קשיים בהתעוררות. שיירי האני של אתמול דבקים בתודעה שהשינה והחלומות התמירו. האני העתיד לבוא עוד חמקמק, רוח רפאים שמשך הצוהריים יתבלה בהתאמצות אליה.
בילדותי היו בני האדם ממשיים לי באופן ניכר מהיום. אולי משום שהנפש הילדית מקבלת כמובן מאליו את היש בכל דרגותיו, וכל מפגש פותח לה אפיק של היעשות. הזרות היא הזמנה להרפתקה, הנכר מלבה את רעב ההתהוות, את התאווה שחלקים של העצמי ישתקפו מאחרים חדשים, מתוך המאמץ להכירם. התפוגגות הממשות אינה אלא גסיסתה של הנכונות להתוודע.
כשאני מנסה להתחקות אחר תולדות הדעיכה, ראשיתה והתפשטותה, שתי תקריות מזדמנות לי. אפשר שהמונח "תקרית" אינו מדויק, ועליי לנקוט בשם העצם ״התרחשויות״. אך צליל המילה "תקרית" הדהד במוחי, וכבר אבוד לאני של עכשיו לנסות להחליפו בניגון לשוני מגושם, גם אם מובנו קולע.
אפתח בתקרית השנייה, כי היא פשוטה בסיפור. אחרי השירות הצבאי שלי עבדתי במפעל לייצור בגדים שמוקם באזור התעשייה מחוץ לעיירת הולדתי שלוות הדורות. ברבות הימים, מטבע עצלנותה של השפה, קוצר שמה לשלוות. תפקידי הרשמי היה להזין סריגים שאך יצאו מפס הייצור אל מכונת כביסה ענקית, שכבר מילאתי בעוד מועד את מכליה בנוזלי ניקוי וריכוך. אחר לבחור את התוכנית המתאימה לסוג הצמר, ללחוץ על כפתור ההפעלה ולהמתין. שעה ריקה לצלוח, שעה שבה התוף הגדול חג לו במעגלותיו, במקצביו, והמים קולחים ומתנקזים. ואז, לערום את הגבבה הלחה על עגלה ולהסיע אותה למייבש, לעמוס אותו, ושוב לחכות שעה חלולה נוספת.
כתבתי שירה במרווחים הללו. במחשבתי התרוצצו שורות, מאבק לקבע את התנסותי בדימויים וציורי לשון שיטענו את ההתנסות בממד של כמיהה או יהפכו אותה לכזאת, לראויה לכמיהה. נברתי בקטעי עבר למשוך מהם רגש, רמץ של התלהבות.
אבל רק מחצית מזמני במפעל יוחדה לתפקיד המכבס. שליחויות ומטלות קטנות הומטרו עליי ללא הרף. באחד הימים ניגש אליי נפתלי עזרא, שלמד כמה כיתות מעליי בתיכון והשתייך ככל שיכולתי להשיג לדרג הניהול הזוטר של המפעל. הוא לחץ את ידי כאילו היינו מודעים ותיקים, כאילו היינו מבוגרים. תמהתי שאפילו שמי היה קל על לשונו. הוא הציץ בלוחית השעון שעל מכונת הייבוש. נותרו פחות מעשר דקות לסיום המחזור. הוא קבע שבא בעיתוי הנכון ואמר לי שאחרי שאוציא את הסריגים, אצא למגרש החניה בקדמת המפעל ואתלווה אליו לנסיעה לאחוזת עזרא.
אמרתי, מה, ניסע לבית שלך?
הוא אמר, תאר לך שאף פעם לא שמעתי את הבדיחה הזאת. לא לרמתך.
הוא יצא לעשן עד שאסכם את ענייניי. טעם הבדיחה שלי עמד מר בפי. בכל זאת חייכתי לעצמי. זכורה לי בבואתי החלקית שניתרה אליי מעם דלת הזכוכית של מייבש האדירים, מתוך בטישותיו וחרחוריו, מעם סריגים מסתחררים בחשמל הסטטי. שפתי הבבואה היו מעוקמות בבעתה.
