״למתוח את מה שקיים״: עבודתו של המעצב ששון קדם כמפגש אחר בין יצירה וביקורת

ביקורת היא פרקטיקה המתאפיינת בהטרונומיוּת טהורה: כלומר, קיומה תלוי באובייקט אותו היא מבקרת, ושביחס אליו היא ממוקמת בעמדת חיצון (Foucault 2007; Raymond 1976). כל ניסיון להניח לביקורת להופיע בגפה מעורר קושי, שכן קשה לאחוז בה בנפרד מן האובייקט שאותו היא מבקרת (Butler 2001). כיוון שהביקורת מבקשת לפקח על אזור/תחום/דיסצפלינה אך אין בידה לווסת את התחום שעליו היתה רוצה להשיג שליטה (פוקו [1968] 2005), הכישלון הוא אינהרנטי לה וכל הסכמה עם הכישלון כמוה כהכרזה על שעת פטירתה של הביקורת.

לצד המושא שמַתנה את קיומה/אפשרותה של הביקורת, יש לתת את הדעת גם על מושא התשוקה שלה: פעילויות המכוננות משהו חיובי, שיצירתן אינה תלויה באובייקט חיצוני שאליו הן משועבדות כפי שהיא תלויה במושא שאותו היא מבקרת. פוקו (Foucault) מצביע על הפילוסופיה, הפוליטיקה, המדעים, המשפט, הספרות והאתיקה כדוגמאות לפעילויות ממין זה (שם). למעשה כל תחום/יצירה/אובייקט שקיומו הוא מסדר אחר מזה שאליו שייכת הביקורת יכול להפוך חלק מרשימת הדוגמאות שמציע פוקו, המגדיר את הביקורת כאמנות שעניינה הוא "איך לא להימשל מאוד" (בניגוד לאיך לא להימשל כלל).

אף על פי שהלעומתיות של הביקורת (מבלי להתעלם משעבודה לאובייקט – מושאה), נוכחת כבר בהגדרה זו, הרי דווקא היא מעוררת קשיים לאור הניסיון להבחין בין פעילות ביקורתית לפעילות מסדר אחר. האין כל יצירה מתאפיינת בניסיון להימנע מסוג מסוים של משילות? האם אפשר למתוח קו ברור בין היצירה (המוּדעת לכך שהיא יכולה להימנע ממשילות מסוימת), ובין היצירה החושבת שיש בידה להימנע מכל משילות שהיא? האין הליכה בנתיב זה מַתנה את האפשרות לקבוע את סוג הפעילות – ביקורתית או לא – בכוונתו של המחבר/מבקר/יוצר?

לכאורה נראה שדווקא על מנת להצליח למתוח קו ברור דיו בין הביקורת ובין פעילויות מסדר אחר יש לחזור להגדרה הצרה של הביקורת – פעילות שעניינה מציאת טעויות ו/או חיווי דעה על יצירה. אבל פוקו עצמו דוחה את האפשרות הזאת, ולא בכדי. אם הביקורת היא אכן לא יותר מניסיון להצביע על טעויות, משמע שהאבחנה בין היצירה לבין הביקורת חדלה להיות בעיה שיש להתעכב עליה. אמנם גם ההגדרה המילונית ל׳ביקורת׳ מזמנת פנימה את הוויכוח על האמיתי/הנכון/התקף, אך זו מניחה שהחיץ בין הפעילות הביקורתית לבין, למשל, התחומים שמונה פוקו, הוא שריר ותקף תמיד, ובעיקר נוכח וברור. ועובדה היא כי הגדרתו של פוקו, אינה מצליחה לשמש כלי עזר בניסיון להבדיל בין הפעילות הביקורתית לבין מושאה, שכן היא מחזירה אותו אל דמות המחבר, בו ראה פוקו קטגוריה נזילה. מעמדו המעורער של המחבר גורר בתורו את שינוי מעמדה של הביקורת, שלמרות שהיא מתאפיינת, בין היתר, בשעבודה לאובייקט אותו היא מבקרת, הרי היא חושפת את הקושי להפריד בינה ובין היצירה. במילים אחרות, כאשר פוקו שואל ב-1978 ״מהי ביקורת?״ ועומד על טבעה של הפעילות הביקורתית, ואף מתווה את הקשר בינה לבין האמת וטוען שהיא תולדתו של מומנט היסטורי בו מעסיקה שאלת המשילות את המערב, הוא אומר, בה בעת, כי גם הביקורת הופכת ליצירה. רגע הצבת השאלה הוא רגע כינון הביקורת/הפעילות הביקורתית כתחום – ולפיכך יש לתהות עליה, וזאת במנותק מן האובייקט שאותו היא מבקרת. זהו גם הרגע שבו מיטשטש החיץ המפריד בין המבקר ליוצר, ובמובן זה היצירה כביקורת (וחוזר חלילה) היא גם מי שיכולה להיות מוגדרת כאמנות שעניינה הוא איך לא להימשל (מאוד).

