דימויים אקסטריטוריאליים

הקדמה

בשעות הקטנות של בוקר ה־31 במאי, 2010, במים האקס־טריטוריאליים שבדרום מזרח הים התיכון, התכונן כוח גדול של לוחמי שייטת לפשיטה על שש ספינות שהפליגו יחד כ"משט לחירות עזה". למשט, שהוביל מזון, ציוד רפואי ומאות פעילים בינלאומיים, היו שתי מטרות מוצהרות: אספקת סיוע הומניטרי לתושבי עזה הנתונים תחת מצור ישראלי ומחאה נגד אחיזת החנק של ישראל ברצועה. החלטת ישראל לעצור את המשט סללה את הדרך לעימות בלתי נמנע בין הצדדים. אולם, אף אחד לא צפה שההתנגשות תדרדר לעימות קטלני שבו ימצאו את מותם תשעה פעילים טורקים ורבים אחרים משני הצדדים יפצעו, ביניהם תשעה חיילים.1 למרות שהפשיטה על המשט התרחשה בפועל בסביבות חמש בבוקר ה־31 במאי, ניסיון ההשתלטות יצא לדרך כבר במהלך הערב הקודם, שבו כוחות ישראלים החלו לשבש את תקשורת הלוויין אל הספינות. ההתמקדות הזו בתקשורת לא הייתה אקראית. מן הרגע הראשון עמדו בלב מבצע המשט שיקולי חשיפה וסיקור תקשורתי ובמידה רבה אלה עמדו גם במוקד הניסיונות הישראליים לסכל אותו. ברצון לפרסם את האירוע, השקיעו מארגני המשט בתשתית לשידור חי והזמינו לסיפון כלי השיט עיתונאים ואנשי תקשורת. בנוסף, רבים מבין הפעילים הביאו עמם מצלמות והתכוננו לתעד את האירוע.

ברגע שפרצה האלימות, דימויים של העימות החלו לזרום מערוצי המדיה לצופים ברחבי העולם ודימויים נוספים התפרסמו בתקשורת בימים, בשבועות ובחודשים שלאחר מכן. למעשה, נראה שחלק נכבד מן האירועים האלימים על הסיפון עוצבו מתוך מטרות הסיקור והחשיפה התקשורתית של שני הצדדים. כיוון שמארגני המשט תכננו את האירוע כמעין פרפורמנס חי, אחד ממוקדי האלימות היה הניסיונות להגן על ציוד התקשורת והשידור שהיה על סיפון הספינה. הצבא, בתורו, ניסה לתעד את האירוע למטרות התעמולה שלו, כשהוא מבקש לשמש כבמאי, העורך היחיד, המפיץ והארכיונאי של החומרים המצולמים.

המאבק על הדימויים לא הוגבל לייצורם, אלא כלל גם את הפצתם ואת פרשנותם. החיילים הישראלים שפשטו על המאווי מרמרה ביקשו לאתר ולהחרים את כל חומרי גלם שצילמו הפעילים לא פחות משביקשו להשתלט על הפעילים עצמם. התוצאה הייתה ארכיון דימויים שחובר במשותף על ידי שני הצדדים, אבל נתון מאז האירוע תחת שליטה ישראלית בלעדית. בשבועות שלאחר הפשיטה עשתה ישראל שימוש נרחב (אולם ללא ספק סלקטיבי) בחומרים שצולמו הן על ידי הפעילים הן על ידי חייליה, כסימוכין לטענותיה שהפעילים הם שיזמו את האלימות על המאווי מרמרה. הפעילים מצידם השתמשו בתיעוד המועט שהצליחו להבריח החוצה, לצד חלק מן החומרים שפרסמה ישראל בהמשך, לתמיכה בטענותיהם המנוגדות.

בעמודים הבאים אבקש לבחון את ההיגיון המורכב של אירוע זה דרך המושג אקסטריטוריאליות – גיאוגרפית, משפטית ופוליטית אבל גם חזותית – כדי לחשוב על הניסיונות לשלוט, לפרש ולתמרן תיעוד היסטורי. אחת מן התובנות המשמעותיות בניתוח שאני מציעה לתקרית היא החלת המושג "אקסטריטוריאליות" – שמתייחס הן למצב הפוליטי בעזה הן לסטטוס המשפטי של המים הבינלאומיים שבהם התרחשה התקרית – גם על הקרב על הדימויים שהתחולל במהלך ולאחר העימות האלים. יתרה מכך, אבקש להציע שההיגיון האקסטריטוריאלי של הייצוג הפך למאפיין מהותי של מעמד התיעוד החזותי של האירוע: התיעוד אמנם קיים, אבל הוא נמצא מחוץ להישג ידם של תהליכים משפטיים משמעותיים ולפיכך נותר "נוכח מרחוק".

המשט לעזה – רקע

לאחר שני עשורים תחת שלטון מצרי, ב־1967 נכבשה רצועת עזה על ידי מדינת ישראל. בשלושים ושמונה השנים הבאות, עד 2005, שימרה ישראל נוכחות צבאית מתמשכת בעזה. בתקופה זו, נותרו התושבים הפלסטינים חסרי מדינה ואזרחות, משוללי זכויות אזרח ואדם בסיסיות ומודרים מהשתתפות בתהליך דמוקרטי (גורל דומה לזה של הפלסטינים שחיו תחת שלטון ירדני בגדה המערבית, שגם היא נכבשה במלחמת ששת הימים בין ישראל לשכנותיה הערביות). ב־2005, נסוגו הכוחות הישראלים מרצועת עזה והישובים האזרחיים הישראלים באזור פונו. על הנייר, הפכה עזה לשטח אוטונומי בשליטת הרשות הפלסטינית. בבחירות הדמוקרטיות למועצה המחוקקת שהתקיימו בעזה שנה לאחר מכן, עלתה לשלטון המפלגה האסלאמית חמאס, שתחילה הקימה קואליציה ולאחר מכן החליפה את פת"ח, המפלגה החילונית והמתונה יותר.

בפועל נותרה עזה במידה רבה תחת שליטה ישראלית במהלך כל התקופה שלאחר 2005. לא רק זאת אלא שישראל (בשיתוף מצרים) ממשיכה לשלוט בכל מעברי הקרקע, הים והאוויר אל ומעזה. ב־2007, הטילה ישראל סגר על רצועת עזה, תוך שהיא מגבילה דרמטית את תנועת הסחורות לאזור. ישראל מצדיקה את הסגר בנימוקים של שיקולי ביטחון; עם זאת, רבים מאמינים שבבסיסו עומדות מטרות פוליטיות של ענישה קולקטיבית (ולא חוקית) של תושבי עזה על בחירתם בחמאס. כמו כן עלתה הטענה כי אחת ממטרות הסגר הייתה לתקוע טריז ביחסים בין עזה לגדה המערבית, על מנת להחליש את הרשות הפלסטינית המוחלשת ממילא ולצמצם את האפשרות של פשרות ישראליות נוספות בגדה המערבית.2

זה היה הרקע להפלגת משט חירות עזה בשנת 2010. המשט אורגן על ידי הקרן לזכויות אדם, חירות וסיוע הומניטרי (IHH: İHH İnsani Yardım Vakfı) הטורקית, בשיתוף התנועה לשחרור עזה (Free Gaza) וארגוני פעילים אחרים. שלושה מכלי השיט, כולל המאווי מרמרה, עזבו את טורקיה בסוף מאי 2010. המטרות המוצהרות של המארגנים היו להביא סיוע הומניטרי לאוכלוסיית עזה שסבלה מהקצבה קפדנית של מזון, ציוד רפואי ומצרכים חיוניים בסיסים אחרים. עם זאת, מטרה מוצהרת נוספת שלא נפלה בחשיבותה הייתה העלאת המודעות הבינלאומית למצוקת תושבי עזה, מחאה נגד הפרת זכויות האדם והאזרח הבסיסיות שלהם ותעמולה למען המטרה הפלסטינית הכללית.3

יש לציין שבמובן מסוים, שני מערכי המטרות הללו סתרו זה את זה: בעוד שהמטרה של אספקת סיוע תומכת בקידום פשרה ודיפלומטיה שקטה, הרי שהמטרה של מחאה והתססה מעודדת עימות גלוי והעלאת הפרופיל התקשורתי.

המשט אכן זכה לתשומת לב נרחבת בתקשורת הבינלאומית והפך למושאם של ספרים, מאמרים, סרטים וסרטוני יוטיוב, תערוכות ואפילו מחזה תיאטרון.4 במקביל, עמד המשט במוקד חקירות משפטיות לאומיות ובינלאומיות שכללו בישראל את ועדת איילנד (צוות תחקור המומחים להפקת לקחים בראשותו של האלוף [במיל'] גיורא איילנד לנושא משט "רוחות שמיים 7"), ועדת טירקל (הוועדה הציבורית לבדיקת האירוע הימי מיום 31 במאי, 2010) ובדיקת מבקר המדינה, בטורקיה את ועדת החקירה הלאומית הטורקית ובעולם את ועדת מועצת זכויות האדם של האו"ם, הקונגרס האמריקאי, הלשכה הבינלאומית לארגונים הומניטריים ואגודת ידידי עמותות צדקה (FOCA). בהמשך, בעקבות עתירה שהגיש משרד עורכי הדין אלמדג (Elmadag) שפועל מאיסטנבול במאי 2013, ערך בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בדיקה ראשונית שמטרתה היתה "לקבוע האם העתירה עומדת בקריטריונים הנדרשים לביצוע חקירה".5 המחקר שמוצג כאן מתבסס ברובו על חומרים חזותיים וכתובים שהוגשו והופקו על ידי הוועדות והמוסדות לעיל, כמו גם על חומרים שצילם הצבא והחומרים שצילמו והבריחו הפעילים.

