צילומים: ניזאר קדח
שמי ח'ולוד. אני ילידת נצרת בת 37 ועורכת דין במקצועי. אני המייסדת והמנהלת של חברת תיירות אלטרנטיבית בשם "אברהם אלטרנרטיב" שמתמחה בפיתוח סיורים להיכרות עם קהילות שונות בחברה הישראלית ובקידום תיירות מקיימת שמתחשבת בצרכיהן של הקהילה המקומית ושל הסביבה. ברשימה זו אקח אתכם לסיור קצר בעיר נצרת כפי שהיא נשקפת מן העיניים שלי. באמצעות הסיור אני מבקשת לחשוף אתכם לכאביה של עיר הבשורה אבל גם לאור הגדול ולתקווה הענקית שאצורים בה. נסייר בסמטאות העיר העתיקה לאורך "דרך הצליינים" – הדרך המחברת בין שתי כנסיות הבשורה בנצרת – בתקווה למצוא בשורה מלאת חזון והשראה.
רחבת המעיין
עד העשור הראשון של המילניום הייתה נצרת בירת החברה הערבית בארץ – בירת התרבות, הבילוי, האמנות והפוליטיקה. רחבת המעיין ביטאה באותה תקופה את הרוח הצעירה, האקטיביסטית והרדיקלית של הצפון. הרחבה הייתה מקום תוסס, מלא מקומיים וגם מבקרים מן החוץ שהגיעו לבלות בעיר שנחשבה הכי מגניבה, מעניינת ומשמעותית בחברה הערבית. מאות צעירים היו מגיעים בסופי השבוע מהגליל והסביבה לבקר בנצרת ולבלות בברים הטרנדיים ובמסעדות היוקרתיות.
אירוע מסוים שהתרחש ברחבת המעיין באחת השבתות לפני כעשור מסמל בעיניי את הפוטנציאל האדיר של נצרת, והוא זכור לי היטב. ישבנו ברחבת המעיין ונהנינו משמש נעימה ומבירה טובה, ולפתע הופיעה קבוצה של נשים מכל רחבי הארץ – נשים ערביות פלסטיניות פמיניסטיות בנות כל גיל – לפעולה של "פְלֶשׁ מוֹבּ". הן רקדו ריקוד משותף וסוחף כמחאה על הרצח של נשים ערביות. הנה עדות ברורה להיותה של רחבת המעיין בעבר אזור של אמנות ותרבות, בילוי ואקטיביזם.
בתחילת העשור השני של המאה הנוכחית התחילו להתגלות סימני השקיעה החברתית והתרבותית של העיר: מסעדות נסגרו בזו אחר זו, ובתוך כמה שנים המקום הכי הומה אדם בעיר נעשה מקום שקט, ריק ממבקרים ובחלקו הגדול גם ריק מברים וממסעדות. מאחורי שקיעה זו עמדו ארגוני הפשיעה בנצרת אשר השתלטו במהירות רבה על האזור. לא תשלמו להם "דמי חסות"? הם יירו בכם. עם התפתחותו במקביל של שוק אפור חלה עלייה תלולה בכמות אירועי הירי בעיר.
במקום המרכזי שתולות עשרות מצלמות אבטחה, חלקן פרטיות וחלקן שייכות לפרויקט "עיר ללא אלימות" שהובילה העירייה באותה תקופה. לכאורה המצלמות היו אמורות לתת לתושבי העיר תחושת ביטחון ולהגן עליהם מפני העבריינים, אבל בפועל ההפך הוא הנכון: המצלמות משמשות כלי פיקוח משטרתי ומודיעיני נגד התושבים, ובעיקר נגד הפעילות והפעילים הפוליטים. הפרויקט לא מיגר את הפשיעה ואת דמי החסות אבל כן שימש לרדיפת צעירות וצעירי נצרת ומשתתפי הפגנות ומחאות. התוצאה היא שרחבת המעיין הוצפה במצלמות שמעוררות את התחושה שצופים בנו וגם מכערות מאוד את הנוף העירוני של נצרת.
המציאות הקשה הזו הובילה לגל של הגירה של צעירים מנצרת לחיפה. עם השנים תפסה חיפה את מקומה של נצרת ונהפכה, בעיניי לפחות, לבירת הצעירים הפלסטינים במדינה. זוהי עיר שיודעת לקבל את כולם, שאפשר למצוא בה קהילה פלסטינית צעירה ותרבות ואמנות פלסטיניות.
