אושוויץ המועלמת, או: האושוויץ שלא היכרתי

12 בספטמבר 2019. שעה 14:00

שלטים רבים נושאי שמות מקבלים את פָּני בשדה התעופה בקרקוב. כל שלט בגודל אחר. חלקם כתובים פולנית, רובם בשפות אחרות. אני לא יודעת הרבה על האיש שאוחז בשלט עם השם שלי, פרט לכך שקוראים לו דרק. רק אחרי שהתכתבנו בימים האחרונים גיליתי שזה בכלל הבן שלו, שכותב לי, כי דרק בקושי יודע אנגלית. עוד לפני שנכנסנו לאוטו השחור שלו אני שואלת אותו האם נוכל להוסיף לסיור שלנו גיחה קצרה, כבר עכשיו. מעניינים אותי קווי התפר שבין מחנה הריכוז אושוויץ לעיר אוֹשְׁוִויֵינְצִ'ים (Oświęcim). קראתי שהאזור מכיל אינספור שרידים של הנאצים, החל משכונות המגורים שלהם, בונקרים, מקלטים אישיים לחיילי אס־אס ועוד.

״מה דעתך על אושוויץ III?,״ שואל דרק, ועוד לפני שאני מספיקה להתלבט הוא מוסיף: ״ניסע לאושוויץ III דרך דבורי (Dwory),״ ומתניע את האוטו.

המפות נמצאות במזוודה. בכניסה למונוביץ (Monowitz), שידועה בפי המקומיים בשם ״אושוויץ III״, אין כל שלט. אני בחיפוש אחר השרידים של מחנה העבודה מונוביץ שפזורים במקום. עשרות אלפי בני־אדם מצאו את מותם במקום הזה, אך השכונות הפסטורליות שאנחנו חולפים על פניהן לא מבקשות לזכור. במקום זאת, הן מעלימות בתהליך שיטתי את כל השרידים. כאשר מקישים את הצירוף אושוויץ III ב- Google Earth נקודת הציון המתקבלת היא מפגש אקראי בין שביל לשדה.

 

מפות גוגל, צילום מסך, 2021

אני נעה בין דבורי  למונוביץ, שני הכפרים שהפכו בחלוף השנים חלק מאושוויינצ'ים. בפינת הרחובות גרובלנה (Grobelna) וגרבוויצ׳קה (Grabowiecka) אני מצלמת את הבונקר הראשון שלי במסע הזה. הוא נועד להגן מפני הפצצה אווירית וכמו רבים אחרים, חבוי בין העצים.

 

דנה אריאלי, אושוויץ, 2019. (כל הצילומים במסה צולמו על-ידי דנה אריאלי אלא אם כן צויין אחרת)

דרק מתנצל שאין לו מפות. משהו בהתנצלות שלו מביך אותי. המפגש עם הפולני החביב הזה מדליק אצלי נר זיכרון לסבא וסבתא שנולדו בנדבורנה (Nadwórna), אז עיירה קטנה בפולין, היום אוקראינה. בין בונקר לבונקר דרק עוצר בצד הכביש ומדפדף בקלסר שחושף את הסיפור המשפחתי שלו. ״אלו מסמכי השחרור של אמא שלי ממחנה הריכוז בברגן־בלזן,״ הוא אומר. הניירות נראים מרופטים למדי ומזכירים לי את ספר השמות שצילמתי בביתן 27 באושוויץ.

 

דנה אריאלי, ספר השמות (מחווה לחנן דה-לנגה), אושוויץ, 2015.

אני צפויה להישאר באשוויצ׳ם כמה ימים. האם אספיק לצלם את הכול? מעסיקה אותי המסילה שחיברה, כבר בחורף של 1942, בין הכפר דבורי לבין הקונצרן הגרמני אי גה פארבן (IG Farben). המפעל, שבהקמתו הושקעו מעל 700 מיליון רייכסמרק, ייצר דלק נוזלי וגומי סינטתי. ההחלטה למקם אותו ממזרח לאושוויינצ'ים התקבלה על ידי הגרמנים כיוון ששם יכול היה להתפרש על פני יותר מארבעה קילומטרים רבועים. אנחנו עוצרים לרגע ליד פסי הרכבת של דבורי.

 

רואים מכאן את הכפר שהוקם כדי לשכן את פועלי הכפייה של הנאצים.

הנסיעה לאורך הכבישים הצרים של דבורי נמשכת ודרק נעשה יותר ויותר נסער. הוא מראה לי את המסלול בו צעדו האסירים כל בוקר: ״תארי לעצמך איך זה הרגיש לצעוד את כל הדרך הזו בחורף, בקיפאון״.

מחנה אושוויץ III שנקרא גם בּוּנָה (Buna) הוקם ממש מול מונוביץ. המחנה נבנה כמלבן שצלעותיו הארוכות נמתחות ממזרח למערב. בשיאו מנה כ-12,000 אסירים שהפעילו את בית החרושת באופן עצמאי עם סגל אס־אס ושומרים שפקחו עליהם. רבים מהשומרים היו אסירים פליליים גרמנים ופולנים.

כבר שש בערב. אני נזכרת שיצאתי מישראל מוקדם בבוקר וכבר כמה שעות אני מצלמת בלי לשתות קפה או מים. דרק מציע שנעצור לרגע במאפייה הממוקמת ב״שכונה הכימית״.1 האדון הצעיר שעובד בה שואל אותי אם בא לי פיצה. הנה שוב הבנאליות המחרידה של ״מחנה הריכוז סגור היום״ (ראו בהמשך) או "פיצה באושוויץ".