יצאתי אל החניה. סיגריה דולקת הייתה אחוזה בין אצבעותיו של נפתלי, אבל הוא לא עישן. בפאת שמי החורף המתוחים מעלינו הזדהר שבר שמש אחרון. טבעת האור איכלה בסיגריה.
למה התעכבת כל כך, שאל. תראה, כבר ערב.
הצצתי בשעון היד. לא תפסתי על מה דיבר. עשר דקות חלפו מאז הורה לי להתלוות אליו. שתקתי.
הוא הביט בי באיזו עוגמה, כלומר עומק נוסף לזיגוג העיניים, נפער מאחוריו. צבע הקשתיות נעלם ממני. אפור, הייתי משער בדיעבד. אבל האני ההוא כרות ממני. אני מבקש לשלות אותו מערב רב של עתידאני המהופכים לכדי עבראני ונכשל.
הייתי צריך להעמיס לבדי, אמר ונאנח.
שאלתי מה.
הוא הורה על הרכב. קנגו. שכבת אבק שהייתה רבוצה עליו העכירה את לובנו ואת צלילות השמשות.
נראה כאילו הוא עומד פה שנים, אמרתי.
נפתלי עזרא השליך את הבדל הצבוט באצבעותיו אל אספלט החניה ומיעך אותו ברגלו.
איגפתי אותו והסתכלתי בתא המטען המרווח. עמדה בו מכונת תפירה או מכונה דומה לה. מכשירים מסוגה ראיתי רק באגף המרוחק במפעל, כשהורצתי לשם פעם בשליחות כלשהי, למשרד העיצוב. רכְנו עליהן פועלות, רק נשים, בבחרותן ובזקנתן. המחט הרטיטה על הבדים שהעבירו בה. לא הייתה לי שהות לסקירה מעמיקה. המעצבים קראו לי מפתח משרדם.
למה זה, שאלתי את נפתלי עזרא.
המכונה, אמר. אנחנו חייבים להעביר אותה לפני צאת הכוכבים. בוא, אנחנו במרוץ נגד השקיעה.
בדרך התברר לי שנפתלי עזרא ידע רבות עליי, הכיר את משפחתי, סיפורים טפלים מילדותי ונעוריי, החברים שקניתי לי ונשרו מעליי בשירות הצבאי, הציונים שהשגתי בבחינות הבגרות. הוא דיבר בשטף, כמעט בבולמוס, כאילו עשויות מילותיו להחליש את צניחת השמש.
הגענו לאחוזת עזרא, ופס של נהרה מתבוסס בתחתית הרקיע.
שבילי המושב היו נהירים לנפתלי עזרא. החוצות היו מיותמים. הבתים מסוגרים, ונורות שורפות בחלונות בעוז, בהתרסה, אפילו בדמדומים המתחשרים, דוק של עיוורון מושחל באוויר.
הוא לא האט בפניות, והקנגו נטה, והמכונה זעה בתא המטען, כובדה החריק על רצפת המתכת. באמצע שסיפר על אחד ממעלליי, החריש נפתלי עזרא. השתיקה שנפלה בינינוב כברת המרחק עד ליעד נגדשה מזמור של צרימות.
נפתלי עזרא בלם באלימות סמוך לבית.
מתארו של הבית מהבהב לנגד עיניי, אבל לא משום שצלמו נחקק בי אלא מפני שעתידאני כבר מחלחל אליי ומניס את שיירי העבראני המתעקשים בי, בכניסתו יש זיק של זיכרון, להרף עין עכשיואני תופס דבר מה, ואז הוא מתבלה, ורק עותק מהוה של התמונה שנתבהרה בי עם המילים ״שבילי המושב״, ״הבית״, נותר לפלֵטה.