לא שיערתי שגם אני אהיה חלק מגל ההגירה השלילי בנצרת. נצרת היא בשבילי הכול – המולדת, הבית, הסביבה הטבעית שלי – ולא חשבתי שיגיע יום ואחליט בעצמי לעזוב. ניסיתי שוב ושוב לחזור ולהשתקע בנצרת בתקווה שמשהו ישתנה בה לטובה, אבל המצב רק הלך והחמיר – כלי נשק, איומים, ירי ברחובות. ניסיון החזרה האחרון שלי לנצרת היה לפני כשנה, ואמרתי לעצמי שהפעם אני נשארת. בחרתי לחיות בעיר העתיקה כדי לא לברוח לאזורי הנוחות אלא דווקא להתחבר לשכונות הקשות, אבל גיליתי שוב שבתור תושבת נצרת נגזר עליי לחשוש יום יום לחיי, כי הסכנה אמיתית ומוחשית. לכן גם אני חיה היום בחיפה, ולא בנצרת, ומקווה לימים טובים יותר.
תחילת "דרך הצליינים"
נצרת היא עיר היסטורית חשובה מאין כמוה – עיר הבשורה שכל העולם הנוצרי משתוקק לבקר בה. לפני קום המדינה וה"נכבה" הייתה זו עיר נוצרית, עם רוב נוצרי, אך במלחמת 1948 המצב השתנה. בנכבה גורשו תושביהם של כפרים רבים מסביב לנצרת, ועקורים רבים הגיעו לנצרת וביקשו מקלט. הכנסיות פתחו את דלתותיהן וקלטו אלפי עקורים, שעם הזמן התיישבו בעיר ובנו שכונות שלמות בקצותיה. כיום נצרת היא עיר עם רוב מוסלמי מובהק אך עדיין נחשבת "עיר הנצרות". כך או כך, העיר לא נתפסת בעיני תושביה כעיר דתית. זוהי עיר חילונית לגמרי ומגוונת, והיא שואפת לשוב ולהיות בירת החברה הפלסטינית במדינה – עיר מודרנית חלוצית.
בנצרת היחסים בין מוסלמים לנוצרים די טובים למרות המשברים שהיו בעבר. כתושבת העיר לא עניינה אותי בכלל השייכות הדתית של האנשים – חגגנו את כל החגים יחד, הזמנו לארוחה של שבירת הצום ברמדאן חברות וחברים נוצרים, חגגנו את קריסמס וקישטנו עץ אשוח בבית כל שנה. מעולם לא הבנתי למה תמיד אנשים זרים מחוץ לעיר שואלים על זה. אז דעו לכם: בנצרת לא שואלים אישה אם היא נוצרייה או מוסלמית! ולא כי אנשים מסתירים את זהותם הדתית אלא כי יש בעינינו זהות נצרתית שגוברת על כל זהות אחרת – זהות פלסטינית גאה, ליברלית ומודרנית. זוהי זהות מקומית, אותנטית, שיודעת לגונן על המרקם החברתי בעיר ותמשיך להיות הדרך של תושבי העיר למנוע פילוג והפרדה.
השאלה לגבי השייכות הדתית היא שאלה פסולה בעיר, בייחוד אם היא מגיעה מיהודים. היא מזכירה לתושבי העיר את המדרג שהמדינה מנסה לקבע מזה שנים בשאלה "מי הוא ערבי טוב". בראש המדרג נמצאים הדרוזים והבדואים המשרתים בצה"ל, מתחתיהם האליטה הנוצרית, ולאחר מכן המוסלמים. המוסלמים והבדואים שאינם משרתים בצה"ל נמצאים בתחתית המדרג. זהו מדרג פסול, שהחברה הפלסטינית במדינה נאבקת בו במשך שנים.
המוסקוביה
אי אפשר לעבור את דרך הצליינים המחברת בין שתי כנסיות הבשורה בעיר בלי לעצור מול בניין מרשים שבנו הרוסים בתחילה המאה העשרים ושידוע בנצרת בכינוי "מסקובייה", על שמה של העיר מוסקבה.
