ואתה עשוי למצוא את עצמך חי בעידן של הכחדה המונית

שי יחזקאלי, חוזה עתידות, 2020. שמן על פשתן.

*תרגום מאנגלית לפרק הראשון בספרו של מורטון, להיות אקולוגי (2018).[*] הציורים מאת שי יחזקאלי ובאדיבות האמן.

 

מה בדיוק מצב העניינים העומד לדיון, מבחינה אקולוגית? בואו קודם כול נבחן את זה. כשסיפרתי לכמה אנשים על הכותרת של הפרק הזה, הם האשימו אותי בחולשה. בדיוק כך: הפרק הזה ממש צולע. היו אנשים שרצו שאומר "אתה אכן חי בעידן של הכחדה המונית," כאילו ה"אתה עשוי" היה שקול ל"אתה אינך".

זה כשלעצמו מעניין, ההבנה הזו של "עשוי" כ"איננו". יש לזה קשר ל"חוק" הלוגי של השלישי הנמנע, וזה משפיע על כל מיני תחומי חיים. הכלל הנהוג בהצבעות הוא לפרש הימנעות כאמירת "לאו" ככל שהעניין נוגע לספירת הקולות. שם אתה לא יכול להציע עמדת ביניים שלישית של "אולי כן, אולי לא". אנו חיים בעידן של חיווי, עידן פעיל בהחלט, שבו תוכנת עיבוד תמלילים נוטה להעניש אותך בקו גלי קטן בצבע ירוק על השימוש בצורת סביל; שומו שמים שנעֵז להשתמש בדרך התילוי (the subjunctive), כמו ב"אתה עשוי".

חוסר היכולת להיות באזור הביניים הוא בעיה גדולה עבור חשיבה אקולוגית.

אבל חוסר היכולת להיות בדרך התילוי גם הוא בעיה גדולה עבור חשיבה אקולוגית – חוסר היכולת להיות במצב של "עשוי". זה הכול כל כך שחור ולבן, ומחסיר משהו שחיוני לאופן שבו אנו חווים אקולוגיה, משהו שאנחנו לא באמת יכולים להיפטר ממנו: מאפיין ההיסוס, אותן תחושות של חוסר ממשות או של ממשות שעוותה או שונתה, תחושות של האלביתי (the uncanny): לחוש משונה.

התחושה של לא־לגמרי־ממשות היא בדיוק התחושה של להיות בתוך קטסטרופה. אם אי פעם הייתם בתאונת דרכים, או באותה קטסטרופה קטנה הידועה בשם ג'טלג, אתם בטח יודעים למה אני מתכוון.

למעשה, ההחסרה ״עשויה״ להחסיר את החוויה ככזו. "אתה אכן" פירושו שאם אתה לא מרגיש ככה, אם אתה לא מרגיש משהו שקיבל תוקף רשמי ביחס לאקולוגיה, משהו בך לא בסדר. זה צריך להיות שקוף. זה צריך להיות מובן מאליו. אנחנו צריכים להעביר איכות מובנת מאליה זו באופן חד וחלק, כמו סטירה מצלצלת. "אתה עשוי למצוא את עצמך ב-" מכיל את החוויה. במובן מסוים, זה בעצם הרבה יותר חזק מקביעה פשוטה, כי אתה לא יכול להיפטר מעצמך. אתה יכול להסכים או לא להסכים עם כל מיני דברים – הנה אתה מסכים או לא מסכים. במילותיו של הפנומנולוג הדגול, באקארו בנזאי (Banzai): "לאן שלא תלך, הנה אתה."1

 

פילו־סופיה

יש משהו חָסַר עידון בָּאמת, כשם שיש משהו חסר עידון בפילוסופיה. פילוסופיה משמעה אהבת החוכמה ולא החוכמה עצמה. למחוק את החלק של ה-פִילוֹס זה ללא ספק סגנון מסוים של פילוסופיה. יש הרבה יותר מדי פילוסופים מכדי למנותם כאן, ואני נבוך מלנקוב בשמם, אבל אתם מכירים את הטיפוס: זה שיודע שהוא צודק ושאתה מדבר נונסנס אם אתה לא מסכים אתו. מיותר לציין שזה סגנון שאני בכלל לא מחבב. אהבה משמעה שאינך מסוגל לתפוס את האהוב – זה מה שאתה מרגיש, זה מה שאתה קולט כשאתה אוהב מישהו או משהו: "אני לא ממש מצליח לשים על זה את האצבע... אני פשוט אוהב את הציור הזה..."

לאורך הספר הזה ניווכח כיצד חוויית האמנות מציעה מודל לסוג הדו‏־קיום שאתיקה ופוליטיקה אקולוגית מבקשות לרקום בין יצורים אנושיים ללא־אנושיים. באיזה אופן?

כפי שכבר התחלנו לראות[i], בשלהי המאה ה־18 הפילוסוף הדגול, עמנואל קאנט, הבחין בין הדברים לבין נתוני־הדברים [thing-data]. אחת הסיבות שניתן לזהות כאן הבחנה חדה, טען קאנט, היא היופי, שאותו הוא חקר כחוויה, מסוג הרגעים בהם אנו קוראים "וואו, זה כל כך יפה!" (מה שאני אכנה "חוויית היופי"). וזאת משום שיופי מעניק לך בצורה פנטסטית, "בלתי אפשרית", גישה לבלתי נגיש, לאיכויות הנסוגות, הפתוחות של הדברים, לממשותם המסתורית.

קאנט תיאר את היופי כתחושה של העדר־היתכנות־התפיסה: זו הסיבה שחוויית היופי היא מעבר למושג. אתה לא אוכל ציור של תפוח; אתה לא מתייחס אליו כטוב מוסרית; אלא, הוא אומר לך משהו מוזר על תפוחים כשלעצמם. יופי לא צריך להיות תואם למושגים מוכנים מראש של "נָאֶה". זה מוזר, להרגיש ככה. כמו ההרגשה שיש לך איזו מחשבה, מבלי שבעצם תהיה לך. בשני העשורים האחרונים התפתחה בתחום שיווק המזון קטגוריה שמכונה תְחוּשָפֶּה (mouthfeel). זהו מושג מגעיל למדי לטקסטורה של מזון, לאופן שבו הוא פוגש את השיניים שלך והחך שלך והלשון שלך. במובן מסוים, היופי הקאנטיאני הוא תְחוּשִיבה (thinkfeel). זו התחושה שיש לנו רעיון, ומכיוון שאנו כה מחויבים לדואליזם של נפש וגוף – כפי שהיה גם קאנט – אנחנו לא יכולים שלא לחשוב על זה כעל משהו קצת מופרע: רעיונות לא אמורים להשמיע קול, נכון? אבל אנחנו כן מדברים כל הזמן על הצליל של רעיון: זה נשמע טוב. יכול להיות שבביטוי היומיומי הזה טמונה איזו אמת?

הפילוסוף הגרמני, מרטין היידגר, הוא דמות שנויה במחלוקת משום שבמשך חלק מן הקריירה שלו היה חבר במפלגה הנאצית. צל מאוד כבד זה מצער ביותר משום שהוא מונע מאנשים רבים לעסוק בהיידגר ברצינות. וזאת למרות העובדה שהיידגר, בין אם תרצו או לא תרצו, כתב את המדריך לכיוון שבו צריכה החשיבה להתקדם בשלהי ה־20 ובתחילת המאה ה־21. אני מקווה שאצליח להראות זאת לאורך הדרך, ואני גם מקווה שיעלה בידי להראות שהנאציזם של היידגר הוא טעות גדולה – מסיבות מובנות, אבל גם מנקודת המבט של ההגות שלו עצמו.

היידגר טוען שאין אמת ואי־אמת, המובחנות בצורה נוקשה כמו שחור ולבן. אתה תמיד נמצא בָּאמת. אתה תמיד נמצא באיזו מין רזולוציה פחות או יותר נמוכה, ב-dpi נמוך של גרסת jpeg של האמת, איזו גרסה מצויה, ציבורית, של אמיתיוּת (truthiness). את המונח השימושי הזה של סטיבן קולבר (Colbert) פגשנו לראשונה במבוא לספר. אני יודע שההשוואה ל־jpeg לא עובדת כמו שצריך. אף אנלוגיה לא עובדת כמו שצריך. האנלוגיה של אמת כפחות או יותר מפוקסלת היא בעצמה פחות או יותר מפוקסלת.

