעין"). הפוקו היה תא גרילה קטן שפעל באופן עצמאי. במקום לנסות להגן על טריטוריה קבועה הוא היה נייד ואוטונומי, משוחרר מכל מחויבות להגן על האיכרים והפועלים שבשמם הכריז על "מלחמת מעמדות כללית" – או אפילו להיוועץ בהם (במילותיו של דברה: "בשלב הראשוני בסיס התמיכה נמצא בתרמיל הגב של איש הגרילה").19 ה"פוֹקו" יוכל לאחד את האנרגיות הגולמיות של האיכרים ומעמד הפועלים העירוניים לכוח ממושמע וקוהרנטי העשוי להביא לכלל שינוי, שהוא  התגלמותם של ניצני הפרולטריון באמריקה הלטינית וגם מודל שלהם.

דברה מפתח את ניתוחו באמצעות הנגדה בין פוֹקיזמו (foquismo) לבין האסטרטגיה "שריחה הובאש" של "ההגנה העצמית החמושה", שבה מגוננים קאדרים של פועלים על אתר ספציפי (למשל, מכרה או מפעל שובת או בּאריוֹ [שכונה] מבוצרת). דברה גורס כי הגנה עצמית חמושה היא אמנם הירואית, אך חסרת תוחלת. רק לפוֹקו הקטן והאוטונומי יש החופש הטקטי הנחוץ לשם ניהול מערכה מול כוחות המעמד השליט באופן שיוביל למיטוט מוחלט של המדינה הקפיטליסטית. הפוֹקו מצליח מכיוון שהוא אינו משחית זמן לריק על משא ומתן עם השלטון; כמו כן הוא אינו מנסה לכרות ברית טקטית עם פלגים מעמדיים של הבורגנות, או לפעול באמצעות מנגנונים קלוקלים של פוליטיקה מפלגתית או אלקטורלית. בפוֹקו כל שאר השיקולים הם משניים לתביעות האסטרטגיות המיידיות של הלוחמה. עלינו להשתחרר מן "המילוליות הפוליטית", טוען דברה (שם, 124). "שום חזית פוליטית שעניינה ויכוחים אינה יכולה לקבל על עצמה את ההנהגה הממשית של מלחמה עממית. [זאת יכולה לעשות] רק קבוצה-מבצעת מוכשרת מבחינה טכנית, מרוכזת, מאוחדת על-יסוד האינטרסים המשותפים המעמדיים, בקיצור – מטה כללי מהפכני" (שם, 95).

כל ניסיון להשיג ויתורים (רפורמה אלקטורלית, הכרה באיגודים המקצועיים, וכו') העשויים לרכך באמצעות פעילות פוליטית את "הסתירות" הטמונות בשליטה המעמדית, רק יעכב את פרוץ המהפכה האמיתית. "במסגרתו החדשה של המאבק לחיים ולמוות אין עוד מקום לפתרונות כלאיים... דרך ביניים אין", מתעקש דברה (שם, 29). כפי שצויין קודם לכן, אינסטרומנטליות לא סלחנית זו, שבה הכול מוקרב לטובת ההכרח הצבאי, יכולה עם זאת להוביל לתובנה פוליטית ממשית בקרב חבריו של קאדר הפוקו. אם כך, הפוֹקיזמו לא היה רק תולדה של חישובים צבאיים (בתחילה לא היו ללוחמי הגרילה בקובה הנשק הכבד וסדר-הכוחות שנדרשו כדי לצאת לקרב ישיר נגד צבא בטיסטה), אלא גם צורה ראשונית של תודעה פוליטית.

בנסיבות מסוימות אין הדרג הפוליטי נפרד מן הדרג הצבאי, אלא הם מהווים שלימות אורגאנית. גוף זה הוא אביו מולידו של הצבא העממי, אשר גרעינו צבא הגרילה. מפלגת האוואנגארד יכולה להתקיים בצורה מיוחדת: מוקד הגרילה. הגרילה היא המפלגה בצמיחתה. 

