עיניים בענן

בינואר 2016 הכריזה סוכנות האו״ם לפליטים (UNHCR) בשיתוף עם חברת Iris Guard ובנק Cairo Amman, על פרויקט Eyecloud: פרויקט חדשני שנועד לספק עזרה פיננסית לפליטים באמצעות שילוב של בנקאות ורישום ביומטרי (Iris gurd). ברחבי הממלכה ההאשמית הוצבו כספומטים מצוידים בסורקי רשתית, כדי לאפשר לפליטים רשומים גישה ישירה לסיוע פיננסי בלי לעמוד בתורים ארוכים ובמסדרי זיהוי מפרכים. לדברי הסוכנות, ברחבי ירדן ושכנותיה רשומים כיום למעלה ממיליון פליטים, רובם סורים, במאגר ביומטרי. עבור המהגרים עצם הניסיון להנפיק תעודות ומסמכי נסיעה בארץ מוצאם עלול להיות צעד מסוכן ומפליל להם או לבני משפחותיהם, ולכן רבים מהם בוחרים להימנע מנשיאת מסמכים מזהים. במקרים אחרים המסמכים אובדים או נגנבים בדרך, וישנם מי שמשמידים את מסמכיהם מפחד שמא זהותם תסגיר את מוצאם. באלג׳יר מהגרים אלו מכונים ״האראג׳ה״ – ״השורפים״ (Saunders 2016).

בשנים האחרונות החלו רשויות האיחוד האירופי להשתמש ברישום ביומטרי של מבקשי המקלט, תחילה באמצעות טביעות אצבעות, ולאחרונה, באמצעות סריקות רשתית. עבור רשויות הסיוע ועבור המדינות הקולטות, הליך אימות זהות הפליטים הוא רב-חשיבות: מצד אחד הרשויות רוצות לזהות את מבקשי המקלט כדי להעריך את זכאותם לאשרות שהייה, ומצד אחר הן רוצות לוודא שאינם מהווים איום ביטחוני. נוסף על כך, מעקב אחר תנועת מבקשי המקלט הכרחי כדי לאכוף את אמנת דבלין, שלפיה על מבקש המקלט להישאר במדינה הראשונה שבה תועד ככזה. את הנתונים הביומטריים אוספות פרונטקס (Frontex), הסוכנות האירופית לניהול מבצעים משותפים להגנת גבולות, וסוכנות הבת שלה, יורוסר (Eurosur), האמונה על פיקוח ומעקב. יורוסר מקדמת את מה שהיא מכנה ״גבולות חכמים״, ושואפת לספק ״שוק גלובלי יחיד של נתוני זהות״, שיאפשר החלפה מהירה, רציפה ו״נטולת חיכוך״ של נתונים בין גופי הביטחון לרשויות לניהול הגבולות. הרישום יוצר מסמך דיגיטלי גלובלי עבור כל פליט, שכולל פרטים מזהים סטנדרטיים לצד זמן ההגעה, מוצא, עבודה, השכלה, בני משפחה ואמצעי תקשורת.

ואולם מאז היווסדה זכתה אמנת דבלין לקיתונות של ביקורת: בחסות האמנה רשאיות מדינות צפון אירופה המבוססות להחזיר מבקשי מקלט לארצות הדרום שעברו דרכן. כך נוצר מצב שבו ארצות מוכות אבטלה ועוני דוגמת איטליה ויוון, הגובלות בים התיכון, נאלצות לקלוט מספר רב יותר של מבקשי מקלט ממדינות מבוססות דוגמת שוודיה, אוסטריה וגרמניה. האמנה הפכה לנספח שרק מעמיק את אי-השיוון ביבשת, כאשר המחיר הגבוה ביותר נגבה דווקא מהאוכלוסייה הפגיעה ביותר, אוכלוסיית מבקשי המקלט. בניסיון נואש לחמוק מתיעוד ורישום, מהגרים רבים נאלצים להשחית את אצבעותיהם באש או בחומצה, שכן עבור הפליטים, זהות עלולה להיות הרסנית.

