ידעים ממוקמים

החקירה הפמיניסטית האקדמית והאקטיביסטית ניסתה שוב ושוב לברר לְמה אנחנו מתכוונות כשאנחנו משתמשות במושג המשונה והבלתי נמנע "אובייקטיביות". שפכנו הרבה דיו רעילה על לא מעט עצים כרותים שהיו לנייר כדי למחות על איך שהם משתמשים בו ועל הפגיעה של זה בנו. ה"הם" המדומיין הוא מין קשר בלתי נראה של מדענים ופילוסופים גברים שטובעים בים של מענקים ומעבדות. ה"אנחנו" המדומיין הוא האחרוֹת המתקיימות בגוף, שאין להן רשות להיות בלי גוף, בלי נקודת מבט סופית ומוטה שפוסלת בהכרח מהשתתפות בכל דיון בעל חשיבות שמתקיים מחוץ לחוגים הקטנים שלנו, שבהם כתב עת שיש לו "המון" מנויים יגיע בקושי לכמה אלפי קוראות וקוראים, רובם ככולם שונאי מדע. לכל הפחות אני מודה שהפנטזיות הפרנואידיות והטינות האקדמיות האלה רוחשות מתחת לכמה הרהורים מפותלים שהופיעו תחת שְׁמִי בספרות הפמיניסטית בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. אנחנו, הפמיניסטיות המשתתפות בדיונים על מדע וטכנולוגיה, הן ה"שדולות" מעידן רייגן הפועלות בעולמה האקסקלוסיבי של האפיסטמולוגיה, שם מקובל שכל מה שמועמד להיחשב ידע כפוף לפיקוחם של הפילוסופים הקובעים את קודקס כללי ההכרה. במונחים רייגנואידיים, שדולה היא כמובן כל סובייקט היסטורי קולקטיבי שמעז להתנגד לאזרחות האטומיסטית הרזה של אסטרטגיית "מלחמת הכוכבים", של חנויות הענק, של ההוויה הפוסט-מודרנית ושל הסימולציה התקשורתית. לדמות הטלוויזיונית הבדיונית מַקְס הֶדְרוּם (Max Headroom) אין גוף; לכן הוא היחיד אשר רואה הכול באימפריית "הרשת הגלובלית" של הדובר הדגול. לא פלא שמקס ניחן בהומור נאיבי ובמין מיניות קדם-אדיפלית ששמחה ברגרסיביות שלה ושלתומנו חשבנו – ופה טעינו טעות מסוכנת – שהיא נחלתם רק של מי שאסורים לשארית ימיהם בתוך גופים נשיים וגופים נכבשים ואולי גם של האקרים לבנים ממין זכר שכלואים בתאי בידוד אלקטרוניים.

נדמה לי שפמיניסטיות בוחרות לפי הרצון והצורך באחד משני קטביה של דיכוטומיה מפתה בשאלת האובייקטיביות – וגם נופלות בשבייה. מן הסתם אני מדברת כאן בשם עצמי, אבל אני בדעה שמתנהל גם שיח קולקטיבי בסוגיות הללו. ניתוחים סוציולוגיים של המדע והטכנולוגיה שנערכו לאחרונה, למשל, קבעו בתוקף לא מבוטל שטענות ידע מכל סוג, ובייחוד טענות הידע של המדע, הן תוצר של הבניה חברתית.1 על פי גישות מפתות אלה אין שום יתרון למי שפועל בתוך תחום הידע, היות שכל רישום של הגבולות בין פנים וחוץ בידע נתפס כצעד של כוח, ולא כצעד לקראת האמת. לכן מנקודת המבט הגורפת של תורת ההבניה החברתית אין סיבה שנקבל בהכנעה את התיאורים שהמדענים מתארים את פעילותם ואת הישגיהם; להם ולפטרוניהם יש סיבה טובה לזרות חול בעינינו. הם מספרים סיפורים על אובייקטיביות ועל שיטה מדעית לסטודנטים בראשית דרכם, אבל שום מדען שמכבד את עצמו לא יפעל לפי הספר. אנשי ההבניה החברתית מבהירים כי מי שרוצה לדעת איך ידע מדעי מופק באמת, מוטב לו שלא יסתמך על האידאולוגיות הרשמיות של האובייקטיביות ושל השיטה המדעית. ממש כשם שבעינינו אנו, כל היתר, אין כמעט שום תואם בין מה שמדענים סוברים או אומרים שהם עושים ובין מה שהם עושים באמת.

בסופו של דבר האנשים היחידים אשר מאמינים בדוקטרינה האידאולוגית של האובייקטיביות המדעית נטולת הגוף המקודשת בספרי המבוא ובספרות היח"צ הטכנו-מדעית ואפילו, תשמרנוּ האֵלָה, פועלים על פי ציווייה הם הלא-מדענים – ובהם כמה פילוסופים אדוקים במיוחד. אני מציינת את הקבוצה האחרונה כנראה רק בגלל שאריות של שוביניזם דיסציפלינרי שלקיתי בו עקב הזדהות עם היסטוריונים של המדע ועקב הזמן הרב מדי שביליתי עם מיקרוסקופ בראשית בחרותי במין רגע דיסציפלינרי קדם-אדיפלי ופואטי-מודרניסטי שבו היה נדמה שתא הוא תא ואורגניזם הוא אורגניזם. עם כל הכבוד לגרטרוד סטיין. אבל אז בא חוק האב והפתרון שלו לבעיית האובייקטיביות בדמותם של רפרנטים שתמיד כבר אינם, מסומנים דחויים, סובייקטים מפוצלים ומשחק המסמנים הבלתי נגמר. מי לא יֵצא מזה מעוות לגמרי? מגדר, גזע, העולם עצמו – כולם נראים כמו אפקטים של מהירויות עיוות במשחק המסמנים המתנהל בשדה כוחות קוסמי.

מכל מקום, אנשי ההבניה החברתית עשויים לטעון כי הדוקטרינה האידאולוגית של השיטה המדעית וכל גיבובי המילים הפילוסופיים על האפיסטמולוגיה נרקחו היטב כדי להסיח את דעתנו ולמנוע מאיתנו להכיר את העולם היכרות אפקטיבית באמצעות נקיטת פעולות מדעיות. מנקודת המבט הזאת המדע – "הדבר האמיתי" – הוא רטוריקה, סדרה של ניסיונות לשכנע שחקנים חברתיים רלוונטיים כי הידע שאדם מפיק סולל לו מסלול לכוח אובייקטיבי מאוד מסוג נחשק ביותר. אמצעי שכנוע כאלה חייבים להתחשב במבנה של העובדות ושל הממצאים וכן של השחקנים הלכודים בתווך הלשוני של משחק הידע. הממצאים והעובדות כאן הם חלקים מתוך אמנות רבת-עוצמה: הרטוריקה. מעשה הוא שכנוע, והכול די ממוקד במעשה. כל ידע הוא קשר דחוס בשדה כוח אגוניסטי. התוכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע חוברת לכליהן המקסימים והנבזיים של הסמיולוגיה ושל הדה-קונסטרוקצייה ועומדת איתם על טבעה הרטורי של האמת, לרבות האמת המדעית. היסטוריה היא הסיפור ששוחרי התרבות המערבית מספרים זה לזה; מדע הוא טקסט שנוי במחלוקת ושדה של כוח; תוכן הוא צורה.2 נקודה.

