דו"ח #19
מוצ"ש, 7.11.2020
בלפור
רצתי עם השוטרים. זה התחביב האהוב עליי. רצנו ורצנו ורצנו, ואז השיירה פתאום פנתה שמאלה בזמן שאנחנו עוד רצים. הלב שלי היה קרוע. להמשיך עם הכיוון של המשטרה המאגפת ולפגוש את המפגינים פנים לפנים או לסגת ולהצטרף למפגינים? דילמה. המשכתי עם הריצה של השוטרים. בחירה נבונה, כי בסוף כולנו, המפגינים והשוטרים, הפכנו לגוש אחד שרץ במורד רחוב בצלאל.
דו"ח ע"א** משמרת #26
מוצ"ש, 26.12.2020
ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
תהלוכה, צעדה, מייצרת מפגש. יש כאלו שרוצים בחיכוך. יש כאלו שמעוניינים בדיבור. יש כאלו שסקרנים. ויש כאלו שמעדיפים לא להיתקל במבט.
בפסי הרכבת נוסעים שונים ברכבת הקלה מנופפים לשלום עם צחוק על הפנים. ילדים עם חזות דתית בועטים באופניים שלי. מאיימים. למדתי שאֵיפה שאין לי כלים לפגוש ולהשפיע על מי שמולי אני נעה הלאה. מוגנת. דקה אחרי כן נער עם חזות זהה מגיע לידי על קורקינט, מחייך בביישנות זוהרת ומדבר על אהבת ישראל ושזה הדבר היחיד שצריך כאן. שלושה נערים ממזרח העיר על רקע חומות העיר העתיקה מצחקקים ושמחים לקבל מדבקת לב. קלב (בערבית). עוד זוג דובר ערבית מתרגש מהלבבות, מברך את כולנו שנחיה בשלום ובכבוד הדדי. מולם עולה משפחה חרדית צרפתית מתגלגלת מצחוק. מפגש צחוקים. נסיעה באופניים במדרחוב ממילא ההומה אנשים לקראת הסגר הקרב. איש אחד צועק לי: "מסריחה!" צועקת בחזרה: "כולנו אחד!" אחריו יש נגן ברסלבר כזה מוכשר, מניחה לו לב סרוג בכובע. אין לי ארנק כשאני בתפקיד. אומרת לו, "זה לא כסף אבל זה מהלב." עוד לפני שסיימתי את המשפט מחייך חיוך גדול ומאושר. "מה שאת שמה זה טוב. הכול מאת ה'." יוצאת מממילא. חלוקת לבבות לנהגים במעבר חצייה. ואז מגיעים השוטרים. אני מכירה אותם מהשבוע שעבר, כל העלייה ברחוב אגרון אנחנו מדברים. על זה שהם סגרו שבת, על החיים, על התפקיד. אחד אומר לי, "את לא צריכה ללכת איתנו, שהם לא יחשבו שאת אוהבת אותנו." אבל אני אוהבת. צוחקים. מאחלים אחד לשני משמרת רגועה.
** דו"ח = דיון וחשיבה
ע"א = על אהבה
דו"ח ע"א משמרת #27
מוצ"ש, 2.1.2021
משמרת כפולה: מגשר המיתרים לבלפור וצומת בר אילן, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
בסוף ההפגנה בבלפור, אחרי ריקודים בכיכר, נצפו ברחוב קינג ג'ורג' חיילי משטרה מתחמשים. שכפ"צים, רובים, מחסניות של משהו שלא ידעתי מהו. היה מעין קצב כזה מהפנט להתארגנות, אדרנלין גבוה. ניגשתי בעדינות. "שלום," נפנוף, חיוך. "מה נשמע? מה אתם עושים?" "תרגיל," ענה לי אחד השוטרים. ממממממ. "לאן אתם הולכים"? נעניתי שוב: "תרגיל." "נראה תרגיל מעניין מאוד." הנהונים. הם נכנסו לרכבים חמושים ומאורגנים מכף רגל ועד ראש. הבנתי שלא סתם נפגשנו, ושזו גם המשמרת שלי.
[...]
בר אילן, here we come. מעדכנת בקשר שמשטרת ישר-אל הלב בדרכה.