ויופי הוא אמיתיוּתי (truthy). למעשה, מאחר ואינני קאנט אני מתכוון לומר שיופי הוא לא תְחוּשִיבה, הוא תְחוּשֱמֶת (truthfeel). אם אתם חפצים להשתמש בשפה העכשווית, בה משתמשים מדענים, תוכלו לומר כמו־אמיתי (truth-like). אז אם תחשבו על זה, אנו מצויים עתה בנקודה שבה עלינו להכיר בהיפוך מעודן בטיעון שלנו. עד עכשיו ביקרנו פקטואידים (factoids) על היותם מטְעים, אבל איך זה שהם בכלל יכולים להיות מטְעים? זה בגלל שאיכשהו אנחנו לא תמיד מזהים דברים כוזבים ככאלה. מה שאומר שאין הבחנה דקה או נוקשה המציבה את האמיתי כנגד הכוזב. באופן מוזר, כל הצהרה אמיתית היא פחות או יותר אמיתיוּתית. אין שום נקודה פתאומית, או גבול קשיח, שבו האמיתיוּתי הופך לאמיתי בהחלט. הדברים תמיד קצת מגושמים ומְדדים. אנו מוצאים את דרכנו בגישושים. רעיונות נשמעים טוב. תְחוּשֱמֶת. ואתה עשוי למצוא את עצמך חי בעידן של הכחדה המונית.

 

שי יחזקאלי, ללא כותרת, 2021. שמן על פורמייקה.

 

התופעה של האנתרופוקן

האנתרופוקן הוא השם שניתן לתקופה גיאולוגית שבה חומרים מעשי אנוש יצרו שכבה בקרום כדור הארץ: כל מיני סוגים של פלסטיק, בטון ונוקלאוטיד, למשל, יצרו רובד מובחן וגלוי לעין. היום מתארכים את תחילת האנתרופוקן באופן רשמי לשנת 1945. [ii]  זו עובדה מדהימה. האם תוכלו לחשוב על תקופה גיאולוגית אחרת שיש לה תאריך התחלה כל כך ספציפי? והאם תוכלו לחשוב על משהו אלביתי יותר מההבנה שאתם מצויים בתקופה גיאולוגית חדשה לגמרי, כזו שעומדת בסימן הפיכת בני האנוש לכוח גיאו־פיזיקלי בסדר גודל פלנטארי?2

בהיסטוריה של החיים על פני האדמה היו חמש הכחדות המוניות. האחרונה, זו שהשמידה את הדינוזאורים, נגרמה על ידי אסטרואיד. זו שלפניה, הכחדת טריאס-יורה, נגרמה על ידי התחממות גלובלית ומחקה כמעט את כל צורות החיים.[iii] כשקוראים עליהן בוויקיפדיה הכחדות נראות כמו נקודות על ציר הזמן– אבל למעשה הן מתפרשות על פני זמנים ארוכים, כך שבמהלך התרחשותן קשה מאוד להבחין בהן. הן כמו פיצוצים גרעיניים בלתי נראים שנמשכים אלפי שנים. עכשיו תורנו להיות האסטרואיד, כי ההתחממות הגלובלית שאנחנו מייצרים מחוללת את ההכחדה השישית (The Sixth Mass Extinction). אולי הכול היה נעשה ברור יותר אם היינו מפסיקים לדבר על "התחממות גלובלית" (ובוודאי על "שינוי אקלים" שהוא ביטוי חלש במיוחד) ומתחילים לדבר על "הכחדה המונית", שזו התוצאה המשוקללת. 

עכשיו זה עשוי להישמע מוזר, אבל משהו בעמימות של סוג־של־בערך למצוא את עצמך באנתרופוקן, שבגינו ההכחדה השישית בתולדות כדור הארץ עכשיו בעיצומה – משהו בעמימות הזו מהותי ופנימי לעובדת היותנו בעידן כזה. זה כמו להגיד שג'טלג אומר לך משהו אמיתי על הווייתם של הדברים. כשאתה מגיע למקום זר ורחוק מאוד, הכול נראה קצת אלביתי: זר אבל מוכר, אבל עדיין זר באופן מוכר – אבל עדיין מוכר באופן מוזר. מתג האור נראה קצת קרוב מהרגיל, קבוע קצת אחרת בקיר. המיטה דקה בצורה משונה והכרית איננה בדיוק זו שאליה אתה רגיל – אני מתאר את התחושה שיש לי בכל פעם שאני מבקר בנורבגיה, אגב. בעונת החורף היום מתחיל בעשר בבוקר בערך. בתשע בבוקר יש חושך מוחלט. זה עדיין יום, אבל לא בדיוק היום שהורגלת אליו.

המילה של היידגר לאופן שבו מתגי אור מציצים אליך כמו דמויות משנה בציור אקספרסיוניסטי היא vorhanden, שפירושה נוכח־על־יד ((present-at-hand.[iv] בדרך כלל דברים קצת נעלמים כשאתה מרוכז במשימותיך. מתג האור הוא פשוט חלק משגרת היום הנורמלית שלך, אתה מפעיל אותו, אתה רוצה להרתיח את המים בקומקום בשביל קצת קפה – אתה מדדה סָביב, כלומר, מדדה סְביב המטבח שלך באור הבוקר המוקדם של האמיתיוּת. דברים קצת נעלמים – הם פשוט שם; הם לא מתבלטים. זה לא שהם לא קיימים כלל, אלא שהם פחות משונים, מצויים בגרסה פחות גלויה באופן מעיק של עצמם. איכות זו של איך שהדברים לכאורה פשוט מתרחשים סביבנו, מבלי שאנו מקדישים להם יותר מדי תשומת לב, מלמדת אותנו משהו על הווייתם של הדברים: דברים אינם נוכחים באופן ישיר ומתמיד. הם נראים כך רק כאשר הם מתקלקלים או כאשר הם מצויים בגרסה שונה מזו שלה התרגלנו. בהתאם לכך, אתה עוסק בשלך בחדר המלון הנורווגי, אתה הולך לישון, וכשאתה מתעורר הכול חוזר להיות נורמלי – וזוהי בעצם הווייתם של הדברים; הם zuhanden, כפי שאומר היידגר, מה שזמין־בהישג־יד (ready-to-hand) או מוכן ומזומן (handy).3 יש לך אחיזה בהם, כמו בביטוי "קח את עצמך בידיים!"ֿ או הגרסה האנגלית והמעט־יותר משעשעת, Keep your hair on! (שלפני ששמת לב לכך, היא רומזת שאתה חובש פאה נוכרית...)

דברים נוכחים לפנינו כאשר הם מתבלטים, כאשר הם מתקלקלים. אתה מתרוצץ בסופרמרקט, נחוש לסיים את מסע הקניות בכל מחיר, כשלפתע אתה מחליק על נקודה חלקלקה ברצפה (מישהו השתמש ביותר מדי פוליש). בעודך מחליק באופן מביך לעבר הקרקע, אתה מבחין לראשונה ברצפה, בצבעה, בדוגמת המרצפות, בהרכב החומרי שלה – זאת על אף שהיא תמכה בך לאורך כל הזמן שהיית במשימת הקניות שלך. להיות נוכח זה משני לפשוט לקרות איכשהו. מה שאומר, לפי היידגר, שהוויה אינה נוכחת, וזו הסיבה לכך שהוא מכנה את הפילוסופיה שלו דקונסטרוקציה או אָ-בְניה ((destructuring.4 הדבר שהוא מבצע בו א-בניה הוא המטפיזיקה של הנוכחות לפיה דברים מסוימים יותר ממשיים מאחרים, והדרך שבה הם יותר ממשיים היא שהם נוכחים באופן יותר מתְמיד.

 

שי יחזקאלי, שיזוף ירח, 2020. שמן על פשתן.