אין בכך כדי לומר שהביקורת אינה יכולה לשמור על מאפייניה כנפרדת ומובחנת מן האובייקט אותו היא מבקרת. אם אנו בוחנות את תחום האופנה, למשל, נוכל לראות כי חלוקת התפקידים בין המבקר ליוצר נשמרת לרוב היטב, והדבר אמור בכל אחד מן האופנים שבהם מתבצעת פעילות ביקורתית בתחום האופנה. סקירות של קולקציה הן פעילויות ביקורתיות התלויות במושאן, אך אינן מוותרות על האפשרות לפקח על התחום ולהשפיע עליו. זהו גם טבעה של ביקורת האופנה הפוליטית, העוסקת בשאלות של ייצוג וניכוס ומבקשת לארגן את התחום על בסיס עקרונות מסוימים. למעשה גם כאשר העיצוב טומן בחובו ביקורת, המעצב מציב את עצמו, ואת הביקורת אותה הוא מותח, כחיצוניים למושא הביקורת, בין שזו משועבדת לתופעה, לתפיסה ו/או לתרבות שאותה היא מבקרת ובין אם לאו.

אבל יש גם מפגשים אחרים בין אופנה לביקורת. עבודתו של המעצב ששון קדם מייצרת מפגש מסוג זה. בעקבות שיחה עמו וניסיון לנסח את העקרונות של תפיסתו העיצובית, ארצה להראות כי קדם מציע יצירה שאפשר להגדירה כאמנות שעניינה "איך לא להימשל מאוד". קרי, יצירה שהיא בעת ובעונה אחת גם ביקורת. בנוסף על כך אטען כי עבודתו של קדם מייצרת ביקורת העשויה להתברר רק בדיעבד. כלומר, עיצוביו/ביקורתו מייצרים הפרעה במארג היחסים שבין הגוף לבגד, ובין הבגד למציאות היומיומית בה נעשה בבגד שימוש. קדם אינו יכול להניח מראש את מושא הביקורת ו/או את הפעילות הביקורתית עצמה. אמנם, קשרי השעבוד בין הביקורת לאובייקט קיימים תמיד, אך זהותו של האובייקט שאליו משתעבדת הביקורת אינה יכולה להופיע מלכתחילה במלואה למול עיניו של קדם.

בדגם בו אדון מבצע קדם שני מהלכים מקבילים. ראשית, הוא מאפשר לביקורת להיכנס פנימה מבלי לצפות אותה מראש: הוא מעצב דגם באופן שההפרעה הביקורתית הטמונה בו תישמט מידיו ותייצר עצמה בעצמה. ככזה, מאפשר העיצוב מהלך ביקורתי עתידי, שטיבו אינו מוכתב מראש בידי המעצב. שנית, למרות שתהליך העיצוב מתחיל אצל קדם ממקום של התנגדות לריבונותו של הגוף על הבגד/מעצב, בשלב מאוחר יותר מוסר קדם את הפעולה הביקורתית לכוחות אחרים. הם אלו שיהיו אמונים על הטון הביקורתי המשתמע מן הדגם, אשר יופיע כשהאחרון יהפוך למוצר מולבש. לב ליבו של המעשה הביקורתי מתרחש לפיכך בשלב שבו קדם כבר וויתר על השליטה ביצירתו, וזאת למרות שלמן הרגע הראשון שבו הוא פונה למלאכת העיצוב הוא מכיר בכך ששליטתו כמעצב מוגבלת. העובדה שהביקורת נוכחת בשלב מסוים, ורק כאשר למעצב אין כבר שליטה על הדגם, יכולה לאפיין כל מהלך ביקורתי. אך העובדה כי קדם פתח בעיצוביו את השער המאפשר לביקורת העתידית להתממש, מבחינה אותו מיוצרים אחרים ומן הביקורת האפשרית העשויה להימתח על יצירותיהם.