הנה, זהו החידוש המסעיר ביותר שחידשה המהפכה הקובאנית (שם, 117).

ההשוואה שעורך דברה בין הגנה עצמית חמושה לפוֹקיזמו נפרשת באמצעות סדרת ניגודים מרחביים וטמפורליים. בעוד שההגנה העצמית החמושה נשענת על עקרון ה"ספונטניות", שבו הפועלים מגיבים לאתגרים ספציפיים ברמה של המקום או המצב, למהפכה ראויה נדרשים משמעת ותכנון. בנושא זה מצטט דברה ישירות את לנין:

ההגנה העצמית הובאש ריחה היום [...] ואולם זהירות: היא שואפת לקום לתחייה כשהיא לובשת צורות יותר מושכות. וכמובן מבלי להזדהות בשמה האמיתי [...] ברקע האידיאולוגי של ההגנה העצמית אפשר למצוא אידיאולוגיות שעליהן לנין היה אומר, שהן באו למעמד הפועלים דרך-הטבע ושעתידות הן לנצח כל-אימת שהמארקסיסטים והקומוניסטים לא יעמדו על המשמר: ה"אקונומיזם", ה"ספונטאניזם" (שם, 43).20

ספונטניות, שהיא אידיאולוגיה הבאה למעמד הפועלים ב"דרך הטבע", חייבת להיות מוחלפת בחשיבה הצלולה הנחוצה למהפכה. והזירה הראויה לטיפוח חשיבה זו היא המצודה המרוחקת בהרים, בין קומץ כפרי איכרים. "את השלטון אפשר להשיג, ולהחזיק בו בבירה", מציין דברה, "אבל הדרך אל השלטון בשביל המנוצלים עוברת את הכפרים, ואין מנוס מכך" (שם, 126). רק כאן, הרחק מהשפעתה המשחיתה של העיר, נולדת המהפכה האותנטית, כפי שהאינטלקטואלים הזעיר-בורגניים של העיר הופכים ללוחמי גרילה קשוחים באמצעות הקשיים המשותפים. "אלה הם הלוחמים של זמננו", מכריז דברה,

מחוסנים ואחראיים; כל אחד מהם תפש את מלוא משמעותה ואת דרכיה של מלחמת מעמדות מזוינת זו באמצעות החברה'מניות של מפקדיהם, לוחמים אף הם, ואשר אותם הם רואים מדי יום ביומו נושאים את אותם הקילוגרמים עלי-שכם, סובלים מאותן יבלות ברגליים, ומתפקעים מצמא כמו כולם במשך המסע.21

דברה כורך את העיר עם פעולותיהם המושמצות של הפוליטיקאים ועם "חטא הדיונים היתרים". הוא כותב:

ארגון חדש: הפיכתה של המפלגה [...] מכתיבה להינתק מאותו שפע של ועדות, מזכירויות, קונגרסים, ועידות, כינוסים ואסיפות בכל הדרגים... מנגנון כזה... הוא משתק במקרה הטוב ביותר... [את] השיטות הביצועיות המרוכזות והמאונכות... כפי שהדבר נדרש על-ידי ניהולן של פעולות צבאיות (שם, 112).         

אם ההרים והאזור הכפרי הם מוקדי התובנה המהפכנית האותנטית, מבודדים, טהורים ואוטונומיים, הערים הן אתרי הקלקול והפיתוי, "מדגרות חמימות" ה"מביאות לכדי אינפנטיליות ולידי התברגנות" (שם, 77). לדידו של דברה, החוויה בהרים היא חוויה מכוננת:

בזמנים הראשונים בהרים, כאשר אתה כלוא ביער הנקרא יער-עד, החיים הם בפשטות מאבק של יום-יום על הפרטים הקטנים ביותר. קודם-כל מאבקו של איש הגרילה נגד עצמו, להתגבר על מנהגיו הישנים, על הסימנים שהותירה המדגרה בגופו ובחולשתו (שם, 77).