 

נורמלי לכמה, אסון לאחרים

הנורמליזציה הזו אמיתית – זה קורה. אולי זה אכן קשור ללהישאר לישון באיזה מקום. אבל האם זה באמת מן הטעם שהיות הדברים מוכנים ומזומנים, zuhanden, הוא מצב העניינים הנורמלי? אונטולוגיה מוכוונת־אובייקט (object-oriented ontology)[v] טוענת כי הזָמין־בהישג־יד הזה של הדברים יושב על משהו עמוק ומוזר בהרבה. ישנה התקה משונה בין הזְמינוּת בהישג יד לבין הנוכחות על יד. דברים קורים מבלי שאנו מקדישים להם יותר מדי תשומת לב (זמינות־בהישג־יד), אולם אותם הדברים נראים תמוהים כאשר הם מתקלקלים (נוכחות־על־יד). זאת משום שהדברים כשלעצמם הם בלתי ניתנים לתפיסה, לחלוטין ולגמרי – באופן בלתי ניתן לצמצום, כמו שאומרים. דברים אינם נגישים במלואם, אפילו לא לעצמם. אתם יכולים להפעיל את מתג החשמל, ללקק אותו, להתעלם ממנו, לחשוב עליו, להמיס אותו, לשגר את הפרוטונים שלו במאיץ חלקיקים, לכתוב עליו שיר, להרהר בו במדיטציה עמוקה עד שתהפכו לבודהה. דבר מכל זה לא ימצה את ממשות המתג. המתג יוכל להפוך לבעל תודעה ולפתח יכולת דיבור ולהשתתף בתוכנית אירוח. מה שיאמר בתוכנית לא יהיה המתג – זו תהיה אוטוביוגרפיה של מתג: "טוב, מצאתי את עצמי בקצות אצבעותיו של איזה איש פילוסופיה, היה לו ג'טלג, זה היה ממש משונה... הייתה לי לידה קשה". 

אפילו מתג האור בוודאי היה אומר משהו כמו הזמר דיוויד ביירן בפעם בחיים אם אי־פעם היה מתארח בתוכנית של אופרה ווינפרי: "זה איננו ביתי היפה..."5 וזאת משום שהדברים מסתוריים באופן רדיקלי ובלתי ניתן לצמצום. המילה "מסתורי" [mysterious] מגיעה מהמילה היוונית muein, שפירושה לסגור את השפתיים. הדברים בלתי ניתנים למילול. ואתה מגלה את ההיבט הזה של הדברים, כאילו יכולת איכשהו לחוש באל־מוחשות הזו, במהלך חוויית היופי, או בניסוחו של קיטס, זאת התחושה של לא לחוש זאת [the feel of not to feel it].6 אותה איכות של "ואתה עשוי למצוא את עצמך" טנטטיבי, מהסס, על דרך התילוי, איננה רק צרימה זמנית ובהחלט איננה תופעה שמתרחשת רק בקרב יצורים מודעים, לא כל שכן תבוניים, לא כל שכן אנושיים. היא פחות או יותר בכל מקום, משום שהוויה אינה נוכחות.

קאנט הראה שישנו הבדל בין הממשי (the real) לממשות (reality). זה כמו ההבדל בין פרטיטורה – מערך נקודות וקווים על הדף – לבין ״מימושה" (realization) על ידי מוזיקאי ובאמצעות הקהל שהגיע לשמוע אותה. ממשות, אם תרצו, היא התחושה שזה ממשי: המוזיקה היא מה שהיא – זו סונטה לכינור של באך, לא קטע דאנס אלקטרוני – אבל היא לא באמת "קיימת" עד שאתה לא מנגן אותה או מאזין לה.

לפי הצעתו של קאנט, ה"מממש" הזה הוא "הסובייקט הטרנסצנדנטלי", ישות אוניברסלית, מופשטת למדי, ששונה מעצמי הקטן, אבל נראה שהיא תמיד עוקבת אחרַי כמו בלון בלתי נראה, "מציבה" דברים כקטנים או כגדולים, מהירים או איטיים (זה בלון משעמם למדי, שאחראי רק על ההתפשטות בזמן ובמרחב). מאז קאנט הוצעו מספר מועמדים אחרים לתפקיד "המממש". הֶגל טען כי "המממש" הוא מה שהוא כינה "הרוח", התהלוכה האדירה של ההיסטוריה האנושית. מרקס טען שאלו יחסים כלכליים אנושיים: כמובן שיש תפוחי אדמה, אבל הם לא באמת קיימים עד שלא חפרתי אחד מהאדמה והפכתי אותו לצ'יפס. ניטשה קבע כי זהו "הרצון לעוצמה": דברים הם ממשיים משום שאתה אומר שהם כאלה, ואתה אוחז באקדח, לכן אני לא מתכוון לטעון אחרת.

והיידגר טען שזוהי ישות מסתורית שמכונה דאזיין (Dasein). זוהי מילה גרמנית שמשמעה "היות שם" והיא עמומה במכוון. לפי היידגר, דברים ספציפיים יותר (כמו "הסובייקט" של קאנט או המושג "בן אנוש" או "יחסים כלכליים") הם "אופנים" של דאזיין, קצת כמו סימני ההיתק המבחינים בין סולמות מוזיקליים. מסופוטמיה העתיקה היא דאזיין בסולם "ציביליזציה" חקלאית, בעוד שהאבוריג'ינים הם דאזיין בסולם ציידים־לקטים פליאוליתיים. בני אנוש אינם "בעלי" דאזיין, משום שדאזיין הוא מה שמפיק או מממש את האנושי באותו האופן שהכַּנר שלנו מממש את הסונטה של באך. ובעוד שאין דבר שיצביע על כך שדאזיין אינו יכול להיות אנושי בלבד, זוהי בדיוק הטענה שלתוכה מועֵד היידגר. דאזיין אינו ממש שם, בהתמדה – זהו אור מנורה מהבהב. אבל עבור היידגר הוא אנושי בלבד, מה גם שהאור המהבהב הגרמני הוא אותנטי בהרבה מסוגים אחרים של אור מהבהב. אין בכל זה שום היגיון. אין בזה שום היגיון במונחים של היידגר עצמו. כך טוענת אמ״א (OOO)[vi]. דה־נאציפיקציה של היידגר אין פירושה להתעלם ממנו או לעקוף אותו. דה־נאציפיקציה של היידגר פירושה למעשה להיות יותר היידגריאני מהיידגר.

אם יש משהו אמיתי שהתְחוּשֱמֶת של היופי אומרת לך על דבר כלשהו בכלל – באמ״א דבר כלשהו בכלל מכונה אובייקטים, ומינים אלו של אובייקטים שונים בבירור מדברים שעברו אובייקטיפיקציה, משום שהם מסתוריים באופן רדיקלי – אז מה שתְחוּשֱמֶת אומרת לך זה שהדברים פתוחים. בנוסף, חוויית היופי גם אומרת לך שהדבר הזה, הדבר הזה שאני רואה ממש כאן, אינו ניתן לתפיסה. הוא חד וברור לגמרי, ועם זאת אין לי בו שום אחיזה... אני לא מסוגל לקחת את עצמי בידיים בשום אופן. זה כמו מה שאומרת לך בזווית העין מראַת הצד ברכב אמריקני: האובייקטים במראה קרובים מכפי שהם נראים. או שזה כמו אובייקטים על מדף של האמן חיים סטיינבך (Steinbach). דברים הם קינקיים באופן פנימי, קוּקוּאים, לא במקום – השלא־במקום הזה הוא לא רק תוצאה של דברים שנשברים ומתקלקלים והופכים vorhanden. מה שאתה חווה בג'טלג או בתוך מיצב של חיים סטיינבך נוגע בדיוק להווייתם המובהקת של הדברים.

כל זה מסתכם בכך שהנורמליזציה של הדברים היא בעצמה העיוות. עיוות של העיוות. להיות באיזה מקום, להיות באיזו תקופה, בתקופה של הכחדה המונית למשל, זה אלביתי באופן פנימי. לא כל כך שמנו לב, וחוסר תשומת הלב הזה נמשך כבר בערך שניים־עשר אלף שנים, מתחילת החקלאות, מה שבסופו של דבר דרש מתהליכים תעשייתיים לתחזק את עצמם, ומכאן דלקי מאובנים, ומכאן התחממות גלובלית, ומכאן הכחדה המונית.

 

אהבה, לא יעילות

רק הבנייה מחדש או א-בניה של אותה לוגיסטיקה של העולם שצמחה מן החקלאות, שבמקום אחר כיניתי אגרולוגיסטיקה (agrologistics), יש בידה לעצור את ההתחממות הגלובלית, אלא שבדרך כלל זה נחשב מחוץ לתחום, משום שזה מניח אימוץ השקפה א-"מודרנית".7 אגרולוגיסטיקה פירושה הלוגיסטיקה של אופן הייצור הדומיננטי של החקלאות שהחל במסופוטמיה ובחלקים אחרים בעולם (אפריקה, אסיה, אמריקה) בסביבות שנת 10,000 לפני הספירה. ההיגיון שנמצא בבסיס האגרולוגיסטיקה נוגע להישרדות: בני אנוש ניאוליתיים היו צריכים לשרוד התחממות גלובלית (קלה), ולכן התיישבו בקהילות קבע שהפכו לערים, כדי לאחסן בהן תבואה ולערוך תוכניות לעתיד. הם החלו להתוות הבחנות בין התחום האנושי ללא־אנושי – מה מתאים בתוך הגבול, ומה מתקיים מחוצה לו – שנמשכות עד היום. הם גם התוו הבחנות בינם לבין עצמם (מערכת הקסטות). זמן קצר לאחר תחילת התוכנית האגרולוגיסטית, כל מיני תופעות שאנו מקשרים לחיים באופן כללי החלו להופיע, ובפרט פטריארכיה וריבוד חברתי, סוגים שונים של מערכות מעמדיות. חשוב לזכור שאלו הבניות של ההיסטוריה, תוצאת התיישבותם של נוודים וציידים־לקטים שהקימו ערים בהתבסס על צורה מסוימת של מצב הישרדות.