בשיחה עמו מציין קדם כי הוא מעצב בגד כך שזה "ישיב לו כגמולו״. את תהליך הוא מתאר כדיאלוג המתקיים באופן שווה בינו ובין הבגד. הסיבה נעוצה לדידו בכך שהוא מעדיף לתת לבגד לשמור על אוטונומיה מסוימת שתשמר בקרבו גורם של הפתעה. היכולת להיות מופתע נעוצה לדעתו, ביצירת אי דיוק מכוון בין הבגד ובין הגוף עליו הוא עתיד "להתממש" (להילבש). מהלך זה מגלם לתפיסתו את סירובו של המעצב להיכנע לריבונות הגוף. מבלי להידרש לשאלה עד כמה אפשרות זו נתונה למעשה בידיו, ברי כי קדם מזהה את אפשרויות אלה בעיצובים אשר נכנעים מראש לקווי המתאר ולדרישות של הגופים (תרתי משמע) העתידים לעשות בהם שימוש.

עיצוביו של קדם מתאפיינים בה בעת בארכיטקטוניות ובדיגום חופשי. אולם עובדות אלה אין בהן לבדן כדי לאפשר את היווצרותה של הביקורת, באופן שתיארתי לעיל. כדי שהבגד עצמו יתממש כמופע ביקורתי במסגרת תנאים, חומרים וכוחות מסוימים, מפר קדם את הסימטריה בינו לבין הבגד. בה בעת, היות והמהלך/מופע הביקורתיים אינם ניתנים לצפייה מראש ואינם ניתנים לחיזוי, שיבוש הסימטריה בין קדם (המעצב) לבין הבגד (האובייקט), אינם יכולים להפוך לתנאים הכרחיים. אחרי ככלות הכול, ביקורת לא צפויה עשויה להפציע גם במקרים בהם הסימטריה תישמר.

הביקורת תלויה כאמור באובייקט המהווה את מושאהּ, ויחסה לאובייקט זה הוא חיצוני. כאשר קדם מאפשר לביקורת להופיע באופן בלתי מתוכנן או צפוי, הוא עושה זאת מתוך וויתור על השליטה בבגד. על אף שמהלך זה מחייב הכרה בריבונותו של הגוף, על מנת שהאחרון יתממש כגורם המצית את המהלך הביקורתי הבלתי צפוי, על המעצב להימנע מכניעה לריבונות הגוף. עמדה כפולה זו, המכירה בריבונותו של הגוף (כמעצב קדם אינו יכול לבקש לו ריבון אחר) אך איננה מוכנה להיכנע לו לחלוטין, ממקמת אותו בתפקיד המעצב והמבקר גם יחד. ההכרה בריבונותו של הגוף, הבחירה להתעלם ממנו, והוויתור על השליטה – כל אלה שקולים כנגד פעולתה של הביקורת כאמנות שמבקשת לא להימשל מאוד. מעבר לכך, מתוך העמדה הכפולה שבה הוא נוקט, הביקורת חדלה מלהיות זו שבינה לבין מושאה מתקיים חיץ ברור, שכן היצירה והביקורת מתלכדות לפעילות אחת. אי-הכניעה באה לידי ביטוי בהתעלמות כמעט מוחלטת מן הגוף בתהליך העיצוב. הסגנון הארכיטקטוני המאפיין את עבודתו של קדם, סגנון המרוחק מן הגוף ואשר איננו מתחייב בשום שלב כי ישרת את הסילואט הגופני, הופך את הגוף ללא יותר ממִנשא עבור הדגם המעוצב. בה בעת, היות ותהליך העיצוב מתחיל בדיאלוג שוויוני בין קדם לבין הבגד, מתאפשר לגוף – בעת הלבישה – להפוך למטביע החותם החורג מעבודתו העיצובית.

התהליך שתיארתי לעיל יכול לעלות מדרגה ולזַמן את הביקורת לא רק מתוך האופנים בהם הבגד עשוי להטביע את חותמו על הגוף. מהלך ביקורתי מדרגה גבוהה יותר התרחש בשמלת הכלה שעיצב קדם לדוגמנית הבית שלו, גילי סער, לרגל נישואיה. קדם מתאר את השמלה כפשוטה מאוד, "שמלה שאין בה כלום". שמלה שהתחכום שלה נעוץ בכך שהיא מהווה פריט מוכר. עם זאת, בפשטותה חלה תפנית לאור סירובו של קדם לנפח את השמלה באמצעות טול. במקום טול נופחה השמלה באמצעות הבד עצמו. לשם משימה זו נדרשו 13 מ' של בד, שבמקרה זה היה בד כותנה עבה. מעבר לפן החומרי שנוכח במטרים כה רבים של בד עבה וכבד, ומידת העריצות הטמונה בהחלטה עיצובית כזאת, קדם מתאר את הרעיון שעמד מאחורי הבחירה ברצון לגרום לכך כי בעצם ההליכה תייצר סער את רשרוש הכותנה.