ההשתלטות על דימויים במים אקסטריטוריאליים

ב־30 במאי, בסביבות 22:00, שעות ספורות לפני ההשתלטות הפיזית על המשט, החלו כוחות הצבא לשבש את תקשורת הלוויין עם כלי השיט במשט. השיבושים התעצמו בהמשך אותו לילה, עד לכדי הפסקה מוחלטת או כמעט מוחלטת של כל התקשורת עם המשט.6 יש משמעות ניכרת לכך שהמבצע החל בניסיון למנוע את העברת דימויים מכלי השיט, שכן, הפקת והפצת דימויים היו בין המטרות המרכזיות של המשט. המשט נהגה כאירוע תקשורתי בולט שיתקיים לאור היום ויפנה את תשומת לב העולם לפשעים שמבוצעים נגד הפלסטינים.7 על פי גולדן סנמז (Gülden Sönmez), עורכת דין ב־IHH וחברת הוועד המנהל של הארגון, אשר הייתה על סיפון המאווי מרמרה:

רצינו להפליג למים בינלאומיים מהשטח הימי המצרי ואז לעזה [שם רצינו] להעביר את הסיוע, אם נצליח. במקרה שישראל תעצור את המשלוח, תכננו למשוך תשומת לב לסגר הלא חוקי בשידור חי בתקשורת, ואז לחזור.8

כדי לאפשר סיקור תקשורתי ושידור של האירועים, עיתונאים וצוותי טלוויזיה רבים הוזמנו להצטרף למשט.9 המארגנים התקינו תשתית חזקה מספיק לתמיכה בשידור חי מלב ים והמהנדסים שעבדו על ההכנות לקראת השידור "לקחו בחשבון כל מצב אפשרי של המערכת" ופעלו להבטיח ש"יהיה אפשר לצפות במסלול המשט ללא הפרעה באתר IHH".10 כדי להיערך לקרב על הדימויים, שכר IHH שני תדרים בלווייני התקשורת הטורקיים טורקסאט, שאחד מהם – שידוע רק ל־IHH, לארגון העיתונות הזרה (FPA) ולטורקסאט עצמם – היה אמור לשמש כגיבוי, במקרה של ניסיונות לחסום את השידור11. בנוסף הביאו עימם הפעילים שלל ציוד תקשורת אישי. לפי כמה מההערכות, בזמן העימות היו על סיפון המאווי מרמרה 546 נוסעים ו־29 אנשי צוות, אבל לא פחות מ־600 מחשבים ניידים, 800 מצלמות וידאו ו־1,200 טלפונים סלולאריים.12

גולן סומז, עדה ועורכת דין, 2013

בעיני כמה מן הפעילים, ריבויים של אמצעי תקשורת הוא בדיוק הדבר שהיה אמור לאותת על הכוונות הלא אלימות שלהם. לדברי הפעילה אלכסנדרה לורט־פיליפס (Alexandra Lort-Phillips), "כלי השיט כוסו במצלמות כדי לתעד את המסע. אני לא יודעת מה עוד משט החירות יכול היה לעשות כדי להבהיר שפניו לשלום".13 אולם מבחינת הכוחות, השבתת ציוד מעין זה הייתה המטרה המרכזית של הפשיטה. אחת מן המטרות המרכזיות של הצבא הייתה לשלוט ולהגביל את הפצת הדימויים – להציב את הדימויים בהסגר, במובן מסוים, בגבולות תחומים בקפידה. בנוסף, ביקש הצבא להשתלט על ייצור הדימויים באמצעות מניעת הגישה פיזית של הפעילים לכל אמצעי התקשורת והחומרים המצולמים שהיו על כלי השיט. כוח צבאי מיוחד הוקדש לתפיסת כל הדימויים הדיגיטליים והשגת שליטה בלעדית על הפקתם והפצתם.14

דימוי סטילס הממחיש את המיסוך האלקטרוני של צה"ל מתוך הסרט, שמבוסס על ממצאי צוות המומחים של איילנד  
“Timeline of the Mavi Marmara Incident (English, High-Quality Version),” May 22, 2011, http://youtu.be/z31GesVrBjc

דימוי סטילס הממחיש את המיסוך האלקטרוני של צה"ל מתוך הסרט התיעודי של IHH המגולל את התקרית כפי שהוצגה על ידי עדים
IHH, Freedom: Last Destination Mavi Marmara (Turkey, 2012), 91 min., http://vimeo.com/50824956

 

 

המפגש הווירטואלי הראשון בין הצדדים במים האקסטריטוריאליים – הפעולה הראשונה של יירוט המשט על ידי הצבא הישראלי – כלל ככל הנראה גלים אלקטרומגנטיים שחסמו את שידור הדימויים מכלי השיט ומנעו את המשך הפצתם. "הישראלים מטרידים אותנו מזה חצי שעה", דיווח עיתונאי באחד מן השדרים האחרונים שהוקלטו על סיפון המאווי מרמרה, כשהוא מתייחס לא רק לכוח הפיזי שהופנה נגד הפעילים עצמם אלא גם לניסיונות הישראלים ליירט את התשדורת.15 עיתונאית טורקיה נוספת בשם אייסה סריוגלו (Ayşe Sarıoğlu) תיארה את הקרב על השליטה בדימויים: "חיבור הלוויין שלנו השתבש לעיתים קרובות והאינטרנט שלנו כל הזמן התנתק. ככל שהם המשיכו להשתבש, כך הגברנו את המשדרים שלנו".16

אם כן, העימות בין הכוחות הישראלים לפעילים היה מלכתחילה עימות בין שני הגיונות מרחביים של זרימת מידע – האחד מוקדש להגבלה ולפיקוח על התקשורת במים האקסטריטוריאליים והשני הוקדש להרחבת זרם האינפורמציה כחלק מן המחאה. כשהעימות התפתח, אופני החשיבה הסותרים הללו הובילו לתפיסות מורכבות של התפקיד שמילאו הדימויים.

אכן, הזרם הבלתי נראה של דימויים הפך במהרה לעקרון המארגן של הלחימה הקטלנית שהתחוללה על הסיפון. אחד הפעילים, עורך הדין סיאט גוקדמיר (Cihat Gökdemir) העיד:

שתי סירות הקרב הראשונות התקרבו מאוד [...] לאחר מספר דקות מסוק התקרב מירכתי הספינה לבית ההגה. הוא יצר רוח חזקה והמון רעש [...] חשבתי שהמסוק הגיע כדי להשבית את משדר הרדיו של הספינה, שהיה על בית ההגה, אז רצתי לסיפון בית ההגה [...]. ראיתי כמה אנשים אחרים עולים במדרגות איתי. [...] המסוק היה בערך בגובה 9-10 מטרים ולא היה לו דגל, סמל או כל סימן דומה. הוא נשאר שם בערך דקה ואז פתח באש. חשבנו שהיריות האלה גם הן מכוונות למערכות הלוויין. זו הסיבה שאנשים התאספו לא ממש על בית ההגה איפה שהיה פתח, אלא קצת אחורה ליד אנטנות הלוויין. אישית חשבתי "אם הם לא שולחים אותם לעלות על הסיפון, הם בטח ינחתו ישר על בית ההגה". לאחר הירי הראשון, כמה מן החברים שלנו נפלו למטה, אבל עדיין חשבנו שהם משתמשים בכדורי גומי ובגלל שאף פעם לא ראינו כדורי גומי חשבנו שפציעות מכדורי גומי הן לא רציניות, שהמטרה המרכזית של המתקפה היא מערכות הלוויין.17

כפי שמלמדת עדות זו, שדה הקרב התעצב במידה רבה מתוך מאמצי הפעילים להגן על זרם הדימויים. הקרב על הדימויים נכרך במאבק הפיזי על הסיפון עד כדי כך, שכמעט בלתי אפשרי להפריד ביניהם ואף מסתמן כי הדימויים עיצבו את המאבק הפיזי שהתחולל על הסיפון. ואמנם, הדיווחים על המפגש הקטלני מתארים יחסים סבוכים בין ירי תחמושת חיה לצילום דימויים. לפני האירוע, כמה מן הפעילים התחבטו בשאלה האם במקרה של מתקפה על המשט, ינסו לתעד את העימות או להגן על כלי השיט. הפעיל קן או'קיף (Ken O’Keefe) שהיה על סיפון המאווי מרמרה תיאר את הדילמה:

כאשר נשאלתי אם במקרה של מתקפה ישראלית על המאווי מרמרה אשתמש במצלמה או אגן על הסירה, התחייבתי בהתלהבות להגן על הסירה. אני תומך נלהב במאבק בלתי אלים. למעשה אני מאמין שמהלך לא אלים תמיד צריך להיות האפשרות הראשונה. עם זאת הצטרפתי להגנה על המאווי מרמרה בהבנה שזה בהחלט עשוי לחייב שימוש באלימות בהגנה עצמית.18

אולם ההבחנה המשתמעת כאן בין צילום ללחימה אקטיבית נתקלת בסתירה. לטענת הדיווחים אנשים נהרגו בעודם אוחזים במצלמות, כמה מהם אפילו "השתמשו בהן כדי לצלם את הפולשים הישראלים בזמן שנורו".19 לפי מספר עדי ראייה, מנהל חדר העיתונאים של הספינה, סוודט קיליצ'לר (Cevdet Kılıçlar), נראה לאחרונה כאשר יצא החוצה לצלם.20 אחת העדויות מתארת את מילותיו האחרונות:

עזרתי לאחרים להוריד למטה את אחד הפצועים. עליתי למעלה, מיד לפני דלת חדר העיתונאים ראיתי את השהיד סוודט קיליצ'לר. סוודט אמר לי "אחי, שלחתי את הדימויים". אני חושב שהוא הצליח לשלוח כמה מן התמונות של המתקפה הראשונה באמצעות לוויין או האינטרנט – הוא בטח התכוון לזה.21

לפי העדויות הישראליות, חייל אחד דיווח שהוכה קשות באמצעות חצובת מצלמה גדולה.22 אחר דיווח שצולם במצלמות סטילס ווידאו רבות בזמן שהוכה באלות, עד שהרגיש שהוא נמצא ב"מסיבת עיתונאים".23 הדפוס הזה חזר על עצמו גם בעדויות של חיילים אחרים.24

על פי אחד הפעילים, הפצועים על סיפון המאווי מרמרה פונו רק לאחר שהישראלים גילו ש"צילומי לוויין של מה שהתרחש על הספינה [התפשטו] בכל העולם"; רק אז, ממשיך הפעיל, החיילים "התחילו לשחק את תפקיד 'הטובים' [וניסו] להציל את חיי הפצועים".25 הצבא, לעומת זאת, טוען כי ניסיונות כאלה התבצעו כל הזמן ורק המשיכו "באופן יותר מאורגן" ברגע שהושלמה ההשתלטות.26

דימויי סטילס מתוך הסרט התיעודי של IHH שמציג שחזור מבוים של התקרית
IHH, Freedom: Last Destination Mavi Marmara (Turkey, 2012), 91 min., http://vimeo.com/50824956
מעניין לציין שנראה שהשחזור של IHH  מדגיש שהפעילים שנהרגו בעימות למעשה ניסו לצלם את מבצע ההשתלטות. אפשר להסיק זאת מהצבת המצלמות בסמוך למי שמשחקים בתפקיד המתים

בערך באותו הזמן, החל מ־05:10, עלה על הספינה כוח צבאי נוסף (לוחמי מצדה, יחידת המבצעים המיוחדים של שירות בתי הסוהר הישראלי) שהחל בתהליך מעצר בן שני חלקים, שבו כמה מן הנוסעים נאזקו ואצל כולם בוצע חיפוש אחר מכשירי אחסון נתונים. כמעט כל המכשירים – כ־2600 לפי ההערכות – הוחרמו.27 כך, במקביל לטיפול ולפינוי הפצועים, עסקו הכוחות הישראלים גם בהחרמת כרטיסי זיכרון, מצלמות, טלפונים סלולריים, דיסקים קשיחים, מכשירי וידאו ודיסקטים שהיו ברשות מאות נוסעי המשט, ומחיקת כל ההקלטות ממצלמות האבטחה של הספינות. על פי דו"ח ועדת טירקל, המסוקים שפינו את הפצועים גם שימשו להעברת חלק מהמדיה הדיגיטלית המוחרמת לשימוש דובר ומחלקת ההסברה של צה"ל. כל שאר החומרים הועברו ליחידת איסוף מסמכים ושלל טכני של צה"ל עם הגעת המשט לנמל אשדוד.28

למעשה, נראה כי מדיניות הצנזורה של הצבא רק החריפה במהלך ומיד לאחר העימות עצמו. לפני הפשיטה, הזמין צה"ל קבוצת עיתונאים להצטרף לכוחותיו. אולם, במהלך הפשיטה, מנע מהם מלשדר ולפרסם את דיווחיהם (אגב, ניסיונות הצנזורה של ישראל, שמטרתם העיקרית הייתה למנוע מדימויי האירוע מלהגיע לתפוצה בינלאומית, היו למעשה גול עצמי: בשתיים עשרה השעות שאחרי תחילת הפשיטה, כמה מן הדימויים – אלה ששידרו הפעילים – הופצו נרחבות בתקשורת הבינלאומית, בעוד שהצופים הישראלים נותרו באפלה).29

ניסיונות הצנזורה הישראלים לא מנעו את תיעוד האירועים, אבל כן מנעו את גישת הציבור לתיעוד זה. מה שהתרחש על הסיפון העליון, שם התקיים העימות, צולם ממספר זוויות על ידי עשרת מצלמות (וידאו, סטילס, אבטחה ותצלום אווירי)30 כמו גם על ידי מצלמות מיוחדות שהותקנו על קסדות החיילים.31 ריבוי המצלמות הזה מעמיד את הייצוג העודף כמאפיין וכמטרה המהותיים של האירוע. ועדיין, למרות שפע העדויות החזותיות, הסרטונים הנגישים לציבור של תיעוד העימות לא עולים על חמש דקות שידור. מאות השעות האחרות של חומרים מוקלטים מוגדרות כעת כחומר מסווג32 בנימוקי ביטחון המדינה, ונותרים תחת שליטתה הבלעדית של ישראל.33

המצלמות על הסירה, שכמה מהן נופצו על ידי החיילים, נהרסו לחלוטין.34 בעוד שהנוסעים נעצרו זמנית בלבד, הדימויים הוחרמו לצמיתות. כתוצאה מכך, החקירה המשפטית הבינלאומית של האירועים נאלצה להסתמך על דו"חות חוקרים ומומחים פורנזיים של ישראל וטורקיה. בהעדר תיעוד, הסתמך דו"ח האו"ם על השוואת שני הנרטיבים שהציעו שני הצדדים: העדות החזותית – שאמנם קיימת אך אינה נגישה – הוחלפה בלית ברירה בעדות מילולית.

כאשר הדימויים הגיעו לקרקע טריטוריאלית

על ידי חסימת התקשורת האלקטרונית והחרמת הזיכרון הדיגיטלי הקולקטיבי של הפעילים, הפך הצבא את כל העדות החזותית של האירוע לרכוש ישראלי לאומי. משימתו הייתה להבטיח שעדות כזו תישאר "אקסטריטוריאלית" – כלומר, מחוץ לרשות הציבור ומעבר להישג ידם של הליכי משפט בינלאומי. העדויות קיימות אך אינן זמינות לחקירת גופים בינלאומיים ומדינות אחרות מלבד ישראל.35

החומר המצולם המועט שנותר מציג לא יותר משבריר מהמאבק על סיפון המאווי מרמרה. העדויות הקיימות, שרובן פורסמו על ידי הצבא, שימשו כבסיס החזותי לניסיונות השונים "לחשוף את האמת" – על ידי ממשלות, ארגונים חברתיים, כלי התקשורת ואנשים פרטיים. יתרה מזאת, חומרים אלה שימשו כעדויות במספר חקירות ותחקירים רשמיים. עם זאת, כפי שצוין, החומרים הנגישים לציבור אינם עולים על כמה דקות של צילום וידאו. במקום לחשוף מה באמת אירע, הם משמשים כמעט כעקבות חולפות של האירוע, שמעידות מרחוק על קיומו של חומר מצונזר.36

מכיוון שהדימויים הנגישים לציבור הם גם מועטים וגם נתונים לריבוי פרשנויות, שני הצדדים עשו בהם שימוש לתמיכה בנרטיבים פוליטיים שונים ולעיתים סותרים. באופן פרדוקסלי, דווקא בגין העדר החומרים החזותיים, החומר המועט שנותר מייצר פוליטיקה של חקירה מתמדת ואסתטיקה של פרשנות, שבה אותן עובדות חזותיות משמשות כבסיס לטיעונים מתחרים.37

מערך מורכב של יחסים מתקיים בין הדימויים הנגישים לציבור לתיאור שהוצמד להם במסגרת הנרטיבים השונים. בכמה מקרים, השימוש בהם פשוט מחדד את התלות המהותית של היחסים בנקודת המבט; עם זאת, במקרים אחרים הפער בין הדימוי לנרטיב גדל עד כדי כך שהוא מערער או חותר תחת יחסים אלה.

חומרי התיעוד הנגישים לציבור כיום מתחלקים לשלושה סוגים:

1. הדימויים האחרונים שהעבירו הפעילים בשידור חי מהספינה בזמן העימות. דימויים אלה שודרו באמצעות תדר הגיבוי בלוויין טורקסט שהתקינו מארגני המשט, אשר לפי הדיווחים המשיך לשדר עד השעה 07:00 ב־31 במאי.