דבר ראשון שרואים, המוני נערים רצים, ואז מגיעה מכת"זית ענקית ומתיזה נוזל. יש ריח חריף באוויר. אש בוערת, עשן. המשטרה השתמשה כאן בבואש. זה ריח שנדבק לבגדים. מצחין. נשאר בסביבה במשך ימים. צועדת עם שוטרים מדוגמים מכף רגל ועד ראש. לידם הכי טוב לצעוד כי כנראה לא תקבל שפריץ ממכת"זית אם אתה לידם. אני משתפת בטיפ היומי שלי הזה את העוברים ושבים. האחרון בצעדה רעול פנים. יש לו שכפ"צ, קסדה, מחסנית קשורה לו על הבטן. "מה זה?" אני שואלת. מצביעה. "כדורי גומי," הוא עונה. רובה מונף לראווה בצד ימין. גבוה באוויר. ואני מאחוריו צועדת בקצב שלו, מניפה בגאווה את הלבת"זית שלי. משפריצה קצת פה ושם לאוויר לעוברים ולשבים. המוני אדם על מרפסות. מנופפת לשלום. מנופפים בחזרה. מלווים אותנו אזרחים משני צידי הצומת. הומור חוצה גבולות, חוצה חברות. צחקנו יחד בצומת בר אילן בתוך הבלגן. כשהגענו לרכבים המשטרתיים ישב שם השוטר שבקינג ג'ורג' אמר לי "תרגיל." קרצתי לו. "איזה תרגיל... אתה עשית לי תרגיל." הוא רק חייך אליי חיוך גדול. נפתחו דלתות הוואן המשטרתי, כל השוטרים עולים, ואני עומדת מול הדלת מוכנה לעלות: "מה איתי?" הדלת נטרקת לי בפנים (אבל ראיתי בִּפנים עוד כמה חיוכים). מסתובבת חזרה למפגינים. מרימה כתפיים. "למה אותי הם לא מקבלים?" קריצה.
דו"ח ע"א #46
ליל יום חמישי, 22.4.2021
כיכר צה"ל, מוסררה, שער שכם
משטרת ישר-אל הלב
למעלה כשהצפיפות מתדלדלת פוגשים איש שגר בוואדי ג'וז ופעיל במחאה בבלפור. הוא חוזר מהמאהל ומנסה להגיע הביתה. אין גישה למזרח העיר. הכול חסום בגדרות ושוטרים. זה טוב, כי זה יוצר הפרדה שלא תהיה התססה בין הצדדים. אנחנו אתך, אנחנו אומרים. נעבור אתך למזרח. מתחילים מסע רגלי משותף בין הבתים במוסררה. יש הדי פיצוצים. כמו סרט מלחמה. פעם זה היה הגבול עם ירדן. יש מעין חומה בקצה השכונה. מנסים כמה פעמים לעבור אותה עד שמצליחים. עוברים לצד השני. שוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש, רובי גומי. שאריות של אבנים שניתכו על האספלט. עכשיו הוא הופך להיות עם אחריות של שמירה עלינו... אנחנו "בצד השני". מגיעים לכיכר. יש גם רימוני הלם שניתכים בזה אחר זה. עוברת את הגדר וצועדת עם השוטרים. הם מנסים להרחיק אותי מהם. זה מושך תשומת לב, צלמים ונערים. סיטואציה בלתי אפשרית. השוטרת אז-אולי לא מתאימה במרחב כי היא לא בשום צד. הנוכחות שלה היא סימן שאלה גדול על כל ההתרחשות.
דו"ח ע"א #47
מוצ"ש, 24.4.2021
בלפור וכיכר ציון, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
הגעתי לכיכר. חבורה של נערות שניכר עליהן שהן ממגזר דתי/חרדי ניגשות אליי עם סיסמאות, החליטו לאיזה "צד" אני שייכת. בארץ הזאת או שאתה איתי או שאתה נגדי... אנשים שרוצים לומר משהו ניגשים לשוטרת, הרי היא שם בשבילם. אז קצת דיברו בצורה גסה, אבל אותי זה לא מרשים. מאחורי ההגנה יש לב פועם, ניצוץ. הם יוצאים לאור כשיש עיניים טובות בסביבה – בעיקר בקרב נערים ונערות. אחת סקרנית במיוחד. רוצה לשמוע ולהבין. ממש. חברותיה התפוגגו ורק היא ואני נשארנו. עיניים זוהרות. בת 17. דיברנו על שנאה ועל אהבה ועל התורה ועל ערבים ויהודים וגאולה. היא גרה בשיח' ג'ראח, שם היא גדלה. שם היא חיה, אבל היא אומרת שהיא לא מכירה ערבים. לא מכירה אבל אומרת ששונאת, ושמפחדת, מאוד. הייתה שיחה מופלאה. משהו בה הקשיב כל כך. הסכים. השתנה. תמימות ופתיחות. איזה גילוי כזה מפתיע שהחלון נפתח ומספר שאולי תפיסת המציאות שלה היא לא הכול... שיכול להיות שמחוצה לה יש מרחבים אינסופיים. אפילו אם זה גרעין שנטמן לעוד שנה. ראיתי שהלב הסכים. זה מה שמדהים אצל ההמון הנערי. עדיין חומר גמיש ומגיב לאהבה אפילו אם נראה כמתלהם.