בעבר היה המבנה בבעלותה של הכנסייה הרוסית. בתקופה העותמאנית רכשו הכנסיות אדמות בארץ לבניית מנזרים, כנסיות, בתי ספר וכיוצא בזה. המבנה, בניין עצום ובו יותר משלוש מאות חדרים, שימש בית מלון לצליינים הרוסים ואחר כך נהפך לבית ספר גדול שהתחנכו בו אנשי רוח וסופרים ידועים מלבנון ומסוריה. בשנות השישים של המאה העשרים נמכר המבנה למדינת ישראל בעסקה שקראו לה "עסקת התפוזים", ובה נמכרו בניינים שהיו רכושה של ברית המועצות תמורת תפוזים מיפו וטקסטיל. לאחר עשרות שנים הבינה רוסיה את הטעות, ובכל הזדמנות אפשרית היא דורשת בחזרה את הבניינים האלה. כיום כתשעים אחוז מן הבניין נמצא בידי משטרת ישראל, והשאר בידי דואר ישראל.
מבנה המוסקוביה היה עוד בתקופת המנדט הבריטי בשימוש רשויות השלטון. עם הקמתה של מדינת ישראל נעשו מאמצים ממשלתיים אדירים לרוקן את העיר ממשרדיה כדי לבנות את העיר הגדולה "נצרת עילית" (הנקראת היום "נוף הגליל") ולהפוך את נצרת לעוד שכונת עוני שולית (כמו שקרה ביפו-תל אביב). אם מרימים את הראש ומסתכלים מזרחה רואים את קריית הממשלה, ובה משרד הפנים, משרד החינוך, בתי משפט ועוד, שנבנתה ממש בגבולה של השכונה המזרחית של העיר – בניינים מפלצתיים שעומדים במקום גבוה אשר חולש על העיר ושנועדו להזכיר לתושבי נצרת הפלסטינים מי כאן בעלי הבית ושל מי הריבונות.
היום מבנה המוסקוביה נמצא בבעלות המדינה, אשר מתרשלת בשימורו על אף היותו מבנה היסטורי חשוב ומרשים. אם נסתכל על המבנה היום נראה סורגים, כבלים של מזגנים מכוערים, בחלק מהמקומות הוחלפו חלונות העץ המיוחדים בחלונות אלומיניום, ובפנים התקרות הגבוהות הונמכו באמצעות תקרות גבס! וזהו מבנה שמוחזק בידי המשטרה. איזו הזנחה נפשעת.
קיר הנכבה
בכניסה לעיר העתיקה, באמצע דרך הצליינים ובמרחק כמה מטרים מבניין "המוסקוביה", ממוקם "קיר הנכבה", שהוא בעצם הקיר החיצוני של עמותת "סנבדאא" המקביל לגדר החיצונית של בית הבישוף בכניסה לעיר העתיקה. הוא צבוע לבן, ומופיעים עליו כמה כתובות וציורים. מצד ימין מופיע בצבעים שחור, אדום וירוק הכיתוב הזה:
יום הנכבה הפלסטיני
15-5-1948
גירוש של יותר מ-780 אלף פלסטינים
הרס של יותר מ-500 כפרים
יותר מ-15 אלף פלסטינים נרצחו
הנכבה נמשכת
המסר הזה מופיע בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית: בערבית כדי להזכיר לתושבי העיר את הזהות ואת הנרטיב שלהם – להזכיר לנו שאנחנו חלק מעם שנפוץ לכל עבר; בעברית לטובת המטיילות והמטיילים היהודים הנכנסים לעיר לבלות בסופי שבוע, כדי להציג לעיניהם את הנרטיב הפלסטיני מתוך תקווה שהדבר יעודד אותם לתהות על הנכבה; ובאנגלית כמסר לכל התיירים הרבים הפוקדים את נצרת, כדי שידעו שיש מיעוט ילידי שיש לו נרטיב, שיש לו זהות שונה ושסובל שנים רבות מאפליה ומדיכוי.
באמצע הקיר מופיע ציור של "חנדלה", דמות הקומיקס הידועה של הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי המציגה ילד פליט שעומד בגבו אלינו. דמותו של חנדלה מסמלת את גורלם הקשה של הפליטים הפלסטינים, את העוני, את ההפקרה ואת התסכול הגדול של הפליטים שלא יזכו לשוב אל ביתם – פליטים שנותקו בכוח מעברם וממסלול חייהם. לצד חנדלה אפשר לראות את המפה המלאה של פלסטין (שהגולן הסורי אינו חלק ממנה) ואת "מפתח השבות" המסמל את המפתחות שהפלסטינים והפלסטיניות הצפינו ונשאו עימם כשיצאו מן הבתים בתקווה לחזור ביום מן הימים אל ביתם.