טיח גבשושי בקירות, גג רעפים מזקין שדוד מים מתגבנן בו, גרם מדרגות עד למרפסת בקדמת הבית, עציצי חומר משני הצדדים, עמוסים צמחים בשלבים שונים של גוויעה, דלת עץ ממורקת להפתיע. זוהר מבליח במרפסת, חומצי, דלוח. אישה לא צעירה מגיחה לקראתנו.
דמותה דהויה יותר אצלי. בריאת בשר, שערה קלוע בצמה עבותה. אני מגשש אחר איזה רושם של מבטה, למשות מהנשייה, השבר בישות ששנים ליבי גס בו, ונכשל.
מה אתה עומד שם ובוהה, אמר נפתלי עזרא. בוא תעזור.
כוחנו המשותף, של נפתלי עזרא ושלי, לא הספיק לגרור את המכונה החוצה. ניסינו להרים אותה, לדחוק אותה הלאה, למשוך אלינו. לא הסתייע. ניצבנו מיוזעים בירכתי הקנגו. נפתלי עזרא עקב במבטו אחרי התגברות החשכה. הוא החווה מעלה. הוא שאל אם הנצנוץ המרוחק ההוא אינו אברהם. קולו נשבר בהברה האחרונה.
אברהם, שאלתי.
אברהם, יצחק, יעקב, אמר.
חזרתי למאמצי הזזת המכונה.
האישה טיפסה בלא אומר אל תא המטען. היא טפחה על כתפינו. נפתלי עזרא הנהן וירד ממנו, ואני אחריו.
האישה כרעה לפני המכונה וגיששה בה, מיששה בה. ידה הפשוטה נגעה בכפתור או בידית שנסתרו מאיתנו, תקתוק בקע, ומיששה שוב, נגיעה שנייה, בחלק סמוי, וזמזום עלה.
היא הזדקפה וסובבה חוגה בקדמת המכונה. נוריות חיווי התלבנו וכבו בתגובה.
היא ירדה בקפיצה מתא המטען, הנידה בראשה אל נפתלי עזרא וחפזה אל דלת ביתה.
נפתלי עזרא לא היה זקוק לי. הוא הניף את המכונה בקלילות, דומה שכל משקלה התנדף.
איזה טיפש אני, אמר. מרוב שמיהרתי לא שמתי לב שתחתית המכונה ננעלה. יש לה כפות יניקה, לייצב אותה.
כפות יניקה לא היו. כשגחנתי לבחון אותן, ראיתי טפרים מעוקלים, חדי ציפורניים, של עוף דורס.
קדימה, אמר נפתלי והעפיל בזריזות בגרם המדרגות, וחצה את מפתן הבית, ואני אחריו. ניחוח מתקתק, צמיג, שעכשיואני מזהה אותו לפתע כריח הגריז, דקר בנחיריי. נכנסתי פנימה. ופה, כמו שכותב סופר אהוב שברית כרותה לי עימו בכל נוסחי האני שלי, יורד ערפל על המעשה.
לא שלא ניסיתי לברר מה אירע בביתה של האישה מאחוזת עזרא. לאני שאני עכשיו אין ספק באחד המאמצים הללו. במוצאי שבת עמדתי בטרמפיאדה בצומת שלוות ואותתי למכוניות חולפות. הקנגו של נפתלי עזרא עצר לידי. כלומר נפתלי עזרא שנהג בקנגו עצר לי, שנתיים אחרי אותה תקרית. אם כן, בוודאי חיפשתי אחריו ברחובות שלוות, איתרתי את כתובת מגוריו, פניתי אליו בדברים. את העבודה במפעל הסריגים עזבתי שבוע לאחר הביקור באחוזת עזרא. דובבתי את נפתלי עזרא בנסיעה אל העיר המעטירה, מוכת השחין, שבה התגוררתי. נפתלי עזרא שאל אותי, מה אתה מוטרד מזה, אתה לומד כבר באוניברסיטה.