2. קליפים שנערכו על ידי מחלקת ההסברה ודובר צה"ל ופורסמו בערך שתיים עשרה שעות לאחר האירוע. קליפים אלה מבוססים על חומרים שצילם הצבא כמו גם על חומרים שהוחרמו מפעילים.38 אחד מן מהסרטונים הללו, שצה"ל פרסם מאוחר יותר "מבוסס על ממצאי צוות המומחים של איילנד" ו"מתחקה אחר אירועי המשט תוך שימוש בציר זמן שנע בין מודלים תלת־ממדיים לחומרים שצולמו במהלך התקרית".39

3. מעט מאוד דימויים שהפעילים הצליחו להבריח ופורסמו לאחר האירוע.

בעמודים הבאים אבחן כל קבוצת דימויים בנפרד. כוונתי אינה לנסות ולשחזר את האירועים בסדר שבו התרחשו (רוב הדימויים פורסמו על ידי הצבא, כך שגיבוש תמונה של האירוע על בסיס מבחר חלקי  יהיה לא יותר משיתוף פעולה עם כללי המשחק שהצבא מבקש להכתיב). תחת זאת, אבחן ראשית את השימושים שעשו שני הצדדים במעט הדימויים הנגישים לציבור ושנית את היחסים שבין שימושים אלה לדימויים המוחרמים שאינם נגישים לציבור.

1. השידור החי

הדימויים הראשונים של העימות אשר הגיעו לתקשורת היו הדימויים האחרונים ששודרו מהספינה לפני שיבוש תקשורת הלוויין. אלה הם סרטונים קצרים בצבע, עם הרבה הפרעות ועיוותים, שכוללים כמה דימויים של עימות פיזי.40 בסרטון קצר אחד נראה חייל מכוון את רובה M16 שלו אופקית ויורה לעבר מטרה שנמצאת מחוץ לפריים, כנראה מטווח קצר מאוד. בסרטון אחר נראה חייל בועט באדם שנמצא על הרצפה מחוץ לפריים. ההפרעות לשידור החי נראות בבירור בסרטונים אלה, וכופות על הצופים להתבונן בקרב המתועד מבעד לפילטר של מאבק נוסף בין טכנולוגיות השידור של הפעילים לניסיונות השיבוש הטכנולוגיים של הצבא. כך, התפיסה שאנו מגבשים של האירוע המקורי הופכת למוכפלת או מרובדת, משום שהגישה החזותית שלנו לעימות האלים תלויה בעדשה או בפילטר של המאבק האלים בין טכנולוגיות מתחרות. האלימות שהדימוי מבקש להציג נכרכת בקשר בל הפרד באלימות שמוחלת על הדימוי עצמו.

שני קטעים נוספים מראים חייל נדקר, ככל הנראה על ידי אחד מן הפעילים.41 למרות שבתחילה הוצג הסרטון על ידי הפעילים כעדות להתקפה הישראלית,42 לאחר מכן הוצגה סצנת הדקירה בערוץ 2 בתמיכה לגרסת הצבא לאירועים.43 הסצנה גם נערכה על ידי צה"ל בסרטון ציר הזמן כדי להדגיש את טענתם בדבר האלימות של הפעילים.44 כפי שמדגימים פרטים אלה, לעיתים קרובות נעשה בדימויים שימוש סותר על ידי שני הצדדים ולעיתים הם גויסו למטרות מנוגדות אפילו במסגרת אותה אג'נדה. כמה פעילים השתמשו בדימויים בדרכים שסתרו את העדויות המילוליות של פעילים אחרים. כך למשל, הסרטון שמראה חיילים בועטים ויורים שימש לחשיפת אלימות הצבא הישראלי: על ידי הדבקת חומרים גרפיים על גבי הדימויים הנעים, ביקשו הפעילים להראות כי הסרטון מתאר הריגה מטווח קצר של אחד מהרוגי המשט פורקן דוגאן (Furkan Doğan).45 עם זאת, העתירה שהוגשה לבית המשפט הפלילי באיסטנבול בהאשמה שצה"ל תקף עוד לפני שהחיילים נתקלו באלימות כלשהי, טען כי "פורקן דוגאן ואיברהים בילגן (İbrahim Bilgen) נהרגו עוד לפני שהחיילים עלו על הספינה מאווי מרמרה".46

2. הסרטונים שפרסם צה"ל

החומרים שסיפק הצבא מסקרנים בכמה מובנים. במקום לתאר את כל החומרים שפורסמו, אבחר להתמקד כאן בקטע שמדגיש את הבעיות הגלומות בעדות ופרשנות כפי שתיארתי קודם.

בקטע אחד – קליפ בן דקה, בצבע אבל ללא סאונד, שצולם ממרחק מסיפון הסירה – סירת פשיטה צבאית נראית מתקרבת למאווי מרמרה. הנוסעים על סיפון המרמרה נראים כשהם חמושים באלות ומנופפים בשרשראות, משליכים חפצים ומשתמשים בזרנוק מים נגד חיילים ישראלים שנמצאים מתחתם על סירת גומי. באותו הזמן, אפשר לראות הבלחה של הבזק אור.

באתר צה"ל מתואר סרטון זה כעדות לכך שהפעילים תקפו את החיילים. באמצעות שתילת אלמנטים גרפיים על גבי החומרים המצולמים, ביקש הצבא לטעון כי ההבזק (ככל הנראה פיצוץ) הוא רימון הלם שהושלך לעבר החיילים.47 אולם טענה זו עומדת בסתירה לעדות "הקצין הבכיר ביותר [של הצבא] האחראי על השתלטות על המאווי מרמרה" שהוא עצמו הורה על שימוש ברימוני הבזק (סוג של רימון הלם שמייצר רעש והבזקים שגורמים לעיוורון זמני) ברגע שסירות הפשיטה של צה"ל נתקלו בהתנגדות כפי שפורסמה בדו״ח ועדת טירקל.48

חלקים מאותו סרטון מאתר צה"ל הופיעו גם בסרט תיעודי בהפקת IHH, שמבקש לשחזר את האירועים על סמך עדויות ראייה.49 כאן מוצג החומר כעדות לכך שהפעילים ניסו למנוע מן החיילים מלעלות על הספינה, אך לטענת הסרט התיעודי, החיילים הם שהשליכו את הרימונים מסירות הגומי לעבר המאווי מרמרה.50

סרטון ציר הזמן שיצר הצבא משלב חלק גדול מן החומרים שתוארו קודם. הסרטון עבר עריכה נרחבת ומלווה בקריינות שמציגה את הגרסה הישראלית לאירועים. ייצוג זה מתבסס על הסרטון שבו מופיעים חלק מן החומרים שתוארו קודם אבל גם על חומרים אחרים שאינם זמינים לציבור, כולל סרטונים שבהם נראות סירות צה"ל מתקרבות למאווי מרמרה ונתקלות בזרנוקי מים וצילום אווירי שבו נראה חיל גולש במורד חבל ומותקף על ידי קבוצת אנשים האוחזים באלות, בזמן שחייל אחר מושלך אל הסיפון התחתון. החלק האחרון מופיע גם בסרט התיעודי של IHH, שם הוא משמש לתמיכה בטענת הפעילים שהחיילים פתחו באש מן המסוקים עוד לפני שהחלו לגלוש במורד החבלים.51 מעניין לציין שבהמשך מציג הסרט התיעודי חלקים מתוך אותם סרטונים כאשר פעיל מתאר כיצד הוא ופעילים אחרים הצליחו "להשליך כמה מן החיילים מהסיפון לים כדי למנוע מהם לירות" ואיך "כמה [מן החיילים] אולי קפצו בעצמם כדי שלא ליפול לידינו".52

3. דימויים מוברחים

קטע הווידאו המרכזי שהוברח מהמאווי מרמרה צולם על ידי הפעילה יארה לי (Iara Lee), שהצליחה להסתיר את כרטיס הזיכרון של מצלמתה.53 החומרים שלה מספקים עדות חזותית למורכבות של פעולת התיעוד החזותי על הספינה. החומר מציג חלק קטן מאוד מן העימות הפיזי עצמו.54 סירות גומי של צה"ל נראות בו כשהן מתקרבות למאווי מרמרה; נשמעות יריות,55 וחייל נראה כשהוא מכוון את רובהו כלפי מעלה ויורה; מספר חפצים מושלכים על החיילים, כולל ארגז גדול ואור מהבהב מבזיק במהירות בזמן שנשמע רעש חזק נוסף. רבים מן הנוסעים נראים אוחזים באלות ומוטות מתכת וישנם צילומים שמראים כתמים אדומים.56 בהמשך נראים חיילים יורדים לספינה ממסוק בזמן ששלושה פעילים מכוונים רוגטקות ויורים לכיוון המסוק. לקראת סוף ההקלטה, ממש לפני השלמת ההשתלטות, פעילים האוחזים במוטות מתכת מופיעים כשהם מתגודדים על המדרגות שמובילות לכניסה לספינה ומגנים על הדלת מבפנים. מדי פעם נשמעות יריות, כנראה מבחוץ (מחוץ לפריים). פעיל אחד נראה עומד ליד החלון העגול של הדלת שכבר נשברה כאשר נשמע רעש שעשוי להיות יריית רובה, האדם נראה מכופף או נופל.57 כפי שצוין, עם זאת, כמעט לא רואים את העימות עצמו. רוב הסרטון מראה את פינוי הפצועים לחללים הפנימיים של הספינה ואת הניסיונות השונים להעניק טיפול רפואי.58

