הדרך

چون نگه کردند آن سی مرغ زود
بی ‌شک این سی مرغ آن سیمرغ بود

צ'ון נגה כרדנד אן סי מרע' זוד
בי שכ אין סי מרע' אן סימרע' בוד

הביטו שלושים הציפורים ומיד ראו
כי אמנם שלושים הציפורים לסימורג היו
 

חרוזה זו על אודות מראה פניו של הסימוֹרג, הציפור הפלאית המשולה למלך שהציפורים רואות בו את בבואתן שלהן, אוצרת את סוד מסען לארמון. השיר הצופי הגדול מן המאה השתים עשרה פרי עטו של המשורר הפרסי פריד א-דין עטאר על אודות ה"דרך" (راه, ראה) שעושות הציפורים לארמונו של הסימורג נחתם באקט של התבוננות עצמית. שלושים הציפורים רואות את עצמן ניבטות במראה פני המלך ויודעות כעת כי היו לבבואתו בעולם. תמונת הראי של עדת הציפורים – כי בה לבדה מתגלה האלוהות – מתבטאת בחרוזה זו במשחק מילים: שלושים הציפורים, "סי מורג" (سی مرغ), רואות את עצמן כדיוקן הסימורג (سیمرغ). הסתכלות זו באה בסופה של הדרך, אך הדרך עצמה מתבשרת בשיחה (سخن, סח'ן) שספקות, חרדות וציפיות הם מנת חלקה.

עיקרי הספר 'אספת הציפורים' (منطق الطیر, מנטק אלטיר), ששמו בא לו מאחת מאגדות הקוראן, מעידים כי אכן מדובר ב"שיח" (منطق, מנטק). זהו פשרה של ועידת העופות המתכנסת לשיחה על הדרך אל הסימורג. הציפורים מדברות עם הדוכיפת, מורת הדרך, ושיחתן נפרשת בשאלות ותשובות ומפליגה לסיפורים על אודות מלכים ודרווישים, "ידידי האל" ו"חולי האהבה". אך על המסע עצמו, העובר ב"שבעת העמקים", אין מספרים בשיר זה אלא בקיצור גמור, בחרוזות אחדות. המשורר רומז בראשי פרקים בלבד על גורל הציפורים, רבבות שנמנו למסע, אך רובן אבדו בדרך: חלקן טבעו בים, אחרות מתו בפסגות ההר, חלקן נטרפו, אחרות נחנקו, חלקן מתו בצמא ואחרות ברעב. ולסוף הדרך לא צלחו אלא שלושים ציפורים תשושות, כנפיהן שבורות, ליבן דואב, העומדות כעת אל מול מעונו של הסימורג. ואף שהזהירן השליח הבא מן הארמון מפני מראה המלך וכל צבאו, שאורו כאלף שמשות וירחים, הן מתעקשות לראותו. השליח מכניסן אל ההיכל, ושם מבעד לפרגוד, כשאור על אור נופל, הן נאספות כיורדות מרכבה עד כיסא הכבוד. השליח נותן בידן מכתב, והן קוראות בו על מעשה שהיה ביוסף ואחיו, כשישב יוסף כמושל וירדו האחים מצרימה ולא הכירוהו. יוסף מראה להם את שטר המכירה שבו מכרוהו, הכתוב עברית, ומבקש כי יגלו את תוכנו. האחים קוראים ומזדעזעים. הציפורים קוראות בעצמן סיפור זה בדבר שטר המכירה של יוסף ומזדעזעות אף הן בהבינן שגם הן מכרו והפקירו בחייהן את "יוסף" – השם הנכון במסורת (היהודית והמוסלמית) ככינוי אלגורי ל"נשמה" (جان, ג'אן), יתרת הרוח האלוהית. נשמתן זוכה עתה באור חדש, כי באור פניו של המלך הן רואות כאמור את מראה פניהן. הסימורג משיבן: הנני כראי לנשמותיכן, רואות אתן את עצמכן בי, וכל מסע שעשיתן – בקרבי. שומעות הציפורים את דברי הסימורג ונכחדות. הציפורים נעלמות, קורותיהן אובדים ומסען נשכח. דבר לא נותר מפרשת הציפורים, להוציא נוצה אחת שעליה אומרת אחת האגדות ב'אספת הציפורים' שהותירהּ הסימורג במעופו בסין בלילה אחד שהתחסרה בו הלבנה. נוצה זו, רשאים אנו להניח, נטל המשורר לכתוב בה את שירו.

הדרך, השירה, הציפורים

את מסענו בעקבות 'אספת הציפורים' פתחנו בסוף – באחרית הדרך ובחתימת השיר. מכאן יש לנו לצעוד צעד לאחור, לברר פרשה זו בתולדות השירה הפרסית ולשאול לעיקרי ה"אספה". שהרי גם אנו, הקוראים המאוחרים של השיר, נקראים לדרך שיש בה תחנות, מקומות וצעדים במסע. הדרך שלנו נפתחת לאחור ובדיעבד: אנו מתעופפים לעולמה של הספרות הפרסית מן המאה השתים עשרה ונאספים בשירו של עטאר. המסע שלנו הוא לימודי, אך גם בו יש לשער תעיות, תפניות ותמורות.