פרטים לא הצלתי, או אם הצלתי, לא נחקקו בתודעתי, ורק זכר ההיבלעות של האישה מאחוזת עזרא בפתח ביתה, ונפתלי אחריה, ואז אני, מגרד היכנשהו. וייתכן שלא הפרטים חשובים אלא העובדה שבכל פעם שאני הוגה בשהות הדרוכה בקנגו, במכונה הנלפתת בירכתיו, במרוץ המבוהל נגד החושך, בבית האישה, מחשבתי נמשכת אל התקרית הראשונה.
ראשונה, כי התרחשה קודם לכן בסדר הזמנים, אבל לא בסדר ההיסק, לא בהשתלשלות התודעתית, כך נדמה לעכשיואני, שגובר בו דופקו של עתידאני ודחיפותו של הסיפור שהוא מבקש לספר.
ובכן, בשנה האחרונה לשירות הצבאי שלי פקדתי את ביתו של נסים מלול, מנגני הגיטרה הגדולים שהכרתי. אולי יש דבר מה מגוחך בקביעה הזאת, אבל בעבור האני שהייתי באותה שנה, נגינת הגיטרה של נסים מלול, שאיתו הקלטתי כמה שירים, הייתה מהמקוריות והמפתיעות ששמעתי. הקלטנו, כלומר כתבנו יחד. או שהוא הלחין פזמון אפל שחיברתי במיוחד בשבילו. "בית הנרצחת", אני כמעט משוכנע שזה היה שם השיר. הייתה לנסים מלול חיבה לאקורדים שבורים, להרמוניות צורמניות, לכיווני מיתרים מזויפים מעט. את השיר ביצענו על גיטרה אקוסטית שנסים מלול התקין בה מיתרים של גיטרה חשמלית. מתח המיתרים גרם לה לצאת מכיוון בכל פעם ועיקם את צווארה. ממילא הייתה הגיטרה ישנה, גופה רצוף חבלות וחלל התהודה שלה סדוק. ייתכן שבאתי אליו כדי להקליט שיר נוסף. או שרק מתוך ידידות.
בחדרו של נסים מלול היה בחור נוסף, בן גילו, שלא זיהיתי כלל. הופתעתי. באותה שנה הייתי סבור שכבר נתקלתי בכל מי שעסקו במוזיקה, בציור, בקולנוע, בטלוויזיה, בשלוות הדורות, צעירים ממני ובוגרים ממני. כולם כבר התוועדו בתודעתי לשיחה ארוכה על צביון העיירה ועל האפשרויות המוגבלות להתפתחות אמנותית בה ועל הצורך הדוחק לעזוב, לנדוד אל מקום אחר, אל כרך, אל עיר מעטירה, אפילו מוכת שחין, אבל שברבעיה ובנייניה מתרחש נס, היצירה בוערת, היצירה היא תכלית הקיום.
עכשיואני אומר לעצמו, כמה תמים, כמה אני מתגעגע לאמונה הזכה ההיא, שבטרם הפיכחון, בטרם הבשלות המרירה.
את שמו של הבחור בחדרו של נסים מלול איני מצליח לדלות ממצולות האז. יכולתי לכנות אותו בשם כלשהו, כמובן. אלא שמה היה שכרי בזה, ההברות לא היו ממצות את הווייתו כפי שנטמעה בי. הצליל כמו היה מצביע אל תוכי בלי להורות על שום התחוללות פנימית, על פינה אקראית בארמון הנפש, אם כלל ניתן לדמות את הנפש באופן מרחבי, לשוות לה ממדים ומבנה.
אבל גם ללא שמו משתרטט במוחי דיוקן. עיניים תכולות, תכול דחוס. עור חלבי, שמנמן ומגושם. שיער חום מקורזל.
הוא קלידן, אמר נסים מלול. תשמע.