[...]
במהלך השיחה עם הנערה אני קולטת בצד העין את הנערה שעשיתי לה שלום עם האופניים. היא מתיישבת בכיכר עם חברות. אחרי השיחה, ניגשת אליהן.
- הי, רציתי לדבר איתך כשראיתי אותך מקודם, היא אומרת.
- כן, הלב שלי אותת שנדבר אבל לא הצלחתי לעצור בירידה. מחייכת.
- שמחה שנפגשנו שוב עכשיו.
היא, מסתבר, נערה בת 17 ערבייה שחיה בהוסטל בירושלים. לב פתוח עד השמים. מוכן להפיל חומות. 40 מטר ממנה דיברתי עם מישהי שלא מכירה אותה – שתיהן בנות אותו גיל, מחפשות. אנחנו מציאויות מקבילות עם סיפורים משל עצמנו בראש... האם נצליח לספר את הסיפור אחרת? עם כוונה? לא נשחזר את מה שהיה? נוכל לשים סימני שאלה? האם נפנה מקום לרפא את האדמה והלבבות שלנו ולהפוך שנאה לאהבה? משמעות השם שלה בעברית היא תקווה.
דו"ח ע"א משמרת #50
מוצ"ש, 8.5.2021, לילת אל-קדר (ליל הגורל)
שער שכם, באב אל-עאמוד
משטרת ישר-אל הלב
הייתה חגיגה, לילה של תפילה. מגיעים "שומרי החוק", והחגיגה הופכת לפאודה.
דו"ח ע"א #51
יום ראשון, 9.5.2021
שער שכם
משטרת ישר-אל הלב
בעיניים שלי, שיש כאלו שטוענים שהן לא רואות את כל המציאות – ואכן זה כך, רק על עצמי לספר ידעתי, נקודת המבט שלי היא כשל נמלה במרחב – ובכן, לפי ראות עיניי אין צורך בשוטרים שפועלים מתוך אגו ותגובתיות לא מידתית בלשון המעטה בשער שכם. כשבחדשות מספרים שהמשטרה נאלצה להפעיל כוח בגלל התפרעויות של מוסלמים, מה שאני רואה בשטח זה התפרעויות של שוטרים. אני רואה שהם מעוררים מהומה. אם מישהו צועק להם בן זונה הם מתנפלים עליו כאחרון המחבלים. הייתי אומרת שזו תגובה לא מקצועית מצד שוטרים. אצלנו במשטרת ישר-אל הלב מאמנים שאם אזרחים מקללים או כועסים אז לשמור על חיבור ללב ולא להגיב. לנשום.
דו"ח ע"א משמרת #60
מוצ"ש, 29.5.2021
בלפור, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
מגיעה ברכיבה על האופניים, אומרת שלום לשוטרים. אנחנו מנופפים.
אחד מהם שואל:
- הֵי, מה עם המדים?
נולדת תשובה תוך כדי תנועה:
- השתניתי.
מהדהדת לה המילה בזמן רכיבה בירידה של קינג ג'ורג'. השתניתי. תשובה קצרה וקולעת. איך אסביר לו את כל מה שעבר בחודש האחרון שבו התחלתי לשרת גם בצד המזרחי של העיר ולא רק במערבו? איך אוכל להסביר שהבנתי שלא כדאי ללבוש מדים שמזוהים עם המדים המקוריים של המשטרה כדי שאוכל לתקשר יותר בקלות ואמון עם אנשים? מילה אחת יכולה להסביר: השתניתי.
המפגש עם אנשים, עם השפה, עם המרחב של העיר הזאת שגדלתי בה ועדיין נותרה לי כל כך זרה, משנה אותי. נבנה בי חוסן שלא הכרתי מהתמודדות יום-יומית עם אלימות חסרת מידות בחסות לובשי מדים. השתניתי. התחלתי לראות דרך העיניים והלב את מה שמתרחש ולא מתיווכים שמסתירים את מה שלא נוח לעכל מפני הצופים שמעבר למסכים.
יציאה מתרדמת הלב
לפתיחתו
ולקיחת אחריות על יחסי אנוש וצדק במרחב
כדי שיהיה פה טוב, חופשי, פרנסה בכבוד, נעים, שמח
אוהב
לכולם.
אם נעז להתבונן...
דו"ח ע"א משמרת #96
משמרת מקרית ספונטנית על אזרחי
יום חמישי 18.11.2021, גשר המיתרים, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב (סמויה)
חזרתי מתל אביב ברכבת על אזרחי.