ההשקפה המודרנית נוסדה על (למרות שהיא רואה עצמה כהתפכחות נוספת מקִסמם של) מונותאיזמים שנכון להיום הם עתיקים ואלימים בבירור, ומוצאם בהפרטת ההיקסמות בידי ה״ציביליזציה״ של התקופה הניאוליתית.

מודעוּת אקולוגית היא מודעות להשלכות לא מכוונות. יש פוליטיקה אקולוגית מסוימת שקשורה לניסיון להאיר הכול בצורה לחלוטין לא מהבהבת, לוודא שאין שום השלכות לא מכוונות. אבל, זה בלתי אפשרי משום שדברים הם מסתוריים באופן פנימי. לכן פוליטיקה אקולוגית שכזו תהיה מצב מפלצתי, "חברת בקרה" – מונח שימושי שהמציא הפילוסוף ז'יל דלז (Deleuze) לתיאור העולם העכשווי שלנו. מצב העניינים הנוכחי, שבו ילדים נבחנים כל חמש שניות באשר ליכולתם להידמות למכשיר חישובי איטי למדי, יראה כמו פיקניק אנרכיסטי בהשוואה לחברת בקרה אקולוגית. עוד ועוד יכולות חיזוי, עוד ועוד יעילות. אם כך תראה החברה האקולוגית שבפתח, אני ממש לא רוצה לחיות בה. והיא אפילו לא תהיה אקולוגית באמת. היא תהיה בדיוק כמו העולם הנוכחי, רק בגרסה 9.0.

החברה האקולוגית שבפתח, אם כן, חייבת להיות קצת מקרית, שבורה, עלובה, מסובבת, אירונית, מטופשת, עצובה. כן, עצובה, במובן שאליו מכוונת אחת הדמויות בסדרת מדע בדיוני בטלוויזיה הבריטית, דוקטור הו: עצוב זה שמח של אנשים עמוקים.8 ככה עצוב היופי. עצבות פירושה שיש משהו שאתה לא ממש יכול לשים עליו את האצבע. שאתה לא ממש מצליח לתפוס. אין לך שום מושג מיהו בן הזוג שלך באמת. זו אינה אשתי היפה. וזה בתורו אומר שגם יופי חומק מתפיסה, היופי ככזה – מה שאומר שיופי חייב להיות מעוטר באיזה מין גועל קל, משהו שתיאוריות אסתטיות נורמטיביות תמיד מנסות לטשטש. צריך שיהיה מרחב דו־משמעי זה בין אמנות לקיטש, יופי לגועל. עולם מתנודד, עולם של אהבה, של פִילוֹס. עולם של פיתוי ודחיה במקום סמכות, של אמיתיוּת במקום אמת נוקשה כנגד כזב נוקשה. אמת היא פשוט אמיתיוּת ב־dpi 1000. זה כלל לא אותו הדבר כמו לומר שהכול שקרי. הצהרה שכזו מנסה שלא להיות אמיתיוּתית, ולכן בסופו של דבר היא סותרת את עצמה. אם הכול שקרי, הרי שהמשפט הכול שקרי חייב גם הוא להיות שקרי... וכן הלאה.

 

אמנות שמדברת על חומריה

אם כן, אנחנו לא מדברים כאן על מושג מסורתי של פוסטמודרניות. במובן מסוים, אמנות פוסטמודרנית, והייתי כולל בקטגוריה זו גם את פעם בחיים של Talking Heads, היא למעשה תחילתה של אמנות אקולוגית. כלומר, אמנות שכוללת את סביבותיה בצורתה. כל אמנות היא אקולוגית, כמובן, ממש כשם שכל אמנות מדברת בדרכים שונות על גזע, מעמד ומגדר, אפילו כשהיא לא עושה זאת באופן מפורש. אבל אמנות אקולוגית היא יותר מפורשת. יתכן שהפוסטמודרניזם לא ידע זאת באופן מודע בזמנו, אבל הפתיחות הסביבתית והמעוותוּת המוזרה של רבות מצורותיו מדברות על האדמה (Earth) שממנה בסופו של דבר הן נעשו. משהו ממשי מתרחש. מחשבה פוסטמודרנית קיצונית טוענת ששום דבר לא קיים כי כל דבר הוא הבנייה. רעיון זה, הידוע כיום בשם קורלציוניזם ((correlationism, כבר היה פופולארי בפילוסופיה המערבית במשך כמאתיים שנה. לפני זמן קצר נתקלנו בו כאשר בחנו סוגים שונים של "מממשים". שוב, הרעיון הוא שדברים כשלעצמם אינם קיימים כל עוד הם לא "מומשו", בדומה לאופן שבו מנצח עשוי "לפרש" קטע מוסיקלי או שמפיק עשוי "לממש" תסריט בסרט.

אבל משהו מפוקפק קרה לרעיון הזה. כדי שהממשות תהיה קורלציונית, חייב להצטרף קורלאט לקורלאטור: חייבת להיות סונטה לכינור ולא רק כנר. זה כמו שני פיידרים בעמדת מיקסוס. עם הזמן, הפיידר של הקורלאטור הוסט גבוה מעלה, בעוד שהפיידר של הקורלאט הוסט כל הדרך מטה. וזה הוביל לרעיון המשעמם (וללא ספק אנתרופוצנטרי) למדי שהעולם הוא בדיוק מה שבני האנוש עושים ממנו, עם קורלאט שהונמך כל הדרך מטה, עד כדי כך שזה נשמע כאילו הקורלאטור מנגן סולו, לא דואט.

כפי שראינו, אילן היוחסין של הקורלציוניזם מתחיל בקאנט, שייצב את הרעיון הנפיץ לפיו לא ניתן לראות את הסיבתיות ישירות אלא רק להסיק אותה באופן סטטיסטי, הרעיון שבאמצעותו פוצץ דיוויד יום תיאוריות פרה־מודרניות של סיבה ותוצאה. קאנט ייצב את הפיצוץ באומרו שלמרות שלא ניתן לראות את הסיבתיות שועטת קדימה, הקורלטור מסוגל להציב אותה בדיעבד בראיית שש־שש לאחור. כאמור, עבור קאנט הקורלטור היה מה שהוא כינה הסובייקט הטרנסצנדנטלי, ומאז קאנט הוצעו מספר אלטרנטיבות, כפי שציינתי מוקדם יותר: רוח ההיסטוריה (הגל), יחסים כלכליים אנושיים (מרקס), הרצון לעוצמה (ניטשה), תהליכים ליבידינאליים (פרויד) ודאזיין (היידגר), אם למנות רק כמה.

הקורלציוניזם אמיתי: אתה לא יכול לתפוס את הדברים כשלעצמם, העובדות נבדלות מהנתונים והנתונים נבדלים מהדברים. אבל מכך לא נובע שזה שזוכה להחליט מה ממשי – הקורלטור, המחליט – הוא ממשי יותר מהדברים האלה, בין אם המחליט הוא הסובייקט הקאנטיאני, ההיסטוריה ההגליאנית, יחסי הייצור האנושיים המרקסיסטיים, הרצון לעוצמה הניטשאני, או אור המנורה המהבהב של הדאזיין ההיידגריאני. כך שבעוד שהפוסטמודרניזם "המסורתי", ביונקו מקאנט, עדיין מסתמך על הקורלציוניזם הזה, הדבר שעליו אני מדבר כאן ושעומד בבסיס אמ״א, הוא הרעיון שמערכת יחסים זו עצמה עשויה להיות שונה ממה שאנחנו חושבים. יתכן שהיא בכלל לא קיימת.

 

שי יחזקאלי, ציור מלנכוליה, 2020. שמן על פאנל עץ.