ולחץ על כפתור הנגינה במערכת השמע שלו, שבעיקר שימשה לו לאימונים. נסים מלול לא האזין למוזיקה, הוא אלתר עליה.
לעיתים, במקומות מזדמנים, בעיר הגדולה, המעטירה, מוכת השחין, מתפרצים ברמקולים להיטי רוק שאני מכיר על בוריים, ותמיד הם פגומים, טרק הגיטרה של נסים מלול נעדר מהם, הדיסוננסים הזעירים שלו, שהוסיפו להם נפח, בימים ההם, ימי ממשותם של בני האדם הממשיים.
והקשבתי. הקלידן מחדרו של נסים מלול עיבה את "בית הנרצחת" בכינורות ובשקשוקים ברזיליים, בכלי נשיפה ובהמיות חרושת. הסכסוך בין הלחן, הנועם המלודי שעטף את הביצוע הלחשני של נסים מלול, ובין האורבניות הקמה לכלותם קרע את המילים שלי מחזקתי. הנרצחת לא הייתה עוד נערה מן השכונה שלי, בית ילדותה לא היה כבר בית שהכרתי. העולם נגס בעוגניי.
הקלידן עצם את עיניו לחדד את הקשבתו. גבותיו התכווצו, ואיזו רגשה מבחילה, נאדרת, פשטה על פרצופו.
מוצלח, אמר נסים מלול, הכנתי לך עותק גם.
הקלידן נאנח. הוא אמר, אנחנו יושבים כבר שעות בחדר.
ובאמת, חשכה נמשחה בחוץ. וכשהגעתי, אפילו עתה אני מוכן להישבע, שמש הצוהריים, וגחלי הסתיו עוממות בה, הייתה נעוצה מעליי.
הוא קם, הקלידן. ואני קמתי איתו. שריריי היו מאובנים מהישיבה הממושכת. הרגשתי את דגדוג הדם המאיץ אל היקף האיברים.
הרבה שאלות היו לי אליו בדרכנו חזרה. התברר שהיה מיודד עם כל האמנים והאמניות בני שלוות שבשולי חוגיהם הסתופפתי. אם כך, תהיתי, איך לא נקרינו אחד על דרכו של האחר עד כה.
הוא לא ענה. רגלינו עמדו בצומת, תחת קיבוץ איקליפטוסים. הוא פשפש בכיסו ומסר לי קלטת. עטיפה כחולה, כחול עז, כיתוב צהוב, 1992: The Love Album, וכוכבים צהובים כמותו חגים סביבו.
הקלידן אמר, קרטר יו-אס-אם. ההרכב הכי טוב בעולם. תחזיר בהזדמנות.
גץ ההתלהבות הישן, של היכרות מניצה, והיבט האני הצפון בו, הדרוך לשגשג, ניצת בי.
הקלידן הימין אל הנתיב שחצה את העצים, ואני השמאלתי אל בין בנייני השיכונים. התבוננתי בגבו המתרחק ונמסך בגזעים ובעלווה. ופה יורד שוב ערפל על המעשה.
גם בדירתי העריב. ומה עשיתי בסנוורי היום, מלבד להימלט מן החום.
אני מתבונן במה שכתבתי במהלכו. כבר אני רגיל בהתקפים הללו, של התרופפות תחושת האני, של העצמי הרעוע המבקש מזור בכתיבה. תכיפותם גוברת. ואין לי דרך לבחון, משעה שהם חולפים, כמה מהימנה הייתה התודעה הכותבת או באילו דרכים צלח בידה לתעתק את תחושותיה.
אני משער שאחד מנוסחי האני השורדים בה לפרקים היה טוען שהורגלתי בעתידאני, שהוא התלבש בגופי, האני המגיח עם התאפללות השעה, ותכונתו המוצהרת היא התעקשות על מוצקותו ולכידותו, האני העורך את רשמיו על ציר מוחש ומצוי מחוצה לו, גוהר אלוהי מעליו. ובאמת האור הקיצי הועכר, גון המֶּלט מזוג בו, עלטה דקה, מעוכבת. מצידי, אני יכול להשיב שפרטים רבים הושמטו, בשגגה או בזדון, מצבירי הזיכרון.