בדרכי הביתה על אופניים. עולה מתוך הֶרגל על גשר המיתרים. הרצפה כמו עשויה מזכוכית. אני אוהבת להסתכל על הנוף מהגשר תוך כדי רכיבה. לפתע סילון של נוזל מפתיע. מאין הגיע? מאבדת שליטה על האופניים, מוצאת את עצמי עפה על גשר המיתרים ונוחתת, מתגלצ'ת על הרצפה החלקה מרוחה בתוך נוזל. ריח דוחה!!! מה זה? קיא? לא. יש יותר מדי ממנו כדי להיות קיא. לפתע האסימון נופל. החלק במוח שמכיר את הריח הזה מקרוב נזכר.
אומרת לעצמי בראש: לא... זה לא ייתכן! כמעט מוכנה לפרוץ בצחוק. מסתכלת לשמים: בוא'נה, אתה במאי מבריק! אזרחית "תמימה" עפה מהאופניים על גשר המיתרים ומרוחה בבואש שהשפריץ ממכת"זית של המשטרה. רק לפני שנה וחצי לא ידעתי מה זה מכת"זית, לא הכרתי את ריח הבואש. והנה, הריח המוכר מחודש הרמדאן בשער שכם מרוח על כל הבגדי א' שלי ששמורים לעיר הגדולה :) רק שהפעם אני מרוחה על רצפת הזכוכית של גשר בכניסה הרשמית לעיר.
זוג חרדים ממהרים אליי, מתבוננים במבט דואג מעליי.
- את בסדר?
- כן. נראה לי שכן.
בודקת שהגוף שלי שלם.
- מה, מה קורה פה?
- יש פה הפגנה. לא ידעת?
- לא ידעתי.
יורדת בהליכה מהגשר להחזיר את הגוף לתנועה. אני כבר מלאה בריח בואש, אז אם כבר הכניסו אותי בעל כורחי למשמרת, לפחות שאתרום מה שאפשר למצב.
[...]
השוטרים מוכרים. אני שם עומדת לצידם. כרגיל. רק הפעם על סמוי.
הם נכנסים לחושך, רוצים לגמור כבר עם ההפגנה הזאת. אני איתם. מזהה איך נוכחות של עוד זוג עיניים, של אישה, שברור שהיא אינה מזוהה עם ההתרחשות, גורמת לגברים במדים לראות את עצמם לפתע, לרגע מבחוץ, להיות יותר מודעים לתנועות שלהם, לזה שמישהו צופה בהם. אני מזהה גם מפגינים מוכרים שבדרך כלל לא כל כך שמחים (לפחות כלפי חוץ, נראה לי שבלב עמוק עמוק כן ;)) לראות את השוטרת, אבל כאן אני מישהי רגילה מהרחוב שמתבוננת.
מפעים אותי כמה להיות עדה, עדה פעילה, נוכחת, נושמת, רואה, בלי שיפוט, משפיע על המרחב. כמה עיניים שצופות בנו משנות אותנו. מזכירות לנו אותנו, מזכירות לנו להיזכר, לחזור, לנשום, לבחור.
[...]
עמדתי על האי לצד השוטרים והתפתחה שיחה עם בחור חרדי ליטאי ובחור מחסידות סאטמר. היה אמצע הלילה, ואני מסריחה מבואש עם קסדה על הראש מחזיקה באופניים ומקשיבה לעולם פנימי של נער חרדי ואיש צעיר מחסידות סאטמר שמדברים על היחס של החברה לחרדים, על היחס של המשטרה לחרדים, על הבדלי הגישה של ליטאים וחסידים שמתווכחים על מה צריך להיות טיב הקשר עם הפלסטינים. מסתבר שסאטמרים אוחזים בהלכה שאומרת שאסור לאיש יהודי לשאת נשק ושהוא לא אמור למשול באף אחד, שזה מעכב את הגאולה. כמה עולמות יש בעיר הזאת. כמה לבבות פועמים, מחפשים, מתבוננים, אמיצים. הרגשתי שזכיתי בהצצה לעולם עשיר, עולם שלם, של סתירות, כאב ובחירה, והכול עלה בשיחה הזאת שלנו, שלושה אנשים שחולקים עיר. בהתחלה הגבתי הרבה ממה שאני מבינה על דברים שנאמרו, ולאט לאט ככל שהשיחה התפתחה עברתי להיות בהקשבה. חיבורי לבבות מול גשר המיתרים משוחחים. הכול כל כך יפה ופלאי, מלא קסם והפתעה ומסריח.
20.12.2021
כבר מעל לשנה אני בשטח, ואני חוזרת למקור.