הסרט שצילמה יארה לי חושף את הנוכחות הבולטת של צלמים חובבים ומקצועיים על סיפון הספינה. מתחילת פעולת ההשתלטות, אין כמעט פריים שבו לא מופיע צלם. כתוצאה מכך, אנו כצופים לא יכולים שלא לחשוב על הדרכים שבהן תועד האירוע שבו אנו מתבוננים; האופן שבו אנו חווים את האירוע תמיד מתווך על ידי המחשבה על עבודת הצלם. אם בתחילת סרטה של לי נראה שהצלמים משתמשים בקונבנציות תיעוד מקובלות לצילום הפצועים מהצד או במבט מלמעלה למטה, ברגע שההשתלטות נמצאת בשיאה כבר אי אפשר להפריד ביניהם לבין המצולמים. בהרבה מקרים, מי שצילם את הפצועים מקרוב נאלץ לעצור כדי לפנות דרך למפנים ולסיוע הרפואי. צלמים נראים כאשר הם מתעדים את עמיתיהם בזמן שהם עצמם מחפשים מחסה. המיזוג בין הצלם למושא הצילום מגיע לשיאו בקטע וידאו שבו הצלם מפנה את המצלמה לעצמו בקלוז אפ קיצוני כדי לתעד את עצמו שוכב פצוע.

עם זאת, החרמת סרטוני הווידאו על ידי הצבא שינתה את תפקיד הצלמים, ממפיקיו של תיעוד ממשי (כלומר חומר שאפשר לצפות בו ואשר יכול היה לתפקד כראייה) ליצרנים של מה שאינו אלא משמעות סימבולית. כאשר רוב החומר התיעודי מוחרם ומאוחסן מחוץ להישג ידו של הציבור, עצם נוכחותם של הצלמים בקטעים הזמינים הופכת לעדות על שפע הדימויים החסרים.59

אקסטריטוריאליות והקרב על הדימויים

מאמר זה התמקד במאפיין מרכזי של יירוט המשט על ידי הצבא – ההשתלטות על הדימויים של האירוע. ארכיון המדינה מחזיק בעדויות חזותיות שעשויות לקבוע האם התרחשו הפרות זכויות אדם; אולם בנימוקים של ביטחון המדינה, עדות זו נותרת מחוץ להשיג ידו של המשפט הבינלאומי ושל מדינות אחרות מלבד ישראל. מצב זה, שבו העדות, באופן פרדוקסלי, "נוכחת מרחוק", מייצר אי יציבות ותורם להשהיית הההכרעה המשפטית והפוליטית של האירוע.

במבט רחב יותר, הפרויקט שלי מבקש לטעון שהפשיטה על משט עזה יכול לשמש כמקרה בוחן המדגים גאוגרפיה חזותית בעלת מאפיינים מובחנים לפיה רואה הצבא ומפרש דימויים מסוימים ולאחר מכן אוסר על הייצוג הציבורי שלהם, בטענה שהחיסיון עליהם חיוני לביטחון הלאומי. באופן זה מייצרת המדינה ארכיונים דיגיטליים של אלימות, שלתכניהם שני מחברים: הצבא והפעילים. ארכיונים אלה יוותרו מחוץ לרשות הציבור, אפילו, ואולי דווקא, במקרים שבהם התחוללו הפרות זכויות אדם.

כפילות המחברים של ארכיונים אלה היא מאפיין יוצא דופן בפני עצמו, המחבר בין דימויים בהפקת הצבא, שפועל בשם החוק, לאלו של הפעילים, המארגנים אירוע שקורא תגר על החוק ועדיין מבטיח לעשות זאת במסגרת התנאים שהחוק מכתיב. ברגע שהדימויים של הפעילים מופקעים, הארכיון שנוצר בהפקה משותפת מתמקם במרחב שבין ההיסטוריה המתועדת (שיכולה לשמש להפללת מחבריו האזרחיים) לאינוונטר חזותי לא נגיש.

מאפיין משמעותי אחר של הארכיון כפול המחברים כרוך בשאלות של גמר הפקה (פוסט פרודקשן) וקניין רוחני. למרות שהארכיון חובר במשותף, אחד ממחבריו – המדינה, הפך לארכיונאי ובעליו החוקי היחיד. מחבריו האחרים מודרים מן הארכיון ואפילו עומדים מול האפשרות שפרי ידיהם ישמש להפללתם. יתרה מכך, ברגע שהדימויים הופכים לשלל מלחמה, נראה שמעמדם השתנה מתיעוד היסטורי חשוב – חשוב מספיק כדי להתוות את אופי העימות ואת האופן שבו התפתח – ללא יותר מהמחשות חזותיות לטענות פוליטיות שונות. הכוח שלהם להעביר מידע, לתווך ידע אמיתי, הוצב בסימן שאלה. השאלה העיקרית לגבי חומרים אלה כבר אינה "מה אני רואה"? אלא "כיצד דימוי זה יכול לסייע בידי לבנות את הסיפור שברצוני לספר?"

בהתחשב במאפיינים הכלליים של תקרית המשט, ברצוני להציע חשיבה על התקרית והשלכותיה דרך המושג של "אקסטריטוריאליות", שעיצב לא רק את ההיבטים המשפטיים של האירוע (כולל ההיבטים המשפטים של הגיאוגרפיה המרחבית הקונקרטית שלו) אלא גם את תיעודו החזותי. רעיון האקסטריטוריאליות מגולם כאן לפחות בארבע דרכים שונות.

ראשית, והדרך הברורה ביותר, מכיוון שהפשיטה התרחשה במים אקסטריטוריאליים, מושג האקסטריטוריאליות עיצב ושלט בשימוש הישראלי בכוח משפטי ופיזי במהלך כל התקרית. הסגר שמטילה ישראל על הרצועה אילץ את הפעילים לארגן את פעולתם בלב ים, עובדה שבתורה הובילה להרחבת הכוח הישראלי למים אקסטריטוריאליים, שטח שנמצא מחוץ לשטח שיפוטה.

שנית, לאקסטריטוריאליות מקום מרכזי במטרותיהם של מארגני המשט. לטענתם, השליטה בפועל של ישראל על עזה ועל מעבר סחורות ואנשים בגבולותיה היא הרחבה לא חוקית של כוחות המדינה מעבר לשטח השיפוט שלה.60 ההיגיון של השליטה הישראלית בעזה מסתבך עוד יותר בעקבות מבצע "ההתנתקות" בשנת 2005, אז ביצעה ישראל נסיגה חד־צדדית של כוחות צבא ויישובים אזרחיים מרצועת עזה, תוך שהיא משמרת שליטה מוחלטת בגבולות, בקו החוף ובשטח האווירי באזור. מאז, הטריטוריה של עזה מוגדרת באמצעות סדרת פעולות והצהרות ישראליות שנועדו לבודד אותה מסביבתה הגיאוגרפית המיידית כמו גם משאר השטחים הפלסטינים בגדה המערבית. במהלך תקופה זו, הכריזו הרשויות בישראל על עזה כעל "שטח עוין" (2007), "אזור לחימה״ או ״אזור החרגה״ (2008), ובמהלך מבצע חומת ברזל אזור ״סגר ימי״ (2009).61 הטריטוריאלית של עזה מוגדרת לפיכך על בסיס ההדרות והסגרים שהוחלו עליה.

