כשהאמנות הקנונית פוגשת את התרבות החזותית הפופולרית:

בין מושאי מחקר לשיטות מחקר

כשהאמנות הקנונית פוגשת את התרבות החזותית הפופולרית: בין מושאי מחקר לשיטות מחקר < מן הידועות, שהיסטוריון האמנות ה"אורתודוקסי" לא העלה בדעתו לחקור אלא את האמנות ה"גבוהה", קידש את לימוד העובדות וההקשרים ההיסטוריים והעמיד את ההתחקות אחר כוונת היוצר כנר לרגליו. במילים אחרות, עיסוק בתרבות ה"פופולרית", קריאה היוצאת מן העכשווי ומתן דרור לחוויה האישית היו מבחינתו מחוץ לתחום, שלא לומר בלתי לגיטימיים בעליל. מאמר זה מבקש להציב לעצמו מטרה כפולה:

1. חשיפת התרבות החזותית כשדה מחקר המאפשר, מתיר ואולי אף מחייב לשים בכפיפה אחת יצירות אמנות ותוצרי תרבות פופולרית;

2. העלאת האפשרות של יישום מתודולוגיות מחקר מסורתיות על התרבות הפופולרית, מחד גיסא, ושל שימוש בגישות מחקר ודרכי התבוננות חדשות בתור תוסף לניתוח ולפרשנות ה"אורתודוקסיים" של האמנות הגבוהה של העבר, מאידך גיסא.

פסל דויד למיכלאנג'לו מ– 1504-1501 נבחר לשמש מקרה בוחן, מאחר שאין–ספור דימויים חזותיים שנוצרו בשנים האחרונות ניכסו אותו לעצמם והשתמשו בו לשם העמדת מסרים הנוגעים להיבטים שונים של השיח והתרבות העכשוויים. דימויים אלו ייבחנו לאורו של המודל האיקונוגרפי הנוקשה שהציע ארווין פנופסקי ב– 1939. מנגד, תוצע האפשרות לקרוא את היצירה הקנונית עצמה על פי תצורות שיח עכשוויות, מן ה"אני" הפרטי של הקורא ובהתייחסות להתקבלותה ולצריכתה העתידיים — מהלך שבכוחו להאיר את היצירה באור חדש.

למאמר המלא יש ללחוץ כאן

נעמי מאירי–דן

ד"ר נעמי מאירי–דן חוקרת היבטים שונים של תולדות האמנות והאדריכלות המערבית ושל התרבות החזותית. מרצה במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ב"בצלאל", בבית הספר לתקשורת במכללת "ספיר" ובבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.