המקור הוא שאני רוצה להיות דמות שרואה את כל פלחי האוכלוסייה. שלומדת אותם באמת ומצליחה להתערב במרחבים של אלימות משטרתית בכל מרחב. בכל חברה. ולהיות שם. להיות נוכחת. לחבר נוכחות למקום חדש. אני לא באמת יודעת מה אני עושה. אני פשוט מתקיימת במרחב, ומשהו שם עובד באיזה שהוא אופן, הקיום שלי מצליח להתמקם. להיות.
דו"ח ע"א משמרת #107
יום שישי, 24.12.2021
שיח' ג'ראח
משטרת ישר-אל הלב
כשהגענו לתחנה ואני עוד בתוך הניידת ביקשתי שיפתחו לי את האזיקים שאסדר את עצמי כי לא נעים לי ככה לצאת מהניידת. השוטר חיפש מפתח. פתח לי את האזיקים וחיכה בסבלנות שאסדר את עצמי חזרה לדמותי בניידת. אף, שיער, משקפיים, כובע, מדבקה. כל מה שנפל. חזרתי לצורה המלאה של השוטרת אז-אולי.
דו"ח ע"א א' משמרת #107
ליל יום שישי, 24.12.2021
תחנת שלם בירושלים – משטרת ישראל
משטרת ישר-אל הלב
החוקר ביקש שאחשוף את מי שמתחת למדים. לא הסכמתי. השוטרת אז-אולי היא זו שנעצרה והיא זו שתיחקר.
הייתה חקירה. שיתפתי פעולה. השוטרת אז-אולי נחקרה. אין לי שום דבר להסתיר.
דו"ח ע"א משמרת #112
יום שני, 17.1.2022
שיח' ג'ראח, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
בוקר. הודעה על פינוי. נסיעה מהירה באופניים. יש כבר משאיות הובלה. צעירים משנעים מלא עצים ועציצים ממשתלה. ואני נזכרת שזה ט"ו בשבט, שאמור להיות מוקדש לנטיעות, אבל היום עוסקים בעקירות...
רוצה להיכנס. שוטר מוכר.
- בוקר טוב.
- תלכי לשם מאחורי המחסום, החבר'ה שלך שם. פה אין מעבר.
יש לי פקודה מקשר הלב להיכנס למתחם.
היום לא אעמוד מאחורי מחסומים, הרי ממילא הם לא באמת קיימים.
מנסה את מזלי. מדרגות מוכרות, מובילות לכביש תחתון, פונה שמאלה, דרך ללא מוצא, חוזרת חזרה, ירידה לכביש מקביל תחתון, שמאלה ואז ישר ישר ישר למרחב שלא הכרתי, מצד שמאל נפרש שדה מרהיב עם מצוק קטן, מעל למצוק שוטר מג"ב ולידו אנשים, מתחילה לעלות בכוונה של להיות רואה ואינה נראית.
- הֵי! קורא השוטר/חייל.
ממשיכה כאילו אני לא שם.
- הֵי!
הוא מתקרב. שיטת הלהיות שקופה כנראה לא צלחה… בכל זאת, אני עם קסדה שצומחים ממנה פרחים ועם אף אדום...
- הי, מה נשמע?
- בסדר. את לא יכולה לעלות.
- קיבלתי פקודה לעלות.
- ועכשיו אני אומר לך שקיבלת פקודה לרדת.
- אני מקבלת פקודות מגבוה. יש לי פקודה לעלות.
- כאן את תקשיבי לפקודה שלי.
- מממ… אני לא יכולה. יש דרגים יותר גבוהים שאמרו לי הפוך מהפקודה שלך. אז מה נעשה?
מנהלים שיח כזה כמה דקות. עיניים לעיניים. הוא צעיר. ואז אני מזהה ירידה שאוכל לאגף איתה את המרחב.
- אני זה שנותן לך פקודה.
- בסדר. אין בעיה. אני מקשיבה לך.
חוזר למקום שלו. המשימה שלו הושלמה.
הולכת במדרון לכיוון השני, נעלמת, עולה לאורך מטע זיתים וחפירות שנראות ארכיאולוגיות ומגיעה לפרצה. השתחלתי. אני בפנים.
דו"ח ע"א משמרת #119
יום שישי, 28.1.2022
שיח' ג'ראח, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
משהו מרגיש טעון. הליכה למרחב שליד משפחת סאלם. כמו משום מקום, גבר גבוה עם מעיל שחור וכובע שחור, ראיתי אותו מהגב, מחזיק דגל ישראל, אוחז בכוח נער פלסטיני שמגיע כמעט כל שבוע, הודף אותו על רכב בצד הכביש. זה נראה כמו התלהטות מהירה של ויכוח.
מיד ניסיתי להתקרב ולהפריד, ואיתי עוד המוני שוטרים. מודה שלשבריר שנייה חשבתי שאני קוראת פעולה נכונה של להפסיק את הקטטה. ומה שקרה בהמשך הימם אותי.
