האם ההכרזה על מות האובייקט הייתה מוקדמת מדי?
אני לא מאמין בהכרזות על קץ. השינויים שחלו באובייקט אינם מסמלים קץ אלא מהווים חלק מתהליך דטרמיניסטי מתמשך שימיו כימי האנושות, שמטרתו לגבש תחליפים שונים לתפקודי הגוף. המעבר של האובייקט למחוזות דיגיטליים-וירטואליים התחיל במובן זה כבר לפני 800,000 שנים, עם גילוי האש והמצאת הבישול, המהווה למעשה מיקור חוץ של מערכת העיכול שלנו. פיתוח כלים, מכונות תעשייתיות וטכנולוגיית מידע ממשיך את המהלך הזה עם מיקור חוץ של הפעולה הפיזית של הגוף ומערכות ביולוגיות וקוגניטיבית. אני טוען שתהליך הקִדמה הוא אינהרנטי לתהליך דחיית הגוף, ובלשונו של ג'ון מייקל גריר (John Michael Greer) – ביופוביה. הביופוביה היא ניתוק המלוּוה בסלידה, גועל, חרדה, פחד. הגוף מזיע, מייצר פסולת, פגיע, מזדקן, נשבר, חסר היגיון. הוא הוא האובייקט הישן וה"טוב" שאותו צריך לתקן.
איזה אוצר/יוצר/תיאורטיקן שינה לתפיסתך את מעמד האובייקט?
למשל אמן הפרפורמנס סטלארק (Stelarc), שהפך את הגוף לאתר התנסות בכל הקשור למערכת היחסים טכנולוגיה-אדם. כפי שאמר סטלארק עצמו, אמן הפועל במאה ה-21 עשוי לשמש כמעין "פַּסָּל גנטי" ו"עובד גוף", שעניינו התנסויות הכוללות אנטומיה השוואתית, אדריכלות התפתחותית והעצמת הגוף. כך למשל העבודה ניסוי מיד שלישית (3rd Hand Experiment). מצליבה יחד מציאות מכאנית, ביולוגית, וירטואלית ועוד, מציאויות המייצרות ממשקים מוכלאים חדשים. בעבודה אחרת חובר גופו של סטלארק למכשירים המגרים את שריריו. המכשירים נשלטים מרחוק על ידי משתמשים באינטרנט, היכולים לעורר בגופו של האמן תנועה באמצעות לחיצת עכבר. לחלופין, בפרויקט אוזן על יד (Ear on Arm Project), חוברה אוזן (שגוּדלה במעבדה) לזרועו של סטלארק באמצעות ניתוח. האוזן התותבת מאפשרת למאזינים להתחבר אליה מרחוק ולהאזין לסביבה שבה נמצא האמן. החקירות שמבצע סטלארק אינן בבחינת חקירות "קלאסיות", המכוּונות לתועלת הגוף. לדידו של סטלארק השאלה המרכזית שביסוד ניסוייו היא: "מה המשמעות של היותי אנושי?" במילים אחרות, עניינה של האמנות החזותית שחצתה את גבולות האובייקט (אמנות המיצג ואמנות הגוף בנות-ימינו) הוא שינוי הנחות היסוד שלנו לגבי האנושי והפעולה האנושית.