בצבא, בהרים, לוחם הגרילה המיועד "ישיל את עורו" ו"יקום לתחייה" (שם, 124). כאן "הופכת המילה הפוליטית עד-מהרה למשהו שקרם עור וגידים. האידיאל המהפכני יוצא מתוך האפֵלה חסרת-הצבע של הנוסחאות ונהפך לממשות לאור-היום. מעשה התגלמות זה יש בו משום הפתעה" (שם, 125).22 רק קאדרים צבאיים שחושלו בכור המצרף של המרד החמוש יכולים להבין את טיבו האמיתי של השינוי, את תביעתו לפעולה אלימה במקום דיבורים או משא ומתן. ורק הגרילה "יכולה להיות ערֵבה לכך כי אחרי הניצחון לא יחול שינוי לרעה בטיבו של השלטון העממי" (שם, 121). האוונגרד הפוֹקואיסטי, בדבֵקותו האיתנה במטרתה של הפעולה הצבאית, ישמש מודל לחיקוי איכרים ומעמד הפועלים של המשמעת המהפכנית הראויה, ו"ידביק" אותם בלהט מהפכני (שם, 51). "המנוע הקטן" של הפוֹקו יוביל את "המנוע הגדול" של ההמונים לתודעה פוליטית "ויניע אותם לפעולה" (שם, 92). על מנת שתהליך זה ינחל הצלחה על ההמונים לראות את הפוֹקו, את "המנוע הקטן", כ"נושא-דברם היחידי ומדריכם היחידי; שאם לא כן, יתפצלו כוחות העם וייחלשו" (שם, 121).23 דברה קורא למעין מוסר עבודה מהפכני שבו המנוצלים, דרך הקירבה לדוגמה שמציב הפוֹקו, זוכים בהבנה הן של פגיעותם של בעלי הכוח והן של המשמעת וההקרבה העצמית הנחוצות על מנת למוטט את המערכת הקפיטליסטית כולה.

כפי שציינתי בתחילת מסה זו, יש הרבה קווים מקבילים בין הרטוריקה של האינטלקטואל החלוץ לבין אמן האוונגרד במאה העשרים. התודעה כדוגמה לחיקוי והיכולת לפעולה החלטית, אלימה, שהפגינו חברי הקאדר המהפכני עוברים תהליך של התקה, שבו מבקש גם האמן לשמש כזרז למודעות מוגברת של הפוליטי.

מאנגלית: מאיה שמעוני

*Kester, G. (2011). The Sound of Breaking Glass, Part I: Spontaneity and Consciousness in Revolutionary Theory. e-flux, 30.

ביבליוגרפיה

Cerejido, F. (2010) Assured Posts or Gambled Futures. Contrasting Approaches to Context in Selected Twentieth Century Mexican and Argentine Art Practices. UCSD, Ph.D. in Art History, Theory and Criticism.

Debray, R. (1967). Revolution in the Revolution. Trans. Bruno Ortiz, New York: Grove Press.

LeBlanc, P. (2006). Marx, Lenin, and the Revolutionary Experience: Studies of Communism and Radicalism in the Age of Globalization. New York: Routledge.

Lenin, V. I. [1905] (1965). Collected Works. Trans. Bernard Issacs and Isidor Lasker. Moscow: Progress Publishers.

Lenin, V. I. [1902] (1981). What is to Be Done? Burning Questions of our Movement. New York: International Publishers.

Longoni, A. (2007). 'Vanguardia' y 'Revolución,' Ideas-fuerza en el Arte Argentino de los 60/70. Brumaria, 8, 61-77.

Voline, [1947] (1974). The Unknown Revolution, 1917-1921. New York: Free Life Editions.