השוטרים משכו אחורה את הבחור הגבוה שגהר על הנער והתנפלו על הנער שמתחתיו, ואז ההוא שהיה עם הגב והדגל התנפל גם הוא, ושוטר ניסה להדוף אותו, אבל אז ההוא שהיה עם הגב מוריד את הכובע השחור, מוציא מהכיס שלו כובע שכתוב עליו "משטרה" והופך לחלק מהחבורה.
הנער הושכב על הרצפה, נכפת, ידיים בכפפות שחורות אוחזות חזק בצווארו, יד מעוקמת, והובל לניידת.
נעמדתי ליד הניידת שאליה נכנס. שאריות שלג בקצוות. עמדתי שם. ניסיתי להחזיק לו תדר, להיות עדה. עמדתי שם ודמיינתי. דמיינתי איך כל האנשים מקיפים את הניידת מכל העברים והיא טובעת בתוך ים של אנשים שלא מאפשרים לה לנסוע, היא לא יכולה לזוז, ועוד ועוד אנשים מגיעים, והשוטרים מבינים שעליהם לשנות גישה בהסכמה, והם מוציאים את הנער בעדינות מהניידת ומתנצלים על אי-הנעימות שנגרמה.
עמדתי שם, ואז הניידת נסעה עם הנער לתחנה.
דו"ח ע"א משמרת #120
יום שישי, 4.2.2022
שיח' ג'ראח, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
סוף האירוע. הילד מקודם רץ אליי עם אחיו הקטן.
- תעשי לנו לב סגור, לב פתוח.
מוציאה את הלב מספוג. עושה אגרוף.
- הדא – זה...
הם משלימים בקול גדול:
- קלב מסכר – לב סגור.
- והדא – וזה...
היד שלי נפתחת לאט לאט. הספוג המעוך משנה צורה ומתרחב ללב.
הם מחייכים חיוך ענק ואומרים:
- קלב מפתוח – לב פתוח!
אנחנו נקרעים מצחוק ביחד.
דו"ח ע"א משמרת #126
יום שישי, 25.3.2022
שיח' ג'ראח, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
שוטרים מיישרים קו שמפגינים לא יעלו, ומפקד מלמטה אומר לרדת למטה. אנשים יורדים. עומדת על הגבעה ביישור קו עם השוטרים.
- רדי למטה, המפקד אומר לי ועומד בתחתית דרדרת האדמה שאני עליה.
זה מפקד שאני לא מכירה.
אני פורשת ידיים.
- אני באה, אבל תתפוס אותי, טוב? אתה תופס אותי?
הסצנה כל כך מובהקת של אבא ובת, שמתפרץ לו צחוק. ככה. ישר מהסרעפת.
משהו בלב נפתח, מזהה, מוכר. אנחנו עשויים בכל כך הרבה מובנים מאותו דבר.
אני על הגל.
- תפוס אותי, תפוס.
רצה אליו... לא תפס. אבל משהו זז שם בלב.
תפקידים כמו דלתות מסתובבות:
מפקדים,
אבות,
ילדים,
ילדות.
דו"ח ע"א משמרת #129
יום שני, 14.3.2022
קרית הלאום, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
יש שוטרת אחת, שאיך שאני רואה אותה הלב שלי שמח, ואני מרגישה שאיך שהיא רואה אותי הלב שלה שמח גם. ככה זה, בפשטות. חיבוק, חלוקת לב, אין דיסטנס בכלל, פשוט חום של הלב כזה.
היא שוטרת אימהית. קוראת לי מתוך הניידת.
- בואי, בואי תצטלמי עם הניידת החדשה.
נעניתי בשמחה להצעה. אין לי טלפון, אז בחורה מההפגנה התנדבה לצלם.
היא צילמה. הסתכלנו יחד על הצילומים :)
ואז נכנסנו לשיחה. היא גרה בדרום הר חברון עם מקומיים במשך שלושה חודשים, מדברת ערבית ומלמדת אחרים.
היה מרתק ומעורר השראה לשמוע סיפורים. אנשים שיש להם קריאה להיות בתוך השטח, לחבר חיבורים.
שנזכה כולנו לעזור אחד לשני ולשמח את הלב שלנו ושל אחרים.
פורים שמח!
דו"ח ע"א משמרת #134
יום ראשון, 3.4.2022
שער שכם, באב אל-עאמוד
משטרת ישר-אל הלב
ילד אחד שהכרתי בשנה שעברה, שליווה אותי לכל מקום וביקש שאעשה את ההצדעה שלי שוב ושוב ותירגם אותי והסביר לכולם מי אני, מגיע אליי בריצה.