בצידו השמאלי של הקיר מצוירת תמונתה של העיתונאית הירושלמית וכתבת אל-ג'זירה שירין אבו עאקלה (2022-1971). שירין הייתה הקול של הפלסטינים בעולם ונהפכה לחלק מן הזיכרון שלנו. היא סיקרה את כל האירועים של הגדה ושל ירושלים – כל אירוע, מתקפה, הפגנה, תהלוכות השיבה השנתיות וימי הנכבה. אני עצמי זוכרת אותה מן השעות הארוכות שישבתי מול ערוץ אל-ג'זירה בטלוויזיה בזמן האינתפיאדה השנייה, אירוע ששינה את חיי.
הרצח של שירין זעזע אותנו: לא רק עצם העובדה שהיא נרצחה אלא הסמליות הרבה שברצח של עיתונאית פלסטינית חשובה כל כך. ואז התנפלות המשטרה על ארון הקבורה שלה בהלוויה – אותי זה ממש מוטט. לא אשכח את היום הזה: בדיוק הסתיים סיור בעיר שהעברתי לקבוצה נהדרת, ודיברתי בו על התקווה לחיים משותפים, וכשפתחתי את הטלוויזיה ראיתי את כוחות הביטחון מרביצים לאנשים בהלוויה שלה ומפילים את ארון הקבורה. פתאום תפסתי שגם במוות שלנו ימשיכו לדכא אותנו ולהשפיל אותנו וכמה חסר תקווה המצב הזה. באותו יום התקשרתי לשותף שלי, שהוא יהודי, ועדכנתי אותו שאני לא חוזרת להדריך סיורים יותר. אבל למזלי ולמזלנו התרגלנו לשכוח מהר מאוד, וכעבור יומיים כבר הדרכתי עוד סיור בעיר. למרות זאת, המוות של שירין עוד מסב לי כאב גדול.
קיר הנכבה, שציירו אותו צעירים מעמותת "סנבדאא", נמחק פעמים רבות, שוב ושוב, עד שהצעירים החליטו שלא יחזרו לתקן את הגרפיטי אלא ישאירו אותו עם המחיקה, כדי שאנשים ידעו שיש מי שמנסה למחוק את זהות העיר. בעקבות 7 באוקטובר נמחק שוב הקיר, והפעם לא בידי העירייה. הפעם נכנסה המשטרה לתמונה ובאכזריות רבה מחקה את כל הגרפיטי בעיר – הכול, בכל פינה ובכל זירה. במקום הגרפיטי המקורי ציירו השוטרים את דגלי ישראל. העירייה מחקה את הדגלים וציירה במקומם תמונות סתמיות, ואז הצעירים בעיר הוסיפו שוב כיתובים ומחאות על המתרחש בעזה – ושוב הכול נמחק.
מבט על השכונה המזרחית, השכונה שלי
אם תיכנסו אליי הביתה תבינו למה הנכבה היא עדיין חלק בלתי נפרד מהזהות שלי – מהזהות שלנו. זוהי נכבה מתמשכת – אפליה מתמדת שמשמרת את השכונה שלי בצפיפות ובעוני ומונעת מאיתנו להתפתח ולצמוח.
אני מגיעה מהשכונה המזרחית, אחת השכונות הקשות והמוחלשות בעיר. לא היה קל לגדול בבית המסורתי של משפחת אבו אחמד, שהיא המשפחה השנייה בגודלה בעיר. אנחנו חמש בנות ובן יחיד. בתור ילדה כבר הבנתי שאבא שלי בעצם ניסה כל פעם להביא עוד בן לעולם. הוא לא הפנים את המסר שהעולם ניסה להעביר לו עד שנהיו לו בבית חמש כמוני, וכל אחת חושבת שהיא מנהלת את העולם.