• 1. Ricardo Carreira  צוטט ב: Longoni, A. (2007). 'Vanguardia' y 'Revolución,' Ideas-fuerza en el Arte Argentino de los 60/70. Brumaria, 8, 61-77.
• 2. עבודה זו הוצגה במספר שמות שונים, כולל Lock-up Action, Encierro y Escape (כליאה או תחימה והימלטות) ,Acción del Encierro.
• 3. ב-28 ביולי 1968 ביטל משטר אונגאנייה את האוטונומיה שניתנה לאוניברסיטאות בארגנטינה ברפורמה של 1918.
• 4. כפי שמציין סריידו: "השנה היתה 1968 ובזמן שפעולת Tucuman Arde קרמה עור וגידים, הציגה [קרנבלה] את Encierro, העבודה המתועדת בתצלום שראיתי בקאסל. בראיון היא סיפרה לי שבעבודה זו כוונתה הייתה לעורר באנשים "אלימות משחררת". לאלימות המשחררת נוסף נופך: כמה אלמנטים שנלקחו מקומדיות סקרובול. הקיר החיצוני ודלת הגלריה היו עשויים זכוכית. ברגע שהאנשים היו בפנים, נעלה קרנבלה את הדלת מבחוץ. הזכוכית כוסתה בכרזות שהציבור הלכוד (רובם סטודנטים) התחיל להסיר. הייתה גם קבוצה שניסתה לפרק את הצירים. גבר שעבר במקום, וראה את הבעות הדיכאון על פני האנשים שבפנים, שבר את קיר הזכוכית כדי לאפשר להם לצאת החוצה. בנקודה זו התאכזב ידיד של האמנית, שהיה בפנים כמעין חפרפרת, מפעולתו של המושיע והכה אותו במטרייתו. היו דחיפות ודחיקות, עלבונות ורעש של זכוכית נשברת. זה היה במקרה תשעה באוקטובר, יום השנה הראשון להתנקשות בצ'ה גווארה בבוליביה, והמשטרה הייתה עירנית במיוחד. עד מהרה הוזעק גדוד משטרה למקום וסגר את התערוכה".
• 5. אני מאמין כי יש סיבה מוצדקת לנוכחותה המתמדת של המודליות של ההתגלות, הן באמנות הן בתיאוריה המהפכנית. אל מול אינספור דוגמאות לאכזריות האנושית עולה רצון כן להאמין שזו אינה נובעת מנטייה טבעית מוּלדת, אלא היא תוצר של העדר ידע או תובנה. אנו רוצים להאמין שהאנושות נשארת אלימה, נקמנית, פסיבית או משתפת פעולה רק כי עדיין לא זכינו בהבנה מספקת של הטבע האמיתי של זהותנו או של מערכת היחסים שלנו עם הזולת. זהו הגרעין האוטופי, ההומניזם האופטימיסטי, השוכן בלב השיח של האוונגרד.
• 6. "וולין" היה הפסאודונים של וסֶבוֹלוֹד מיכאילוביץ' אייכנבאום.
• 7. הסקירה שמציע לנין של "ספרות חשיפה" במה לעשות? מתמקדת בז'אנר החקירות של המפעלים או התעשייה, שזכו לפופולריות ברוסיה באותה תקופה.
• 8. כותב לנין: "ואילו החכמים שלנו כיום, בתקופה שכל משבר הסוציאל-דימוקראטיה הרוסית מקורו בכך, שההמונים המתעוררים באופן סטיכי חסרים מדריכים מנוסים, מפותחים ומוכשרים למדי - אצלנו עומדים החכמים שלנו ומשמיעים בעמקנות של 'חושם': 'רע הדבר, כשהתנועה הולכת לא מן השדרות התחתונות'" (p.100 1981, [1902] Lenin).
