פרק חזותי

השאלות בדבר מהות התזונה, הנראות שלה ומשמעותה בחיינו, החל בחומרי הגלם, גידולם והכנתם וכלה בדרכי ההגשה והאכילה, חוצות את גבולות הדיסציפלינות והמחלקות בבצלאל. שכן, לצד היותו של האוכל מצרך יסוד אוניברסלי וקיומי שאין בלתו, הרי הוא דימוי עוצמתי, גירוי רב־חושי מיידי, שבכוחו להציף זיכרון ולעורר אמפתיה. האוכל עשוי להיות בריא או מסוכן, חסר או עודף, מקומי או גלובלי, ביתי או מתועש. בכל מקרה, הוא תמיד סמן תרבותי קריא, טעון ולא גנרי, קוטבי ולא ניטרלי, שכן הוא מרפרר לגוף ולזהות, לבריאות ולאורח החיים, לאיזון ולדימוי הגוף המשתקף ממנו. כאבן יסוד בתרבות הוא מסמן את גבולותיה דרך טאבואים חזקים: קניבליזם, אנורקסיה, מעמד הבשר והמתת בעלי חיים, מסת גוף, הפרשות ואנטומופגיה (אכילת חרקים). מאגר הערכים שמציף המזון עומד לרשות יוצרים מכל הדיסציפלינות ומאפשר להתמודד ולנווט דרכו. הטאבו כבר אינו מקובע, אלא מתחלף. בשונה מנושאי עיסוק אחרים בבצלאל, המזון הוא חומר גלם ייחודי, אורגני, המופק מן החי, וכמוצר סופי, חוצה את מחסום הפה, נעכל ונטמע בגוף האדם. המופע של המזון — מרקם ומראה, צבע וטמפרטורה, כמות ועיצוב, אריזה ותאורה — מתועל לחוויית האכילה, לעונג הצפוי בטעימה, להגשמת ההבטחה הטמונה במאכל כאובייקט. הדימויים בעלי עוצמה, מעוררים הזדהות, תשוקה, סלידה, הפתעה או פרובוקציה, והם אחת הסיבות לאטרקטיביות ולערך שלהם עבור אמנים ומעצבים. המעצב יזהה בתחום זה אפיק פורה למחקר של סביבת הארוחה ואופני ההגשה, של כלי שולחן ואכילה ושל טכנולוגיות לעיבוד מזון. בתכנון מקורי של כלים, אמצעי בישול, אפייה, הכנה, ומניפולציה יוצאת דופן של המזון יבקש המעצב לאוורר מסורות, לנקוט עמדה ביקורתית, להעמיד חלופה להרגלים מושרשים (כיסא, שולחן, צלחת, סכין, מזלג) ולשרטט בפנינו, הצרכנים, תפיסות עכשוויות בנוגע לתזונה.

מנקודת מבט אמנותית — בציור ובצילום, באמנויות המסך, במיצב ובמיצג — המזון יכול להיות שחקן מפתח באסטרטגיות של ערעור הקונצנזוס, יציאה מהבנאלי והנורמטיבי. זירת שולחן האוכל, רווית המתחים, משתקפת באמנות דרך הזווית האישית. המזון, במבע החזותי העשיר שלו ובפתיינות הלוכדת את העין, מהווה מוליך אפקטיבי של אמירות, עמדות ורגשות במנעד הרחב שבין האינטימי לחברתי, בהקשרים של מגדר, לאום, מעמד וקיימות. המנגנון המושתת על תגובת הצופה לגירוי החזותי (לחזותּ האוכל) נבחן באינטנסיביות ברבות מהעבודות המובאות כאן. מעמדו הדואלי של האוכל כמקור הזנה מחד גיסא וכאובייקט נושא ערכים אסתטיים ותרבותיים מאידך גיסא מהווה מפתח להבניית מתח ולהתבוננות טרייה בעולש אחוז בידית, במלפפון מקולף, בבטטה חצובה, בחלמון ביצה, בגוש בשר נגוס או באצות מאכל. המפגש המפתיע בין חומרים — חומוס וצבע שמן או ספגטי וחימר — וההזרה המתרחשת במפגש הזה, גם הם תוצר לוואי של אותו מנגנון.