האחיות שלי ואני תמיד שאלנו שאלות – למשל למה לאח שלי מותר לצאת עם חברים לשתות ולבלות ולנו אסור. בשכונה המזרחית זה מובן מאליו, ולא מתווכחים עם זה – לבנות ולנשים יש כללים והגבלות, ולגברים מותר הכול. לאט לאט התחלנו לקרוא תיגר על זה, בהתחלה רק בתוך הבית. לא הכרתי מילים כמו "פמיניזם" או "מעמד האישה" – מבחינתי השיח היה סביב מה הוגן ומה צודק. עם הזמן התחלנו לשנות דברים ולהשפיע, והמשפחה המורחבת ראתה בנו נשים מרדניות.
עד גיל 18 לא היה לי מפגש אמיתי עם יהודים. ראיתי יהודים בקניון, ואבא שלי היה לוקח אותנו למשחקיות בנצרת עילית, כי בשכונה המזרחית אין מקומות משחק לילדים. בכלל לא ידעתי שיש עולם מחוץ לנצרת. כשסיימתי את התיכון ורציתי ללכת ללמוד, ערכו בבית אספה. ככה זה אצלנו – אתה לא מחליט בעצמך מה אתה הולך ללמוד, כל יושבי הבית מחליטים בשבילך. נתנו לי שתי אופציות: מורה או אחות. גם לאח שלי נתנו שתי אופציות, קצת שונות: עורך דין או רופא. איכשהו הצליחו לשכנע אותי, והלכתי ללמוד סיעוד. אחרי שנה החלטתי לפרוש ונרשמתי ללימודי משפטים במכללת צפת.
ב-2010 קרא הרב הראשי של צפת לא להשכיר דירות לערבים. בתמימותי הרבה לא האמנתי שמישהו יקשיב לקריאה גזענית כזו. אבל מהר מאוד הבנתי את גודל ההשפעה של הרב ושל קריאתו. בשמונה בערב באה אליי בעלת הדירה ששכרתי בצפת וביקשה שאפנה את הדירה. מצאתי את עצמי ברחוב עם כל חפציי, מתוסכלת וחסרת אונים. נדרשתי לבחור אם להישאר בצפת או לחזור שבורה לנצרת ולהורים. בחרתי להישאר, והמשכתי לחפש דירות כל הלילה עד שמצאתי חדר בדירת שותפות בביריה, מושב קטן ליד צפת.
הגירוש בן לילה מן הדירה ששכרתי בעיר הפך אותי לפעילה מרכזית במאבק נגד מה שכונה "מכתב הרבנים" ובניסיון להשיג ייצוג הולם לסטודנטים הערבים – שהם כשישים אחוז מן הסטודנטים במכללה – באגודת הסטודנטים. בשלב מסוים הורחקתי מן הלימודים בתואנה שלא נכחתי בשיעורים, אבל בעצם סילקו אותי מן הקמפוס רק כי ביקשתי להתמודד על ראשות אגודת הסטודנטים. לא ערערתי, כי הימים היו אז ימי האביב הערבי, ורציתי כמו צעירים אחרים בנצרת לחולל מהפכות ולהדיח את ראש העירייה של נצרת, שהיה בתפקיד כבר עשרים שנה.
אבל מה שקרה במצרים קרה גם אצלנו: המצרים קיבלו את סיסי, והנצרתים קיבלו ראש עירייה חדש שלא רוצה שיח פוליטי אקטיביסטי ומביא שוב ושוב למחיקת קיר הנכבה. בשבילו זו זהות שלא צריכה להיות נוכחת בעיר, כי זה ירחיק יהודים, והם לא יבואו לאכול חומוס. הוא מסביר לנו שהקשר שלנו עם החברה היהודית זה חומוס. אבל יש דור שלם בחברה הערבית שרואה שיכול להיות קשר מעבר לזה. הדור הזה רוצה להיות אזרח שווה זכויות. הוא רוצה שיכירו אותו ויכירו בסיפור שלו (גם אם לא יסכימו איתו) היכרות עומק שתייצר שיח מכבד ושותפות אמיתית.
רחבת אל-מוטראן
בכניסה לעיר העתיקה אפשר ליהנות מיופיים של הבתים בעלי הקשתות הנהדרות והתקרות הגבוהות והמצוירות. זוהי שכונה שהייתה בעבר שכונה של המשפחות האמידות בעיר. במרכז רחבת אל-מוטראן ("הבישוף") עומדת מזרקת מים מרהיבה – שלמרבה הצער אינה פועלת. הרחבה הייתה אמורה לשמש את העיר אבל נהפכה לחניון עמוס ולא מוסדר שמעורר מריבות בין השכנים והמטיילים.