על דרך זו אנו פוגשים תחילה את פריד א-דין עטאר (1221-1146 בקירוב), בן העיר נישאפור שבמחוז חורסאן, שחי ויצר בתקופת שלטון הסלג'וקים. על קורות חייו אין אנו יודעים הרבה: שמו של המשורר, "עטאר" (عطار), עשוי להעיד כי עסק ברוקחות. לפי הלכותיו השתייך לסיעה הסונית באסלאם, ובחיבור 'אספת הציפורים' כלל גם קובלנות כנגד השיעה. לצד 'אספת הציפורים' עטאר מיוחס כבעל חיבורים נוספים, ובראשם 'דיוואן' (אסופת כל שיריו), ובו מאות שירים, חלקם לסוגת המרובעים, לצד ספרי שירה לימודיים כגון 'ספר סודות' ו'ספר האלוהות'. בחיבור נוסף פרי עטו, הספר 'זיכרונות ידידי האל', שִכתב מעין ביוגרפיות של שבעים ושתיים פיגורות דתיות, "קדושים" – מורי דרך צופים מן המאות הראשונות לאסלאם. חיבוריו מעידים על השקפת עולם מיסטית, ובליבה הדרך אל האלוהות. ואולם שירתו אינה סכולסטית ואינה מציעה דוקטרינה אלא צורת חיים פואטית מרובת פנים וסתירות.

עמדה זו אינה זרה בתולדות השירה הפרסית הקלסית: המסורת הצופית נחשבת בצדק לאחד מן המקורות הראשיים בשירה הפרסית במחצית הראשונה של האלף השני. המשוררים שאלו תוכן וצורה מן התורה הצופית, ומקצתם גם השתלמו בה כבדרך חיים. הדרוויש, השיח' ומג'נון (חולה האהבה) הן "דמויות דרך" שנטלה הספרות הפרסית לתחומה. אך בתחומה של השירה הפרסית השיגה המסורת הצופית פרשנות פואטית גם בשיעור עולמי. הודות לשירתם של עטאר, רומי, נאזמי, סעדי וחאפז, אם למנות מקצתם, התפרשו התזות הצופיות בדבר הפרישות, העוני וביטול העצמיות, אהבת האלוהים ואחדות ההוויה כפרקים ב"ספרות עולם". כשאנו קוראים ב'אספת הציפורים' לעטאר עלינו להניח כי בשיר זה לא חלה דוקטרינה אסלאמית אלא "רוח חופשית". בה בעת עלינו גם להשגיח בהקשריה ההיסטוריים של השירה הפרסית בתקופה זו, התקופה הסלג'וקית, סמוך לעליית המונגולים, ולשאול כיצד מתבטאים בה ניסיון המלחמה, חיי האלימות, הכיבושים וחורבן הערים בפרס. מאז התחדשותה בחצר הסאמאנית בחורסאן במאה העשירית הכילה השירה הפרסית תאי התנגדות – לכיבוש הערבי ולכפיית ההלכה המוסלמית, לשררת השליטים ולאורחות החיים בחצרות, שפשטו בהן סיאוב, רדיפת ממון ובצע. לדרוויש, כוכבה של הספרות הפרסית, העני הפרוש מחיי העולם הזה, הקובל ומוכיח את השליטים, לשיח', מורה הדרך, ולחולה האהבה, בעל הנפש החרבה, המשתוקק לנערה שדיוקנה אלוהי, אנו רשאים לייחס "פואטיקה של התנגדות". הנפש הפרושה, החרבה, היא ראי לחורבן המתחולל על הארץ, ובה בעת היא כור מצרף מזכך ומטהר לחידושה של רוח חופשית. למסע הציפורים אנו רשאים לייחס פואטיקה מסדר זה – התנגדות לשררה הארצית, שחרור ממצבי הדיכוי וגלות רוחנית. השירה, האין היא מתמיד נתיב מנוסה? השירה מקימה בתחומה ערי מקלט, אספות לפליטים וגולים. ולנו, הקוראים המתאחרים של 'אספת הציפורים' – האם היא מבשרת גם לנו דרך? אך לאן? לאן אנו גולים בעת הקריאה? האם מדובר בדרך שיבה לשפות ששכחנו? "חזרה" למקומות שבהם לא היינו, שנעקרנו מהם עוד בטרם נולדנו? וצריך שנשאל: איזה שיעור של התנגדות אצור עדיין במסע לימוד מסדר זה, הנפתח היום בעברית, אל עולמה של השירה הפרסית? כפי שנראה, לקריאה בעברית אכן נועד שיעור מיוחד בחתימת מסע הציפורים.

'אספת הציפורים' מספר כאמור את סיפור מסען של הציפורים המבקשות להן מלך, ובעצת הדוכיפת הן שואלות לדרך אל הסימורג. הסימורג ידוע מן האגדה האיראנית הקדומה כעוף פלאי, שפירוש אחד לשמו בפרסית הוא "הציפור הכסופה". במסורת האיראנית מוכרת ציפור זו כעוף האש, והיא שואלת את תכונותיו של "עוף החול" – הפניקס הנשרף ושב לחיים מעפרו. ב'ספר המלכים' (شاهنامه, שאהנאמה) לפרדוסי, האפוס הגדול של הספרות הפרסית מן המאה האחת עשרה, הסימורג מיוחס כפטרונו וכמורו של הגיבור זאל, ציפור קסומה שמשפיעה ממעלותיו הפלאיות של זאל גם על בנו, גיבור המלחמה האגדי רוסטאם. ב'אספת הציפורים' נאמר כי מושבו של הסימורג הוא בקצה העולם, ארמונו מרוחק, והציפורים המבקשות אותו נקראות למסע שעובר ב"שבעת העמקים" הנקראים "הכמיהה", "האהבה", "דעת הסודות", "ההיפרדות", "האיחוד", "ההתפעמות" ו"העוני והאין". שבעת העמקים הם כשבעת השלבים (مَقَامَات, מקאמאת, המקומות) בדרך הרוחנית הצופית: על דרך זו, שתחילתה בחיפוש ותעייה והמשכה בהתעוררות האהבה והתמסרות לאלוהות (האחרות הגדולה), יוצאת הנשמה מן הגוף, מתרוקנת, משתחררת משררת ה"עצמיות", שוהה ב"איחוד", אך ממשיכה בדרך, מרוששת, נטולת עצמיות משלה, עד כלות.
 