על הקיר תלויה מפה של אושוויינצ'ים. אני מבקשת מדרק שיסביר לי בדיוק איפה היינו, והוא מצביע על ריבוע אפור, ענקי עם מלא כתמים שחורים ואומר שזה השטח של  אי גה פארבן. אני שואלת אותו האם קנה־המידה של המפה מדויק. ״כן בהחלט,״ הוא משיב. ״כמעט כל מי שאני מכיר עבד במפעל הזה בשלב כזה או אחר. בשנים האחרונות עובדת שם אשתי אבל היא צפויה לסיים את עבודתה בחודשים הקרובים כיוון שהחליטה על פרישה מוקדמת.״ אני שואלת אותו מדוע, והוא משיב שבמפעל החליטו על צמצום דרמטי במספר העובדים.

 

מפת המפעל IG Farben.

אני מדמיינת אלפי פועלים צועדים בחורף הפולני בדרכם למפעל שעוסק בייצור גז נוזלי ליד אושוויץ…. ושוב אותן השאלות: "אילו מהמבנים שראינו הם מקוריים?" אני שואלת את דרק, "האם אוכל לקבל אישור לצלם בתוך המפעל?" ״אין שום סיכוי,״ הוא משיב לי בפסקנות, ״ליותר מידי אנשים קשה עם ההיסטוריה של המפעל הזה.״

אנחנו מקיפים את המפעל.  בכל פעם שאני מצליחה לייצר פוקוס, הוא דוחק בי שנתקדם, ומצביע על השומרים שמתקרבים אלינו.

 

הנה עוד בונקר, אחד מרבים שפזורים כאן, אשר נבנה למען האזרחים שעבדו במפעל.

 

אנחנו נוסעים למונוביץ. בין מלחמות העולם המחנה כונה אמנם "אושוויץ III", אבל אין כאן כמעט כל עדות גלויה לעובדה הזו. מעת לעת דרק עוצר את האוטו, הוא מוביל אותי לשרידים החבויים בין הצמחים: מקלט מבטון לשומר אחד, עמדת שמירה מזויינת, שרידים של צריפים בהם קפאו הפועלים למוות. 

 

מזג האויר נפלא כאן עכשיו, והעננים שתלויים מעל משכיחים את פיסות הבטון שמספרות על ימים אחרים. 

 

אני מצלמת ומזהה את חוסר הנוחות של התושבים שאינם אוהבים מבקרים זרים שמעלים באוב את ההיסטוריה. אני מכוונת את המצלמה לאישה מבוגרת שחורשת בשדה יחד עם ילד קטן. אולי זה הנכד שלה? אני שואלת האם אוכל לרדת לרגע מהאוטו. דרק אומר שאיתה אין בעיה: ״היא תיתן לנו לצלם, היא כבר מכירה אותי״.

זה מזכיר לי את המחנה הנעלם בגוזן (Gusen), בו ביקרתי לפני 14 שנה, כשרק התחלתי עם פרויקט הפנטומים. האמן האוסטרי, כריסטוף מאייר (Mayer) עשה יצירת סאונד שקרא לה ״המחנה הבלתי נראה״.2 הוא התבסס על עדויות של ניצולים ממחנה הכפייה בגוזן. הסיור הקולי שלו הוליך אנשים בין השרידים הספורים שנותרו במקום.

 

דנה אריאלי, גוזן, 2009.

כמו בגוזן, גם כאן יש הרבה וילות שהוקמו על שטחו של מחנה העבודה.

 

לפנות ערב של יום סתווי יפהפה הופכים הפרדוקסים בין ההווה לעבר עצומים מכפי שניתן להכיל. הכחשת ההיסטוריה עשתה את שלה. אולי זו הדמוגרפיה: הרוב המכריע של האנשים שמתגוררים כאן נולדו אחרי המלחמה. הם לא מכירים את הסיפור של אושוויץ III וגם לא מעוניינים להכיר אותו. ברוב ספרי ההדרכה הרשמיים של אושוויץ־בירקנאו מציינים שלא נותרו שרידים ממחנה מונוביץ, אך המסע שלי מלמד אחרת.

״הם חיים בתוך בית הקברות,״ אומר לי דרק בכעס. מדבריו עולה שמתקיים כאן תהליך של  העלמה שיטתית של השרידים. ״כיום כבר כמעט בלתי אפשרי לזהות את המיקום של הצריפים,״ הוא אומר, ״המקומיים עושים הכול כדי להבטיח שכל השרידים המקוריים יהרסו בזה אחר זה״.

 

אנחנו מתקדמים עוד קצת. זה הבית של מפקד המחנה לשעבר, איש אס־אס, כיום מתגורר כאן חוואי פולני שמתנגד בתוקף שיצלמו את המקום, ״עדיף שלא תרדי כאן. תצלמי מהאוטו. יש לו כלבים,״ אומר לי דרק. אנחנו חולפים ביעף על פני הבית שנותר כפי שהיה. נביחות כלבי הזאב שלו מהדהדות בתוכי במשך כל אותו הלילה.