 

אקולוגיה אפלה

הדברים פתוחים. פתוחים גם במובן של פוטנציאל – דברים יכולים לקרות בעולם על פי אמ״א, מכיוון שהדברים אינם מכוונים לחלוטין לאור המנורה האנושי והם אינם תואמים זה לזה לחלוטין, מכיוון שאחרת היה מתקבל עולם שבו לא היה יכול לקרות דבר –רק אי־אילו פיסות מהודקות היטב של פאזל שלעולם לא היית יכול לפרק או להרכיב מחדש. דבר שקורה במקום אחד מסוים (למשל, נוצה הצונחת על מדרכה) פירושו היה שהיקום כולו משתנה בכל מקום. הדברים מחוברים אבל בסוג־של־בערך, על דרך התילוי. יש מקום לדברים לקרות, או כפי שניסח זאת המלחין האנרכיסטי ג'ון קייג', "העולם רוחש. הכול יכול לקרות".9

אם כן, המוזרות שעימה אנו פוגשים בעובדה שאנו אחראים לאירוע הכחדה היא חלק בלתי נפרד מהעובדה עצמה, ואין למחוק אותה. לצעוק על אנשים שאנחנו גורמים לצורות חיים להיכחד זה לא נחמד, כי זה מוחק את המוזרות. ומנגד, לענות "למי אכפת? בכל מקרה הכול נכחד", שזה פחות או יותר מה שהימין אומר לעיתים קרובות, וגם מה שאומרות צורות קיצוניות של עמדה סביבתית כביכול, כמו פרויקט "ההר השחור" של ההוגה האקולוגי פול קינגסנורת' (Dark Mountain, Kingsnorth), גם זה לא נחמד, כי גם כאן יש ניסיון למחוק את המוזרות. ודאות קודרת מעין זו מחמיצה את הווייתם של הדברים.

ניתן לאפיין את גישתי למחשבה אקולוגית כמשהו שאני מכנה "אקולוגיה אפלה". אקולוגיה אפלה אין פירושה העדר מוחלט של אור. זה יותר כמו נורבגיה בחורף, או בקיץ לצורך העניין – האופן שבו האור בחוג הארקטי חושף משהו חמקמק וארעי על עצמו, צללי הקיץ המתארכים, הלילה שמחזיק מעמד למשך חמש־עשרה דקות בהלסינקי בחודש יוני, האפלוליוּת. אור כשלעצמו אינו נוכח ישירות, אתה לא יכול לקבע אותו וגם לא להאיר אותו במלואו: מה מאיר את המאיר? האור הוא שפריצי וגושי, כפי שמורָה לנו תורת הקוונטים, והוא אינו יכול להגיע לכל המקומות בבת־אחת, כפי שמורָה לנו תורת היחסות.

זה כמו שאתה מת, בבודהיזם טיבטי. כשאתה מת אתה רואה את האור – אבל בשונה מכמה דתות אחרות, זה לא אור ברור והוא לא בקצה מנהרה, ואתה לא מתקדם לעברו, וזה לא הסוף. למעשה קרוב לוודאי שאתה כלל לא מבחין בו. הוא פשוט פחות או יותר מהבהב לתומו, במעין מקריות של דרך־אגב, ואתה מוחק את אותה חוויה של טבע הנפש ((mind], ואז מוצא את עצמך עובר גלגול נשמות. בספרות המסורתית זה נמשך בערך שלוש שניות, או כפי שכתבי ההדרכה האזוטריים מנסחים זאת, הזמן שלוקח לך להכניס את היד לשרוול שלוש פעמים. אתה לא מוחק איזה לוגוס בעל נוכחות מתמדת ונופל לתוך בלבול מטושטש. במובן מסוים אתה מוחק בלבול מטושטש ונפלא ונופל לתוך ודאות גורלית.

בבודהיזם טיבטי, הזמן שבין משך חיים אחד למשנהו נקרא בַּארְדוֹ, ה"ביניים" (the “between”). במצב זה מופיעים כל מיני דימויים הרודפים את התודעה, דימויים שמבוססים על פעולות העבר (קארמה). אנחנו מרגישים שהדברים שונים עכשיו, שאנו מצויים במרחב ביניים בארדואי בכל הנוגע למודעות אקולוגית. אבל בעצם הדבר שאנו מבחינים בו זה שהדברים פשוט אינם נשארים במקומם, שהם אינם נשארים אותו הדבר. הניסיון להתגבר על איכות בארדואית זו גורם נזק לצורות חיים, נזק לחשיבה, נזק לחוויה. הדחף שעומד מאחורי גזענות, לדוגמה, הוא גם מה שמזין את ההבחנה הדקה והנוקשה בין האנושי ללא־אנושי. האלימות כבר התרחשה בדמות הביזוי והדה־הומניזציה של בני אנוש מסוימים. אנו בני האנוש כוללים סימביונטים לא־אנושיים כחלק מהאופן שבו אנו אנושיים; לא היינו יכולים לחיות בלעדיהם. אנחנו לא־אנושיים לכל אורך הדרך. אנחנו, וכל צורות החיים האחרות, קיימים במרחב ביניים דו־משמעי שחוצה קטגוריות נוקשות.

אם פעולה אקולוגית פירושה לא לעשות כל כך הרבה נזק, בשונה מלעשות דברים בצורה יותר יעילה, אז זה לא אקולוגי להתעקש או לתת סטירה מצלצלת או שאר אופנים עכשוויים דומים של העברת נתונים פסבדו־אקולוגיים באופן כללי. מיני פעולה שכאלה הם כמו לנסות להעיר אותנו מהחלום הבארדואי הזה – אלא שהאיכות החלומית היא בדיוק הדבר הכי ממשי בממשות האקולוגית. כך שלמעשה, לפעול על מצב הצפת מידע (information dump mode) פירושו להפוך את החוויה האקולוגית, הפוליטיקה האקולוגית והפילוסופיה האקולוגית לבלתי אפשריות לחלוטין.

 

שי יחזקאלי, ציור אימה 2, 2020. שמן והדפס משי על נייר.

 

לחשוב על קבוצות

בני אנוש התניעו הכחדה המונית, אבל אני, אני הקטן, טים מורטון, ואתה הקטן, אנחנו לא עשינו דבר. שוב, שום דבר, שום דבר שעשית, כמו להתניע את הרכב שלך, לא היה בעל השפעה משמעותית מבחינה סטטיסטית. אולם למיליארדי התנעות רכב ושריפות פחם וכו' בהחלט הייתה השפעה. ישנו פער אלביתי בין אני הקטן ואני כחבר במה שמכונה מין. המין האנושי הוא זה שגרם להתחממות הגלובלית, לא המין התמנוני. כדאי שנהיה ברורים לחלוטין לגבי העניין הזה. אלא שמין הוא בדיוק מה שאי אפשר להצביע עליו. אני מוצא שהנני ואינני אנושי, ככל שתרמתי ולא תרמתי להתחממות הגלובלית, תלוי באיזה סדר גודל אתם חושבים שאני נמצא, כך שבסדרי הגודל האלה אין נקודת מעבר חלקה בין להיות יצור אנושי יחיד לבין להיות חלק מכלל אוכלוסיית בני האנוש – לפתע אנו מוצאים את עצמנו בסדר הגודל הזה או האחר. זה שוב אותו הפרדוקס. וזה נראה אבסורדי. האם זה לא ברור ששבעה מיליארד (האוכלוסייה האנושית הנוכחית) הם פשוט בן אנוש אחד כפול שבעה מיליארד? במונחים חישוביים ישנה חלקוּת מוחלטת בין אחד לשבעה מיליארד. ועם זאת ישנו פער משונה.

אם נחשוב באופן מטאפיזי, נוכל להחיל על ההתחממות הגלובלית לוגיקה סוֹרִיטית. הפרדוקס הסוֹרִיטי הוא הפרדוקס הלוגי שנוגע לערֵמות. עניינו בשאלה עד כמה ערמות הן עמומות – מתי אוסף של דברים הופך לערֵמה? אם אתה מחסיר אבן אחת מערמת אבנים, האם פירוש הדבר שזו כבר לא ערמה? ומה אם תחסיר ממנה עשר אבנים? איפה הערמה מתחילה ואיפה היא נגמרת? קושיה זו מעידה על מידה רבה של עמימות, ויש פילוסופים שלא אוהבים עמימות, כך שהם לא מאמינים שערמות קיימות בכלל. הצרה היא שדברים אקולוגיים כמו אוכלוסיות (למשל זו האנושית) ומערכות אקולוגיות מתוארים באופן נאות למדי כערמות של דברים. אז אם אנחנו הולכים להיות אקולוגיים, מוטב שנרשה לערמות להתקיים כי עם התחממות גלובלית והכחדה המונית ניתן להתמודד אך ורק בסדר גודל המוני, קולקטיבי.