• 9. מה לעשות? נכתב בתגובה למחלוקות בתוך מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (RSDLP) בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים. שני הפלגים המרכזיים ב-RSDLP, שבסופו של דבר הפכו למפלגות הבולשביקים והמנשביקים, היו מזוהים עם בטאונים פוליטיים. הפלג המתון, הקשור ל"רַבּוֹצֶַ'יָה דיאֶלוֹ" ("מטרת הפועלים"), היה מוכן לנהל משא ומתן מסוים עם הכוחות הליברל-דמוקרטיים ברוסיה ופעל בעיקר באמצעות צורות חוקיות של ארגוני עובדים. הפלג הרדיקלי יותר, שהיה קשור אל לנין ואל בטאונו איסקרה (Iskra, ניצוץ), דגל במרד חמוש וביקש למוטט את כל המערכת הפוליטית של רוסיה הצארית.
  * או, בלשונו של לנין, סטיכיוּת [הערת המתרגמת].
• 10. עובדה זו לא תמנע מלנין עצמו להפנות אל המנשביקים אותה האשמה ממש: המעטה ביכולתו של הפרולטריון. בעיני לנין העידה אי-תמיכתם של המנשביקים בתוכנית חסרת-הפשרות של איסקרה על אי-אמונם ברדיקליות של הפרולטריון. Lenin, V. I. [1905] (1965). Collected Works. Trans. Bernard Issacs and Isidor Lasker. Moscow: Progress Publishers.
• 11. "הקונגרס מגנה בכל לשון של גינוי את ההתנהלות ההרסנית הזאת ומזהיר את כל הסוציאל-דמוקרטים הנאמנים למפלגה מפני תיאוריית הארגון-כתהליך, ששימשה להצדקת חוסר הארגון וביזתה את התיאוריה של המרקסיזם המהפכני באופן חסר תקדים" (שם, 191).
• 12. "זה מראה (מה שאין 'רַבּוֹצֶ'יֶה דיאלו' יכול להבין בשום פנים), כי כל הערצת-הסטיכיות בתנועת-הפועלים, כל זלזול בערכו של תפקיד 'היסוד ההכרתי', של תפקיד הסוציאל-דימוקראטיה, משמעו ממילא – באופן בלתי-תלוי לגמרי ברצונו של המזלזל – חיזוקה של השפעת האידיאולוגיה הבורגנית על הפועלים. כל אלה הסחים על 'שינוי-ערכין באידיאולוגיה', על ההפרזה בערך תפקידו של היסוד ההכרתי וכדומה, מדמים בנפשם, שתנועת-פועלים צרופה, כשהיא לעצמה, יכולה לעבד ועתידה לעבד אידיאולוגיה עצמאית, אם רק יצליחו הפועלים 'להוציא את גורלם מידי המדריכים'. אבל זוהי שגיאה גסה" (Lenin [1902] 1981, p. 41-42). "ובכך נוכחנו לדעת, שהשגיאה היסודית של 'המהלך החדש' בסוציאל דמוקרטיה הרוסית היא הכניעה לפני הסטיכיות, באשר אין הוא מבין כי הסטיכיות של ההמון דורשת מאתנו, הסוציאל-דמוקרטים, הכרת-תעודה עצומה" (שם, 47). "אבל צרה-למחצה נעשית צרה שלימה, משהתחילה הכרה זו לדעוך (והיא היתה ערה מאוד אצל עסקני הקבוצות האמורות), משהופיעו אנשים – ואף בטאונים סוציאל-דמוקרטיים – שהיו נכונים לרומם את החסרון ולחשבו למעשה טוב, שאף ניסו לבסס מבחינה תיאורטית את הערצתם לסטיכיה והשתעבדותם לה" (שם, 37).
• 13. "גם ההתפרצויות הפרימיטיביות היה בהן כבר משום ביטוי להתעוררות מסוימת של ההכרה: אבדה לפועלים האמונה מדור-דור באיתנות הסדרים הלוחצים אותם, הם התחילו, אמנם לא להבין, אלא להרגיש בנחיצותה של התנגדות קולקטיבית, הם הסתלקו בהחלט מכניעת העבדות לפני השלטונות. ואף על פי כן, היה בכך הרבה יותר משום גילוי של יאוש ונקמה, מאשר משום מלחמה" (שם, 34).
• 14. "דרך ביניים איננה... לכן כל המעטת דמות האידיאולוגיה הסוציאליסטית, כל סטייה ממנה, פירושה ממילא – חיזוק האידיאולוגיה הבורגנית. סחים על סטיכיות, אבל ההתפתחות הסטיכית של תנועת-הפועלים הולכת דוקא לקבלת מרותה של האידיאולוגיה הבורגנית..." (שם, 43-44).