 

33 מסעות בעקבות פנטומים קיימתי מאז 2009. זה אף פעם לא נעשה קל יותר. בכל פעם עולות בי התחושות החמוצות האלו שהתחילו את הכול ב-1984, אז, כשהשער של מחנה הריכוז דכאו היה סגור.

 

דנה אריאלי, השער של דכאו, 1984 / דכאו, 1985.

יש לי בראש ארכיון עצום של דימויי זיכרון, שמתפצלים בין אינספור אתרים בהם ביקרתי. ובכל זאת כאן, בניגוד לרוב המכריע של המחנות שבהם ביקרתי עד כה, אין ולו אפס קצהו של רמז לאירועים ההיסטוריים שהתרחשו במקום.

אנחנו נוסעים יחד למרכז העיר ונפרדים בכניסה למלון המפטון הילטון. קראתי שמנהלי הרשת התלבטו במשך תקופה ארוכה אם לפתוח באושוויינצ'ים מלון של הרשת שלהם. לבסוף ההחלטה התקבלה ב-2018. בדיוק כמו מקדולנד גם הם פחדו לפגוע במותג שלהם. אני נזכרת בסיפור של קינלי: היות שגם בקוקה־קולה פחדו לקלקל את המותג אחרי עליית הנאצים  לשלטון, בעלי המפעל רקחו למען הגרמנים את המשקה הכתום.

פקידה חביבה במיוחד מעדכנת אותי בדלפק הקבלה שבהעדר אורחים הוחלט לשדרג אותי לסוויטה שפונה לנהר הסולה (Soła). בעודי עומדת מול הדלפק אני שואלת את עצמי האם גם כאן, כמו בהירושימה ונאגאסקי, הציל הנהר אנשים? שם הם קפצו אל המים בגלל הכוויות שגרמה הפצצה. האם גם כאן היו מי שהצליחו לחמוק בחסות החשכה אל הנהר? מה בכלל המרחק בין מחנה הריכוז לנהר? כל זה יתבהר מחר.

מאז הגעתי לכאן עולות בי בקדחתנות תמונות ממחנות אחרים.

 

דנה אריאלי, כפתורים במעבדת שימור, בוכנוולד, 2009.

השאלות לא מפסיקות לנקר. אני קוראת להן ״מתקפה על החיבור״ או ״החזרה של המודחק״. יש לי צורך עז לקום וללכת מכאן, אבל הצורך לתעד גדול ממני. אני יודעת שאם אשאר, מה שאני חשה בתוכי יתנסח בימים הקרובים בצילום.

בעוד שעה יש לי פגישה עם גרגוריוס (Grzegorz). מוטב לנוח. אבל אני מאוד מוטרדת מהמפעל המצמרר הזה ומחליטה להוסיף ולקרוא עליו. מסתבר שהימלר התחייב לספק לאי גה פארבן 10,000 אסירים לכל הפחות בכל יום. במשך תקופה ארוכה הוא עמד בהבטחתו והם הוצעדו לשם כל בוקר, ללא קשר לתנאי מזג האויר. אני מדמיינת את הנחיל האנושי שצועד חמישה וחצי קילומטרים כל בוקר ברגל. על מנת לייעל את התהליכים האלו הוחלט להקים בשלהי 1942 את אושוויץ III. הוא הוגדר כ״מחנה חינוך לעבודה״ ונכלאו בו גם אסירים לא־ יהודיים. כמו כל דבר אחר אצל הנאצים, זו הפרקטיקה המחרידה שמייצרת נקודות ציון: אושוויץ III הוקם במרחק הליכה של מאות מטרים מהמפעל. אושוויץ III לא הוגדר כמחנה השמדה אך לפחות 40,000 אסירים מצאו בו את מותם בשל תנאי העבודה האיומים. רבים מהם קפאו למותם. היו גם מי שמתו מרעב.

המזוודה שלי עדיין מונחת ארוזה בכניסה לחדר. עכשיו החשיכה המתקרבת נראית מאיימת והכול מעיק. אני שואלת את עצמי אם לא יהיה נכון לעלות על רכבת עוד הלילה. אני הרי יכולה, שלא כמו הדוד יעקב, אח של סבתא, הצלם, שמעולם לא פגשתי. הוא, כמו כל שאר בני המשפחה שלה נרצח בנדבורנה. אני שואלת את עצמי אם לא היה נרצח חודשים ספורים לפני־כן, האם היו עיני האסיר שלו מצלמות את זוועות המחנה. לא נראה לי שאצליח לעצום עין הלילה. שוב עולה בי אותה שאלה – ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות, האם הייתי שורדת את המקום?

תכננתי להחליף בגדים לקראת הפגישה עם גרגוריוס, אבל פתאום כל המפגש הזה נראה לי מיותר. אני קוראת על מונוביץ. פרימו לוי היה אחד העובדים במעבדת בּוּנָה, שבה ייצרו גומי סינתטי.3 ההבנה שלו בכימיה הצילה אותו מעבודת פרך בטמפרטורות מקפיאות. זמן קצר לפני שחרור המחנה הוא חלה ואושפז בבית החולים של המחנה. כך נשאר בחיים. היינו שם כבר קודם.דרק סיפר לי שהוא מקבל שם טיפול רפואי ולקח אותי לראות את האנדרטה שהוקמה שם לא מזמן.