שלישית, על ידי החרמת הדימויים שמתעדים את האירוע, יצר הצבא ארכיון של מסמכים חזותיים "אקסטריטוריאליים" במובן של היותם מחוץ לעין הציבור ומעבר להישג ידם של מנגנונים משפטיים בינלאומיים ולאומיים. במקרים רבים, הן הפעילים הן הממשלה הישראלית ביקשו לסנגר על פעולותיהם תוך התבססות על דימויים שישראל אינה מוכנה לפרסם. במקרים אלה, התיעוד, ה"נוכח מרחוק", מגויס באופן ציבורי לטובת מטרות פוליטיות מסוימות אך נדחק למעמד "אקסטריטוריאלי" שבו מושעים התהליכים השגורים של הסדר משפטי מבוסס ראיות.62 חשוב לציין כי גם החיילים אשר השתתפו בפשיטה טענו כי במידה והיתה להם גישה לחומרים המצולמים באפשרותם להוכיח כי התמונה הרשמית שהוצגה חסרה ואינה משקפת את ההתרחשות על הסיפון, אך גם הם, למרות השתתפותם בייצור התיעוד ברמה התוכנית, נשללים כמובן מהאפשרות להציגם בציבור.63

דוגמאות לשימוש בדימויים זהים על ידי הצבא והפעילים על מנת להדגים טענות סותרות:

“Flotilla Rioters Prepare Rods, Slingshots, Broken Bottles and Metal Objects to Attack IDF Soldiers,” June 2, 2010, http://youtu.be/HZlSSaPT_OU
חלקים מסרטון זה מופיעים בסרט התיעודי של IHH, שנערך ושולב בעדויות הפעילים כדי להמחיש את סיפוריהם על אודות האופן בו מנעו את עלייתם של החיילים לסיפון ומאמציהם לטרפדה

דימוי סטילס מתוך: IHH, Freedom: Last Destination Mavi Marmara (Turkey, 2012), 91 min
פעיל מעיד :"כאשר החיילים ניסו לעלות לסיפון בסולמות חבלים ... הגברים ניסו לדחוף אותם חזרה עם זרם מים"

דימוי סטילס מתוך סרטון צה"ל 
“Mavi Marmara Passengers Attack IDF before Soldiers Boarded Ship,” “Activist waving metal bars later used for hitting soldiers,” June 2,2010, http://youtu.be/B6sAEYpHF24
חלק מקטע זה מופיע בסרט התיעודי של IHH  להמחשת הניסיונות למנוע את עלייתם של החיילים לסיפון . אולם מוקדם יותר בסרט טוענים הפעילים שבשלב הזה החיילים השליכו רימונים מסירות הגומי לעבר המאווי מרמרה

דימוי סטילס מתוך IHH, Freedom: Last Destination Mavi Marmara (Turkey, 2012), 91 min.

יש מקום לציין שהשימוש שלי ב"אקסטריטוריאליות" בשני המקרים האחרונים חורג מן המובן השגור של המונח, המתייחס להיותו מחוץ לשטח שיפוט מסוים. תחת זאת, האקסטריטוריאליות של ארכיון הדימויים, כמו גם של עזה עצמה, נשען על הגיון סבוך יותר, כזה אשר בו (1) המדינה שולטת ישירות באובייקט מסוים (ארכיון הדימויים, שטח ואוכלוסיית עזה), מפקחת עליו, מונעת את הגישה אליו וכו'; (2) אולם עושה זאת תוך פטירת פעולותיה, באופן חלקי או במלואן, מבחינת המנגנונים המשפטיים ומבחינה ציבורית. במקרה של ארכיון הדימויים המופקעים, התוצאה היא משטר ייצוג שבו הדימויים מורחקים משדה הראייה הציבורי; הם נותרים כחלק מן השיח הציבורי רק דרך ייצוג מילולי לא ישיר (ולא מאומת) שמספקת המדינה, בהתאם לשיקול דעתה – שאינו נתון תחת פיקוח ציבורי.

ההיגיון של האקסטריטוריאליות שתיארתי לעיל רחוק מלהיות ייחודי למקרה זה ו/או למדינת ישראל. אפשר לזהות אותו במספר פרקים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. בכל המקרים, ראיות במעמד היסטוריה מתועדת מתקיימות כאינוונטר שהופקע מן המרחב הציבורי וממחבריו האזרחים. בה בעת, נוכחותם של הצילומים המצונזרים ממשיכה להתקיים במרחב הציבורי, גם אם מרחוק, מתוקף הפוטנציאל שלו להפליל את היחידים שמעורבים ביצירתו.

דימוי סטיל מתוך סרט צה"ל
"Habat — Unit of education and training, produced by technological means."
הסרט, שמבוסס על ממצאי צוות המומחים של איילנד, "מציג את התקרית על ידי פירוט אירועי המשט ושימוש בציר זמן שנע בין מודלים תלת ממדיים לצילומים של התקרית". קריינות: "בעודו נופל, נדקר החיילים בבטנו ובידו."
“Timeline of the Mavi Marmara Incident (English, High Quality Version),” May 22, 2011, http://youtu.be/z31GesVrBjc

 

דימוי סטיל מתוך הסרט התיעודי של IHH,
Freedom: Last Destination Mavi Marmara (Turkey, 2012), 91 min
פעיל מספר: "כמובן שבתחילה הצלחנו לזרוק שניים שלושה חיילים לסיפון התחתון בצעד מנע כזה. [...] אולי כמה מהם קפצו בעצמם כדי שלא ליפול לידינו"

“Habat — Unit of education and training, produced by technological means.”
קריינות: "ברגע שהסירות הקלות של צה"ל התקרבו לספינה, פעילי IHH התגודדו בצד הספינה"
“Timeline of the Mavi Marmara Incident (English, High Quality Version),” May 22, 2011, http://youtu.be/z31GesVrBjc

דימוי סטילס מתוך הסרט התיעודי של IHH,
Freedom: Last Destination Mavi Marmara (Turkey, 2012), 91 min
"לרגע חשבתי שכולם באו רק בשבילי"

לבסוף, נראה שההיגיון האקסטרטריטוריאלי של אירוע המשט התרחב להליכים ולטקטיקה המשפטיים שאמצו מארגני המשט לפני ואחרי ההשתלטות הישראלית על הספינות. כיוון שההשתלטות התרחשה בלב ים, במים האקסטריטוריאליים, ומכיוון שבאופן פרדוקסלי, החוק הימי הבינלאומי מתמקד בהשתייכות הלאומית של כלי השיט,64 סוגייה זו ניצבה בלב ההליכים המשפטיים שיזמו מארגניו נגד ישראל. הזהות הלאומית של המרמרה נוסחה בכמה דרכים בכתבי האישום נגד ישראל, תלוי בבתי המשפט הספציפיים או בגופים המשפטיים שלפניהם הובא המקרה. מתוך כך, עיגנה המרמרה את תביעת מארגני המשט לצדק אוניברסלי ואת ההליכים המשפטיים, הדיפלומטיים ואפילו התרבותיים שהתרחשו ברמה לאומית מובהקת.

משפט מאווי מרמרה, בית המשפט השביעי לפשעים חמורים באיסטנבול (באולם הכניסה), 10 באוקטובר, 2013. צילום: מעין אמיר

ארגון ה־IHH רכש את המאווי מרמרה מעיריית איסטנבול.65 יומיים לפני שהפליגה, כנראה מטעמי נוחות רגולטורית, ויתרה הספינה על זהותה הטורקית הרשמית ונרשמה במקום זאת תחת דגל איי קומורו, ארכיפלג קטן באוקיינוס ההודי. באופן אירוני, הבחירה של המארגנים "בדגל נוחות", צעד שלעיתים קרובות משמש לעקיפת דרישות משפטיות והתחמקות ממחויבות לסטנדרטים ולו המינימליים של כיבוד זכויות אדם, היא שאפשרה את הגשת כתב האישום נגד ישראל בגין הפשעים החמורים ביותר בחוק הבינלאומי. השיוך הטורקי המקורי של המרמרה שימש כבסיס לעתירה שהוגשה לבית המשפט הפלילי באיסטנבול. אולם השיוך הלאומי החדש של הספינה הוא שאפשר למארגני המשט לעתור לבית הדין הבינלאומי בהאג. לו הייתה המרמרה נשארת ספינה טורקית גם בזמן ההשתלטות, שיוך לאומי זה היה מונע מ־IHH מלפנות לבית הדין בהאג מכיוון שטורקיה (בדומה לישראל) אינה חתומה על אמנת רומא ולפיכך אינה נמצאת תחת סמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי. אולם בשל הרישום השרירותי של הספינה תחת דגל איי קומורו, הייתה באפשרותו של ארגון IHH להגיש תלונה על "פשעים נגד האנושות" לבית הדין הבינלאומי בהאג.

בכל הדרכים השונות שנדונו כאן, סייע מושג האקסטריטוריאליות לעצב את קווי המתאר המרחביים, המשפטיים והחזותיים של אירוע המשט. ביקשתי לטעון כי התופעה האקסטריטוריאלית של "נוכחות ממרחק" היא שעיצבה את ההיגיון של האירוע ותוצאותיו. כל עוד תופעות אקסטריטוריאליות ממשיכות להוות היבט משמעותי בחיים הפוליטיים העכשוויים, תקרית המשט ממשיכה לשמש כעדשה מהותית לפענוח הסדר הפוליטי הנוכחי.66

פעילים מביימים תרחישים אפשריים למפגש עם צה"ל, דימוי סטילס מתוך וידאו, רותי סלע ומעין אמיר, הכנות לתסריטים, 2015, 38:20 דק׳

מאנגלית: מאיה שמעוני

*מאמר זה פורסם לראשונה ב: Forensis: The Architecture of Public Truth, ed. Forensic Architecture, Berlin-New York: Sternberg Press, 2014, pp. 720-740.