זהו, אבוד לנו, לכל אלה מאיתנו שעוד מבקשים לדבר על המציאוּת בביטחון רב יותר משאנו מרשים לאנשי הימין הנוצרי לבטא כשהם מדברים באקסטזה על ביאת המשיח השנייה ועל הגאולה שתבוא להם מחורבנו הסופי של העולם. היינו רוצים לחשוב שהפּניוֹת שלנו לעולמות ממשיים אינן סתם ניסיון התחמקות נואל מן הציניות ומעשה אמונה כבכל כת דתית, גם אם אנחנו משאירים בטובנו מרחב רב לכל האמצעים העשירים ובעלי הייחוד ההיסטורי שאנחנו וכל היתר נאלצים להכיר את העולם באמצעותם. אבל ככל שאני מתקדמת בתיאור התוכנית הרדיקלית של גישת ההבניה החברתית ושל גרסה מסוימת של הפוסט-מודרניזם בצירוף הכלים הארסיים של השיח הביקורתי במדעי האדם, כן גוברת עצבנותי. הדימויים של שדות כוח ושל מהלכים בעולם טקסטואלי ומקודד לחלוטין המשמשים מטפורה רווחת בטיעונים רבים על המציאות המתווכת תיווך חברתי של הסובייקט הפוסט-מודרני הם בראש ובראשונה דימויים של שדות צבא היי-טקיסטיים, של שדות קרב אקדמיים ממוחשבים, שם הבהובי אור בשם "שחקנים" מפוררים (איזו מטפורה!) זה את זה כדי להישאר במשחק הידע והכוח. הטכנו-מדע והמדע הבדיוני קורסים לתוך השמש של ה(אי-)מציאות הקורנת שלהם: המלחמה.3 לא נדרשים עשורים של תאוריה פמיניסטית כדי להבין מיהו האויב הניצב מולנו. ננסי הַרטסוֹק תפסה זאת בצלילות גמורה במושג "גבריות מופשטת".4

אני ואחרות כמוני חיפשנו בתחילה כלי חזק לפירוק דה-קונסטרוקטיבי של טענות האמת של המדע העוין באמצעות ההצבעה על ייחודה ההיסטורי – והשנוי במחלוקת – של כל שכבה בבצל ההבניות המדעיות והטכנולוגיות, והנה הגענו בסופו של דבר למעין טיפול בהלם חשמלי אפיסטמולוגי שבמקום לקדם אותנו לשלבים הגבוהים של משחק הערעור על אמיתות פומביות משכיב אותנו על לוח המשחק עם הפרעת אישיות מרובת פנים שהבאנו על עצמנו. רצינו לא להסתפק בהצבעה על הטיות דעת במדע (מה שממילא היה קל מדי) וגם לא בהפרדת הכבשים המדעיות הטובות מן העיזים הרעות "משוא פנים" ו"שימוש פסול". חשבנו שיהיה נכון לעשות זאת בעזרת הטיעון החזק ביותר של גישת ההבניה שלא ישאיר שמץ של אפשרות להעמיד את הסוגיות על "משוא פנים לעומת אובייקטיביות", "שימוש נכון לעומת שימוש פסול", "מדע לעומת פסבדו-מדע". חשפנו את פרצופה האמיתי של דוקטרינת האובייקטיביות כי היא איימה על התחושה שהתעוררה בנו שהנה צומחות להן סובייקטיביות ופעלנות (agency) היסטוריות קולקטיביות ועל טענותינו ה"מגולמות בגוף" על אודות האמת. כך נותרנו בסופו של דבר עם עוד תירוץ לא ללמוד פיזיקה פוסט-ניוטונית ועם עוד סיבה לא לעשות לעצמנו טובה פמיניסטית ישנה ולתקן בעצמנו את הרכב. ממילא זה רק טקסטים, אמרנו לעצמנו; נשאיר אותם לַבָּנים.

חלק מאיתנו ניסו לשמור על שפיות בזמנים מפורקים ומפרקים כאלה ונאחזו בגרסה פמיניסטית של אובייקטיביות. כאן נמצא הקוטב המפתה השני של בעיית האובייקטיביות, הניזון משאיפות פוליטיות דומות. את המרקסיזם ההומניסטי זיהמו כבר במקור תאוריית היסוד שלו על אודות עליונות הטבע בבנייתו העצמית של האדם וחוסר היכולת האימפוטנטי שלו לתת ביטוי היסטורי לכל דבר שנשים עשו אבל לא נמצא ראוי לשכר. אבל המרקסיזם עדיין היה משאב מבטיח, מין מוצר של היגיינה נפשית פמיניסטית אפיסטמולוגית שיוכל לעזור לנו בחיפושינו אחר דוקטרינות משלנו בדבר הראייה האובייקטיבית. נקודות המוצא המרקסיסטיות סיפקו לנו דרך לגיבוש גרסאות משלנו לתאוריות על נקודת מבט וכן גישה גופנית עיקשת, מסורת עשירה של ביקורת על ההגמוניה בלי כל הגישות הפוזיטיביסטיות והרלטיביסטיות המחלישות ודרך לגיבוש תאוריות מדויקות של תיווך. כמה גרסאות של הפסיכואנליזה היו לנו לעזר בגישה זו, ובייחוד תאוריית יחסי האובייקט דוברת האנגלית שאולי תרמה לפמיניזם הסוציאליסטי של ארצות הברית במשך זמן-מה יותר מכל דבר מפרי עטם של מרקס או אנגלס, ועל אחת כמה וכמה מתוצרת אלתוסר או כל אחד מן הטוענים לכתר שעסק בנושא האידאולוגיה והמדע.5

גישה אחרת, "אמפיריציזם פמיניסטי", משתלבת גם היא בשימושים הפמיניסטיים במשאבים המרקסיים ומנסחת תאוריה של המדע שעדיין עומדת בתוקף על קיומן של משמעויות כשרות של אובייקטיביות ונותרת חשדנית כלפי גישות רדיקליות של הבניה שנמהלות בסמיולוגיה ובנרטולוגיה.6 שומה על הפמיניסטיות לערוך דין וחשבון טוב יותר על העולם; לא מספיק להראות שכל דבר סובל מקונטינגנטיות היסטורית יסודית ומהבניה כזאת או אחרת. כאן אנחנו בתור פמיניסטיות מוצאות את עצמנו מאוחדות איחוד מוזר עם השיח של מדענים פעילים רבים שאחרי ככלות הכול מאמינים לרוב שהם מתארים ומגלים דברים באמצעות ההבניות והטענות שלהם. אוולין פוקס קלר בולטת בעמידתה על העניין העקרוני הזה, ובעינֵי סנדרה הרדינג מטרתן של הגישות האלה היא "לָרֶשֶׁת את המדע". פמיניסטיות מבקשות לרשת את המדע כדי להעמיד תיאור הולם, עשיר ומוצלח יותר של העולם שיאפשר לחיות בו טוב וביחסים ביקורתיים ורפלקסיביים עם נוהגי השליטה של עצמנו ושל אחרים ועם החלקים הלא שווים של יתרון ושל דיכוי שיש בכל עמדה. במונחי הקטגוריות הפילוסופיות המסורתיות הסוגיה הזאת היא אתית ופוליטית יותר משהיא אפיסטמולוגית.