 

אני מדמיינת את חיילי הצבא האדום מתקרבים למחנה במטרה לשחרר אותו. האם מישהו מהשבויים יכול היה לדמיין כמה הסוף קרוב? אנשי האס־אס מהרו לפַנות את כל תושבי המחנה לקראת צעדת המוות שבמהלכה נספו רבים ממי שעוד נותרו באושוויץ.

 

12 בספטבמר 2019, 19:30.

"מה תעדיפי לאכול," שואל גרגוריוס, ואני משיבה ״רק לא פיצה באושוויץ.״ שנינו פורצים בצחוק.

 

״אתה התחלת, כששאלת מה נאכל,״ אני אומרת. עוד שנייה חולפת ועם הריש המתגלגלת שלו הוא שואל האם זה לגמרי מוריד מעל הפרק מסעדה איטלקית. ״אולי את מוכנה להתפשר על פסטה באושוויינצ'ים?" הוא שואל, ומבקש שאגלה לו מה קורה בפרק השישי של הנערים. ״חשבתי שאולי בגלל שאת ישראלית יש לך יתרון עלינו בנטפליקס,״ הוא מתלוצץ. שוב אנחנו פורצים בצחוק ואני קולטת שזה סוד החיבור בינינו – האירוניה והציניות זולגים ממנו החוצה. בדרך מהלובי של המלון אל המכונית הקטנה שלו, השיחה על דמותו של סימון, חוקר השב״כ בסדרה הנערים, עוד מתגלגלת. גרגוריוס אומר שהוא לא יודע מי השחקן הזה, אבל הוא אמין בצורה יוצאת דופן. אני מספרת לו שאחותו, רונית אלקבץ, הייתה שחקנית נפלאה. ״אותה אני דווקא מכיר,״ הוא אומר. לאורך כל הערב הזה, ההיכרות שלו עם התרבות הישראלית מעוררת בי השתאות. אנחנו מסכמים שיוסי סידר וחגי לוי זה שילוב מנצח, וששנינו לא יכולים כבר לחכות לראות איך סימון יצא מכל הסבך הזה בפרק האחרון של הנערים.

אנחנו עוצרים על הגשר ומביטים על הרמפה הישנה.

 

אני מנסה למקד את המצלמה על התוואי של פסי הרכבת שהועלמו, אבל אין מספיק אור. שיטוט בדיעבד ב-Google Earth  מציע לי השלמה של תוואי הפסים הנעלמים.

 

מפות גוגל, צילום מסך, 2021

קשה לי להאמין שעקרו את הפסים שהובילו בעבר לרמפה מס׳ 2, בה החל השימוש בשנת 1942. קראו לה גם "הרמפה של היהודים" (Judenrampe) מכיוון שהיא נבנתה במיוחד כדי לייעל את הרצח ההמוני שהתקיים בבירקנאו. רציף עץ ברוחב 500 מטרים, שהוחלף בהמשך בבטון. רמפה מס׳ 2 פעלה עד מאי 1944. מעל חצי מיליון יהודים הוצעדו ממנה למרחק של חצי קילומטר עד לשער של בירקנאו וממנו אל תאי הגזים. אני שואלת את גרגוריוס מי קיבל החלטה לעקור את פסי הרכבת ולהעלים את הרמפה. האם ייתכן שהיו אלו הגרמנים שניסו לטשטש ראיות כפי שעשו במקרה של המשרפות.

 

דנה אריאלי, אושוויץ, 2015.

״אין לי מושג,״ הוא משיב, ״אבל יש לי את מי לשאול ואנסה לברר עד מחר״. אנחנו מגיעים למסעדה במרכז העיירה. אחרי הרמפה אני מתקשה להמשיך ולהתלוצץ איתו לגבי ארוחת הערב האיטלקית שלנו באושוויץ. יש גבול גם לציניות שפיתחתי לאורך השנים. אני כבר מנוסה במצבים האלו– ארוחת צהריים בבוכנוולד, קפה במטהאוזן, ובכל פעם ציניות או עדשה של מצלמה שלא באמת מצליחות להגן. מאז התחיל פרויקט הפנטומים שלי מצאתי את עצמי פעם אחר פעם במצבים המטרידים האלו. גם היום אני לא יכולה לשכוח את פניה של האישה עבת הבשר שחִלקה לנו מרק בהפסקת הצהריים בבוכנוולד. התלבטתי אם לצלם אותה או לא. הפריימים שאני מחמיצה הולכים איתי שנים.

אני שואלת את גרגוריוס על השגרה של עבודה מתוך מחנה הריכוז. הוא מספר לי שיוצא לו לאכול שם לא מעט: ״לא לאכול שם אומר שאני אהיה מאוד מאוד רעב.״

הוא אומר ומצביע בתפריט על הקלצונה. ושוב החיוך המריר הזה בין שנינו. ״את עוד תראי שיש כאן גם בני אדם,״ הוא אומר, ואני משיבה לו ״כמוך, למשל?״ וחושבת לעצמי שכאשר נפגשנו בקרקוב לפני מספר שבועות, והוא הזמין אותי לבוא לביקור באושוויץ ולגור בה כמה לילות, חשבתי לעצמי שהוא מטורף. והנה אני כאן.