האחד, הריבוי

למדנו כי יש בשירו של עטאר להעיד על המושג "הדרך" במסורת הצופית – הדרך אל האלוהות. ואולם סיפור זה עצמו על אודות הדרך אל "האחד" מיוסד על מצבי הריבוי של השירה: הסיפור על אודות ה"איחוד", סיפורה של ה"כוליות", עשוי בעצמו מפרגמנטים, מקטעים, חלקיקי סיפורים, ונפרש בשיחות, מחלוקות, אמונות ודעות, משלים ונמשלים ומובאות רבות. סוגיה זו עצמה – בדבר ה"ריבוי" העומד ביסודה של ה"אחדות" – היא אחת מסוגיות היסוד בשירו של עטאר, והוא דן בה היטב בכמה ממשליו. 'אספת הציפורים' הוא סיפורה של נפש חרבה הדוברת בקולות רבים.

אך הקול הראשי הוא קולה של הדוכיפת, מורת הדרך, המיוחסת לפי אחת מאגדות הקוראן (סורה 27, "הנמלים") לחצרו של המלך שלמה, עת שימשה לו כשליח לארץ שבא. בפתיחת השיר הדוכיפת משוחחת עם הציפורים, משיבה על ספקותיהן, מוכיחה אותן על מחשבתן הצרה, על דלות אמונתן ועל חולשת דעתן ומורה להן את תורת הדרך. לצד הדוכיפת דוברות ב"אספה" ציפורים אחרות. אחדות ידועות לפי שמן, כגון הטווס, הזמיר (בולבול), התוכי, האווז, החוגלה, העיט והינשוף, ומקצתן אנונימיות, ורובן מתעקשות, מקשות את הדרך ומעכבות את המסע. את מושגי הדרך בשירתו של עטאר אי אפשר להפריד אפוא מן העיכובים ומן הסטיות שמחוללות הציפורים בשל שיחתן. 'אספת הציפורים' מורה לא על נתיב האמת בלבד אלא גם על נתיבי השיחה. כשאנו שואלים על המפתח הפואטי של 'אספת הציפורים', על צורות המבע השיריות של "הדרך", עלינו להבחין תחילה בתוכנית הרב-קולית של שיחת העופות. אך לא זו בלבד שתורת "הדרך" מובאת כדיאלוג בין הדוכיפת לעופות, גם בסיפורי ה"אספה" אנו עדים לריבוי ולמגוון של מסורות – מן המיתולוגיה האיראנית, ממסורות האסלאם, מן הקוראן והחדית', מן הספרויות הצופיות, מן המקרא והמדרש, מן הפילוסופיה היוונית וממקורות הנצרות.

הדרך שלנו, הקוראים בעברית, המתאספים כמאזינים ל'אספת הציפורים', נכונים למסע, ללימוד, קשורה אף היא במצבי הריבוי הפואטיים – מבחר המסורות, מגוון הסוגות והקולות של שיחת העופות. הקריאה שלנו מאזינה למשלב הדיאלוגי של ה"אספה". אך הקריאה שלנו היא גם דרך התרגום. אנו קוראים בין פרסית לעברית, ובמובן זה אנו מתרגמים. הפרסית היא שפת שירו של עטאר, ואנו לומדים את השיר לפי לשון זו – לשון המקור. ואולם במקור הפרסי עצמו מתחולל ריבוי. מדובר בשפה הפרסית החדשה, שהתחדשה במרחב רב-לשוני שנשא את משקעיהן של האָוֶסְטִית (הפרסית הספרותית הקדומה, שפת כתבי דת זורואסטר), של הפהלווי (הפרסית התיכונה), של הדארי (הפרסית המדוברת במחוזות השלטון הסאסאני לשעבר) ושל הערבית – לשון הקוראן והחדית'. השפה הפרסית לבשה אמנם את צורת הכתב הערבית המז'ורית, אך זמן מה התלבשה בצורות כתב נוספות, ובהן גם הסורית (דיאלקט ארמי), המניכאית והעברית. אחת התעודות הראשונות בפרסית החדשה היא כתובת אבן מאמצע המאה השמינית החרוטה באותיות עבריות. גם ב'אספת הציפורים' העברית נזכרת ונכללת: מדובר בתעודת המכירה של יוסף, שנמסרה לקונה, ונאמר בשיר כי נכתבה בעברית, ובה אצור סוד מסען של הציפורים. כשאנו פונים כך לאחור, לשירה הפרסית, אנו שבים לתחומיה של שפת אם, המתגלה כערב רב של לשונות ומשלבי דיבור. הדרך שלנו (כדרכן של ציפורים נודדות) היא דרכם של בני ובנות מהגרים, עקורים, יושבי מעברות, שיש להם היום מושב ועוגן בעברית. אך עברית זו, השם הנכון לה הוא "מעבורת", כשם היושבים בעבר הנהר. אנו דוברי עברית כלשון תרגום, המעבירה מגדה אחת של הנהר לרעותה. מה שאנו מכנים בשם "מקור" הוא שם נרדף לאספה של מילים זרות. ואכן, אנו, קוראי העברית, האין היא גם לנו שפה זרה? ואם מדובר ב'אספת הציפורים' הרי המקור, האין הוא פיה של ציפור שיר?
 