כשחושבים על זה, התחממות גלובלית היא ערמה של פעולות. בואו ננתח את זה בעזרת הלוגיקה שמובילה לפרדוקס הסוריטי. בערה אחת של מנוע רכב אינה גורמת להתחממות גלובלית. שתיים? לא. שלוש? לא. נוכל לפלס את דרכנו כל הדרך למיליארד ואותה לוגיקה תעמוד בעינה. אם כך, אין התחממות גלובלית. או – חכו לזה – הלוגיקה שלכם גרועה. כיצד היא גרועה? גרועה בכך שבכלל אין לה זמן לדברים שנמצאים בין האמיתי לכוזב, בין השחור ללבן. ישויות אקולוגיות כמו צורות חיים והתחממות גלובלית דורשות לוגיקות מודאליות ופרא־קונסיסטנטיות. לוגיקות אלו מתירות דרגה מסוימת של דו־משמעות וגמישות. משפטים יכולים להיות די אמיתיים, קצת כוזבים, כמעט נכונים.

היידגר טוען שההבדל בין "אמיתי "ו"כוזב" אינו נוקשה כפי שנוטים לחשוב. אתה לא יכול למחוק את האמיתיוּת מבלי להסתבך בצרות, כפי שהראיתי קצת קודם, משום ש"אמיתי" זה מה שתקֵף לגבי הדברים בהם לדאזיין יש עניין, ודאזיין הוא מסתורי וחמקמק. אז אנחנו תמיד נמצאים בָּאמת משום שדאזיין הוא האמת שאנחנו ממשיכים לנסות ולחפש מחוץ לדאזיין. אנו תמיד שזורים בסבך מושגים מוכנים מראש שתוקפם עשוי להיות מוגבל בשל חלקלקות ההוויה. אולי זו הסיבה שהרשתות החברתיות יכולות להיות כל כך אלימות. בטוויטר, למשל, כולם מנסים להיות צודקים במאה וארבעים תווים או פחות. חרדות בנוגע ל"פייק ניוז" קיימות משום שבאופנים מסוימים כל ידיעה חדשותית היא "פייק". כולם מנסים להכיל או למחוק את האמיתיוּת. אבל אם הישויות פתוחות, הן לא לגמרי כלום, והן גם לא נמצאות בנוכחות מתמדת, וגם לא ניתנות לצמצום לדברים אחרים כמו חלקיהן או לאיזה אופן גישה כמו שדה־שיח או יחסים כלכליים או דאזיין. אם הישויות פתוחות, הן אמיתיוּתיוֹת מכף רגל ועד ראש. ומזה בעצם כבר נובע שאתה לא יכול להגיד כל מה שאתה רוצה על ישויות. אתה לא יכול להגיד שתמנון הוא טוסטר, או שההתחממות הגלובלית אינה ממשית, או שהיא לא נגרמה על ידי בני אנוש, בדיוק בגלל שהדברים פתוחים ואמיתיוּתיים. דברים הם בדיוק מה שהם, אולם אף פעם לא כפי שהם נראים. אולם נראוּת היא בלתי נפרדת מהוויה, כך שדבר הוא לולאה מפותלת כמו טבעת מוביוּס שבה הפיתול נמצא בכל מקום, ללא נקודת התחלה או סוף. נראוּת היא הפיתול הפנימי בהוויה.

אישיות חקלאית – הידועה גם בכינוי "אנחנו" – שקולטת שהיא מצויה במרחב היסטורי או אתי או פילוסופי מפותל  –חווה את מה שנקרא טרגדיה, שהיא דרכו של עידן חקלאי לחשב את הנזק שנגרם על ידי עידן חקלאי. אני לכוד בלולאה מפותלת שבה כל ניסיון שלי להימלט מקורֵי הגורל מתגלה כשְזירה נוספת ברשת הקורים. הטרגדיה מניחה שלהתפתל בלולאה זה רע, ושלמרות שגילינו שאי אפשר להימלט מהגורל, במיוחד כשמנסים, ישנה איזו תקווה אומללה שבסופו של דבר, או בעולם טוב יותר שלעולם לא נוכל להגיע אליו, אנו עשויים להיות מסוגלים לחמוק מהשלשלאות הללו אחת ולתמיד. ומכאן האופק הדתי ביסודו של הטרגדיה, שבה למשל המקהלה אומרת לך שאין כאן דבר שאינו זאוס (במחזה היווני העתיק הרקלס מאת המחזאי אוריפידס).

הטרגדיה היא למעשה חלקה קטנה במרחב, המפותל לכל אורכו, של הקומדיֿה. כרגע, המודעות האקולוגית מציגה את עצמה כטרגדיה. אבל במוקדם או במאוחר נתחיל לחייך, וייתכן שזו הדרך בה נזכה לבכות באמת. מאחר ואין שום "מְעֵבֶר" שבו הדברים אכן ישרים לגמרי, בלתי מפותלים לגמרי, זה מצחיק לצפות בָּנו, כמין, מתנהגים כאילו היה כזה מְעֵבֶר, ומועדים בהתמדה אל תוך קורי הגורל, כמו דמות בקומדיית סלפסטיק שמאמציה להגיע מ-א' ל-ב' כושלים שוב ושוב מעצם הסגנון שבו היא מנסה להגיע מ-א' ל-ב'. זוהי הסיבה שאמנות, המנטרלת את האפשרות להגיע מ-א' ל-ב' כשהיא גורמת לאשליית התפקוד החלק להתקלקל, ובכך חושפת את פתיחותם המבהילה של הדברים, היא בסופו של דבר עליזה ומצחיקה, על אף שעלינו לחצות ולכבד, ולא למחוק, אזור של כאב מעודן כדי להגיע לשם. אנחנו באמת הופכים את כל האדמה הזו לבלתי הולמת למחייה עבורנו ועבור צורות חיים אחרות. אני לא מציע שפשוט נתרווח בכורסה ונצחק על זה.

כמה אזורים, למעשה. אזורים של תְחוּשֱמֶת. מבחינה אקולוגית, אני חושב שהמסלול ככל הנראה יוביל אותנו מן האשמה מטה אל הבושה, ממנה במורד המדרון אל הגועל, ואז לאֵימה; משם והלאה מתחיל הלעג, שגווע במלנכוליה, שאותה מאפשרת הכימיה של העצבות; עצבות, בתורה, מותנית בערגה וזו מצביעה על עליזות.10 בשלב הנוכחי, הדרכים שבהן אנו מדברים עם עצמנו על אקולוגיה תקועות במצב אימה: גועל, בושה, אשמה. בסופו של דבר, הדברים הופכים מעוררי אימה כל כך עד שמישהו בא אומר: "אתם בטח צוחקים עלי, לעזאזל," כמו הדמות ההיא בסרטו של ג'ון קרפנטר, היצור (The Thing), שמביטה במוטציה האחרונה של מפלצת הסימולציה הנשית. צחוק אבסורדי, מגוחך, מתפרץ החוצה.11 אנחנו עוד לא ממש שם – אנחנו כמעט שם, וזו הסיבה שאמנות אקולוגית מסוימת שהיא ממש פרוגרסיבית, כמו זו של האמנית האמריקנית מרינה זורקוב Zurkow)), משחקת עם אקו־הומור עוקצני. אנחנו מתחילים לבטוח בטקטיקה של לא להעיר את עצמנו מהסיוט אלא להניח לעצמנו ליפול עמוק יותר אל תוכו, מעבר לאימה. מתחת למרחב הלעג משתרע אזור מלנכולי שבו הדברים נעשים פחות מעוררי אימה ויותר חסרי וודאות, כל מיני ישויות פנטסטיות צפות סביב כמו בנות־ים בין האצות והצוללות. אזור של יופי לא־אנושי שלא ניתן למלל, שאינו כבול למאפיינים אנתרופוצנטריים נורמטיביים, מתחיל להיפתח.

דרך נוספת לומר את אותו הדבר היא שאנחנו מתחילים לבטוח בעובדת היותנו בקטסטרופה, שמשמעותה המילולית היא מרחב של פנייה מטה. עדיף בהרבה לחשוב שאתה בקטסטרופה מאשר לחשוב שאתה באסון. באסון אין עדים. אסונות הן מה שאתה עֵד לו מבחוץ. קטסטרופות מערבות אותך  כך שאתה יכול לעשות משהו לגביהן.