גם הפעם זו תחושה של היכרות רבת־שנים. בדיוק כמו אז, ב-1991, כשהחלטתי לנסוע לפולין בפעם הראשונה. בדיוק סיימתי את ״מיטלשטופה דריי״ - הקורס השלישי לדוברי גרמנית ברמה בינונית במנהיים. זבישק, שלמד איתי בקורס, הציע לי לבוא איתו לפולין. הוא אמר שאין לו ספק שיהיה לי נפלא שם. כמה שבועות מאוחר יותר כשהוא פתח לי את השער של המכון ללימודים מתקדמים בוורשה, הקומוניזם היה עדיין נוכח בכל פינה.

 

דנה אריאלי, וורשה, 1991.

הוא כתב אז את הדוקטורט שלו. חיפשתי אותו מאז פעמים רבות, ללא הצלחה. גם אז הייתה לי את אותה תחושה של היכרות בלתי מוסברת, כמו בן־משפחה רחוק…..

בינתיים גרגוריוס מכיר לי את פאביו, הבעלים של המסעדה. הם חברים. השיחה מתגלגלת ללימונצ׳לו ולשאר הליקרים שפאביו מכין. אנחנו מתחילים לטעום אותם אחד אחרי השני, כאילו הסכמנו שזה הרגע לשחרר טיפה את הכובד ההיסטורי המטורף הזה. ליקר הפיסטוקים, שאותו הוא שומר לסוף, משובח במיוחד. במשך כל הזמן הזה אני לא שואלת איך ייתכן שעזב את סיציליה ומצא את עצמו באושוויינצ'ים. עוד טעימות, והתשובה מגיעה מעצמה: ״הייתי בתול עד גיל מאוד מאוחר ובשלב מסוים החלטתי שכדאי לי לנסוע לפולין. האמנתי שזה הסיכוי היחידי שלי להכיר בחורה יפה״.

השעות נוקפות ואני מצליחה לשכוח היכן מתקיימת השיחה הזו. פאביו מספר בדיחות על הפולנייה הראשונה שהסכימה להתמסר לו ואיך הפכה לאשתו. אני מספרת לו שהגעתי לכאן בטיסה ישירה מדרום איטליה ועל הלחי שלו מתגלגלת דמעה. ברגע של התפכחות כואבת הוא אומר לי: ״את מבינה שככה עברו 22 שנים ואני עדיין איתה פה, באושוויינצ'ים, ומת מגעגועים אל הנונָה שלי בסיציליה. תבטיחי לי שבפעם הבאה שאת בדרום איטליה את נוסעת לסיציליה. כל מי שתשאלי מכיר את המסעדה של סבתא שלי, וכשתגיעי אליה אל תשכחי למסור לה נשיקה מפאביו.״ עכשיו כבר ממש מאוחר ואנחנו צועדים בדממה חזרה אל האוטו. האלכוהול לא מצליח לטשטש את הזוועה. שכבות של זיכרון נפגשות עם שרידים אדריכליים שגרוגריוס ממשיך להרצות עליהם במרץ באמצע הלילה. לי זה כבר לא משנה. למרות שאני הרוגה מעייפות אין לי שום סיכוי לישון פה, במלון החצי־נטוש הזה, הלילה.

* * *

בניגוד מוחלט לאיך שדמיינתי את אוושיצ׳ים – אפורה ונטושה – היא עיירה קטנה ויפהפייה. היא לא מרגישה כמו אזור במזרח אירופה לשעבר, ולמרות המפעל המפלצתי הזה, היא גם לא מפויחת ומכוערת. איך עשיתי אותה הטעות פעמיים? הרי גם את נאגאסקי דמיינתי כך. אנחנו צועדים בין גינות מטופחות ועצים יפהפיים ואני מתלבטת מה היית אומר עליהם.

אני מהרהרת האם כל המבקרים בה חשים שהיא ספוגה באופל או במוות. חוץ מזאקופנה (Zakopane), שבה גרוגריוס נולד, אני חושבת שזו אחת העיירות היפות ביותר שביקרתי בהן בפולין. אני מתלבטת אם לשאול אותו מה הביא אותו לכאן, אבל מחליטה שמשהו יכול לחכות למחר.

״אם תקומי ממש מוקדם בבוקר, ותצעדי ברגל אל המחנה, תוכלי לראות אותו סגור עדיין, כמו שאת אוהבת,״ אומר לי גרגוריוס כאשר אנחנו נפרדים בכניסה למלון.

 

13 בספטבמר 2019, שעה 06:45.

פקידת הקבלה מזמינה לי מונית. היא שואלת אם אחזור לארוחת בוקר. בהתחשב בעובדה שאני האורחת היחידה במלון, זה בוודאי מידע קריטי עבורה … כעבור פחות מדקה נהג המונית כבר מחכה בכניסה למלון. הוא מסתובב אלי, לאחור, ושואל באנגלית מאולתרת: ״לאושוויץ?״ אני מתקשה להשיב לו בקול, ומהנהנת במקום.

ברקע מתנגן שיר פּופּ פולני. הפזמון החוזר שלו נשמע שוב ושוב, באנגלית: my town is a ghost city. מישהו בטח מרגל אחריי. נהג שיודע לאן אני רוצה לנסוע בלי שאמרתי מילה, עיר נטושה עמוסה בפנטומים, ומחנה שעדיין סגור ….

כמה דקות לפני שבע ואנחנו בכניסה למחנה. אני כבר מכירה את הדרך לשם, את מגרש החנייה. הוא עוצר בחניית האוטובוסים.