אנחנו מתחבקים. הוא צמח באיזה ראש מהפעם אחרונה שראיתי אותו.
מדברים בהתלהבות.
מגיעים עוד ילדים, ואז מישהו מושך אותו הצידה, מדבר אליו לאוזן, והוא מרים מבט אליי כלא מאמין ומתרחק.
כמו סצנה מסרט.
הוא מסתכל עליי מרחוק בידיים שלובות, במבט כאוב, ומזיז את הראש ימינה ושמאלה כמו אומר: אני לא מאמין. לא מאמין שזה מה שאת. לא מאמין.
כנראה אמרו לו שאני מסתערבת… ושלא כדאי להתקרב.
מביטה חזרה: אני אתך.
סדק כזה בלב.
דו"ח ע"א וגם על חירות
ג' חוה"מ פסח, 19.4.2022
משטרת ישר-אל הלב
מכריחה את עצמי לכתוב דו"ח.
משהו בי לרגע נדם. היה הרגע הזה של קרבה, של נשק מוטח עם כל הכוונה לצלע, מאישה לרעותה, נשימה נעתקה, וזה הימם את קיומי.
ופתאום עומדת, מרגישה ששכחתי את כל הכלים שרכשתי.
אז קיבלתי שעליי רגע להתכנס, למצוא את הכוחות מחדש.
דו"ח ע"א משמרת #138
על אזרחי :)
27.4.2022, לילת אל-קדר (ליל הגורל)
שער שכם, באב אל-עאמוד
משטרת ישר-אל הלב
ואו. עברה שנה.
אושר הציף אותי. להיות עדה לחגיגה. חגיגה שלא הופכת לפאודה אלא נשארת חגיגה.
עם מוזיקה
ואוכל
ומלא מלא מלא אנשים.
דו"ח ע"א משמרת #142
יום שישי, 13.5.2022
מסאפר-יטא, דרום הר חברון
שיח' ג'ראח, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
אתחיל מהסוף.
נסעתי באופניים דרך השובל של סוף ההלוויה של העיתונאית הירושלמית שנורתה בג'נין, והגעתי לשיח' ג'ראח.
נעמדת מולי אישה צעירה. יש לה אודם אדום על השפתיים. עיניים לעיניים.
- הדם של האחים שלי על הידיים שלך.
היא נעמדת קרוב, צורחת, מנערת את החולצה שעליה מודפסים הרבה פנים בריבועים קטנים.
משפט חוזר.
ואני מסתכלת עליה, ובלב שלי משדרת לה: אני איתך, נשמה.
כמה ניבולי פה, לא אחזור עליהם כאן. אבל בעיניים רואים אור של מישהי שזועקת משהו מעבר למה שיוצא לה מהפה. ואני עומדת שם איתה. משונה. כאילו המילים שלה הם אבק שיוצא ברעש למשהו אחר תהומי שמחפש מענה, שזועק לעזרה. מחזיקה תדר מולה, שהלב יקבל רפואה.
משפט חוזר יוצא ממנה, כמו בתקליט שבור, מהדהד.
- הדם של האחים שלי על הידיים שלך.
ואני – כמעט מורידה מבט לכיוון כפות הידיים לבחון מה הצבע שלהן. פעם היה לי דם על הידיים, של אח שלי, ניסיתי לעצור את השטף, עשיתי חוסם עורקים, והדם מילא לי את הידיים, לפעמים נדמה לי שהוא אף פעם לא ירד.
- הדם של האחים שלי על הידיים שלך.
הכול נכון. אני איתך.
דו"ח ע"א משמרת #154
יום שישי, 15.7.2022
שיח' ג'ראח, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
הגעה מוקדמת.
שקט. זה עוד לפני שיש מחנות וצדדים ותפקידים. הרגע הזה מאפשר ליצור קשרים.
מגיעה. מפקד מוכר.
- שלום, מה שלומךָ?
- בסדר, מה שלומך? התבלבלת קצת.
הוא מסתכל לי על הנעליים.
ואני מופתעת מכמה סיבות:
1. הוא ענה לי. הוא בדרך כלל ממש מתעלם.
2. זו פעם ראשונה שהוא שם לב שהנעליים שלי הפוכות!!! פעם ראשונה!!! אנחנו משרתים יחד באותו מרחב כבר מעל שנה!!!
אני בשוק.
- אתה רציני? רק עכשיו שמת לב לנעליים שלי?
- כן. אף פעם לא שמתי לב. זה תמיד ככה?
- בטח. זה הכי יעיל שיש. ככה אתה הולך ימינה ושמאלה כל פעם רק עם רגל אחת במקום לבזבז שתי רגליים לאותו הכיוון, וגם הרבה יותר קל להסתובב ככה.
עושָה סיבוב מלכותי. הוא צוחק.