• 15. "הרעיון הבולשביקי היה לבנות, על חורבות המדינה הבורגנית, 'מדינת פועלים' חדשה... הרעיון האנרכיסטי [היה ועודנו] לשנות את הבסיסים הכלכליים והחברתיים של החברה מבלי לפנות למדינה פוליטית, לממשלה או לדיקטטורה מכל סוג שהוא. כלומר, לחולל את המהפכה ולפתור את בעיותיה לא באמצעיים פוליטיים או מדיניים, אלא באמצעים של פעילות חופשית וטבעית, כלכלית וחברתית, של התארגנויות הפועלים עצמם, לאחר שמוטטו את הממשל הקפיטליסטי האחרון" (Voline [1947] (1974)  p.175).
• 16. וולין ממשיך: "היא עברה השחתה מהירה. היא התארגנה כקאסטה מיוחסת. ובהמשך השטיחה והכפיפה את מעמד הפועלים על מנת לנצל אותו, בצורות חדשות, למטרותיה שלה. בשל כך הייתה כל המהפכה אחיזת עיניים מטעה. משום שכאשר המוני האנשים נעשו מודעים לסכנה שהם עומדים בפניה, היה זה מאוחר מדי. לאחר מאבק ביניהם לבין אדוניהם החדשים, שאורגנו היטב והיו בעלי כוח חומרי, מנהלי, צבאי ומשטרתי רב, נכנעו האנשים" (שם, 157). וולין עצמו היה מטרה לחיצי ביקורתו של האנרכיסט האוקראיני נֶסטוֹר מכנוֹ (Makhno), שכינה אותו "אינטלקטואל מוסרני המנותק מן הפרקטיקה החברתית". ראו: LeBlanc, P. (2006). Marx, Lenin, and the Revolutionary Experience: Studies of Communism and Radicalism in the Age of Globalization. New York: Routledge.
• 17. באותה תקופה היה דברה פרופסור לפילוסופיה פריזאי צעיר. למרות שממשלת בוליביה גזרה את דינו לשלושים שנה בכלא, הוא שוחרר בשנת 1970 בעקבות קמפיין בינלאומי בהתערבות ז'אן פול סארטר, שארל דה גול והאפיפיור יוחנן פאולוס השישי. בשנות ה-80 שימש דברה כיועצו של פרנסוא מיטראן.
• 18. "אם מתכוונת הגרילה באמת-ובתמים למלחמה פוליטית טוטאלית, היא אינה יכולה לסבול לאורך ימים שום כפילות בסיסית של תפקידים או של סמכויות", טוען דברה. בנקודה זו הוא מצטט את צ'ה גווארה, וטוען כי "המנהיגים הצבאיים והפוליטיים העומדים בראש המאבקים של מתקוממי אמריקה 'יהיו מאוחדים, אם אפשר, באישיות אחת ויחידה". מהפכה במהפכה? (Debray 1967, p. 118).
• 19. דברה בפראפרזה על פידל קסטרו.
• 20. דברה ממשיך: "בעצם, הטרוצקיזם הוא מטאפיזיקה שהיא רצופה כוונות טובות. הוא מאמין בטוב-לבם הטבעי של הפועלים, אשר לעולם הביורוקרטיות המרושעות משחיתות אותו, אבל אשר אינו פג בעצם לעולם" (שם, 43).
• 21. "אלה הם הלוחמים של זמננו; לא קדושים מעונים; לא פקידים לוחמים; לא יצורים אנשים מנגנון; לא תקיפים; המנגנון בשלב זה פירושו: אנשי מתקפה" (שם, 43).
• 22. למעשה, הנתק המכוון בין הפוקו למבנה עירוני גדול יותר הנשען על המפלג, כמו גם הסתמכותו של הפוקו על התנדבות ואלימות כמודל לחיקוי, הוצבו בספק על ידי דמויות כמו אברהם גיין Guillén)), שלחם במלחמת האזרחים הספרדית וביקר את הפוקיזמו בספרו Estategia de la Gurerilla Urbana שראה אור בשנת 1966.
• 23. ראו גם עמ' 92-93.