תחשבו על זה. כל פנטזיית "העולם בלעדינו" נראית מאוד חשודה מנקודת המבט הזו. בשני העשורים האחרונים, פילוסופים, מפיקי טלוויזיה ואמנים מצאו עניין בניסיון לדמיין אדמה ללא בני אנוש. אני לא בטוח מדוע בדיוק זה התחיל, אבל אני די־בטוח בסיבה הכללית: התקשורת מתחילה להתחבר להתחממות הגלובלית ולהכחדה ההמונית. הפרדוקס הוא שבעודך מדמיין עתיד שבו בני האנוש נכחדו, הנה אתה, מדמיין את זה. זהו ריגוש מיד שנייה, כמו להאט בסקרנות ליד תאונת דרכים, ויתכן שזה גועלי ומסוכן לא פחות. בעולם האמיתי, לאור העובדה שנעשינו כה שזורים במערכות כדור הארץ, אם נכחד זה אומר שהרבה מאוד צורות חיים יכחדו גם הן או יעמדו בפני הכחדה. להתנגד לאנתרופוצנטריות זה לא אומר שאנחנו שונאים את בני האנוש ומבקשים להיכחד בעצמנו. מה שזה כן אומר זה לראות כיצד אנו, בני האנוש, כלולים בביוספרה כהוויה אחת מני רבות.

זה מביא אותנו לתובנה פילוסופית עמוקה הנוגעת לעובדה שאנחנו פשוט לא יכולים להיות בעמדה של מתבוננים חיצוניים. מדענים מכנים עובדה זו "הטיית האישוש" והפילוסופים מכנים אותה "המעגל ההרמנויטי" ו"הסגנון הפנומנולוגי".  אין איך להימלט מדברים כאלה. האופן שבו אני מפרש נתונים תלוי במה שאני חושב שברצוני למצוא. האופן שבו אני רואה את עצמי תלוי בסוג האדם שאני. האופן שבו אני מפרש דברים שזור במושגים מוכנים מראש בנוגע למשמעותה של פרשנות. זה מוביל לתובנה מוזרה, שלפיה לחיות בעידן מדעי זה לא אומר שאתה חי בעולם קר של אובייקטיביות. זה אומר שאתה מבין שאין באפשרותך להשיג מהירות מילוט שתחרוג מהסגנון הפנומנולוגי שלך או מהמשוקעות שלך בפירוש נתונים או מהטיית האישוש שלך (שלוש דרכים שונות לומר את אותו הדבר). אנחנו לא יכולים לצאת החוצה.

למרבית הפלא, לחיות בעידן מדעי זה אומר שהפסקנו להאמין באמת סמכותית. אמת כזו היא די־מדיאבלית, ותמיד מגובה באיום באלימות כי אי אפשר להוכיח אותה: אתה פשוט צריך להאמין. העידן המודרני שלנו, לעומת זאת, הוא רשות של אמיתיוּת. המדע פירושו שאנו עדיין עשויים לטעות, ושאנו עשויים למצוא את עצמנו נאחזים באוסף הנחות משונות שאינן הגיוניות לגמרי, אבל זה עדיף מאשר להאמין בנחישות שאנו צודקים כי האפיפיור הורה לנו להאמין במה־שזה־לא־יהיה.

הכחדה המונית היא כל כך נוראית, כל כך בלתי נתפסת, כל כך איומה – וכרגע היא כל כך בלתי נראית. חוץ מלהתעלם ממנה או לחילופין לתת לעצמנו שוק חשמלי בגללה, אנחנו בקושי יודעים מאיפה להתחיל. אחת מן ההכחדות ההמוניות שהתרחשו לאחרונה, הכחדת פרם־טריאס, כללה גם היא התחממות גלובלית. זה קרה לפני כ־252 מיליון שנה, ובאותה תקופה האשמה הייתה נעוצה בצמחים. שלא כמו צמחים, אנו יכולים לבחור שלא לפלוט כמויות עודפות של פחמן, כך שזה לא בלתי נמנע הפעם.

כשאני אומר לאחרונה, אני מרמז שוב לעובדה שהיו רק חמש הכחדות המוניות בהיסטוריה בת ארבעה מיליארד השנים של החיים על הפלנטה. עובדה זו לבדה, עובדה זו של הזמן העמוק, מטרידה באופן מעורר אימה. היא הייתה מטרידה בתחילת המאה ה־19, כשגיאולוגיים החלו לגלות אותה, והיא מטרידה גם היום. נהגנו לספר לעצמנו שהיא הטרידה את הוויקטוריאניים המטופשים משום שהיא זעזעה את אמונתם באלוהים. במה בדיוק היא מזעזעת את אמונתנו כיום?

 

שי יחזקאלי, ציור תחזית, 2021. שמן על בד.

 

אקולוגיה ללא טבע

מודעות אקולוגית מזעזעת את אמונתנו ברעיון האנתרופוצנטרי שיש אמת־מידה או סדר גודל אחד ששולט בכול – זה האנושי. ניטשה הכריז במאה ה־19 שאלוהים מת, ולעיתים קרובות מניחים כי מאמירה זו נובע שבני האנוש ניצבים בפני קיום חסר משמעות. אבל זה לא נכון. להיפך. מות האל איננו שממה ריקה וחרבה, הוא ג'ונגל מפחיד הפושה ביצורים – תרתי משמע. אלפי סדרי גודל מרחב־זמניים, לגיטימיים במידה שווה, שלפתע נעשו נגישים ומשמעותיים לבני האנוש. כל כך התרגלנו לחיות ולחשוב במרווח צר ביותר של טווחים זמניים עד שסטודנטים לגיאולוגיה מדווחים שפרקי זמן נרחבים בהרבה מחייבים אותם לעבור תהליך התאקלמות.

עכשיו אנו יודעים שמודעות אקולוגית משמעה לחשוב ולפעול אתית ופוליטית בשלל סדרי גודל, לא רק באחד. עם זאת, זו טעות לחשוב שזה ירגיש כמו סוג הריגוש העוצמתי שאתה מקבל מלשחק עם הזום של אחד מאותם כלים מקוונים שמקרבים ומרחיקים אותך מאורך הפלאנק (היחידה הקטנה ביותר שניתן למדוד כיום), ועד לסדר הגודל של היקום כולו, או אותם לוחות שעון משפילים־אך־מעצימים שעליהם בני האנוש מופיעים בשנייה האחרונה לפני חצות; או אותם תרשימי רצפה שאיזה מדען־מגיש חוצה ברגליו כדי להראות כיצד אנו מופיעים ברסיס האחרון שבפינה הימנית התחתונה. סדרי הגודל בכל המקרים הללו הם בעלי אופי חלק ועקבי – זו מעין גרסה מרוקנת ומוגדלת של אמת־המידה הישנה והטובה של האנתרופוצנטריות, רק שעכשיו יש לנו את הפריבילגיה להתייצב בעמדה כמו־אלוהית של נוכחות־בכול מחוץ ליקום, שבה כל סדר גודל נמצא במרחק לחיצה על העכבר. אבל זה בכלל לא עובד ככה. עמדה מסוג זה מבלבלת את הזמן עם מדידת הזמן, ובנוסף מבלבלת את מדידת הזמן עם סוגים ספורים ביותר של מדידה – הסוגים שנוחים לבני האנוש. מעל ומעבר לעובדה שישנו זמן לכל דבר, כפי שנאמר בקהלת ("עת לטעת ועת לעקור נטוע..."); האמת היא שהחל מן העשבים, דרך הגורילות ועד לענקיים שבחורים השחורים, לכל דבר יש זמן משלו, טמפורליות משלו.

מחקרים פסיכולוגיים מראים שאנו טובים בשחזור האירועים הגיאולוגיים כסדרם: כדור הארץ מתהווה מענן של אבק וגז, המיקרובים מתפתחים ובעקבותיהם גם ספוגים, דגים, פרפרים, פרימאטים... אך מעטים מבינינו מסוגלים, ללא הכשרה מיוחדת, לדמיין כראוי את משכי הזמן הגאולוגי. והיכולת להבין משכים חשובה לנו במיוחד כרגע משום שהשפעות ההתחממות הגלובלית עשויות להימשך עד 100,000 שנה. מה זה בעצם אומר? אנו נוטים להחזיק רק בשתי קטגוריות טמפורליות עמומות: הזמן הקדמון והזמן האחרון. אלו משמשות לנו כתבנית להמשגה של מה שאנו מכנים "פרה־היסטוריה" (הדברים האנושיים שקדמו ל"ציביליזציה" והדברים הלא־אנושיים) ו"היסטוריה" (הדברים של "הציביליזציה"). היה מוטב, הגיוני יותר ומצריך פחות אמונות, לראות את הכול – אפילו עכשיו – כהיסטוריה, ולראות את ההיסטוריה כלא רק אנושית.