מגמה זו מסמנת את עלייתו של ״הגבול הביומטרי״. כפי שכותבת לואיז אמור (Amoore), הגבול הביומטרי משלב בין טכנולוגיה דיגיטלית, איחוד מסדי נתונים מגופים שונים ויבוא של מושגים מעולם ניהול הסיכון אל משטרת הגבולות מצד אחד, ובין משטור גובר של הגוף עד שהגוף עצמו הופך לקו הגבול ומקודד בתוכו נתונים כגון מגדר, גזע, רקע חברתי וכלכלי והשתייכות אידיאולגית, מצד אחר (Amoore 2006).

לאחר אירועי 11 בספטמבר החלה ארצות הברית ביישום תכנית US-VISIT, שמתנה ביקור של אזרחים זרים בשטחה ברישום ביומטרי. מאז הפך בהדרגה הגבול הביומטרי למוסכמה בין-לאומית, אלא שכפי שאמור מדגימה, הגבול הביומטרי מרובד ואסימטרי, והוא הולך ונעשה פולשני יותר וגמיש פחות עבור מי שמוגדרים כ״אוכלוסיות סיכון״. במילותיה של Accenture, חברת הייעוץ שנשכרה לעצב ולנהל את תכנית US-VISIT: המטרה היא הקמתו של ״גבול דיגיטלי״ הרחק מהגבול הריבוני של ארצות הברית, באופן שיאפשר לרשויות ההגירה להעריך מראש את דרגת הסיכון של מי שמתכוונים לבקר במדינה ולמנוע את הגעתם של ״סיכונים פוטנציאליים״. אקסנטור מתבססת על הצלבתם של למעלה מעשרים מאגרי מידע קיימים בתחומי הבריאות, הביטחון, הרקע החברתי, הפיננסים והנסיעות. הגבול הביומטרי הוא ניסיון ליישב בין השאיפה להותיר את גבולותיה של הכלכלה הגלובלית פתוחים וגמישים למעבר של סחורה, כוח עבודה, תיירות וצריכה, ובה-בעת למצוא דרכים אפקטיביות למשטור ופיקוח.

כך, הגבול נעשה נייד, כאשר הוא נישא על גופו של המהגר ומנוסח לא במונחים גאוגרפיים אלא כדרגת סיכון, כמשתנה במשוואה. הגבול אינו מסומן, הוא נאכף – ואכיפה זו יכולה להתרחש בתחנת רכבת, בשדה תעופה או בשכונת מגורים. מדובר בפן נוסף של מה שזיגמונט באומן (Lyon & Bauman 2012) מכנה ״פיקוח נוזלי״ (liquid surveillance); ביטוי להבחנתו של מישל פוקו בהרצאותיו בקולג׳ דה פרנס, בין ביטחון, טריטוריה ואוכלוסייה (Security, Territory, Population) כמעבר ממשטר מבוסס ״פיקוח״ או ״ענישה״ (discipline) למשטר מבוסס ״ביטחון״ (security). במסגרת משטר זה, הריבון הופך ל״רגולטור של מילייה שעיקרו אינו בהגדרתם ובאכיפתם של גבולות ואזורי ספר או בקיבוע של מיקומים, אלא, בייחוד ומעל הכול, הבטחה ומתן ערובה לתפוצה [circulation]: תפוצה של אנשים, סחורות, אוויר וכד'" (Foucault 2007). במילים אחרות, עבור פוקו, עלייתה של הביו-פוליטיקה והולדת הנאו-ליברליזם מסמנות שינוי ממשטר שאמון על שמירתם של גבולות קבע ואכיפה, כפי שנוסח לראשונה בהסכמי וסטפליה, למשטר שעוסק באבטחה של תפוצה מתמדת של סחורה וכוח עבודה: מדינה תחת פיקוח השוּק. כך, במסגרת ההיגיון של אבטחת הגבולות הביומטריים הגוף הופך למִשתנה המכריע שקובע את מהירות המסע, את קווי המתאר והגבולות וכן את רמת הסיכון.

כאמור, אכיפה ביומטרית היא מרובדת ודיפרנציאלית. מטרתה לאפשר מעבר חופשי של מי שמוגדרים ״תיירים״ או צרכנים, לאפשר את תפוצתה של סחורה ואת נדידתם החופשית של נתונים, ובה-בעת למנוע את הגעתם או להגביל את תנועתם של מי שמוגדרים כאוכלוסיות סיכון ולמפות את קשריהם החברתיים. הגבול הביומטרי הוא פרי שיתוף פעולה עם מוסדות חוץ-מדיניים וטרנס-לאומיים, תאגידים ועמותות; הוא מפַשר בין גלובליזציה למדינת הלאום, בין גבולות להעדרם, בין דיגיטליזציה לגוף.