ובכן, לדעתי הבעיה שלי, הבעיה "שלנו", היא איך לעמוד על הקונטינגנטיות ההיסטורית שביסודם של כל טענת ידע ושל כל סובייקט יודע – מעשה ביקורתי שנועד לזהות את "הטכנולוגיות הסמיוטיות" העוזרות לנו עצמנו לייצר משמעויות – ובה בעת לגלות מחויבות חסרת פשרות לתיאורים נאמנים של עולם "ממשי" שאפשר לחלוק אותו במידה חלקית ושהוא ידידותי למפעלים חובקי ארץ של חירות סופית, של שפע חומרי מספיק, של משמעות צנועה בתוך סבל ושל מידה מוגבלת של אושר. הרדינג רואה בשאיפה ההכרחית ומרובת הפנים הזאת צורך במפעל שיירש את המדע והתעקשות פוסט-מודרנית על הבדל שאי אפשר לסלק ועל ריבוי עד בלי די של ידעים מקומיים. כל מרכיבי השאיפה הזאת הם פרדוקסליים ומסוכנים, והשילוב שלהם רווי סתירות אבל גם הכרחי. פמיניסטיות אינן זקוקות לדוקטרינה של אובייקטיביות שמבטיחה התעלות טרנסצנדנטית – סיפור שמפסיק לזהות את כל אמצעי התיווך שלו בדיוק ברגע שמישהו עשוי להיחשב אחראי למשהו – וכוח מכשירי בלתי מוגבל. איננו מעוניינות בתאוריה של כוחות זכים וברים לייצוג העולם, שבה השפה והגופים שבים למין סימביוזה אורגנית היולית. גם איננו מבקשות לפתח תאוריה על העולם, ובוודאי לא לפעול בתוכו, כחלק מתוך "מערכות גלובליות", אבל אנו כן זקוקות לְרשת קשרים חובקת ארץ, ובתוכה היכולת לתרגם בחלקיות ידעים של קהילות שונות מאוד, שנבדלות גם בכוחן. אנו זקוקות לכוחן של התאוריות הביקורתיות המודרניות על אודות אופני הייצור של משמעויות ושל גופים – לא כדי להתכחש למשמעויות ולגופים אלא כדי לבנות אותם כך שיהיה להם סיכוי לחיים.

מדעי הטבע, החברה והאדם נכרכו בתקוות מעין אלה מאז ומעולם. המדע עוסק בחיפוש אחר תרגום, יכולת המרה, ניידות של משמעויות וכלליוּת – מה שאני מכנה "רדוקציוניזם" רק כאשר שפה אחת (נחשו של מי?) נאכפת כאמת המידה לכל תרגום ולכל המרה. מה שהכסף עושה בסדרי החליפין של הקפיטליזם, הרדוקציוניזם עושה בסדרי הרוח החזקים של המדעים הגלובליים. בסיכומו של דבר יש משוואה אחת ויחידה. זוהי הפנטזיה הקטלנית שפמיניסטיות ואחרים זיהו בכמה גרסאות של האובייקטיביות – אלה שמשרתות סדרים הייררכיים ופוזיטיביסטיים של כל מה שעשוי להיחשב ידע. זוהי אחת הסיבות שהדיונים על אודות האובייקטיביות חשובים ממש – ונוגעים בממש. איננו שואפות להיות בנות אלמוות או כול יכולות. אבל לא יזיקו לנו כמה תיאורים בני תוקף ואמינים של הדברים, שאין להעמידם בסופו של חשבון על צעדים כוחניים ועל משחקי רטוריקה אגוניסטיים יוקרתיים וגם לא על יהירות מדעית פוזיטיביסטית. הדבר הזה נכון בין שמדובר בגֶנים, במעמדות חברתיים, בחלקיקים יסודיים, במגדרים, בגזעים או בטקסטים; הוא נכון למדעים המדויקים ולמדעי הטבע, החברה והאדם למרות העמימות החלקלקה של המילים "אובייקטיביות" ו"מדע" המתגלה כשאנו מחליקות במרחבי השיח. במאמצינו לטפס על המוט המשומן המוביל לדוקטרינה שימושית של אובייקטיביות, אני ורוב הפמיניסטיות האחרות המשתתפות בפולמוסי האובייקטיביות החזקנו לסירוגין, ואולי אפילו בה בעת, בשני קצות הדיכוטומיה – דיכוטומיה שמתבטאת אצל הרדינג במפעלים המבקשים לרשת את המדע אל מול התיאורים הפוסט-מודרניסטיים של ההבדל ושאני אפיינתי בחיבור זה בקווים גסים כגישה גורפת של הבניה חברתית אל מול האמפיריציזם הביקורתי הפמיניסטי. קשה כמובן לטפס כשנאחזים בשני קצותיו של מוט אחד, בה בעת או לסירוגין. הגיע הזמן אפוא להחליף מטפורות.
 

התמדת הראייה

אני מבקשת להתקדם באמצעות ההסתמכות המטפורית על מערכת חישה שהשיח הפמיניסטי נוטה להשמיץ: הראייה.7 הראייה יכולה לעזור להימנע מניגודים בינריים. אני מבקשת לעמוד על העובדה שכל ראייה נטועה בגוף ובכך לתבוע בחזרה את מערכת החישה שנהוג להשתמש בה לציון זינוק אל מחוץ לגוף המסומן ולתוך מבט כובש שבא משום מקום. זהו המבט הרושם בכוח מיתי את כל הגופים המסומנים ומאפשר לקטגוריה הלא מסומנת לתבוע את הכוח לראות ולא להיראות, לייצג אגב התחמקות מייצוג. מבט זה מציין את העמדות הלא מסומנות "גבר" ו"לבן", אחד מן הטונים הרבים של המילה "אובייקטיביות" הצורמים לאוזניים פמיניסטיות בחברות המדעיות והטכנולוגיות של התיעוש המתקדם – חברות צבאיות, גזעניות ובשליטה גברית – כלומר כאן, בבטן המפלצת, בארצות הברית בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים. אני מבקשת לגבש דוקטרינה של אובייקטיביות שמתגלמת בגוף ושיכולה להכיל מפעלי מדע פמיניסטיים פרדוקסליים וביקורתיים: אובייקטיביות פמיניסטית פירושה פשוט ידעים ממוקמים.