הדמויות, הגופים

ב'אספת הציפורים' מובאים מעשיות ומשלים כהטעמה לתשובות הדוכיפת על שאלות הציפורים. במעשיות שזורות דמויות שונות, ובהן השיח' ומורה הדרך הצופי. מקצת המורים נמנים לפי שמותיהם, ובהם חלאג', שיבלי, ח'רקאני, באיזיד, ראבעה ואחרים. לקורותיהם של המורים ייחד כאמור עטאר חיבור נפרד – 'זיכרונות ידידי האל'. לצד המורים נמנים בשיחת העופות גם המלך והדרוויש. ראשון המלכים הנמנים ב'אספת הציפורים' הוא הסולטאן מחמוד ע'זנווי, ראש שושלת הממלוקים הטורקית שמשלה בפרס לאחר ירידת הסאמאנים במאה העשירית. ועוד מופיעות במעשיות דמויות כגון העבד, השפחה, הנערה הנוצרייה, הנביא וממשיכיו, השיכור וחולה האהבה טרוף הדעת – מג'נון. אך במשלי 'אספת הציפורים' קשורות כאמור גם דמויות מקראיות (שעשויות לפי ההסבה המוסלמית) כגון אברהם ויעקב, יוסף ואחיו, הנביא משה והמלך שלמה, ולצידם ישוע, ואפילו סוקרטס, החכם היווני – וגם השטן אינו נפקד מן השיחה. הדוכיפת, מורת הדרך של הציפורים, מנצחת על העלילה הדידקטית, ואולם לצידה ולעומתה קמים דוברים נוספים, ובהם גם המתנגדים למסע. לצד המשל הצופי על אודות דרך הייסורים, הפרישות, העוני, ביטול העצמיות וההסתלקות מן המתווה הכוזב של חיי העולם הזה, הקוראים ב'אספת הציפורים' ישגיחו היטב במשלבים קומיים ובהומור. מקצת הדמויות ומקצת המצבים הם אירוניים לפי טבעם. השוטה, הפרוש, העני, המאהב טרוף הדעת ודמויות צופיות אחרות, "מופקרות" על פי דרכן, המתאספות לשיחת הציפורים, אמני התענית, הקבצנים, הנרגנים והשתקנים, כל אלה מעקמים את המתווה הדיאלוגי של היצירה, מפריכים את המשלב הדידקטי ומציפים את העלילה הראשית על אודות האחדות והנצח האלוהיים באנקדוטות בדבר החיים הקצרים. לא דיוקנו האלוהי של הסימורג, לא תוארי היופי של העבדים ושל הנערות הזרות ואף לא מעלותיו הנאות של יוסף מושלים לבדם בסיפורי 'אספת הציפורים', אלא גם גופי הזוהמה של הדרוויש, גופים מצורעים, מנודים, המגלמים את מצבי השפל של ההוויה. ה"אספה" הנעשית באחריתה כעין משל ומראה פנים לסימורג, קרי כעין השתקפות של הגוף האלוהי, היא עצמה קורפוס שאיבריו רבים, והם פצועים ופגומים. בגוף זה, בקורפוס של 'אספת הציפורים', חבוי גם גופם של קוראי העברית.
 

האיגרות

שיחת העופות בגרסת עטאר עשויה כאמור לפי תוכנית ספרותית רב-קולית הנענית לרעיון "אחדות ההוויה". יצירה זו של הספרות הפרסית באלף השני עשויה כמו אחיותיה כאסופה גדולה של מקורות ממזרח וממערב. שירתו של עטאר מהווה ביטוי לצורת חיים מוסלמית – חופשית, בעלת משלבים ליריים מובהקים. עם המקורות של 'אספת הציפורים' יש למנות את האגדה המופיעה בקוראן (בסורה "הנמלים"), המספרת על סולימאן, הלוא הוא המלך שלמה, שחשק ללמוד את שפת הציפורים ונאספו אליו כל גדודיו – בני אדם, שדים ועופות – והלכו כולם במסדר ובאו עד לעמק הנמלים. הדוכיפת מגיעה אף היא לאספה (באיחור!) ובפיה חידושים ממלכת שבא, ומיד היא משמשת כשליח שלמה לחצר המלכה. מקור אחר בעל משקל ל'אספת הציפורים' הוא 'איגרת הציפורים' (رسالة الطیر, רסאלת אלטיר) מאת ההוגה הפרסי אבן סינא (1037-980). אבן סינא, הידוע כבעל תרומות מופלגות לפילוסופיה הערבית ולמקצועות המדע והרפואה, חיבר את ה"איגרת" כמשל פילוסופי. הדוברת ב"איגרת" היא ציפור הקוראת לאחיה, "אנשי האמת", להאזין לתלאות הדרך מנת חלקה ולשמוע עצתה: לבקש אמת ולחפש את הדעת האלוהית – הצפונה בנפשם. אך בראשית המעשה הציפור עודה שבויה בכלוב, ולאחר שנחלצה מן השבי היא נודדת עם להקת ציפורים אל ארמון המלך. הציפורים נכנסות אל חצרו של המלך, באות אל חדרו ורואות אותו בכל הדרו – כי כולו שלמות ויופי, ואין בו דופי כלל. ועל כך בא הנמשל כי הציפורים הן אלגוריות לחיי השכל, הנישא והחופשי כציפור, אך עודו שבוי בגוף כבבית האסורים.