פוליטיקת פרוקסי

התאורטיקן קולין קראוץ׳ (Crouch 2004) טוען בספרו פוסט-דמוקרטיה (Post Democracy) שהפרדיגמה הפוליטית הנוכחית מאופיינת בהפקדה הולכת וגוברת של כוח וסמכות בידיהם של גופים חוץ-מדינתיים ושדולות עסקיות. בעקבות זאת, הסיכוי לקידום אג׳נדה שוויונית של חלוקה מחודשת של ההון והגבלת אינטרסים חיצוניים נראה קלוש. עלייתו של הנאו-ליברליזם בישרה את קריסתו של חזון הסובייקט הפוליטי הריבון, האוטונומי, תחת משקלם הגובר של אליטות כלכליות. קריסה זו עומדת בצמתים של תאגידים בין-לאומיים, אזורי סחר חופשיים ורשויות טרנס-לאומיות. באופן דומה, עבור ז׳אק רנסייר (Rancière), פוסט-דמוקרטיה מתייחסת ל״פרדוקס שבמסגרתו, בשם הדמוקרטיה, מתבצעת מחיקה קונסנזואלית של אופנים שונים של פעולה דמוקרטית. פוסט-דמוקרטיה היא [...] דמוקרטיה שחיסלה את הופעתם של דיונים ומחלוקות ציבוריות, ולפיכך, ניתן לצמצמה לכדי יחסים סדירים בין מוסדות מדינה ושילוב של דחפים ואינטרסים חברתיים״ (1998, pp.101-102). במרכזה של פרדיגמה זו נמצאת אונטולוגיה של מרמה, שבמסגרתה הספֵרה הציבורית הופכת לסדרה של מסכי עשן, מבצעים חשאיים, תעתועים, סקרים וסימולציות.

ההוגה הפוליטי מייקל גלנון (Glennon 2014) טבע לאחרונה את המונח שלטון כפול (double government) כדי לתאר את המציאות הפוליטית בארצות הברית, שם הסמכות הפוליטית קרועה בין השלטון הנבחר לרשת של מוסדות וחברות, שלטענתו, מכוננות מעין שלטון צללים. גלנון מאתר את שורשיה של התופעה בחתימתו של הנשיא טרומן על החוק לביטחון לאומי ב-1947, שאחת מהשלכותיו הייתה הקמת סוכנות הביון המרכזית (CIA). מאז התקדמה ארצות הברית אל עבר ״שלטון כפול״, שבמסגרתו הנשיא בעל ״סמכות מוגבלת בנוגע לכיוון הכללי של מדיניות הביטחון האמריקנית״ (Glennon 2014, p. 7). באופן דומה, בטורקיה, במצרים, בתימן ובסוריה נהוג לדבר על ה״המדינה העמוקה״ (deep state), כדי לתאר את הקשר ההדוק שבין רשויות הביטחון והביון, פוליטיקאים, גופי פשע מאורגן ואילי הון, שאחראים, לכאורה, להפעלתה של אלימות סמויה מצד השלטון, ומתפקדים יחד כמעין ״מדינה בתוך מדינה״. הדבר תקף גם בישראל, שנמצאת במצב חירום משפטי כמעט מיום הקמתה, ושוררת בה סימביוזה כמעט מוחלטת בין האליטה הביטחונית לרשות המחוקקת. כפי שהדגישו הדלפותיו של אדוארד סנודן, הריבון כיום תלוי במידה רבה בסודיות והוא משגשג בחסות החשכה.