העיניים משמשות לציון כושר פרוורטי שהושחז לכדי שלמות בהיסטוריה של המדע הכרוך במיליטריזם, בקפיטליזם, בקולוניאליזם ובעליונות הגברית: כושר ההרחקה של הסובייקט היודע מכל אדם ומכל דבר לטובתו של כוח חסר מעצורים. מכשירי ההמחשה החזותית בתרבות הרב-לאומית והפוסט-מודרניסטית החריפו את המובנים האלה של ההתנתקות מן הגוף. לטכנולוגיות ההמחשה החזותית אין גבול ניכר לעין. אפשר לשפר את מראה עיניו של פרימט רגיל כמונו עד בלי די באמצעות מערכות אולטרה-סאונד, דימויים של תהודה מגנטית, מערכות לטיפול גרפי בעזרת בינה מלאכותית, מיקרוסקופים אלקטרוניים, סורקים של טומוגרפיה ממוחשבת, טכניקות של תיקון צבע, מערכות מעקב לווייניות, מסופים ביתיים או משרדיים לתצוגת וידאו, מצלמות לכל מטרה ועניין – מצילום קרום התא הרירי העוטף את חלל המעי של תולעת ימית שחיה בגזים הפורצים בנקודות שבר בין לוחות טקטוניים ועד מיפוי חצי כדור של כוכב לכת במקום כלשהו במערכת השמש. במשתה הטכנולוגי הזה הראייה נעשית גרגרנות שלוחת רסן; דומה שכל אלה לא רק מוּנעים מן המיתוס על אודות הטריק האלוהי המאפשר לראות הכול משום מקום אלא גם מוציאים את המיתוס הזה מן הכוח אל הפועל. וכמו הטריק האלוהי, העין הזאת מזיינת את העולם ומולידה טכנו-מפלצות. בלשונה של זואי סופוליס זוהי העין הקניבלית של הגברים השקועים במאמציהם החלליים להיוולד בשנית מפי הטבעת.

אידאולוגיה זו של ראייה ישירה, טורפת, מולידה ולא מוגבלת שאמצעיה הטכנולוגיים מועלים על נס ובה בעת מוצגים כשקופים לחלוטין זכתה למחוות הוקרה בכרך מיוחד שראה אור לציון מאה שנה לחברת נשיונל ג'יאוגרפיק. הכרך חותם את הסקירה של סיפורי ההרפתקאות שהוצגו במגזין, המסופרים בעזרת צילומיו המדהימים, בשני פרקים שמוצבים זה לצד זה. הראשון הוא על "החלל", שמקדים אותו האפיגרף "הברירה היא היקום – או כלום".8 פרק זה מספר על מבצעי המירוץ לחלל ומציג "תצלומים" צבועים של כוכבי הלכת החיצוניים שהורכבו מתוך אותות שנשלחו על פני החלל ועברו דיגיטציה כדי לאפשר לצופה "לחוות" את רגע הגילוי בראייה מיידית של ה"אובייקט". 9 מושאי הראייה הנהדרים האלה מגיעים אלינו בה בעת כרישומים ודאיים של מה שפשוט נמצא שם וכמעשי גבורה של הפקה טכנו-מדעית. הפרק הבא הוא התאום של החלל החיצון, "החלל הפנימי", שמקדים אותו האפיגרף "חומר הכוכבים קם לחיים".10 כאן הקוראת והקורא מוכנסים אל תוך ממלכת הדברים הקטנים לאין שיעור שנעשים מושא של ראייה באמצעות קרינה שחורגת מאורכי הגל שפרימטים הומינידים תופסים "ברגיל", כלומר באמצעות קרני לייזר וקרניים של מיקרוסקופים אלקטרוניים סורקים שהאותות שלהם מעובדים ונהיים לתצלומים מופלאים בצבעים מלאים של תאי טי מגינים ושל נגיפים פולשים.

אך מראה זה של ראייה לאין-סוף הוא אשליה, כמובן – טריק אלוהי. אני מבקשת להציג את הסברה שאם נעמוד בתוקף על המטפורה של הראייה הייחודית והנטועה בגוף (אם כי לא בהכרח בגוף האורגני, ולרבות אמצעי תיווך טכנולוגיים) ולא ניכנע למיתוסים המפתים של הראייה כנתיב להתנתקות מן הגוף ולהיוולדות שנייה נוכל לגבש דוקטרינה שימושית אבל לא תמימה של אובייקטיביות. אני מעוניינת בכתיבה פמיניסטית על הגוף שמדגישה שוב את מטפורת הראייה, שכן עלינו לתבוע לעצמנו מחדש את החוש הזה כדי למצוא את דרכנו מבעד לכל תחבולות ההמחשה החזותית המצויות בידי המדעים והטכנולוגיות המודרניים ששינו את פניהם של פולמוסי האובייקטיביות. עלינו ללמוד בגופינו, שניחנו בראייה סטראוסקופית שמבחינה בצבעים, איך לחבר את העצמית אל הסורקים התאורטיים והפוליטיים שלנו כדי לציין בשם את מיקומנו ואת אי-מיקומנו בממדים של חלל מנטלי ופיזי שאנחנו אפילו לא ממש יודעים איך לכנות אותם. וכך מתברר במהלך לא פרוורטי במיוחד כי אובייקטיביות פירושה קיום גופני מסוים וייחודי ובוודאי לא הראייה הכוזבת המבטיחה התעלות מעל כל מגבלה ומעל כל אחריות. מוסר ההשכל פשוט: רק הפרספקטיבה החלקית מבטיחה ראייה אובייקטיבית. כל הנרטיבים התרבותיים המערביים על האובייקטיביות הם אלגוריות של האידאולוגיות החולשות על היחסים בין מה שאנו מכנים נפש וגוף, ריחוק ואחריות. אובייקטיביות פמיניסטית פירושה אתר תָּחום וידע ממוקם, ולא התעלות טרנסצנדנטית וההתפצלות לסובייקט מזה ולאובייקט מזה. היא מאפשרת לנו לתת דין וחשבון על מה שאנחנו לומדות ולומדים לראות.

אלה הלקחים שהפקתי בין היתר בעודי מטיילת עם הכלבים שלי ותוהה איך העולם נראה בלי פובאה, הגומה המרכזית בעין, ועם מעט מאוד תאי רשתית לראיית צבע אבל עם אזור עצום של חישה ועיבוד עצבי של ריחות. זהו לקח שנלמד מתצלומים שמראים איך העולם נראה מבעד לעיני הפסיפס של חרק ואפילו מבעד לעין המצלמה של לוויין ריגול או מן האותות הדיגיטליים של הבדלי החלל "בקרבת" כוכב צדק שתפסה גשושית ושהיו לתצלומי צבע מגזיניים. ה"עיניים" שנעשו זמינות במדעים הטכנולוגיים המודרניים מנפצות כל מחשבה על ראייה סבילה: המכשירים התותבים האלה מראים לנו שכל העיניים, לרבות העיניים האורגניות שלנו, הן מערכות תפיסה פעילוֹת שמורכבות על תרגומים ועל דרכי ראייה מסוימות – כלומר על אורחות חיים. אין בדוחות המדעיים על גופים ועל מכונות שום תצלום בלתי אמצעי או לשכה אפלה סבילה; יש רק אפשרויות חזותיות מסוימות ביותר, ולכל אחת מהן דרך חלקית פעילה ומפורטת להפליא לארגן עולמות. כל תמונות העולם האלה אמורות להיות משל לא לניידוּת לבלי קץ ולאפשרות ההתחלפות האין-סופית אלא לייחוד ולהבדל המדוקדקים ולמסירות הלב שעשויה להידרש מאיתנו כדי ללמוד איך לראות נאמנה מנקודת מבטו של אחר, גם אם האחר הוא המכונה שלנו עצמנו. אין מדובר בריחוק מנכר; מדובר במשל אפשרי לגרסאות פמיניסטיות של אובייקטיביות. הבנת האופן שבו המערכות החזותיות האלה פועלות במישור הטכני, במישור החברתי ובמישור הנפשי אמורה להיות הדרך לקיים בגוף אובייקטיביות פמיניסטית.