 

יש לי דקות ספורות לפני שנחיל ענק של אנשים יזרום מהם החוצה ויתארגן בסדר מופתי לפני הכניסה הראשית למחנה. קבוצות המבקרים הראשונות במפעל ההנצחה הזה יורשו להיכנס פנימה בשעה 07:30 בדיוק. זהו הסבב הראשון. ואם אני זוכרת נכון מביקורים קודמים, הם יתאספו בכניסה לפחות רבע שעה לפני. הנה לך ״תיירות האופל״.4 מזל שלא השלמתי את ההגהה למאמר שכתבתי עם יאיר ואוכל לעדכן אותו בעקבות הביקור. כשני מיליון מבקרים מגיעים לאושוויץ בכל שנה. חלק מהם עוברים מאושוויץ 1 לאושוויץ 2. רובם לא שמעו על אושוויץ III. הניגוד בין המחנה שהועלם והשכונה הבורגנית בה צילמתי אתמול לבין האח הגדול, אושוויץ 1, מעורר אותי לחשוב על הנדסת תודעה. ישנם מי שמחליטים מה נזכור ומה נשכח.

כעבור חצי שעה אני מצלמת את התורים שמשתרכים בכניסה למחנה. זוגות, משפחות. אני מתחילה להקיף את המחנה, ברגל. אני נצמדת אל הגדרות מבחוץ. כמה זמן אורכת הקפה מלאה? האם גדר מקיפה את כל המחנה? מה בעצם השטח שלו? עם כל צעד השרידים נעשים נוכחים יותר. אני נסחפת בצילום. פאתי הנהר שראיתי בלילה מחדרי במלון עמוסים בשרידים היסטוריים. אני מחליטה לחזור ברגל. שתי בחורות צעירות, שאינן מבינות אנגלית, מכוונות אותי למרכז העיר. הדרך רצופה בונקרים וירוק עוצר נשימה.

 

לאורך התוואי, שאורכו פחות משני קילומטרים, ישנם מסלולי ריצה, צמחייה וספסלים יפהפיים. השלמתי את הצעדה חזרה מהמחנה למלון במרכז העיר בדיוק בזמן לארוחת בוקר שאותה לא אוכל.

 

13 בספטמבר 2019. שעה 14:00.

קראתי על קפה ברגסון לפני שהגעתי. ראיתי תמונות שלו.

אבל רק כאשר קיבלתי במייל את ההזמנה להרצאה ולסדנה שלי, ירד לי האסימון: אני עתידה להרצות בקפה ברגסון באוושויצ׳ם. ושוב אותו המעגל של הקולות הפנימיים. הלוגו ההיפסטרי של בית הקפה והאווירה במקום הזה מעוררת בי אי־נוחות.

 

מי לעזאזל החליט לצבוע את הלוגו בתכלת, ומדוע בחר בלוגו עם בועת הקומיקס?! זה מקרה קלאסי של מעצב גרפי שלא לקח בחשבון שלוגו של מכון יהודי בעיר כמו אושוויינצ'ים דורש עוד טיפת עבודה. גם מי שחרט את הלוגו של "יד ושם" בכיכר הניצבת בכניסה ליד ושם בירושלים לא עשה עבודה משהו, אבל לפחות הוא נזהר עם הצבעים. אני נזכרת בתמונות שצילמתי בשחור לבן בדכאו ב-1985. השחור תמיד דומיננטי באתרים האלו. ואם לא שחור אז אפור כהה.

 

דנה אריאלי, דכאו, 1985.

גם בתמונות הצבעוניות שצילמתי ב-2017 יש תחושה של פלטה צבעונית מהוהה. כמו במקרה של החנוכייה הזו, ולצידה הבחור השחור שלובש בגדים גרמניים מסורתיים. 

 

דנה אריאלי, דכאו, 2017.

אני נכנסת פנימה. ריח קפה שנטחן לפני רגע. עוגיות טבעוניות. נראות מדהים. אני חושבת שאלך על זו שנראית כמו לינצ׳ר טורטה. זו תהיה סגירת מעגל – להזמין את העוגה האהובה על היטלר בעיר הפולנית שבה נרצחו הכי הרבה יהודים.

זרם המחשבות שלי נקטע כשעלם צעיר וממושקף פונה אליי ושואל מה ארצה להזמין. הוא אולי בן 20. שמנמן. לחייו סמוקות. הוא הזדקף בשנייה שנכנסתי לקפה. "הדרת כבוד של פולנים," אני חושבת לעצמי. גם לסבא שלי היו גינונים כאלה. אני שואלת את עצמי כמה מרצים שהגיעו במיוחד מישראל פגש הבחור עד היום. יש לו אנגלית אוקספורדית וקל לו למנות את כל המרכיבים בעוגות. הוא כמובן ממליץ על עוגה אחרת – מוס פירות יער.

המבט שלי מתמקד על דלת העץ שתלויה על הקיר מולי. זהו ככל הנראה השריד היחידי מביתו של שמעון קרוגר. מה גרם לו לחזור לאושוויינצ'ים בשנות ה־60? אומרים שהוא השתגע ולכן נשאר באושוויץ עד שמצא את מותו בשנת 2000. זה נשמע לי הגיוני. איך אחרת אפשר להסביר אדם שאיבד את כל משפחתו וחזר לחיות במקום הזה? מה עוד מקורי כאן? כבר עשו עליו סרט? לפני מותו הוא תרם את הבית שלו לעירייה, והם אלו שקיבלו את ההחלטה להקים את המרכז היהודי באושוויץ ואת קפה ברגסון הצמוד אליו. אני בוחנת את מדפי הספרים והקטלוגים בבית הקפה. המוכרת הצעירה, שהצטרפה בינתיים, שואלת אם ארצה את הקפה שלי בגינה.