מקור המונח פרוקסי (proxy) במונח הלטיני procurator, שמשמעותו אדם שאחראי לייצוג של אדם אחר בבית דין. כיום המילה משמשת לרוב לציון שרת מחשב המשמש כמתווך לבקשות ממחשבים אחרים (Tollmann & Levin 2016). שרתי פרוקסי מאפשרים התחברות עקיפה לרשת, וכך מספקים אנונימיות באמצעות הסוואה של אמצעי הזיהוי באינטרנט (כתובות IP), אך ביכולתם לשמש גם ככלי פיקוח והגבלת שירות. פוליטיקת פרוקסי, כפי שהגדירה האמנית היטו שטירל, חברת RCPP (Research Center for Proxy Politics), היא פוליטיקה של ממלאי מקום ובובות דמה (Steyerl 2015), המאופיינת בחוזים פיקטיביים, בסמכויות ריקות, בדגלים כוזבים ובחברות קש. דמותו של הפרוקסי אמבלמטית עבור העידן הפוסט-ייצוגי, פוסט-דמוקרטי, שבו אנו חיים, עידן המאופיין במיליציות של ״בוטים״ אינטרנטיים,1 ממשלות בובה, סופרי צללים ומקלטי מס. דה-מטריאליזציה, פוליטיקה סמויה וההכפפה הגוברת של השלטון לאינטרסים כלכליים הפכו לנורמה. אך ככל שהריבון נסוג אל הצללים, כך הסובייקט נעשה ״שקוף״ יותר, שרוי תחת פיקוח וכימות מתמידים. הפליט, הסובייקט הפוליטי הפגיע ביותר, ״נטול הזכות לזכויות״, במילותיה של חנה ארנדט, הופך מושא למדיניות פולשנית וחודרנית במיוחד, כשעצם זכותו לדרוש סיוע, לדרוש זכויות, מותנית בכניעה מוחלטת למשטר של זיהוי ומעקב ביומטריים.

אך האם ניתן להבין פוליטיקת פרוקסי לא רק כמי שמבשרת את עלייתו של היגיון פוליטי שנדרש למחשכים ולסתרים, אלא גם כאופן התנגדות לפוליטיקה זו? פוליטיקת פרוקסי מכילה מגוון של אפשרויות מפלט ודרכי מילוט, הן כאמצעי טכני והן כמטפורה לאסטרטגיית-נגד פוליטית. עזריה יכולים להיות שרת פרוקסי וירטואלי (VPN), הולוגרמה, מודל או כפיל, והתוצאה תהיה ההסתתרות, התחמקות או תחבולה. התקווה היא שאסטרטגיות כגון אלו יהיו אפקטיביות בימים שבהם ההבחנה בין וירטואלית ממשית לממשיות וירטואלית, בין המוחשי לדיגיטלי, נעשית נזילה יותר ויותר. בה-בעת, הולך ונעשה ברור עד כמה שניהם נמצאים תחת פיקוח מתמיד – הרשת באמצעות הפרוטוקלים והמבנה שלה, והחלל הציבורי בעקבות הפרטה הולכת וגוברת.

כפילים: הזכות לעמימות

בשנת 2013, בשיאה של המחאה החברתית בטורקיה, החלו להופיע ברחבי המדינה כתובות גרפיטי משונות: ״DNS: 8.8.8.8״. הכתובות הצביעו על שרת פרוקסי שגוגל מספקת, שמאפשר לעקוף הגבלות מקומיות על גישה לאינטרנט. לאחר שהשלטון הגביל את הגישה לאתרי אינטרנט שישמשו את המחאה, הופיעו בתגובה ברחבי העיר כתובות גרפיטי עם פרטיהם של שרתי VPN ואמצעים לעקיפת הצנזורה הממשלתית. בספרד, בתגובה לחוק חדש שהוחל ביולי 2015 המטיל קנסות-עתק בגובה של עד כ-600,000 אירו בגין הפגנות בשטחים ציבוריים, מצאו המפגינים דרך מקורית להנכיח את דרישותיהם בלי להסתכן, על ידי שימוש בהולוגרמות. אנשי המחאה, בשיתוף פעולה עם חברת יחסי ציבור מקומית, הקליטו מפגינים בעיירה קטנה ואספו חומרים באמצעות אתר ייעודי, ולבסוף הקרינו הולוגרמה מול בניין הפרלמנט במדריד. עד מהרה הפכה התופעה לוויראלית ונודעה כמחאת ההולוגרמות הראשונה בהיסטוריה. כמה חודשים לאחר מכן, בפברואר 2016, שחזרה קבוצת מפגינים בדרום-קוריאה בשיתוף ארגון אמנסטי המקומי את מחאת ההולוגרמות, במחאה על פעולות השלטון להגבלת חופש הביטוי. כמובן, השימוש בכפילים, בהולוגרמות ובשרתי פרוקסי אינו אסטרטגיה פוליטית ארוכת טווח; מדובר בפעולות הפגנתיות נקודתיות.