בכמה מובנים נושאיה של ה"איגרת" לאבן סינא קרובים למשלי 'אספת הציפורים' לעטאר, שמסופר בהם על תלאות הדרך אל ארמונו של הסימורג. אך הפרשנות הראשית של ה"איגרת" לאבן סינא היא פילוסופית (שכלתנית) ומוסבת על חיי התבונה, ואילו ב'אספת הציפורים' המסורת העיקרית היא הצופית (מיסטית). אצל אבן סינא מדובר ב"שכל" (عقل, עקל), ואילו אצל עטאר – ב"רוח" (جان, ג'אן). בהקשר זה נכון לסמן מקור נוסף לשיחת הציפורים של עטאר – איגרת ציפורים פרי עטו של ההוגה הפרסי מוחמד אל-ע'זאלי (1111-1058) הכתובה כמשל על הוראת הדרך ונתיבי האיחוד עם האלוהים. בחיבורו של ע'זאלי ניכרת השפעה צופית, ובכמה מובנים היא קרובה לרוח שירו של עטאר. מדובר באספה של ציפורים רבות מספור ומרובות מינים שמסכימות להמליך עליהן את הסימורג שיגן עליהן מפני התעייה ומלכודות השטן. הציפורים עומדות לצאת אל מעונו של הסימורג, אך שליח בא אליהן ומזהירן מפני תלאות המסע, מפני ים ותהומות, הרים נישאים וארצות קרות. הציפורים אינן מהססות, הן שרות כחולות אהבה ויוצאות למסע, רבות מהן נכחדות ואובדות ומתי מעט בלבד מגיעות לאי הנכסף, למעונו של הסימורג. מארמונו יוצא שגריר לחקור את פשר בואן, והן משיבות כי באו לשרתו כמלכם. אך הסימורג דוחה את הציפורים ומורה להן לשוב לאחור. הציפורים נבוכות, נואשות, מקוננות, תש כוחן מן המסע והן חולות. אך משפסה תקוותן ונעשה ייאושן גמור, הן מוותרות על תביעת אהבתן וחדלות מכל רצון ושאיפה – ואז הן נכונות לאיחוד. האהבה במובנה האלוהי מיוסדת על כוח הוויתור: האוהב נכון לוותר על מושאיו, על קניין האהבה – אהבתו נעשית אז בלתי תלויה בדבר.

מן האיגרות הללו מתעופפות גם הציפורים של עטאר, השואלות לעצמן דרך אחרת אל האמת – דרך השירה.
 

האספה

רעיון האספה עומד ביסוד יצירתו של עטאר, אף שנכון היה כאמור לפרש את שמה של יצירה זו כ"שיחה" – כדיבור וכהיגיון. אלא שאין זו שיחה סתם אלא התקהלות. בראש האספה נקראת הדוכיפת, היודעת כל סוד ועצה. אחריה נקרא התוכי, על שום מראהו המיוחד, שעל צווארו מחרוזת אש. ואחריו באים הזמיר, שקולו המתוק מנחם את האוהבים, והטווס, התרנגול והבז נכנסים אף הם בסוד האספה. אך בברכת הציפורים נקשרות כאמור דמויות מקראיות כגון יוסף העולה מן הבאר למלוכה במצרים ויונה הנבלע במעי הלווייתן. כל אחת מן הדמויות הללו מבשרות במסורת האסלאם ובפרשנות הצופית התגברות עצמית, וליתר דיוק – את הכחדת ה"אני", השחרור מכלכלת התשוקה האגוצנטרית, סילוק תאוות הגוף וכל ענייני העולם הזה, עד ההתאחדות עם האל.

אך בראשית האספה, לאחר ששמעו הציפורים את בשורת הדרך, בירכו את מעלות המלך וששו למסע, החלו אף הטובות שבהן מהססות, מפקפקות ורוצות לפרוש מן הדרך. על כך נסבה כאמור עיקרה של שיחת הציפורים – על קובלנות בעלי הכנף ושאלותיהם ועל תשובות הדוכיפת המשדלת אותם לדרך. השאלות, הקובלנות, הספקות, ההתנצלויות – גם הם נחשבים כמהותה של הדרך. לדרך כצורת חיים יש לייחס משלבים ספקניים ולפרשה כדרך לימוד – שתחילתה בתעייה, והיא נקשרת גם בפואטיקה של התנגדות. הדמויות במשלי ה"אספה" קובלות על המושלים, מתלוננות על צורות החיים המסואבות, בזות לחומריות ולנהנתנות ושואלות לדרגות חופש גבוהות של הרוח. על כך יעידו כאמור היטב משלי הדרוויש המשובצים בשיחת העופות. גם אנו, הקוראים בשירו של עטאר, לא משוחררים מניסיון זה: הדרך שלנו לעולמה של השירה הפרסית היא דרך עוקפת, ויש לשער בה כאמור תהיות, נסיגות ואי-הבנות, קשיים של תרגום ושל פרשנות. הפונה לעולמה של השירה הפרסית והולך מזרחה (ל"אוריינט") שואל ללימוד ושירה, בבחינת דרך ארץ. אך השואל כך, על דרך זו, נקרא מיד ל"דיסאוריינטציה", לתעיות במרחב, למבוכיה של שפת אם, להזרה עצמית ולהפרכות. האספה נעשית גם שם נרדף לזיקות המיוסדות על פרישות ופזורה.
 