שני המבנים העומדים במרכז הרחבה הם בית ההארחה אל-מוטראן ו"דארת חנאן": בית הסופר על שמה של הסופרת חנאן כרכבי-ג'ראיסי. בעבר שני המבנים היו בתים פרטיים של משפחת קטוף ומשפחת מועמר, שתי משפחות נצרתיות שהחליטו בשלב מסוים לעזוב את העיר העתיקה ולעבור לשכונות החדשות. כאשר מת עורך הדין תופיק מועמר, הוא הוריש את מבנה משפחתו לכנסייה (הנצרתים מאמינים כי הכנסיות כמעט לעולם לא מוכרות נכסים, וגם מועמר האמין שהכנסייה תשמור הכי טוב על ביתו). בצוואתו ציין מועמר שעל הבניין להמשיך לשרת את תושבי העיר, ואין להעבירו לידי גוף עסקי.
הבניין היה סגור לתקופה ארוכה אחרי מותו. היו כמה ניסיונות להחייאת המבנה, ולבסוף לאחר מותה של הסופרת כרכבי-ג'ראיסי החליטו בנותיה להקים במקום את בית הסופר ולהפוך את הבניין הנדיר והיפה למרכז תרבות וספרות שישרת את ילדי נצרת בכלל ואת ילדי השכונה בפרט. העמותה מפעילה את המקום בסופי שבוע, מעבירה סדנאות ושעות סיפור ויצירה לילדים בערבית, מביאה ספרות ילדים איכותית ומיוחדת מכלל העולם הערבי ודואגת באמצעות הספרות לעסוק בסוגיות של זהות, שייכות, ערכים ועוד.
מחיים את העיר העתיקה
השיח על הצורך "להחיות את העיר העתיקה" הוא שיח נפוץ בעיר. העיר העתיקה בנצרת היא נכס שבמקומות מתוקנים היה נהפך למרכז אדיר של תיירות, בילוי ותרבות. אבל בנצרת זה לא קרה.
בשנים הראשונות אחרי הנכבה וקום המדינה גדלה אוכלוסיית נצרת במהירות עקב כניסתם של הפליטים מן הכפרים שגורשו ב-1948. היא נעשתה בירה פוליטית ותרבותית של החברה הערבית כי הערים ההיסטוריות של הפלסטינים במדינה נהיו ערים מעורבות עם מיעוט ערבי. מהר מאוד רכשה לעצמה נצרת מעמד, השמיעה קול ברור וחזק והפגינה זהות לאומית בוטחת ואקטיביזם פוליטי וחברתי. והיא שילמה על זה מחיר. המדינה הבינה שעליה לרסן את נצרת, ועל כן במשך שנים לא פיתחה את העיר ולא העניקה לה משאבים.
בתחילת שנות התשעים נאלצה המדינה להשקיע בעיר בעקבות הודעה שהגיעה מן הוותיקן ובישרה על רצונו של האפיפיור לבקר בנצרת לציון 2000 שנה להולדת ישו. מכאן נולד הפרויקט "נצרת 2000", שהושקעו בו כספי מדינה רבים ומטרתו שימור ושיפוץ של העיר העתיקה ושל השוק לקראת ביקור האפיפיור.
העירייה החלה לבצע את הפרויקט. פינו את הסוחרים מן העיר לדוכנים חלופיים ברחוב הראשי בנצרת והבטיחו להם שבתוך שלוש שנים הם יחזרו לשוק הרבה יותר טוב ומשגשג ובעיקר מלא תיירים. אבל הפרויקט נמשך שש שנים ולא שלוש, והסוחרים התחילו להתייאש ולאבד תקווה. חלק מהם לא הצליח לשרוד את התקופה וסגר את העסק, וחלק גדול העתיק את מקומו לרחוב הראשי. מאז כבה השוק ההיסטורי והיה לפינה משופצת שיש בה חזיתות מרשימות וריצוף מפואר – אבל היא עצמה עזובה וחשוכה. בחסות החושך השתלטו סוחרי סמים ועבריינים על סמטאותיה של העיר העתיקה הנטושה.