• 1. ראו ועדת טירקל, דו"ח הוועדה לבדיקת האירוע הימי מיום 31 מאי 2010 (ישראל, 2010), 18, 
  http://www.turkel-committee.gov.il/files/wordocs/8035re port-heb.pdf
  (נדלה בתאריך 7 ביולי, 2011); 
  The Foundation for Human Rights and Freedoms and Humanitarian Relief (IHH), Department of Research and Publication, Mavi Marmara: Gaza Freedom Flotilla (Istanbul, 2012), 39.
• 2. דו"ח החקירה הטורקית פורסם בפברואר 2011, חודש לאחר פרסום דו"ח ועדת טירקל הישראלית, שלחלקו מתייחס הדו"ח הטורקי. ראו 
  Turkish National Commission of Inquiry, Report on the Israeli Attack on the Humanitarian Aid Convoy to Gaza (2011), 78–81, http://dosyalar.hurriyet.com.tr/mavimarmara_rapor.pdf, accessed March 10, 2012; UN Secretary-General, Report of the UN Secretary-General’s Panel of Inquiry on the 31 May 2010 Flotilla Incident (September 2011), 16, http://www.un.org/News/dh/infocus/middle_east/Gaza_Flotilla_Panel_Report....
• 3. על פי הודעה לעיתונות שהוציא ארגון IHH באפריל 2010, שנשאה את הכותרת "הכרזה על קואליציה להסרת הסגר על עזה", אחת ממטרות המארגנים הייתה "להשתמש בפעולה זו על מנת לעורר את מודעות העולם לפשעים נגד הפלסטינים". ראו:IHH Department of Research and Publication, Mavi Marmara: Gaza Freedom Flotilla (Istanbul, 2012), 33 .
• 4. ראו לדוגמה
   David Segarra, dir., Feu sur le Marmara (Venezuela, 2010), 70 min.; Press TV, Mavi Marmara: The Inside Story (Iran, 2011), 50 min. The IHH produced an exhibition, “Mavi Marmara Art Exhibition” (opening in August 2010). Sedat Doyan’s  play lüyoruz, Demek ki Yaşanılacak (Dying to Give Life), directed by Bedir
  Avşin, premiered in November 2011, in Qatar.
• 5. International Criminal Court, “ICC Prosecutor receives referral by the authorities of the Union of the Comoros in relation to the events of May 2010 on the vessel ‘MAVI MARMARA’,” May 14, 2013, http://www.icc-cpi.int.
• 6. לגבי השעה המדויקת של הפסקת התקשורת, ראו דו"ח ועדת טירקל, 138; 
  Turkish National Commission of Inquiry Report, 20; International Bureau of Humanitarian NGOs (IBH) and Friends of Charities Association (FOCA), Timeline and Inconsistencies Report Relating to the Gaza-bound Freedom Flotilla Attack (2010), at 30, http://www.foca.net/media/documents/timeline-inconsistencies-gaza-flotil...,
  (נדלה בתאריך 15 בינואר, 2013). לפי דו"ח ועדת החקירה הלאומית הטורקית (77-78), הישראלים החליטו לתקוף את המשט בלילה דווקא על מנת למנוע את הסיקור התקשורתי החי.
• 7. ראו IHH, Mavi Marmara: Gaza Freedom Flotilla, 33, 39; דו"ח ועדת טירקל (אנגלית), 119.
• 8. עדות גולדן סונמז (2012) התפרסמה ב: IHH, Mavi Marmara Indictment, 10.
• 9. צוותי בטלוויזיה ששידרו ישירות מעל סיפון מהספינה כללו את 
  TRT, TV Net, HABERTÜRK TV, Press TV, al-Hivar, Al Jazeera English, the Kuwait News Agency, Telesur & Venezüela TV, The Burunei Times, al-Aksa TV, El Cezire Arabich, and Gulf News Agency.
  העניין של מארגני המשט בסיקור תקשורתי התבטא בהשקעתם ברשתות חברתיות. על פי עדי קונצמן ורבקה סטיין, "מתחילתו, היה משט החירות אירוע של רשתות חברתיות. המארגנים השתמשו ברשתות החברתיות באופן נרחב: העלו דיווחים מן הספינות לטוויטר; העלו קישורים לשידור ישיר לאינטרנט ולווין, דבר שאיפשר שידורים מקבילים; השתמשו בפייסבוק, פליקר, יוטיוב ופלטפורמות חברתיות אחרות כדי לאפשר למעוניינים לראות ולשמוע אותם בזמן אמת; ומיפו את מיקומם בלב ים באמצעות Google Maps. [...] לא פחות מרבע מיליון איש צפו בשידור הווידאו החי שלו ואילו רבים אחרים צרכו דימויים אלה בצורתם המקוצרת בדיווחי חדשות בטלוויזיה". 
  Adi Kunstman and Rebecca L. Stein, “Another War Zone: Social Media in the Israeli-Palestinian Conflict,” Middle East Report Online (MERIP), September 2010, http://www.merip.org/mero/interventions/another-war-zone.
• 10. IHH, Mavi Marmara: Gaza Freedom Flotilla, 25.
• 11. מספר פעילים טענו שצילמו את המתקפה בשלמותה (2011 Kor).
• 12. דו"ח ועדת טירקל (אנגלית), 15-16. ראו גם 
  Lauren Booth, “Gilad Atzmon: Shocking Testimonies from the Mavi Marmara Survivors and One Israeli Fembot,” June 13, 2010, http://mycatbirdseat.com/2010/06/gilad-atzmon-shocking-testimonials-from....
  “Trial of Israeli Generals over Mavi Marmara Raid Begins,” Today’s Zaman, November 6, 2012.
• 13. “Trial of Israeli Generals over Mavi Marmara Raid Begins,” Today’s Zaman, November 6, 2012.
• 14. דו"ח ועדת טירקל (אנגלית), 129, 176, 178.
• 15. IHH documentary film, Freedom: Last Destination Mavi Marmara, (Turkey, 2012), 91 min., http://vimeo.com/50824956.
• 16. Zahide Tuba Kor, ed., Witnesses of the Freedom Flotilla: Interviews with Passengers (Istanbul: IHH Kitap, 2011), 69.
• 17. IHH, Mavi Marmara Indictment, 4–5.
  גוקדמיר הוא מנהל ארגון זכויות האדם מזלומדר (Mazlumde) ועורך דין בחברת Elmadag˘ Hukuk שייצגה את IHH. הוא חתום על הפניה של המשרד לבית המשפט הפלילי הבינלאומי שמאשימה את צה"ל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. ראו
  International Criminal Court, “ICC Prosecutor Receives Referral.”
• 18. Bayoumi, ed., Midnight on the Mavi Marmara, 37.
  גרסה שונה מעט של עדות זו מופיעה בסרט התיעודי של הבי.בי.סי שבו מצהיר או'קיף: "ניתנה לי הזדמנות להיות חלק מהצילום או עד או להגן על הספינה וקיבלתי את ההחלטה להגן עליה." 
  “Death in the Med,” Panorama, BBC, 30 min., August 22, 2010.
• 19. Philip Weiss, “UN: Two Men Killed on ‘Mavi Marmara’ were Holding Cameras When They Were Shot,” Mondoweiss, September 25, 2010, http://mondoweiss.net/2010/09/un-two-men-killed-on-mavi-marmara-were
  -holding-cameras-when-they-were-shot.html
• 20. "הוא נורה בזמן שצילם, ברגע שמבזק המצלמה שלו [...] הופעל. הוא נורה במצח".
  International Criminal Court, “ICC Prosecutor Receives Referral,” 12.
• 21. Testimony of Cihat Gokdemir, IHH, Mavi Marmara Indictment (2012), 7–8.
• 22. חייל אחד העיד: "אני מוקף ב-6 אנשים ואדם נוסף שמגיע כמה שניות לאחר מכן. לבן אדם זה יש ביד חצובה גדולה של מצלמה והוא מצטרף למחבלים ומרביץ לי עם החצובה. המצב שלי בשלב זה הוא שאני כאמור מוקף במחבלים. דו"ח ועדת טירקל, 130.
• 23. שם, 132. 
• 24. שם, 133-135.
• 25. Kor, Witnesses of the Freedom Flotilla, 162.
• 26. שם, 146; ודו"ח ועדת טירקל (אנגלית), 155.
• 27. ראו Booth, “Shocking Testimonies from the Mavi Marmara.”
• 28. דו"ח ועדת טירקל (אנגלית), 178 הערה 605.
• 29. עובדה זו עמדה במוקד ביקורת מבקר המדינה והכנסת: ראו דוח ביקורת על יישום חוק המל"ל וההתמודדות עם המשט הטורקי (ישראל,2012), 112, 114,
  https://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_105/e82f8910-e291-4bde-b24f...
• 30. מספר פעילים טענו שצילמו את המתקפה בשלמותה. ראו 
  Kor, Witnesses of the Freedom Flotilla, 77, 81.
• 31. דו"ח ועידת טירקל (אנגלית), הערה 421.
• 32. שם, 11, 22.
• 33. חוק חופש המידע (1988) מתיר מניעת אינפורמציה מטעמים של ביטחון המדינה, ראו 
  http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/freedom_info.htm 
  (נדלה בתאריך 21 בספטמבר, 2012). על השימוש של דובר צה"ל בטיעונים של ביטחון המדינה, ראו