כשקדם הגיע לחתונתה של סער, השמלה הפכה לשמלה שגוף עבר בה; יתר על כן, עבר בה גוף שהסתובב בטבע, באדמת חול. קדם מספר ש-50 הס"מ התחתונים של השמלה היו כבר מלוכלכים כשהגיעה סער לחתונה, וכי את האפקט של הצביעה שיצר החול הוא עצמו לא היה מצליח לייצר. המפגש בין הרצפה לשמלה הכבדה יצר סביב סער הילה של אבק, שקדם מתאר כמשהו המשתווה להינומה שירדה כלפי מטה. הבד הכבד לא איפשר לסער אלא לבעוט בו, כאילו בינה ובין הדגם מתנהל מאבק שבו מנסה כל אחד מהצדדים להפגין את שליטתו באחר: היא מנסה למנוע מהמטרים הרבים של הבד להצר את צעדיה, ואילו הבגד מנסה מצידו לשמור על נוכחותו כפי שעוצבה. וזאת תוך שנוכחותו המוכנה מראש כבר הופקעה ממנו, שכן שולי השמלה (שהיא שמלת כלה לבנה) כבר נצבעו על ידי החול וחדלו לשאת על עצמם אותו טוהר המצופה משמלת כלה. ההינומה, כאמור, כאילו ירדה כלפי מטה והפכה לענן אבק מקודש. ההרמוניה בין הגוף לבגד (שהיא תמיד הרמוניה לכאורה) הושחתה במקרה זה ופינתה את מקומה לדיסהרמוניה המונכחת על ידי הגוף הבועט, הגוף שנדרש להרים את שולי השמלה. העובדה שבמקום בו הגוף והבגד נדרשים להפוך לאחד מתקיימת תמיד דיסהרמוניה הונכחה על ידי בחירתו של קדם והאופן שבו התמודדה סער עם בחירה זו. כדי שמהלך כזה יתחולל, לא נזקק קדם אלא לבד הכבד, על היעדרו של טול, המטרים הרבים והאורך שאינו מתחשב ברצון לשמור את השוליים נקיים. המהלך האחרון היה מתמסמס לו היתה סער צועדת בחול בנעלי עקב גבוהים, שהיו מרימים את שולי שמלתה מעל לקרקע. אז גם היה המאבק בינה לבין בד הכותנה נושא אופי אחר. כך, עיצבה גם סער עצמה את המהלך הביקורתי שזרע קדם.

גילי סער ביום חתונתה, 2014, צילם: אביב פרץ

קדם מכיר בכך שאילולא התנגדותו של הגוף לתנאים שהשית עליו העיצוב, לא היה עולה בידו להגיע לתוצאה הזאת כמעצב. עם זאת, כדי שהבגד יוכל להשתנות באופן שבו הוא השתנה לנוכח התנגדותו של הגוף לעריצותה של השמלה נדרש קדם לוותר על חלק ניכר מן השליטה על תהליך העיצוב. הוא אמד זאת בשחרור של כ-30% משליטתו. בין אם זהו היחס המדויק או לא, ובין אם אפשר לאמוד את המידה המדויקת שבה הרפה קדם מאחיזתו בדגם – גם כאן מונכחת היתכנותו של המהלך הביקורתי בשחרור האחיזה בדגם כמו גם ברמה מסוימת של עריצות מצדו. הפעם באה העריצות של קדם לידי ביטוי בהחלטה לייצר שמלה לא מציאותית, החלטה שאינה רואה לנגד עיניה שיקולים של נוחות ואינה מוכנה לוותר על רשרוש הכותנה ששבה את דמיונו לאור משקלו הרב של הבד ביחס לגופה של סער. למעשה, עקב בחירתו של קדם לא יכלה סער לשכוח אפילו לרגע את הבגד שלגופה. עריצות זו, שלמעשה מהווה התעלמות מתכתיבי המציאות, היא שאפשרה למציאות לערוך שמות בשמלה, ולהכניס פנימה את הביקורת הלא צפויה והלא נשלטת.