למשל, שבאותה נסיעה הנה, לעיר המעטירה, מוכת השחין, השחונה, עצר נפתלי עזרא ליד שתי נערות, אולי עלמות, שהמתינו בתחנת האוטובוס בצומת הודיה. הוא אמר להן שתחבורה ציבורית תתחיל לפעול רק מצאת השבת. והן נענו להזמנתו במהירות. אולי היו נואשות, או שארשת פניו, רוך דיבורו, השרו עליהן ביטחון. הן קטעו את שיחתנו בשיחה משלהן. מתישהו אמרה קטנת הקומה מביניהן, הציפורית, שיש לה כישרון לנחש את גילם של אנשים, לעולם אינה שוגה, ונקבה בגילו של נפתלי עזרא. ונפתלי עזרא צחק באישור ואמר, וואלה, והציע שתנסה לנחש את שלי. היא הגתה מספר. היא דייקה במניין השנים אבל לא בתחושה. הגיל הפנימי היה כה שונה מזה שציינה, שהבטתי בנפתלי בתמיהה, או בתחינה, שיסייע לי להכריע אם קלעה. עיניי נדדו אל המראה הפנורמית בתקרת הרכב. הנוף נהדף אל הרקע בשמשה האחורית, איקליפטוסים בצדי הדרך, עמודי חשמל, רצועת אספלט שתאורת אחר הצוהריים משתברת בה, נטרפו אל הדקה הקודמת, אל השנייה שנשתחקה. על פני ההשתקפות היה נסוך זעזוע, שפתיה התעוו מכוחו.
ולמשל, כשנפרדתי אז מנסים מלול בתום ההאזנה לגרסה השלמה של "בית הנרצחת" ופסעתי בעקבות הקלידן שהביא לגמר את העיבוד של השיר, ניתזה אליי בבואתי מהראי הקבוע בדופן ארון הבגדים בחדר, ואותה ארשת עוועים מסותתת על פניה.
או למשל, שבעיר המעטירה, השחונה, אפסת הרגש, נשלה ממני השירה הטהורה, וברדיפתי אחריה הצטרפתי להרכב רוק כתמלילן וכגיטריסט שני, כלומר נגן ליווי. או גיטריסט כוח, בעגה הנפוצה. והצטרכתי לגיטרה חשמלית, או לפחות צליל הגיטרה האקוסטית שלי נמאס על חברי ההרכב האחרים. הם שבו ואמרו בחזרות שדרוש יותר בשר, עוד נוכחות, לסאונד הכולל. הבסיסט הבטיח לשאול בשבילי. מישהו התקשר כמה ימים אחרי הצעתו של הבסיסט. הוא אמר ששמע מנפתלי עזרא שאני מחפש גיטרה. יש ברשותו פנדר טלקסטר שיוצרה בשנות השמונים, אבל הוא לא ימכור אותה לכל אחד. הוא צריך לדעת בידי מי הוא מפקיד אותה. קבענו להיפגש. כשהגעתי אליו אמר לי שחקר מעט עליי את נפתלי עזרא, וגם שמע כמה דברים מהשכן שלו, ראם גיגי. ראם גיגי, תהיתי. והוא אמר שראם ביקש להזכיר לי שטרם החזרתי לו את הקלטת של קארטר יו-אס-אם. אה, אמרתי, הקלידן מהחדר של נסים מלול. משום מה המליץ עליי. בתור מה, שאלתי. מוכר הגיטרה אמר שלטענתו של ראם, תפקידי הגיטרה של נסים מלול בשיר שלנו ״הנח לעצמות וידברו״ היו נהדרים, מבריקים, אבל התפקיד שהכי עניין אותו היה זה שאני ניגנתי, כעיטור. אבל לא ניגנתי באמת, אמרתי לבחור שהתקשר, בסך הכול