זרמים רבים בפמיניזם מנסים לנסח תאוריות שייתנו אמון מיוחד בנקודות הראות של המוכפפים; יש טעם בסברה שרואים טוב יותר דווקא מתחת לתחנות החלל הנוצצות של בעלי הכוח.11 מאמר זה נסמך על החשד הזה וטוען בזכותם של ידעים ממוקמים שמתקיימים בגוף ונגד צורות שונות של טענות ידע חסרות מיקום ועל כן גם חסרות אחריות – במובן זה שאי אפשר לתבוע מהן דין וחשבון. ביסוס היכולת לראות מן הפריפריה ומן המעמקים, שכרו בצידו. אבל יש פה גם סכנה גדולה: שנתרפק על הראייה של חסרי הכוח או ננכס אותה ונטען כי אנו רואים את הדברים מעמדתם. לא קל ללמוד לראות מלמטה, ואין זו משימה נטולת בעיות – גם אם "אנחנו" שוכנות "מעצם טבענו" בשטח התת-קרקעי של הידעים המוכפפים. עמדותיהם של המוכפפים אינן פטורות מבחינה מחודשת, מפענוח, מפירוק ומפירוש ביקורתיים, כלומר מחקירה ביקורתית סמיולוגית והרמנויטית מסוגים שונים. נקודות המבט של המוכפפות והמוכפפים אינן עמדות "תמימות". אדרבה, הן זוכות לעדיפות כי בעיקרון יש סיכוי נמוך יותר שהן יאפשרו הכחשה של הליבה הביקורתית והפרשנית של כל ידע באשר הוא. הן מכירות סוגים שונים של הכחשה שמתבצעת באמצעות דיכוי, שכחה ותרגילים של היעלמות – הדרך להיות בשום מקום ובה בעת לראות הכול כביכול. למוכפפים יש סיכוי לא רע לזהות את הטריק האלוהי ואת כל הארותיו המסנוורות עד עיוורון. נקודות מבט "מוכפפות" זוכות לעדיפות כי דומה שהן מבטיחות תיאורים הולמים יותר, איתנים יותר, אובייקטיביים יותר, טרנספורמטיביים יותר, של העולם. אבל איך לראות מלמטה? זוהי שאלה שדורשת מומחיות בגופים ובשפה, באמצעי התיווך של הראייה, שאינה נופלת מן המומחיות של ההמחשות החזותיות הטכנו-מדעיות ה"גבוהות" ביותר.

העדפתן של עמדות כאלה מגלה עוינות כלפי מגוון צורות של הרלטיביזם, גישת היחסיות, ממש כשם שהיא מגלה עוינות כלפי הגרסאות ההחלטיות הכי מפורשות של הטענות לסמכות מדעית. אבל החלופה ליחסיות אינה המוחלטוּת והראייה האחת והיחידה, שהיא תמיד בסופו של דבר הקטגוריה הלא מסומנת שכוחה תלוי בהצרה עקבית ובהסתרה שיטתית. החלופה ליחסיות היא ידעים חלקיים, בני-מיקום וביקורתיים המשמרים את אפשרות קיומן של רשתות קשרים המכונות בפוליטיקה "סולידריות" ובאפיסטמולוגיה "שיחות משותפות". גישת היחסיות מבקשת להיות בשום מקום ובה בעת לטעון להימצאות בכל מקום שווה בשווה. ה"שוויון" של כל מיקום הוא הכחשת האחריות ומניעת החקירה הביקורתית. היחסיוּת היא בבואה מושלמת של המוחלטוּת באידאולוגיות של האובייקטיביות: שתיהן מכחישות את חשיבות המיקום, הקיום הגופני והפרספקטיבה החלקית; שתיהן מוֹנעות מכול וכול את האפשרות לראות היטב. היחסיות והמוחלטות הן שתיהן "טריקים אלוהיים" המבטיחים ראייה שווה ומלאה מכל מקום ומשום מקום, שתיהן מיתוסים משותפים ברטוריקה האופפת את המדע. אך אפשרות קיומה של חקירה איתנה, רציונלית ואובייקטיבית שוכנת בדיוק בפוליטיקה ובאפיסטמולוגיה של הפרספקטיבות החלקיות.

אם כן, אני מבקשת לטעון – יחד עם פמיניסטיות רבות אחרות – בזכות דוקטרינה ופרקטיקה של אובייקטיביות שמעלה על נס את המחלוקת, את הפירוק, את ההבניה עזת הרגש, את הקשרים הארוגים ואת התקווה לשינוּיָם של מערכי ידע ושל דרכי ראייה. אבל לא כל פרספקטיבה חלקית תתקבל בברכה; עלינו לגלות עוינות כלפי גישות יחסיות והוליסטיות פשטניות שנבנות מתוך סיכום והכללה של חלקים. "ניתוק עז רגש" ("passionate detachment")12 דורש יותר מהטיה בעלת מודעות עצמית וביקורת עצמית. שומה עלינו גם לשאול עצה מנקודות המבט – שאי אפשר לדעת עליהן מראש – המבטיחות משהו יוצא מן הכלל: ידע שיש בכוחו לבנות עולמות שלא מאורגנים באותה מידה על פי צירים של שליטה. מנקודת מבט כזאת הקטגוריה הלא מסומנת תיעלם באמת – וזהו הבדל גדול מן החזרה הפשוטה על תרגיל של היעלמות. הדמיוני והרציונלי – הראייה בעלת החזון והראייה האובייקטיבית – מסתובבים באותו אזור. אני חושבת שאת ההצעה של הרדינג לרשת את המדע ולגלות רגישויות פוסט-מודרניות יש להבין כטיעון בזכות הרעיון שהיסוד הפנטסטי בדמותה של תקווה לידע טרנספורמטיבי והריסון והדרבון החריפים שיש בחקירה הביקורתית האיתנה הם יחדיו הבסיס לכל טענה סבירה לאובייקטיביות או לרציונליות שאינה סובלת מהכחשות ומהדחקות מעתיקות נשימה. אפשר אפילו להבין את תולדות המהפכות המדעיות לאורה של הדוקטרינה הפמיניסטית הזאת על אודות הרציונליות והאובייקטיביות. המדע היה אוטופי ומלא חזון כבר מבראשית; זוהי אחת הסיבות ש"אנחנו" זקוקות לו.