האם ניתן לדמיין פוליטיקה שתצליח להציב חלופה לפוליטיקה הביומטרית ולהפר את האסימטריה המובנית בין חשאיותו של השלטון לשקיפות המוחלטת של נתיניו? הפילוסוף הקריבי אדוארד גליסנט (Glissant) מציע לבחור ב״יחסים, ממסרים וקישורים״ במקום ב״היות-שם״ ההיידגריאני. כנגד הדרישה המסורתית לשקיפות, שהוא מזהה עם המבט הקולוניאלי, הוא מציע את הזכות לעמימות (opacity). עמימות היא ה״כוח שמניע כל קהילה: הדבר שמחבר אותנו יחדיו והופך אותנו לייחודיים״ (Glissant 1997).[3] העמימות מאפשרת אחרוּת. הזכות לעמימות היא הזכות למפלט כסובייקט ריבון, כמי שנושא בחובו את זכויותיו ולא את גבולתיו.

כיצד ניתן ליישם את הזכות לעמימות במסגרת הפרדיגמה הפוליטית הנוכחית? לפני הכול, פליטים זקוקים להכרה, למתן תוקף לזכויותיהם ולמעמדם. כיצד תתיישב הזכות לעמימות עם דרישתם לנראות? כפי שגליסנט מדגיש, עמימות אינה אלמוניות או אפלה (obscurity). עמימות היא חלק מנראות, היא היכולת לווסת ולהגביל את אופן זיהויו של הסובייקט. אין זה מקרה שמפגינים עוטים על פניהם מסכות, שכן המסכה מאפשרת ליחיד לממש את זכותו להפגין ללא חשש מזיהוי, ובה-בעת, היא מאפשרת לקהילת המפגינים לגבש זהות קולקטיבית שחורגת מקולו של היחיד ומתמזגת לכדי דרישה פוליטית, משמע, קולקטיבית. זכותו של הסובייקט לעמימות וחובתו של השלטון לשקיפות –היפוך מוחלט של המצב הרווח כיום – הן הבסיס הדרוש לקיומה של חברה דמוקרטית. ואולם רבים מהאמצעים הטכנולוגיים שאנו משתמשים בהם באופן יום-יומי מחבלים בדרישה זו.

האם ניתן למצוא דרך לעמוד על זכותנו לעמימות במאה ה-21?

*ברצוני להודות לוורה טולמן (Tollmann) על העבודה והמחקר המשותף ב- RCPP (http://rcpp.lensbased.net/). חלקים מטקסט זה מבוססים על סדרת מאמרים שכתבנו יחד, ביניהם Plunge Into Proxy Politics, שהתפרסם במגזין Springerin ו -The Body Of the Web, שהוזמן על ידי Skulptur Projekte Münster והתפרסם ב-Frieze d/e.

ביבליוגרפיה

Amoore, L .(2006) .Biometric borders : Governing Mobilities in the War on Terror. Political Geography, 3, 25, 336-351.

Bauman, Z. & Lyon, D .(2012) .Liquid Surveillance: A Conversation. UK: Polity Press.

Crouch, C .(2004) .Post-Democracy .London: Cambridge.

Foucault, M .(2007) .Security, Territory, Population: Lectures at the Collège de France 1977-1978. Basingstoke: Palgrave Macmillan.

Glennon, M. J .(2014) .National Security and Double Government. Oxford: Oxford University Press.

Glissant, E .(1997) .Poetics of Relation. Ann Arbor: University of Michigan Press.

Levin, B.  & Tollmann, V .(2016) .The Body Of the Web: (Out) of Body. Berlin: Skulptur Projekte .

Iris gurd. (website). form: http://www.irisguard.com/. Retrived (4.11.16).

Ranciere, J .(1998) .Disagreement .London: Minneapolis. 

Saunders, F.S .(2016) .Where on Earth Are You?  London Review of Books ,5, 38, 7-12.

Steyerl, H .(2015) .The Terror of Total Dasein Economies of Presence in the Art Field.

form: http://dismagazine.com/discussion/78352/the-terror-of-total-dasein-hito-.../ Retrived (5.11.16).

• 1. ״בוטים״ הם תוכנות המיועדות לאסוף מידע או לבצע פעולות בדרך של חיקוי משתמש רגיל