מנגד, העיסוק בממד החזותי של האוכל טומן בחובו מכשלות ומלכודות: הגשמיות שבאוכל נתפסת גם כארצית, זולה, פשטנית וחושית יותר משכלית. הניכוס והסטריאוטיפים שדבקו בדימוי עשויים להרתיע או לחייב מהלכי עקיפה ביצירות. החריגה מנורמות האכילה המקובלות עשויה להביך. מבחינה זו, הטיפול באוכל הוא גם הימור: נטילת סיכון של עיסוק באסתטיקה רדודה, בעיצוב יתר (overdesign) מאומץ ומלאכותי, אל מול המבט המחודד והביקורתי של הצופה והצרכן כלפי חפצים המוכרים לו מתמיד. הדפוסים המושרשים של הצופה מחייבים להשתמש בעורמה, ומרתק לגלות את עקבותיה בעבודות עצמן. ייתכן שזו הסיבה לכך שלא מעט
עבודות נשענות על הומור ואירוניה ונמנעות מרצינות יתר. 

העיסוק בממד החווייתי של האוכל בולט אף הוא בהצהרת הכוונות המפורשת של עבודות רבות. צריכת המזון נבחנת כחוויה שניתן לזקק, להעצים, להבנות כמיצג, ללכוד בסרט או לייצג בשכבות של צבע שמן על בד. הבציעה, הנגיסה, הלעיסה וההנקה (אירוטיות או אלימות, פרועות או מעודנות) הן מוקד משמעותי בהתבוננות במפגש היד, המזון, הפה והטעם. טכניקות גוף אלו הכרוכות בארוחה ובהכנתה, בעריכת שולחן האוכל והליכותיו ובתנוחות הסועד מתפתחות ומזמנות תפיסות עיצוביות וערכיות חדשות. בין שמדובר באכילה בחברה, באכילה בשניים, באכילה בערב חג בחיק המשפחה או לבד, בצלחת או ביד, בתנועה ברחוב, ברכב, בחדר האוכל
הקיבוצי, במגש בטיסה או בבית החולים — סביבת הארוחה מציבה אתגרים ומספקת למעצבים טריטוריה אקספרימנטלית ולאמנים מקור לדימויים ולפעולה. היא משמשת להם כמגרש משחקים. ממד מרכזי נוסף בעבודות הוא הטיפול בזהות במרחב הישראלי. העיסוק באינג׳רה, בקוסקוס, בגפילטע פיש, בלאפה, בחומוס או בקוגל מספק ליוצרים חומרים רוויים בהיסטוריה מקומית, בעבודת כפיים ובזהויות אמביוולנטיות. המטבח המקומי משקף בעבודות גם קונפליקטים עדתיים וכלכליים, דתיים ולאומיים, הן פנימיים והן מול הפלסטינים, וכמובן גם את הֶקשר השואֹה והיחס רב־הפנים למזון בתרבות הישראלית.

מראשית ימי בצלאל היה נוכח בו העיסוק באוכל. ואולם כיום, בעידן היפר־מודרניסטי של תזונה ממוסדת פחות, ניידת ואינדיווידואלית יותר, יצירתית, טכנולוגית ומתוקשרת, הממד הטקסי הנקשר לתזונה מאתגר את המעצבים והאמנים ליצירת טקסיות חלופית או לביטול הטקסיות של הארוחה. רבות מהעבודות המוצגות כאן מבקשות לפענח, לעדכן ולנצל את ההיבטים התרבותיים המורכבים, שמקצתם פולחניים, סמליים ועמוקים, ואת סבך הקודים והכללים המפורשים והסמויים הקשורים לאוכל: מה, כמה וכיצד אוכלים היום ויאכלו מחר? באיזה מחיר סביבתי ואתי?