עם זאת אפשר היום לראות שינוי שחל בסמטאות העיר העתיקה עם פתיחתם של יותר משלושים וחמישה עסקים קטנים, גלריות, בתי קפה ומרכזי צעירים, ואלה מושכים מאות מתושבי נצרת בחזרה אל השוק. בראש השינוי עומד "קפה ליוואן". בית הקפה נפתח כשצץ בראשם של סמי ג'באלי ושל שתי שותפותיו, בת זוגו הגרמנייה סילקי וסאלי עזאם מנצרת, הרעיון להחזיר את המקומיים לשוק באמצעות אמנות, תרבות ומוזיקה. לשם כך הם פתחו את קפה-תרבות ליוואן, ששמו בא לו מן השפה הטורקית, שבה המילה "ליוואן" פירושה "הסלון הגדול". הליוואן בבתים הפלסטיניים ההיסטוריים בנצרת היה לב הבית, ובו קיבלו דרי הבית אורחים ובני משפחה. שלושת השותפים בנו ושיפצו הכול מאפס, ללא גב כלכלי משום סוג – אפילו בקשתם להלוואה זעומה מן הבנק נדחתה.
סירוב הבנק להעניק הלוואה ליזם פלסטיני אינו מפתיע במיוחד. נצרתים רבים נאלצים לפתוח חשבונות בנק בעפולה ובנוף הגליל רק כדי לקבל תנאים בסיסיים ושלא יתייחסו אליהם כאל פושעים בפוטנצייה. פעמים רבות הבנקים מניחים שבנות ובני החברה הערבית כנראה לא יחזירו הלוואות – גם אם הם מרוויחים משכורת טובה וקבועה.
על קירותיו של קפה ליוואן תלויים ציורים של האמן כרים אבו שקרה ממשפחת האמנים הידועה מאום אל-פחם. המקום הציג בעבר גם תערוכות של אמניות פלסטיניות חדשות ולא מוכרות כמו ריחאנה מקטרן והיבא סאלח מנדלסון. לצד זה מארח המקום זמרים מפורסמים ומקומיים, ערבי שירה, השקות של ספרים, מוזיקה חיה ועוד. ובחנות הקטנה אפשר למצוא בין היתר עבודות יד של אמניות פלסטיניות מהגליל ועד עזה כגון האיא מוחמד, לינא אבו תאיה, רהף חאמד ואימאן רביעה ועבודות קליגרפיה של הקליגרף הנודע אחמד זועבי.
וכאשר שואלים את סמי מדוע אינו מבקש תקציב מהמדינה, למשל ממשרד התרבות, הוא מסביר שזה יגביל את הפעילות של המקום כי משרד התרבות יבקש להשפיע על התוכן ויתערב בו.
עיר עתיקה, עיר פעילה
התקווה ענקית, והיא הולכת ומתרחבת מיום ליום. לאחר עשרים שנה של נטישה אפשר להסתובב היום בעיר העתיקה ולראות את העסקים הקטנים, מרכזי הצעירים האלטרנטיביים והגלריות המרשימות. הצמיחה הזאת מעידה שלמרות הקשיים והאתגרים התושבים פועלים יחד ובנחישות כדי ליצור לעצמם ולעירם עתיד טוב יותר.
המאבק התרבותי שהתנהל בעיר העתיקה עודד יוזמות רבות נוספות, ובהם הסטודיו "טקטורה" – מכינה קדם-אקדמית שמכינה צעירות וצעירים ערבים ללימודי ארכיקטורה במוסדות האקדמיים בארץ. ההכנה היא לא רק ללימודים אלא גם להיבט החברתי שלהם: רבים מן הסטודנטים הערבים נושרים בשנתם הראשונה בגלל תחושות של ניכור ובדידות. רנאד ולובנא, שני צעירים בוגרי הטכניון, קיבלו על עצמם את המשימה והקימו באחד הבתים העתיקים בעיר מכינה שהתפתחה ונעשתה כתובת למאות סטודנטיות וסטודנטים בארץ.
הסטודיו של "טקטורה" מסמן בעיניי את הבשורה האמיתית של נצרת היום, והוא גם מאפשר לנו לסגור מעגל – מה שהתחיל בהתרוקנות ובדעיכה של העיר השוקקת והחשובה מסתיים בצמיחה ובבנייה ובתקווה גדולה לעתיד של נצרת, העיר הפעילה והאקטיביסטית.