אני מנסה להבין האם כל הרעשים האלו, בראש שלי, הם תולדה של זה שקמתי על צד שמאל משנת צהריים חטופה. הייתי חייבת לנוח אחרי הלילה הזה ואחרי שהקפתי את אושוויץ I על הבוקר. ההליכה הזו התישה אותי. אבל בכל פעם שרציתי לעצור שכנעתי את עצמי שזה לא היה מצליח לי בצעדת מוות.

קפה ברגסון הוא עכשיו חלק מהמרכז היהודי באושוויץ. במרכז מוצגים חפצים רבים שנמצאו עשרות שנים לאחר שהוחבאו בקפידה על מנת שיספקו עדות לחיי הקהילה המפותחים שהיו כאן ליהודים.

מנהל המרכז, ד״ר ארתור שינדלר, משיב לי שאין לו שום קשר לשינדלר ההוא: ״זה שם נפוץ בפולין,״ הוא אומר. האיש, בשנות ה־40 לחייו, גבוה במיוחד. שערו לבן ובוהק, ויש לו זקן ארוך שמזכיר את הרצל. גם הוא הגיע לכאן בטעות, לפני 20 שנה. זה היה בשנה שבה קרוגר מת.

ארתור מציע שלפני ההרצאה שלי נעשה יחד סיבוב קטן במרכז היהודי. הוא מוביל אותי אל חלל בית־הכנסת ששוחזר.

 

בכניסה הוא מנשק את המזוזה, מכניס את היד לכיס ושולף כיפה לבנה ובוהקת. ״את הנברשת מצאנו בשנת 2004. קדמו לכך אינסוף אגדות אורבניות שהולידו חפירות במקומות שונים ברחבי העיר. כולן העלו חרס. זה תמיד מתחיל משמועה על מקום שבו נקבר אוצר יהודי״.

אילו יחסים היו לקרוגר עם שכניו? האם אהב לצאת לגינה הציבורית כאשר הייתה שוטפת שמש? מה עשה בכפור של אושוויינצ'ים בחורף כשאי־אפשר היה לצאת מהבית? מתי לקה בשיגעון?

זה מוזיאון של איש אחד. ניכר שארתור מאוד מחובר למקום. בצוות שלו יש עוד ארבעה אנשים וכולם עסוקים כעת בהרצאה שלי שעתידה להתחיל בעוד דקות ספורות. אני כבר לא מתרגשת מהרצאות כמו פעם אבל תמיד עולה בי השאלה איך להתחיל. והפעם במיוחד. הרצאה ראשונה באושוויץ. האוצרת של תערוכת הפנטום הפולני, שלי שנסגרה לפני מספר שבועות במוזיאון לאמנות עכשווית בקרקוב הגיעה במיוחד. קוראים לה מרלנה ניקודי, וחוץ מזה שהיא יפהפייה היא גם שחקנית כדור־עף מעולה. אני שמחה שהיא כאן. הפנים שלה מנחמות אותי. אני מתחילה במתח בין גוף שלישי, "חוקרת" לבין גוף ראשון, "יוצרת". אני מספרת להם שנולדתי בשנת 1963 ובשנות ילדותי הכול נראה היה כל-כך יציב, אבל בפועל הכול היה שברירי. קרוב כל־כך לאושוויץ.

* * *

14 בספטבמר. שעה 09:00

״זה בסדר שאדליק כאן נר?״ שואל אותי גרגוריוס. הוא קתולי, גם אם אין לטענתו אף כנסייה שהוא מרגיש בה בבית. את הנר הוא מניח בתוך העששית מתחת לצלב באנדרטה שתושבי העיירה מונוביץ הקימו לזכר מחנה הכפייה שהועלם, אושוויץ III. אין כאן מבקרים והאנדרטה שבין העצים משמשת עדות יחידה למאורעות ההיסטוריים המחרידים שהתרחשו כאן. על מהלכי שימור של השרידים של אושוויץ III אין מה לדבר. זה כבר מאוחר מידי. אני מתרחקת טיפה על מנת לתת לו מרחב לקיים את הטקס שלו. מתקשה, כהרגלי, להזדהות עם טקסים דתיים.

 

אנחנו נוסעים מאושוויץ III. לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד הרכבת, ואני שואלת אם נוכל להקיף שוב את המפעל. הרושם שהותירו עליי ארובות הענק אדיר.

 

אני רוצה לנסות לתעד אותן עוד פעם. אין שום דרך לצלם את הדבר הזה. בכל פעם שאני מנסה לעשות פוקוס מגיע מישהו מאחור ומסמן לנו להתקדם. גרגוריוס שואל אם קפה במקדולנדס יכול להתאים לפני שאעלה על הרכבת. אנחנו שוב פורצים בצחוק. אני מתבוננת ב- M הענקית של מקדונלדס מתחתיה החנינו. נזכרת כמה סרי־טעם נראו לי השלטים שהפנו למקדונלדס בפעם הראשונה שביקרתי כאן.