המחויבות למיקום נייד ולניתוק עז רגש נשענת על חוסר האפשרות להשתמש בפוליטיקה ובאפיסטמולוגיה תמימות של "זהויות" כאסטרטגיות להתבוננות מנקודות מבטם של המוכפפים כדי לראות היטב. אדם אינו יכול "להיות" תא או מולקולה – או אישה, אדם שעבר כיבוש קולוניאלי, פועֵל וכיוצא בזה – אם הוא מבקש להתבונן מן העמדות האלה ולהתבונן בביקורתיות. ה"הוויה" הרבה יותר בעייתית וקונטינגנטית מזה. יתרה מזאת, אדם אינו יכול למקם את עצמו בנקודת תצפית אפשרית כלשהי בלי לתת דין וחשבון על התנועה שהביאה אותו לשם. ראייה פירושה תמיד הכוח לראות – ואולי האלימות המובלעת בנוהגי ההמחשה החזותית שלנו. בדמו של מי נוצרו עיניי? הערות אלה נכונות גם לעדות מן העמדה של "עצמי". איננו נוכחים לעצמנו בלי שום תיווך. כדי לדעת את עצמך נדרשת טכנולוגיה סמיוטית-חומרית שתקשור משמעויות וגופים. הזהות העצמית היא מערכת חזותית גרועה. המיזוג הוא אסטרטגיה גרועה של התמקמות. הבנים במדעי האדם כינו את הספק הזה בנוכחות העצמית "מות הסובייקט" בבחינת עמדת פיקוד אחת ויחידה של רצון ותודעה. פסיקה זו מוזרה ביותר בעיניי. אני מעדיפה לכנות את הספק הזה נקודת הפתיחה לסובייקטים, לגורמים ולאזורים לא איזומורפיים של סיפורים שאינם מתקבלים על הדעת מנקודת הראות של העין הקיקלופית והמלאה בעצמה של הסובייקט האדון. העין המערבית היא ביסודה עין נודדת, עדשה ניידת. המסעות האלה היו לא פעם אלימים ונועדו לשמש ראי לאני הכובש – אבל לא תמיד. הפמיניסטיות המערביות גם יורשות מיומנוּת כלשהי כאשר הן לומדות להשתתף בהמחשה החזותית המחודשת של עולמות שנהפכו על פיהם בערעורים משַׁנֵי ארץ על השקפות האדונים. לא הכול צריך להתחיל מאפס.

האני המפוצל ומרובה הסתירות הוא שיכול לחקור מיקומים שונים ולתת דין וחשבון, הוא שיכול לפתוח בשיחות רציונליות ובדמיונות פנטסטיים משַׁנֵי היסטוריה ולהצטרף אליהם.13 דימוי של התפצלות הוא דימוי נכון יותר לאפיסטמולוגיות הפמיניסטיות של הידע המדעי מדימוי של הוויה. ומהי "התפצלות" בהקשר הזה? ריבויים הטרוגניים שהם בולטים ובה בעת אי אפשר לדחוס אותם לתוך משבצות שוות צורה או לתוך רשימות מצטברות. הגאומטרייה הזאת תקפה בתוך סובייקטים ובין סובייקטים. הסובייקטיביות היא רב-ממדית; לכן גם הראייה היא רב-ממדית. האני היודע הוא חלקי בכל מופעיו, לעולם לא גמור, שלם, קיים בפשטות ומקורי; הוא תמיד מורכב ונתפר תפירה לא מושלמת ולכן מסוגל להתחבר לאני אחר, לראות יחד בלי לטעון שהוא מישהו אחר. הנה הבטחת האובייקטיביות: יודע מדעי חותר לעמדת הסובייקט לא של הזהות אלא של האובייקטיביות, כלומר לחיבור חלקי. אין שום אפשרות "להיות" בעת ובעונה אחת בכל העמדות המיוחסות (כלומר המוכפפות) שהִבנו המגדר, הגזע, הלאום והמעמד או "להיות" בשלמות בכל עמדה כזאת כשהיא לעצמה. וזוהי רשימה קצרה של עמדות ביקורתיות. החתירה אל עמדה "מלאה" ומוחלטת כזאת היא בגדר חתירה אל הסובייקט הפטישיסטי המושלם של ההיסטוריה של ההתנגדות המופיע לפרקים בתאוריה הפמיניסטית כמַהוּת: "אשת העולם השלישי".14 ההכפפה אינה בסיס לאונטולוגיה; היא עשויה להיות רמז חזותי. הראייה זקוקה למכשירי ראייה; אופטיקה היא פוליטיקה של התמקמות. מכשירי ראייה הם אמצעים של תיווך בין נקודות מבט; אין שום ראייה בלתי אמצעית מנקודות המבט של המוכפפות והמוכפפים. הזהות, לרבות הזהות העצמית, אינה מייצרת מדע; ההתמקמות הביקורתית – כלומר האובייקטיביות – עושה זאת. רק מי שתופסים את עמדות השליטים הם זהים לעצמם, לא מסומנים, חסרי גוף, נטולי תיווך, טרנסצנדנטים, נולדים מחדש. למרבה הצער אפשר שהמוכפפות והמוכפפים יתאוו לתפוס את עמדת הסובייקט הזאת ואולי אף יצליחו להשתחל אליה – ואז ייעלמו מן העין. הידע מנקודת מבטם של הלא מסומנים הוא באמת ובתמים פנטסטי, מעוות ואי-רציונלי. העמדה היחידה שאי אפשר לנהוג מתוכה באובייקטיביות של ממש היא נקודת המבט של האדון, של "הגבר", של "האל האחד", שה"עין" שלו מייצרת כל הבדל, מנכסת אותו וחולשת עליו. איש מעולם לא האשים את אלוהי המונותאיזם באובייקטיביות – רק באדישות. הטריק האלוהי זהה לעצמו, ואנו ראינו זאת בטעות כיצירתיות וכידע – אפילו כידיעת-כול.

התמקמות היא אפוא הפעולה המרכזית בביסוס הידע המאורגן סביב דימוי הראייה, ושיח רב במדע ובפילוסופיה המערביים מאורגן בדרך זו. התמקמות פירושה קבלת אחריות על המנהגים המאפשרים את פעולותינו. המסקנה היא שהפוליטיקה והאתיקה הן הזירות שבהן מתנהלים המאמצים להשגתו של ידע רציונלי והמחלוקות בשאלה מה ייחשב ידע כזה. במילים אחרות, אם מודים בכך ואם לא, הפוליטיקה והאתיקה הן הזירות שבהן מתנהלים המאבקים על מפעלי הידע במדעים המדויקים, במדעי הטבע, במדעי החברה ובמדעי האדם. אחרת הרציונליות אינה מן האפשר ואינה אלא אשליה אופטית שמוקרנת משום מקום ממש. את ההיסטוריות של המדע אפשר בהחלט לספר כהיסטוריות של הטכנולוגיות. הטכנולוגיות האלה הן אורחות חיים, סדרים חברתיים, מנהגים של המחשה חזותית. הטכנולוגיות הן מיומנויות מעשיות. איך לראות? מאיפה לראות? מהן מגבלות הראייה? לשם מה לראות? עם מי לראות? למי יש יותר מנקודת מבט אחת? מי סובל מעיוורון? מי עוצם עיניים? מי מפרש את השדה החזותי? אילו כוחות חישה אחרים אנו מבקשים לסגל לעצמנו לצד הראייה? השיח המוסרי והפוליטי צריך לשמש פרדיגמה לשיח רציונלי על עולם הדימויים ועל הטכנולוגיות של הראייה. את הטענה או ההבחנה של סנדרה הרדינג שתנועות של מהפכה חברתית תרמו יותר מכול לשיפורים במדע יש לקרוא כטענה על תוצאות הידע של טכנולוגיות חדשות של התמקמות. חבל שהרדינג לא טרחה לזכור שמהפכות חברתיות ומדעיות לא תמיד היו משחררות, גם אם תמיד היו מלאות חזון. אולי נוכל להבהיר את העניין הזה אם ננקוט ביטוי אחר: שאלת המדע בצבא. המאבקים בסוגיה מה ייחשב דין וחשבון רציונלי על העולם הם מאבקים בסוגיה איך לראות. תנאי הראייה: שאלת המדע בקולוניאליזם, שאלת המדע באקסטרמיניזם,15 שאלת המדע בפמיניזם.