  Promised Land Blog, “IDF spokesman Spins Mavi Marmara Video for Local Political Purposes,” August 13, 2010, http://www.promisedlandblog.com/?tag=mavi-marmara.
• 34. Kor, Witnesses of the Freedom Flotilla, 212.
• 35. העובדה שהחומרים המוחרמים משמשים כראייה משמעותית הודגשה ב:
  Turkish National Commission of Inquiry Report, 5.
  חשיבות הגישה החופשית לחומר התיעודי הודגשה ב:
  United Nations Human Rights Council, Report of the International Fact-Finding Mission to Investigate Violations of International Law, including International Humanitarian and Human Rights Law, Resulting from the Israeli Attacks on the Flotilla of Ships Carrying Humanitarian Assistance, September 27, 2010, at 4, 58, http://www2.ohchr.org/english/bodies/hrcouncil/docs/15session/A.HRC.15.2....
• 36. דו"ח ועדת טירקל מתאר בחינת מאות שעות חומרי אודיו ווידאו של התכתשות בת 40 דקות, ממספר מקורות ופרספקטיבות (11).
• 37. אפשר להניח שיש בכוחם של החומרים החזותיים שלא פורסמו לפתור כמה מן המחלוקות העובדתיות, למרות שככל הנראה לא את כל חילוקי הדעות המוסריים והפוליטיים. 
• 38. ראו דו"ח ועדת טירקל, 148 הערה 605 שבה מקור בכיר בצה"ל מדווח כי "חלק מן המדיה המגנטית שנאספה בשלב זה הועברה לישראל באמצעות מסוק לשימוש דובר צה"ל ומערך ההסברה". היו שטענו כי חלק מן החומרים שפרסם צה"ל אינם אותנטיים. ראוIBH/FOCA, Timeline and Inconsistencies Report, 95–97.
• 39. “Timeline of the Mavi Marmara Incident,” May 22, 2011, http://youtu.be/z31GesVrBjc.
• 40. אלה כוללים את השידור החי של ג'מאל אל שיאל, כתב חדשות אל ג'זירה באנגלית  
  Jamal al-Shayal of Al Jazeera English, “Israeli troops storm Gaza flotilla,” May 31, 2010, http://youtu.be/xFEBbDkyrqQ
  ראו גם 
  IHH, Freedom: Last Destination Mavi Marmara.
  ארגון IHH  התקין שני תדרי טורקסט מבעוד מועד, למקרה שהצבא הישראלי ישבש את התקשורת, אבל רק קומץ פעילים ידע כיצד להפעיל ולנהל את התדר הנוסף. ראו
  IHH, Mavi Marmara: Gaza Freedom Flotilla, 25.
• 41. “Dakika, dakika, Mavi Marmara_ya saldiri,” CNN TURK, June 1, .2010,http://youtu.be/INVT98698R8
• 42. שם. ראו גם
  “MGF – Milli Görüş Forum – İHH.flv,” May 30, 2010, http://youtu.be/bfFfK4CxUHM.
• 43. “Peace activists’ stabbing Israeli soldier,” Channel 2, Israel and DHA, May 31, 2010, http://youtu.be/buzOWKxN2co.
• 44. “The flotilla ship Mavi Marmara, peace activist stabbing IDF soldier” (2011), http://youtu.be/o6MLJErSD2s, accessed March 24, 2012; “Timeline of the Mavi Marmara Incident.”
• 45. “Mavi Marmara Truth: İsraeli soldiers killing Furkan (The Freedom Flotilla),” June 9, 2010, http://youtu.be/rdA6jJ8dOZQ.
• 46. Chief Public Prosecutor’s Office, Indictment File (2012), 38. ראו גם UN Secretary-General, Flotilla Incident, 59; and “Mavi Marmara Truth.”
• 47. “Mavi Marmara passengers attack IDF before soldiers board ship,” June 2, 2010, http://youtu.be/B6sAEYpHF24.
• 48. דו"ח ועדת טירקל (אנגלית), 143.
• 49. IHH, Freedom: Last Destination Mavi Marmara.
• 50. שם.
• 51. שם, 33:15-33:16. קטע אודיו שפרסם הצבא מציג צילום של שיחת קשר שבה הצבא פנה לספינות המשט בבקשה לשנות מסלול לפני ההשתלטות. בקליפ גם נשמעת סדרת תשובות אשר, על פי הצבא, הגיעו מספינות המשט, כולל “Shut up, Israeli navy, shut up!,” “Shut up, go back to Auschwitz,” ו־ “We’re helping Arabs to go and get the US, don’t forget 9/11, guys!”
  התשובות הללו עוררו מחלוקת כאשר בלוגרים כמו מקס בלומנטל הטילו ספק באותנטיות שלהן. ראו
  Max Blumenthal, “Israeli army admits it doctored Gaza freedom flotilla audio clip,” Global Research, June 10, 2010, http://www.globalresearch.ca/israel-military-admits-it-doctored-gaza-fre....
• 52. IHH, Freedom: Last Destination Mavi Marmara, 33:15–33:16 min.
• 53. ראו  Kor, Witnesses of the Freedom Flotilla, 63.
• 54. ראו
  “Israeli Attack on the Mavi Marmara/Raw Footage,” June 11, 2010, http://youtu.be/vwsMJmvS0AY (במיוחד 37:06–44:00); וכן Iara Lee, dir., Cultures of Resistance (USA, 2010), 73 min.
• 55. על רקע הטענה הישראלית לשימוש ברובי צבע בשלב הזה של היירוט, חשוב לציין שאי אפשר להבחין בצליל יריות רובה באוזן לא מאומנת. דו"ח ועדת טירקל (אנגלית, 143).
• 56. Lee, Cultures of Resistance, 38:26–39:06. 
  בצילום מופיעים חילופי דברים על הסיפון שבהם נוסע האוחז במצלמה טוען שהכתמים האדומים הם למעשה צבע. החלטת הצבא להשתמש בכדורי צבע אדום נוגעת לנקודה זו שכן לא ברור האם הכתמים הם כתמי דם או כתבי צבע. דו"ח ועדת טירקל מזכיר במפורש את הבחירה הבעייתית של הצבא בצבע, ומצהיר כי בחירה זו שימשה "גורמים שונים" כדי לטעון "כביכול, שחיילי צה"ל השתמשו בכוח מוגזם, בעוד שלמעשה ההיפך היה הנכון" (215).
• 57. ראו
  “Israeli Attack on the Mavi Marmara/Raw Footage,” 35:53–36:56, 41:30–42:44, 50:29–53:00.
• 58. לתצלומי סטילס מן הספינה ראו
  Robert Mackey, “Photographs of Battered Israeli Commandos Show New Side of Raid,” The Lede Blog, New York Times, June 7, 2010. See also Meagan Perry, “Kevin Neish’s photos of Mavi Marmara Attack Published Plus Full Interview,” rabble.ca, June 9, 2010, http://rabble.ca/news/2010/06/do-not-publish-yet-kevin-neishs-photos-mav....
  אותם דימויי סטילס שמשו לעיתים קרובות בתקשורת לתמיכה בטענות סותרות, למרות שבניגוד לשימוש בחומרי הווידאו, אלו לרוב נתמכו בניסיונות הטעיה שמטרתם לתמרן את תכני הדימויים, לדוגמה על ידי חיתוך הפריים. ראו
  Ed Barnes, “Reuters Admits Cropping Photos of Ship Clash, Denies Political Motive,” Fox News, June 8, 2010, http://www.foxnews.com/world/2010/06/08/reuters-fake-photos-ihh-gaza -blockade-commandos.
• 59. ראו
  “Israeli Attack on the Mavi Marmara/Raw Footage,” 59:49–59:52, 1:02:10–1:02:13.
• 60. ב־2009, עזה עדיין לא הוכרה רשמית כ"מדינה משקיפה שאינה חברה מלאה בארגון"; מעמד זה הוענק לה על ידי האו"ם בשנת 2012 בהחלטה 67/19 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות (29 בנובמבר, 2012). לטענה הטורקית שישראל שולטת בעזה הלכה למעשה, ראו 
  Turkish National Commission of Inquiry Report, 82.
• 61. ראו דו"ח ועדת טירקל 29, 32, 33;
   Turkish National Commission of Inquiry Report, 75.
• 62. על טענות בדבר סילוף.
• 63. לביקורת שהתעוררה לגבי סילוף העבודות על ידי הצבא על ידי אחד מהמפקדים שהשתתף בפשיטה ראו למשל תכנית עובדה. אסנהיים, עמרי. (24.3.2019). עובדה. ישראל: ערוץ 2. (נדלה בתאריך 7 ביולי, 2019). https://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2019/Article-66bceddf6ffa961006.htm.
• 64. Tina Shaughnessy & Ellen Tobin, “Flags of Convenience: Freedom and Insecurity on the High Seas,” Journal of International Law & Policy vol. 5 (2006–2007).
• 65. “Turkish Rights Group’s Cargo Ship to Set Sail with Gaza Aid,” Hürriyet Daily News, April 13, 2010. 
  ראו גם IHH
  Humanitarian Relief Foundation, “Ship Purchased for Gaza Campaign,” March 29, 2010, http://mavi-marmara.ihh.org.tr/en/main/news/0/ship-purchased-for-gaza-ca....
• 66. International Transport Workers Federation, “What Are Flags of Convenience?,” http://www.itfglobal.org/flags-convenience/sub-page.cfm, accessed June 1, 2013.