אז עוד לא ידעתי כמה לחץ ציבורי הופעל על מנהלי הרשת הבינלאומית הזו טרם פתיחת הסניף הזה.

״האם זה היה נכון עבורך להגיע לכאן ולהישאר כאן?״ הוא שואל. אני מתלבטת כיצד להשיב. הודעתי במלון שאני לא נשארת לעוד לילה.

חשוב לו שנספיק עוד את השכונה הכימית. הבתים מאוד מטופחים וצבעוניים, וגרגוריוס אומר לי שעד היום זהו האזור הנחשב ביותר באושוויינצ'ים.

אנחנו מתקרבים לסיום המסע שלי. והנה כאן, דווקא בשכונה הכימית, המבט שלי נופל על ערימת מצעים  שהוצאה אל מחוץ לחלון.

 

דנה אריאלי, מה את עושה כאן?, השכונה הכימית, אושוויץ, 2019.

עכשיו סבתא, שנהגה להניח את המצעים בדיוק כך כל בוקר לאוורור על אדן החלון ברחוב כובשי קטמון בירושלים, באה לביקור. בבת־אחת מציפות אותי אינספור שאלות: האם הייתה מוציאה את השמיכות והכריות מחוץ לחלון כי כך נהגה אימה? איזו מן ילדוּת הייתה לה? ואיך זה שדיברה כל־כך הרבה שפות? מה היא זכרה מהמשפחה שלה/שלי שנרצחה במקום אחר בפולין, באבחה אחת.

מרחק הרַף היסטורי ויכולתי למצוא את עצמי בפולין. זה היה הבית שלי. ואולי בשונה מסבא וסבתא בכלל לא הייתי בוחרת בציונות ולא הייתי עולה מרצון לארץ־ישראל בשנת 1934? איך היא הרגישה כאשר נסעה בעקבותיו והותירה את כל משפחתה מאחור? מה בדיוק אמרה לו לאחר שגלתה שהוא פיזר את כל החפצים והזיכרונות שלה, שהם נארזו במזוודה אחת ונראו בעיניו תזכורת מיותרת לגלות?

במשך כל הימים האלו לא יכולתי להתעלם מתחושת ההיכרות המעמיקה שיש לי עם התרבות של המקום הזה, שאיני דוברת את שפתו. הכול מריח לי כאן מוכר. בדיוק כמו אז, בבר החלב בנובה חוטה (Nowa Huta) , פרבר קומוניסטי שהיה אז מרוחק מקרקוב, והיום הוא כבר חלק ממנה.

 

דנה אריאלי, נובה חוטה, 2016

הכול הריח שם כמו במטבח הקטן של סבתא עם שולחן הפורמייקה והשעוונית. אני נזכרת איך הזמנתי שתי מנות של מרק תפוחי אדמה עם השמיר והמלפפון החמוץ, רק כיוון שהטעם כל כך הזכיר לי אותה.

ממש לפני תחנת הרכבת אנחנו עוצרים עצירה אחרונה בבירקנאו. בין ״קנדה״ ל״מקסיקו״. קראו למקום הזה מקסיקו מכיוון שאלו היו עתודות הקרקע שנועדו להכיל תאי גזים נוספים. גרגוריוס מסביר לי שבסופו של דבר לא נעשה בהן שימוש ולכן הן כיום מחוץ לשטח המחנה. איש כמעט לא פוקד את האזור הזה. רוכב האופנוע הפולני שעוקף אותנו מתבונן בנו בפליאה כאילו הפרענו לו בטקס התייחדות.

 

״אבל למה קנדה?״ אני שואלת. – ״אלו היו מתקני האחסון שבהם הנאצים השתמשו לאגירת כל החפצים של האנשים שנשלחו למקלחות. ב'קנדה'5, שכנו בין השאר את התכשיטים והשיניים״. 

 

אחר כך קראתי שלאסירים שעבדו שם קראו "קומנדו קנדה". כאשר הצבא האדום התקרב למחנה, אנשי האס־אס הציתו את "קנדה" ואת המשרפות.

 

אני מתבוננת בהשתקפות השחורה הזו.

״חלב שחור, אנחנו שותים אותך מבוקר עד ערב״ כתב צלאן. מה הפלא שהתאבד. אחרי פחות משעתיים על הרכבת אני בקרקוב. אני מרימה את החלון, חייבת קצת רוח בפָּנים.

• 1. "השכונה הכימית", או ה-  Osiedle Chemikow , הוקמה בסמיכות למפעל וקיבלה את שמה בזיקה אליו. היא נועדה למגורים של נאצים שעבדו במפעל אך בנייתה לא הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
• 2. ראו: אלון קונפינו ודנה אריאלי (צילום), ״זכרון מבעבע מתחת לאדמה״, בתוך: פרוטוקולאז׳ 2011: גר-מאניה, רסלינג ובצלאל.
• 3. ראו: פרימו לוי, אושוויץ, עיר שלווה, הקיבוץ המאוחד, 2022, ע׳ 114.
• 4. ראו: דנה אריאלי, יאיר וורון, ״תיירות אופל: בין היקסמות מזוועה לתרבות זיכרון״, מגזין אתרים, 2019, עמ׳ 53-61.
• 5. https://www.yadvashem.org/yv/en/exhibitions/album_auschwitz/kanada.asp