אם הביקורת היא האמנות שעניינה איך לא להימשל מאוד, אבל לא איך לא להימשל כלל, קדם הוא מעצב המאייש בעיצוביו עמדה זו, המחייבת אותו לשמור תמיד על מידה של כפיפות ביחס לבגד, לגוף ולמציאות. הביקורת והיצירה, המעצב שהוא גם המבקר, משאירים כמה שאלות פתוחות: מי נושא באחריות לביקורת הזאת? ומי/מה הוא מושאה של ביקורת זו? קשה לשים את האצבע על האפקט המדויק של הביקורת/עיצוב של קדם. באותה מידה קשה גם להסביר מהי הביקורת של קדם מעבר להפרעה.

במסגרת זו עמדתי על האופן שבו עיצוביו של קדם מייצרים מהלך המהדהד במובנים רבים את האופן שבו מגדיר פוקו את המונח ביקורת. הניסיון לחשוף את הביקורת עצמה עומד בעינו, שכן הכתוב רק הכיר בנוכחותה היוצאת דופן של הביקורת בעיצוביו של קדם. קדם טוען כי ״אנחנו לא יכולים כבר אלא למתוח את מה שקיים. אנחנו לא יכולים כבר להמציא. אני לא רוצה היום לברוא משהו, גם אם אחר כך אני יכול לקרוא לזה בריאה. בהגדרה שלי, אני רוצה בכל בוקר לראות במה שאני עושה את הידע שלי, וטיפה למתוח את החבל עוד קצת, לבדוק עד איפה אני יכול למתוח אותו, ועדיין יקנו את זה. אז אני מאריך את השרוול בעוד 30 ס״מ, ומנפח אותו עוד יותר״.

הביקורת/היצירה, בשונה ממושא הביקורת שלה, היא מי שאין בידה לברוא, לטענת קדם. עובדה זו נוכחת לא רק בדבריו, אלא בעצם טיבה של הפרקטיקה הביקורתית. אילו היתה הבריאה מהווה את אחת מאפשרויותיה של הביקורת, אז היתה הטראגיות שלה, הנעוצה בהיותה פעילות שנידונה לכישלון ביחס למאווייה, נמוגה – והביקורת היתה חדלה מלהתקיים. אין בכך כדי לומר שהביקורת נעדרת כל אוטונומיה. בטענתה של באטלר (2001 Butler), כי הביקורת יכולה לסגנן את היחס לדרישה המושתת עליה, אפשר לראות ביטוי לאוטונומיה מסוימת, גם אם מסויגת. מסויגת – משום שבאטלר מתנה את האפשרות כי סגנון יהיה ביקורתי בכך שלא יתקיים "מה שנקבע מראש באופן מלא" (ראו: קישור). כשקדם מתאר את עבודתו כלא יותר ממתיחה עדינה ומתמשכת של החבל בעודו דוחה את מעמדו כבורא, הוא מתאר פעילות מסויגת המתאימה לאופן שבו תופסת באטלר את הביקורת. אך מעבר לכך, באופן שבו הוא ניגש אל האובייקט העתיד להתעצב הוא מאפשר ליצירתו להיות ביקורתית בדרך שאותה הוא לא יכול לחזות מראש, שכן האקט הביקורתי הוא תוצר המפגש עם הגוף, המרחב והחיים עצמם. מתוך כך מושא הביקורת אינו יכול אלא להיות מה שנתון לנו מתוך המהלך הביקורתי/עיצובי שחולל המעצב, במקרה זה קדם. נוסף על כך, ולאור העובדה שהביקורת והיצירה מתלכדות בעבודתו של קדם, הטוען כי אין בידיו לברוא דבר, יש לשאול האם גם היצירה – ולא רק הביקורת – אינה יכולה לברוא דבר.

ביבליוגרפיה

פוקו, מ' [1968] (2005). מהו מחבר? בתוך מות המחבר/מהו מחבר? תרגום: דרור משעני, תל אביב: רסלינג.  

Butler, J. (2001) What is Critique? An Essay on Foucault’s Virtue.
http://eipcp.net/transversal/0806/butler/en Retrieved (6.2.2015).

Foucault, M. (2007) What is Critique? In: S. Lotringer (Ed.), The Politics of Truth (pp. 41-81). New York: Semiotext(e).

Raymond, W. (1976). Keywords. New York: Oxford University Press.