פרטתי שני צלילים קבועים לאורך השיר כולו, שבאקורדים מסוימים היו הרמוניים, ובאחרים כמעט זייפו, ובכלל הרעיון היה של נסים ולא שלי. התרומה היחידה שלי, מלבד הנגינה החדגונית, הייתה העיבוד שעשיתי לרצועת ההקלטה. העברתי אותה דרך סוללה של אפקטים, ששיחקתי עם הפרמטרים השונים שלהם. הוא אמר שזה גם מה שראם סיפר לו. ראם מתרשם יותר מגישה מוזיקלית רעיונית מאשר ביצוע וירטואוזי. אמרתי שהלוואי שהאצבעות שלי היו לומדות לציית לכוונות. הוא אמר שזה רק עניין של תרגול, ושל כלי, אם הוא מחמיא לסגנון שלי או גורע ממנו. אמרתי שעכשיו שאני מכיר את הכתובת של ראם, אשלח את הקלטת. הוא אמר שלא אטרח, ראם טס בסוף השבוע הקודם לטיול ארוך במרכז ודרום אמריקה. מחלון המטבח של מוכר הגיטרה נשקפה החצר של בית משפחת גיגי. סמוך לגדר היה נטוע מתקן כרסתני. טבעת ברזל הקיפה את רגלו האחת, שהתרחבה בתחתיה והייתה לקערת פלדה הפוכה. ברום המתקן נח כדור, שכספיותו לוכלכה בתנועת העונות, ועל שטח פניו התמצמצו נוריות חיווי. דגם מוקטן של המכונה שהובלנו נפתלי עזרא ואני אל האישה מאחוזת עזרא. צפיתי בדריכות, במתח. כוכבי הסתיו כבר נלטשו בשמיים מחוסרי הירח של תחילת החודש. מה מנוגהם ניגר. לשבריר רגע, בתאורה הדלה, נגלה ברק הציפורניים המתחפרות באדמת החצר. מקודקוד הכדור הכספיתי בצבצה זרוע דקה, כהה, ופיסת בדולח בקצהָ. איזו הילה שחורה פעמה סביבה, או שההולם הזכוכיתי שלה קימר ועיוות את חלל החצר, את חלל הלילה.
איני שולל את האפשרות שאחד האני הכותבים שלי יוקיע את הפרטים הללו כתוספות מאוחרות, הפלגות שנועדו להטליא את החורים שניבעו בצמד התקריות ולכונן בין השתיים זיקות מסולפות במטרה לרמוז על משמעות חבויה. ולא אוכל לדחות את ההאשמות הללו, כמובן. תמונות צצות בעיני רוחי, טעונות בשכנוע שהן צילום של אירוע בעולם. אלא שאין בי הכושר להבדיל בין השכנוע ובין הנחישות של מוחי לגשר על פערים בתמונות הללו, להאציל להן הקשר והיגיון.
החתירה לאחזור האירוע שבו אבדה לי הכרת הממשי היא חלק מהאירוע עצמו. ולכן אני נושא בסבלנות את התקופות שבהן האנושי כולו נחווה לי כאלגוריתם אורגני גרידא.
ולכן גם, בתגובה על כתב התביעה של אותו אני כותב הייתי אומר, בפשטות, שככל שרצף האני מבותר לאנִיים בדידים כן מתעצמת התשוקה לחתוך בין אמיתות של התרחשות אחת ובין בדות של התרחשות אחרת. וכי השאלה לגבי תשוקה לעולם אינה מידת צדקתה אלא התכלית שהיא משרתת.
אל לי להרפות מן התובנה הזאת. אשרי האני שזנבה עוד יפרפר באחיזתו בהתקף הבא.