- מלמדים אתכם ששמאל זה שמאל וימין זה ימין, אבל צריך להפוך. זה הרבה יותר יעיל.
- ואללה, לפעם הבאה ננסה.
ואו. לא ציפיתי לשיחה כזאת קולחת.
דו"ח ע"א משמרת #161 חלק א'
יום שישי, 2.9.2022
משמרת כפולה: נבי סמואל / שיח' ג'ראח
משטרת ישר-אל הלב
מגיעים נשים וילדים עם שלטים מהכפר. המשטרה מלווה ומכוונת אותם למדרכה שממול. נזרקים כמה בקבוקי מים לעברם. עכשיו יש מדרכה מול מדרכה כמו שאנחנו רגילים. ויש את המרחב באמצע, ביניהם, המרחב שבו משטרת ישר-אל הלב פועלת.
דו"ח ע"א משמרת #167
יום שישי 14.10.2022, חוה"מ סוכות
שיח' ג'ראח
משטרת ישר-אל הלב
המפקד ואני חולפים זה מול זה.
משהו השתנה. פעם הוא לא היה מחליף איתי מילים.
- מה שלומךָ?
- בסדר.
- היית פה אתמול בלילה?
- כן.
- איך היה?
- רע, הוא אומר לי במבט עייף, ואז מוסיף: משני הצדדים.
[...]
נעצרו תשעה פלסטינים
ואפס יהודים.
דו"ח ע"א #169
הילולת שמעון הצדיק
אור לכ"ט תשרי התשפ"ג
יום ראשון בלילה, 23.10.2022
שיח' ג'ראח, ירושלים
הרגע הזה שעומדים מול המראה ומתארגנים ליציאה. ברגע הזה אפשר להיות המון דמויות. אני לובשת מכנסיים שחורים וחולצה לבנה למשמרת. אלו המדים לאירועים וזמנים שקשורים בחגיגות של דת. ולרגע אני מתבוננת במראה ורואה דמות של חרדי. זה אני. אני יכולה לשנות צורה. אני מזדהה.
דו"ח ע"א משמרת #177
יום שישי, 9.12.22
שיח' ג'ראח, ירושלים
משטרת ישר-אל הלב
יש ילד אחד עם חזות חרדית שאני תמיד אומרת לו שלום. בודקת לשלומו.
- מה שלומךָ?
- בסדר. תודה.
מגיע ילד אחר ואומר לו:
- אל תדבר איתה.
הילד עונה לו:
- למה? היא לא שמאלנית. אני יודע. אמרו לי.
- תאמין לי, היא שמאלנית בנשמה.
- אני נשמה, זה בטוח, אני עונה. אני באמצע, בלב.
דו"ח ע"א משמרת #203 חלק א'
יום שישי, 3.3.23
חווארה, שומרון / שיח' ג'ראח, ירושלים
משמרת כפולה
צבא הגנה ללבבות / משטרת ישר-אל הלב
אחד מהתושבים, מבוגר, מגיע לדבר איתי.
- איך אתם שורפים ואחרי כן מגיעים עם פרחים?
מקשיבה.
- אני עובד בישראל כבר 30 שנה. אנחנו לא יכולים יותר לחיות ככה. סגרו לנו את החנויות עכשיו לשבוע אחרי מה שקרה. אנשים מפחדים. תגידי, זה חיים?
לפתע נשמע דיבור חזק בעברית, ברמקול. חבר כנסת שגר בהר הגיע למרכז הכפר. הפעיל רמקול לדבר. אנשים מתלהטים. תושבים פלסטינים, חיילים ותקשורת. ורמקול אחד. מישהו מנסה לכבות לו את הרמקול. מבקשים שייקחו אותו מכאן. אנשים כועסים.
מגיע גם ראש העיר, מנסה להרגיע את הרוחות.
- תזוזו, תזוזו, החיילים אומרים ודוחפים.
- תזיזו אותו מפה.
- נזיז אותו מפה אם אתם תזוזו.
אחד מהם מגלגל רימון. אני סוגרת את האוזניים שלא אבהל.
אבל במקום קול נפץ יוצא משם חומר אחר. נשימה אחת והעיניים מתחילות לדמוע. גז מדמיע.
כולם מתפזרים משתנקים.
האיש שדיברתי איתו נשען על רכב, בוכה.
- את רואה? את רואה איך החיים פה? ככה זה כל יום. את מבינה?
אני עומדת מולו, מקשיבה ובוכה. והוא עומד מולי, ודמעות זולגות לו בלי הפסקה.
מפנָה את המבט לחייל שמתבונן על שנינו ומקשיב. גם העיניים שלו אדומות, ודמעות זולגות לו על הלחיים.