אני חושב שאנחנו חולקים עם הוויקטוריאניים יותר ממה שהיינו רוצים להודות. ואכן, הופעתם המכרעת של מה שאני מכנה היפר־אובייקטים (hyperobjects) על הרדאר שלנו מעניקה לרגישות שאופיינית לרגע הנוכחי אופי ויקטוריאני מובהק. מרי אנינג (Anning) גילתה שלד דינוזאור בצוק סלע אנגלי, ותהום הזמן העמוק נפערה. תהליכי האבולוציה האדירים והמבוזרים התגלו. בהמשך המאה ה־19 התגלתה מערכת מזג האוויר הענקית של האוקיינוס השקט, אל ניניו. מרקס התחקה אחר פעולתו הבלתי נראית של הקפיטליזם. פרויד גילה את הלא־מודע. והנה שוב אנו עומדים בהשתאות מול ישויות ענק המבוזרות באופן קיצוני על פני הזמן והמרחב, עד כדי כך שביכולתנו להצביע בבת אחת רק על פרוסות זעירות שלהן. שוב אנו מוצאים שאמונתנו מזועזעת, והפעם קווי המתאר שלה ברורים יותר: זה לא נוגע להֵעלמות האל של העידן החקלאי. זה הרבה, הרבה יותר גרוע. זה נוגע לצידו השני של המטבע, ללא־מודע, להשלכות הלא מכוונות של אמונתנו בקדמה, שקודמת בהרבה, למען האמת, לאלים של העידן החקלאי, והיא תנאי האפשרות שלהם. לוגיסטיקה חברתית, פילוסופית ונפשית בת 12,500 שנה חושפת עכשיו את פרצופה האמיתי, והוא הרה אסון.

ולמשך הזמן הארוך ביותר הלוגיסטיקות הללו זכו לכינוי טבע. טבע הוא רק לוגיסטיקה חקלאית בהילוך איטי, הכנה חביבה־למראה של האנתרופוקן, תנועת עלייה בשיפוע מתון של רכבת הרים שאתה אפילו לא חושד שהיא רכבת הרים. החברה החקלאית חפפה לתקופת ההולוקן (התקופה הגאולוגית הנוכחית, שהחלה לפני למעלה מ־10,000 שנה עם נסיגת הקרחונים), שהייתה יציבה ומחזורית במידה יוצאת מן הכלל בכל הנוגע למערכות פלנטריות כמו מחזורי החנקן והפחמן. זה אמנם שנוי במחלוקת, אבל ישנם גיאולוגים שבאמת סבורים כי המחזוריות החלקה של ההולוקן הייתה למעשה תוצר של אופן ייצור חקלאי מסוים. אופן ייצור זה צמח במסופוטמיה ובמקומות אחרים על פני כדור הארץ בתחילת ההולוקן. אם זה נכון שהחקלאות תרמה ליציבות מערכות כדור הארץ, זה הופך את העניין למטריד אף יותר. כמו כשמישהו מפרכס, וגלי המוח שלו נעשו סדירים להפליא רגע לפני כן. או לפני רעידת אדמה, כשאותו הדבר קורה ללוחות הטקטוניים. לפי סברה זו, מה שמכונה טבע – התנועה המחזורית החלקה שמיוצגת באופן נאה כל כך במערכות הסמליות הפאודליות – הוא בדיוק האנתרופוקן במצבו הגלוי פחות. ואז מגיעה העלייה החדה והאדירה בנתוני מערכות כדור הארץ שאנו רואים בסרטו של סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור, אמת מטרידה, עלייה חדה שמתחילה בסביבות 1945, עדות לפליטות פחמן היוצאות משליטה.12 הכול מתחיל לרדת מהפסים.

הלוגיקה הפנימית של תפקודה החלק של המערכת – ממש עד לרגע שבו היא הפסיקה לתפקד בצורה חלקה – כלומר עכשיו – מורכבת מאקסיומות לוגיות הנוגעות להישרדות בכל מחיר. התקיימות בכל מחיר. קיום הגובר על איכות הקיום – הקיום האנושי כמובן, ושילכו לעזאזל צורות החיים שאינן המִקנה שלנו (cattle, מונח שממנו הגיע chattels, קניין או מטלטלין, כמו נשים בצורות רבות של פטריארכיה, והוא גם שורש המילה capital, הון). קיום מעל ומעבר לאיכויות. עליונות זו של ההתקיימות היא אונטולוגיית ברירת המחדל ותועלתנות ברירת המחדל, ולפני שמשהו מזה קיבל פורמליזציה פילוסופית הוא הובנה לתוך החלל החברתי, זה שכיום כמעט ומקיף את כל פני האדמה.

אפשר לראות את זה בשדות העצומים שבהם ציוד חקלאי אוטומטי מכרכר סָביב בדרכו היעילה והבודדה. אפשר להרגיש את זה במקבילוֹת־שדה כמו מדשאות ענק חסרות משמעות, חניונים מסיביים, ארוחות מוגדלות. אפשר לחוש את זה בהרגשה הכללית של קהות החושים או ההלם שמקדמים את פני העובדה של ההכחדה ההמונית. לפני זמן רב למדי ניתקו בני האנוש את קשריהם החברתיים, הפילוסופיים והנפשיים עם הלא־אנושיים. אנו ניצבים בפני חומה חלקה למראה בכל הממדים של חווייתנו – החלל החברתי, החלל הנפשי, החלל הפילוסופי.

בְאָלביתיוּת אנו מתחילים לקלוט שאנחנו נמצאים איפשהו. לא בשומקום. ואנו עשויים למצוא את עצמנו חיים בעידן של הכחדה המונית. אני לגמרי בעד לאפשר לנו להשתהות בפתיחות המוזרה של הגילוי האלביתי הזה שהחלל היה רק קונסטרוקט לבן מערבי אנתרופוצנטרי נוח שנועד להקל על הניווט מסביב לאפריקה כדי להגיע לאיי התבלינים, וכו׳. כי באופן מוזר, תחושת הפתיחות הזו, ההרגשה האלביתית הזו של למצוא את עצמנו איפשהו ולא לזהות אותו, היא בדיוק הצצה לאורח חיים פחות חותך, בעולם שמורכב כמעט לחלוטין לא מעצמנו.

מה אם כן ביכולתנו לומר על העולם הזה? כיצד אנו מדברים עליו? מה משמעותה של עובדת החיבוריות האקולוגית? אנו עומדים לגלות בפרק הבא.

 

שי יחזקאלי, צופה, 2020. שמן על פאנל עץ.

 

מאנגלית: מאיה שמעוני
_______________________________________________________________

[*] Timothy Morton, “And You May Find Yourself Living in an Age of Mass Extinction,” in Being Ecological (Cambridge, Massachusetts: The MIT Press, 2018), 2-26.

• 1. W. D. Richter, dir., The Adventures of Buckaroo Banzai across the Eighth Dimension (20th Century Fox, 1984).
• 2. ראו: Dipesh Chakrabarty, “The Climate of History: Four Theses,” Critical Inquiry 35 (Winter, 2009): 197–222.
• 3. Martin Heidegger, Being and Time, trans. Joan Stambaugh (Albany, NY: State University of New York Press, 1996), 59–80.
• 4. Heidegger, Being and Time, 17.
• 5. Talking Heads, “Once in a Lifetime,” Remain in Light (Sire Records, 1980).
• 6. John Keats, “In Drear-Nighted December,” in The Complete Poems, ed. John Barnard( London: Penguin, 1987), line 21.
• 7. Timothy Morton, Dark Ecology: For a Logic of Future Coexistence (New York: Columbia University Press, 2016).
• 8. Doctor Who, “Blink,” dir. Hettie MacDonald, written by Steven Moffat (BBC, 2007).
• 9. John Cage, “2 Pages, 122 Words on Music and Dance,” in Silence: Lectures and Writings (Middletown, CT: Wesleyan University Press, 2011), 96–97.
• 10. לדיון מלא בנושא, ראו: Morton, Dark Ecology, 111–174.
• 11. John Carpenter, dir., The Thing (Universal Studios, 1982).
• 12. Davis Guggenheim, dir., An Inconvenient Truth (Paramount Classics, 2006).