הדרוויש

דמות הדרוויש, העני, החי בצמצום גמור, לבוש במלבושי קבצן, גלימתו עשויה מצמר גס, הוא הפיגורה הצופית המובהקת של ה"אספה" – גוף מבוזה ורוח צרופה. במסורת הספרות הפרסית, ממעשיות המת'נווי לרומי וסיפורי ה"גולסטאן" (גן הפרחים) לסעדי ועד הע'זל (שיר האהבה) של חאפז – הדרוויש מתגלגל גם בדמות חולה האהבה. על כך נסב אחד הסיפורים הראשונים ב'אספת הציפורים' – האגדה על הדרוויש שראה בת מלך שיופייה ללא שיעור ואת מתק שפתיה איש לא ידע. כשחלפה על פניו, נשמט מפיו מזונו, והיא חייכה לעומתו, ומאז היה מאוהב בה. שבע שנים ישב לפני שער ביתה מיוסר, פרוש, זרוק בין כלבים שוטים ומיילל. וכשזוממים משרתי המלך להורגו כי מאסו בדרוויש שבפתח הבית, יוצאת אליו בת המלך ומפצירה בו כי יימלט על נפשו. אך הדרוויש ממאן – אהבתו הגדולה סילקה מליבו את פחד המוות. שאלה אחת נותרה לו: מה סוד החיוך שחייכה אליו? משיבה הנערה לעני: חייכתי אליך ברחמים, כה שוטה אתה. אמרה ונעלמה. הדרוויש, הנאסר בתשוקתו לבת המלכות, מגלם את מעלת ה"עוני" (فقر, פקר), הנחשבת בספרות הצופית למעלה גבוהה של זיכוך – שחרור מקניין, מעודפות ומאחיזה כוזבת בעולם הארצי. ישיבתו העיקשת לשער הארמון אף היא נמנית עם "הדרך". שיטיון הדרוויש, שיגעון האהבה, הדלות, הנידוי והבזות שהם מנת חלקו, אינם פסולים אלא נחשבים כמבואה למעלות החשק האלוהי. הדרוויש מגלם את הוויתור על קניין, מעון וחיים ארציים. ויותר: דמות זו, הקבצנית, הנלעגת, היושבת לפני שער הארמון, מתריסה לעומת שררת המלך ומתקוממת על סדרי הריבונות. הדרוויש מגלם בעצם חיי הפרישות פואטיקה של התנגדות. העני מתנגד לצורת החיים הכוזבת על הארץ ומתריס על מחדלי השלטון ועל דיכויה של הרוח. אך גם בבת המלך צריך שנשגיח היטב. דמות זו, השקולה גם במסורת העברית (בספרות הקבלה והחסידות) לדיוקן האלוהי על הארץ, בזה לדרוויש ודוחה את שבועת האהבה שלו אך ממהרת להצילו – ואם נעלמה, הרי שנועדה גם לשוב.

בהופעתו ב'אספת הציפורים' הדרוויש אינו עומד כאדון, אזור למותניו, אלא יושב שפל בין כלבי רחוב. כאמן התענית הוא דוחה לעד את מזונותיו, את תאוותו אין הוא משביע, על ייסוריו בלבד הוא מתענג. בצורתו הקיצונית הדרוויש נפטר לבסוף מכל תשוקה ומשתחרר משררתו של עיקרון העונג. בדמות זו מתאספת אישיותו המבעיתה של "מרטיר אהבה": קדוש ומבוזה, טרוף דעת, מפולש בחיי עפר, שמגלם את המשלב האלוהי של האהבה. בראשיתה של שיחת הציפורים סיפור הדרוויש אינו משתלם עדיין בכל משלביו אלא משמש כמשל קצר לזרז בו ציפור עצלה. אגדת הדרוויש תשוב בגרסאות נוספות ב'אספת הציפורים' לגלם את פשר המסע. עם גרסאות מפותחות אלו של דמות הדרוויש נמנית גם האגדה על השיח' סנאן, "הזקן", ראש למסדר ולעדת מאמינים, מורה דרך וחכם, שנשבה ביופייה של נערה נוצרייה ונכון היה להקריב למענה את אמונותיו ולבזות את עצמו ככלב חוצות בפתח ביתה – אך זו לא נעתרה לו. ורק לאחר שבאה לו בחלום בשורה מן הנביא, קם ושב לאמונתו. אמונתו שהתחדשה צרופה יותר ונקייה מסיגים, רוחו חופשית ומשוחררת מכובד העצמיות. על כך בא הנמשל כי סיפורו של השיח' סנאן הוא סיפור על אודות דרכו של האוהב, הכופר בעיקר ונסוג מן העצמיות, נכנס אל כור המצרף של החטא, מתייסר, מעונה ומזכך את נשמתו, להיות עם האלוהים.