לא שאלת הרלטיביזם אמורה לעלות במתקפות הפוליטיות על סוגים שונים של אמפיריציזם, רדוקציוניזם ושאר גרסאות של סמכות מדעית אלא שאלת המיקום. טבלה דיכוטומית שמבטאת את העניין הזה עשויה להיראות כך:

אך הטבלה הדיכוטומית מסלפת במובן קריטי את עמדותיה של האובייקטיביות המתגלמת בגוף שאני מבקשת להתוות. העיוות המרכזי הוא אשליית הסימטרייה בטבלה הדיכוטומית הגורמת לכל עמדה להופיע ראשית כחלופה בלבד, ושנית כעמדה שהיא והעמדה המנוגדת לה מוציאות זו את זו. מפה של מתחים ותהודות בין הקצוות הקבועים של דיכוטומיה טעונה תייצג טוב יותר את הפוליטיקות והאפיסטמולוגיות רבות-העוצמה של האובייקטיביות אשר מתגלמת בגוף ושעל כן אפשר לתבוע ממנה דין וחשבון. למשל הידעים המקומיים מתקיימים מן הסתם במתח עם ההבניות היצרניות הכופות תרגומים וחילופים לא שווים – חומריים וסמיוטיים – בתוך מארגי הידע והכוח. מארגים בהחלט עשויים להיות שיטתיים ואפילו להיות מערכות גלובליות שבנויות סביב מרכז עם סיבים עמוקים ועם שריגים רבי-עוצמה השלוחים אל תוך הזמן, המרחב והתודעה – הלוא הם ממדיה של ההיסטוריה העולמית. היכולת הפמיניסטית למסור דין וחשבון דורשת ידע שקשוב לתהודה, ולא לדיכוטומיה. המגדר הוא שדה של הבדל מובנה ומַבנה שהטונים של המיקום הממוקם ביותר – זה של הגוף האישי לגמרי והיחיד במינו – מהדהדים בו בד בבד עם פליטות גלובליות במתח גבוה. אם כן, הקיום הגופני הפמיניסטי אינו קשור למיקום קבוע בגוף גשמי מוגדר – יהא זה גוף נשי או גוף אחר – אלא לקשרים בתוך שדות, להטיות של כיוונים ולאחריות כלפי ההבדל בשדות משמעות חומריים-סמיוטיים. ההתגלמות בגוף היא תותבת חשובה; לא ייתכן שהאובייקטיביות תישען על ראייה קבועה אחרי שהתברר כי השאלה שההיסטוריה העולמית עוסקת בה היא מה נחשב אובייקט.

באיזו עמדה עלינו להתמקם כדי לראות בתוך מצב זה של מתחים, תהודות, תמורות, התנגדויות ושותפויות? כאן הראייה הפרימטית אינה מסתמנת כמו מטפורה או טכנולוגיה חזקה במיוחד להבהרה פוליטית-אפיסטמולוגית פמיניסטית, שכן דומה שהיא מציגה לתודעה שדות שכבר עובדו והיו לאובייקט; דומה כי הדברים כבר קבועים ומרוחקים. אבל המטפורה החזותית מאפשרת לנו ללכת אל מעבר לתופעות הקבועות, שהן רק התוצרים הסופיים. המטפורה מזמינה אותנו לחקור את מגוון מנגנוני הייצור החזותיים, לרבות הטכנולוגיות התותבות הפועלות יחד עם עינינו ומוחותינו הביולוגיים. וכאן אנו מוצאים מנגנונים מכניים מסוימים מאוד לעיבוד אזורים בספקטרום האלקטרו-מגנטי לתוך תמונות העולם שלנו. בתוך המורכבויות של טכנולוגיות ההמחשה החזותית שאנו משובצים בהן נמצא מטפורות ואמצעים להבנת דפוסי ההפיכה לאובייקט בעולם ולהתערבות בהם – כלומר דפוסי המציאות שעלינו להיות מסוגלים לתת דין וחשבון עליהם. במטפורות האלה אנו מוצאים אמצעים להערכתם בה בעת של שני היבטיו של מה שאנו מכנים "ידע מדעי": הן ההיבט הקונקרטי וה"ממשי" שלו הן היבט הסמיוטיקה וההפקה שלו.

אני טוענת בזכות פוליטיקות ואפיסטמולוגיות של תפיסת עמדה ושל התמקמות שבהן החלקיות ולא האוניברסליות היא התנאי להישמע כמי שטוענים טענות ידע רציונליות. אלה הן טענות על חייהם של אנשים. אני טוענת בזכות השקפה מתוך גוף – גוף שהוא תמיד מורכב, מרובה סתירות, מַבנה ומובנה – לעומת השקפה מלמעלה, משום מקום, מן הפשטות. הדבר היחיד האסור הוא הטריק האלוהי. הנה אמת מידה להכרעה בשאלת המדע במיליטריזם – אותו מדע או אותה טכנולוגיה חלומיים של שפה מושלמת, של תקשורת מושלמת, של פקודה אחרונה.