אם אנו נשאלים על צורת החיים המתבשרת ב'אספת הציפורים', הרי שמדובר בצורת חיים מוסלמית שמפורשת מתוך מצבי השפל, הבזות והנידוי. הדרוויש מתקיים בשטחי ההפקר של ההוויה, בין האנושי ובין החייתי. שמו הטוב אובד לו, ואין הוא מסור עוד להלכה, לחוק ולמנהג, ומתקיים בפרישות. את הדרוויש, "חולה האהבה", "שיכור האלוהים", יש טעם לקשור בכלכלה של התשוקה (עונג ובזות) ובאתיקה המזוכיסטית (לאהוב ולהתענות – בשמו של האחר). אך בהווייתו של הדרוויש חבוי גם דיוקנו של ניהיליסט: הרוח החופשית מפציעה מתוך חורבנה של האישיות. על דרך זו מעניקה הספרות הפרסית מפתח פואטי, ביטוי שירי להגות הצופית, ובה בעת מעמידה דמות יסוד ל"ספרות עולם".

ואנו הקוראים המתאחרים, האם אנו רשאים לשער בצל דיוקנו של הדרוויש גם את תווי פנינו? פרושים, מסורים, יודעי עברית, שצמצמו עצמם למעלת מאהב.
 

שבעת העמקים: כמיהה ואין

הדמויות הראשיות של 'אספת הציפורים' – הדרוויש, השיח', מג'נון, המלך והעבד – נקראות כאמור כדמויות דרך. הן מסורות למסע רוחני, ואת קורות חייהן נכון לפרש כמשלים על המסע של הרוח. ואולם אין הן מממשות את רעיון הדרך אלא מתוך התעכבות ותעייה. הדרך אינה מסילת ישרים. על כך נכונים גם תיאורי שבעת העמקים הבאים בחלקו האחרון של השיר. שבעת העמקים מגלמים שלבים בדרכה של הרוח: הכמיהה (طلب, טלב), האהבה (عشق, עשק), דעת הסודות (معرفت, מערפת), ההיפרדות (استغنا, אסתע'נא), האיחוד (توحید, טוחיד), ההתפעמות (حیرت, חירת), העוני והאין (فقر و فنا, פקר-ו-פנא). אולם את התוכנית הזו – ביטולה של העצמיות, כיליונה של הנפש, הזיכוך הרוחני והאיחוד – עטאר קושר כאמור במצבי הריבוי של השירה, בשיח ושיג, במשלבים ספקניים ובאירוניה. בסיפור על העמקים שזורים שוב מעשיות, אנקדוטות ומשלים מחיי העניים, הפרושים והקדושים. הפרשה של שבעת העמקים נחתמת לא באיחוד אלא בעוני ובמצבי איון. האם מעיד עטאר כי לא האיחוד היה ונותר מנת חלקו, אלא הכמיהה – החיפוש, התעייה והאובדן? האם נשאר המשורר עצמו על הדרך, נפעם, ללא מוצא ופתרון? בין הקוראים בשירו של עטאר יש העומדים על מעלת העוני והאין של העמק השביעי כמעלה גבוהה יותר של אחדות, הנובעת מביטולה הגמור של הישות והכחדת ה"אני". במצבי האין בלבד מסתמנת תצורת הקיום האוצרת אחרית וראשית לכל דבר. זו האונטולוגיה של 'אספת הציפורים' המסתמנת בהוויית הסימורג. ואכן, בחלקו האחרון של השיר, כשמספר המשורר על עפרו של המרטיר חלאג', עטאר רומז על חידושי ההוויה מן האין ועל מחזורי הקיום של הרוח המתחדשת מן הכיליון. זו, כאמור, גם מעלת הסימורג, שהווייתו כשל עוף החול הנכחד ונברא יש מן האין. אך את הכפולה הזו יש לשער גם כמעלת הקריאה וכדרגה של לימוד. אנו שבים להתחדש כקוראים מתוך מצבי משבר ומחסור, מתוך איון עצמי. לכן הקריאה ב'אספת הציפורים' מסמנת לנו גם את מצבי הקצה של האוריינות, ובהם אצורות המילים הנכונות להיפוך הלב. עם הנחה זו אנו מגיעים שוב לקריאה בסיפור תעודת המכירה של יוסף.
 

השטר, העברית

האיחוד במובנו הצופי, הצמצום ומצבי האין מדוברים בחיבורו של עטאר בשפע גדול של דמויות ומעשיות ומתפרשים בקולות רבים. הנושא האחד (ה"מונותיאיסטי" – בדבר אחדות ההוויה) של 'אספת הציפורים' נכתב בתצורות פוליפוניות. אך על עיקר המסע העובר בשבעת העמקים אין מסופר כאמור אלא בקיצור גמור, בחרוזות אחדות, כי "על קורותיהן על פני הדרך איש לא יוכל לספר". לסוף הדרך לא צלחו כזכור אלא שלושים ציפורים בלבד, הנאספות אל מעונו של הסימורג. לאחר שנעתר השליח מן הארמון להכניסן להיכל, הוא מפקיד בידן כזכור מכתב (رقعه , רקעה), שבו הן קוראות על מעשה יוסף ואחיו. נשנן פעם נוספת את הסיפור, כי כשמכרו האחים את יוסף, כתבו שטר מכירה באותיות עבריות ונתנוהו לקונהו, מאלק ד'ער. לימים התגלגל אותו השטר לידיו של יוסף. כשירדו האחים מצרימה ובאו לארמונו ולא ידעוהו עדיין, הראה להם יוסף את הכתוב (خط, ח'ט, כתב) וביקש כי יקראוהו ויפרשוהו – כי איש מאנשי חצרו לא ידע את רזי העברית. נטלו האחים את שטר המכירה, כי ידעו עברית. אך קראו את הכתוב, ונשימתם נעתקה, כי הכירו מיד את השטר שעשו למכירת יוסף, והשתתקו. שאל יוסף לאחיו, כי נראו פזורי דעת (بی هش, בי-הש; מונח זה המורה על פזור הדעת, נטול ההכרה, חסר הבינה, רומז גם על השחרור מכבלי התודעה), "מדוע השתתקתם בעת הקריאה?". מה שנכתב בעברית, סוד מכירת יוסף, אינו יכול להיאמר בקול. העברית שומרת סוד. ומהו הסוד? בגידת האחים? שכחת יוסף? גורל הנשמה? עיקרון הדרך? או שמא שומרת העברית את סודה שלה כלשון קודש שאינה בת-ביטוי? לא לשווא נאמר אז לציפורים כי בתעודה זו, הכתובה עברית, אצור סוד מסען. והנה קראו הציפורים את התעודה (אף הציפורים – כמו האחים וכמונו – יודעות עברית) ונזדעזעו אף הן, פרחה מהן נשמתן, ובושה משלה בהן, כי הכירו שגם הן הפקירו את "יוסף" – כלומר מכרו את נשמתן.

אולם אז באה להן התגלות הסימורג כדמות ראי. לא בא אפוא מעשה 'אספת הציפורים' עד תומו אלא במעשייה זו – המוסבת על (מחדלי) הקריאה בעברית. האחים, הציפורים ואנו – הקוראים החדשים – נאספים בסצנת הקריאה הזו. כי גם לנו, קוראי העברית (החדשה), נועדה תעודת המכירה של יוסף, שהרי אף לנו נותר דבר מה מעיזבונותיה של לשון הקודש, וגם אנו מתקשים היום לבטאה. כשאנו קוראים בשירה פרסית הרי אנו שבים בכוחה לעברית, לחוש במשקלה, בזרותה של שפת אם. אך בכוח זה אנו גם לומדים לשתוק כראוי.
 

זוהמה

שיחת העופות נגמרת. אך שירו של עטאר אינו נגמר. הוא שב לספר משלים נוספים ומוסיף גם אחרית דבר לשירו. לסיפור המסע, אפילו שהסתיים, ישנן תוספות. הסימורג פוסק מדיבור, הציפורים נעלמות, אך המשורר עודו מספר ומדבר, וגם אם חתם לבסוף את שירו בשתיקה, הרי שעתיד הוא לחדש את דיבורו.

באחרית הדבר עטאר שוזר משלים נוספים לתולדות מורי הדרך הצופים. הקורא בחיבורי, אומר עטאר, הוא כעולה הרגל המשתלם במסע. המשורר, כזכור, אינו נוהג כמנהג הקדושים הממעטים בדיבור אלא מרבה בסיפוריו ומגדיל בדיבוריו. המשוררים נחשבים אמנם בפרקי הקוראן לגנאי ומיוחסים לעדת הנבערים, עובדי האלילים. אך עטאר תובע לשירתו שארית משיח הנבואה (והתגלות המלאך גבריאל), כאילו חיבורו מחולל אף הוא דרך בתחומו. את יצירתו, על כל פנים, הוא חותם באנקדוטה על אודות המשורר הפרסי אבו סעיד, המכונה "שיח' מהנהאי". מסופר כי ביקר השיח' בחמאם, שם שימש אותו איש צעיר, קל דעת, שגרף בידו זוהמה (شوخ, שוח'; מילה זו מורה בפרסית גם על שיטיון, מעשה נקלה או בדיחה) מגופו של השיח' והציגה לנגד עיניו, כמו להללו, כי מה לו לשיח', הנשמה הטהורה, ולזוהמת העולם. אך השיח' משיבו כי את הזוהמה (וכל מעשה נקלה) יש לנו להסתיר, ולא להראות בחוצות. השיח' מוחל לאיש הצעיר על עוונו – הבורות (אי-הידיעה, גם במובנה הצופי; نادانی, נא-דאני). ימחל גם לנו האלוהים על הזוהמה מנת חלקנו בעולם, כותב עטאר, ולא יביאה לפנינו למראה עיניים. בחרוזה זו, ה"מזוהמת", עטאר חותם את ספרו. לא בטוהר (صفا, צפא), מעלתו הרוחנית של הצופי (صوفی), אלא בזוהמה, שהיא שארית לאדם. גם אנו, הקוראים ב'אספת הציפורים', לא נקִיים משארית זו – מן החומרים הארציים, הפחותים, מן הזוהמה, הבורות והשיטיון ומ"קלות הדעת" של הספרות. אך הקוראים ב"אספה", קוראי העברית – האין אף הם כאותם גופים מכונפים, שוחרי הדרך? מהגרים, יוצאי מעברות, הששים למסעות.