הפמיניזם אוהב מדע אחר: המדעים והפוליטיקות של הפרשנות, של התרגום, של הגמגום ושל מה שמובן רק בחלקו. הפמיניזם קשור למדעים של הסובייקט מרובה הפנים הנהנה מראייה כפולה (לפחות). הפמיניזם קשור לראייה ביקורתית שנולדת מתוך התמקמות ביקורתית במרחב חברתי ממוגדר לא הומוגני.16 תרגום הוא תמיד פרשני, ביקורתי וחלקי. הנה קרקע לשיחה, לרציונליות ולאובייקטיביות – כלומר ל"שיחה" רגישה לכוח, ולא פלורליסטית. אפילו הקריקטורות המיתיות הפיזיקה והמתמטיקה – שבאידאולוגיה האנטי-מדעית מוצגות כאילו היו ידעים מדויקים ופשוטים ביותר – אינן מייצגות היום את האחר העוין על פי דגמי הידע המדעי הפרדיגמתיים של הפמיניזם; מייצגים אותו החלומות על הנודע בשלמותו בהפקות ובמיקומים המדעיים ההיי-טקיסטיים והצבאיים לנֶצח, הטריק האלוהי המתבטא בידע הרציונלי על פי פרדיגמת "מלחמת הכוכבים". ובכן, מיקום פירושו פגיעוּת. המיקום מתנגד לפוליטיקה של הסיכום, של המילה האחרונה – או, בהשאלה מאלתוסר, האובייקטיביות הפמיניסטית מתנגדת ל"פישוט בחשבון אחרון". הסיבה היא שהקיום הגופני הפמיניסטי מתנגד לקיבעון, וסקרנותו לגבי מארגי המיקומים הנבדלים אינה יודעת שובע. אין נקודת מבט פמיניסטית אחת ויחידה כי המפות שלנו דורשות ממדים רבים מכדי שהמטפורה הזאת תעגן את חזיונותינו. אבל עוד יש טעם רב בשאיפתן של התאורטיקניות הפמיניסטיות של נקודת המבט לגבש אפיסטמולוגיה ופוליטיקה של התמקמות מעורבת ואחראית. המטרה היא תיאורים טובים יותר של העולם – רוצה לומר, "מדע".

עיקר ועיקרים, הידע הרציונלי אינו מתיימר להיות מנותק ממגע – להיות מכל מקום ולכן משום מקום, להיות חף מפרשנות, חף מייצוג, להיות מוכל בעצמו או מוצרן כל כולו. הידע הרציונלי הוא תהליך של פרשנות ביקורתית מתמשכת בין "שדות" של פרשניות ומפענחות. הידע הרציונלי הוא שיחה שרגישה לכוח.17 הפענוח וההמרה וגם התרגום והביקורת – כולם הכרחיים. וכך המדע נעשה המודל הפרדיגמתי לא של הסיכום אלא של מה שאפשר לחלוק עליו ושחולקים עליו. המדע נעשה מיתוס לא של מה שחומק מכושר הפעולה ומכושר התגובה האנושיים ולא מלכלך את הידיים אלא אדרבה – של ערבות ושל אחריות על התרגומים ועל הבריתות המקשרים בין המַחזות הקקופוניים ובין הקולות בעלי החזון המאפיינים את ידעי המוכפפות והמוכפפים. פיצול של חושים, ערבוב של קול ושל מראה עיניים במקום אידאות ברורות ונבדלות – אלה נעשים עתה מטפורה לִבסיס הרציונלי. אנו מבקשות לא את הידעים שהפאלוגוצנטריזם (הנוסטלגייה אל הווייתו של ה"דבר" הנכון האחד והיחיד) והראייה נטולת הגוף מושלים בהם. אנו מבקשות את הידעים שמושלים בהם הראייה החלקית והקול המוגבל – לא החלקיות לשם החלקיות אלא החלקיות לשם החיבורים וההזדמנויות הלא צפויות שהידעים הממוקמים מאפשרים. ידעים ממוקמים מניחים קהילות, ולא יחידים המתקיימים בבידוד. הדרך היחידה להרחיב את הראייה היא להיות במקום מסוים כלשהו. שאלת המדע בפמיניזם פירושה אובייקטיביות בבחינת רציונליות ממוקמת. דימוייה אינם תוצרים של בריחה ושל התעלות על מגבלות (המראֶה מלמעלה) אלא צירוף של מראות חלקיים ושל קולות מהוססים לכלל עמדת סובייקט קולקטיבית שמאפשרת לראות את האמצעים לקיום גופני מתמשך וסופי, את החיים בתוך מגבלות וסתירות – את הנוף הנשקף ממקום כלשהו.
 

אובייקטים פעילים: המנגנון של הייצור הגופני

לאורך כל ההתבוננות הזאת ב"אובייקטיביות" סירבתי לפתור את העמימויות שיש בהתייחסות אל המדע ללא כל הבדלה בין ההקשרים המגוונים להפליא שלו. מבעד לעמימות העיקשת הבלטתי שדה של תכונות שמשותפות למדעים המדויקים, למדעי הפיזיקה, למדעי הטבע, למדעי החברה, למדעי המדינה, למדעי הביולוגיה ולמדעי האדם; וקשרתי את כל השדה ההטרוגני הזה של ייצור ידע שממוסד באקדמיה (ובתעשייה, כגון בהוצאה לאור, בסחר הנשק ובתעשיית התרופות) למדע במשמעות שעומדת על הכוח שיש לו במאבקים אידאולוגיים. אך עתה אבקש להציע פתרון לאחת מן העמימויות האלה, בין השאר כדי להציג את ייחודן של המשמעויות בשיח על המדע אבל גם את גבולותיהן החדירים מאוד. בתוך כל שדה המשמעויות המכוננות של המדע, אחת התכונות המשותפות נוגעת למעמדם של כל פריט ידע ושל כל טענה רלוונטית על מידת הנאמנות של התיאורים שלנו ל"עולם ממשי", ולא משנה כמה העולמות האלה מתווכים לנו וכמה מורכבים וסותרים הם. הפמיניסטיות והמבקרים הפעילים האחרים של המדעים ושל טענותיהם או של האידאולוגיות הסמוכות להם נמנעו מן הטיפול בדוקטרינות של אובייקטיביות מדעית בין היתר בשל החשד שכל "פריט" או "מושא" או "אובייקט" של ידע הוא דבר סביל ודומם. תיאורים של אובייקטים כאלה עשויים להיראות כמו ניכוס של עולם קבוע ומוגדר לשם השימוש בו כמשאב למפעלים האינסטרומנטליסטיים של החברות המערביות ההרסניות, או שהם עשויים להיראות כמיסוך של אינטרסים – ולרוב של אינטרסים שליטים.

לדוגמה, ה"מין" כמושא של ידע ביולוגי מופיע שוב ושוב באצטלה של דטרמיניזם ביולוגי ומאיים על המרחב השברירי העומד לרשותן של תאוריית ההבניה החברתית ושל התאוריה הביקורתית, על האפשרויות הנלוות אליהן להתערבות פעילה וטרנספורמטיבית שבאו לעולם בזכות תפיסות פמיניסטיות של המגדר כהבדל שמיקומו נקבע קביעה חברתית, היסטורית וסמיוטית. עם זאת, אם נוותר על התיאורים הביולוגיים הסמכותניים של המין, אשר יוצרים מתחים בריאים עם המגדר, נפסיד כנראה יותר מדי: נפסיד כנראה לא רק כוח אנליטי בתוך מסורת מערבית מסוימת אלא גם את התפיסה של הגוף עצמו כמה שבשום אופן אינו דף ריק שזמין לרישומים חברתיים – לרבות רישומיו של השיח הביולוגי. אותו הפסד אפשרי מעיב על ה"רדוקצייה" הרדיקלית של כל מושא של הפיזיקה או של כל מדע אחר לתוצר בר-חלוף של שיח ושל הבניה חברתית.18

אבל הקושי וההפסד אינם מן ההכרח. הם נובעים בין היתר מן המסורת האנליטית, הנושאת חוב עמוק לאריסטו ולהיסטוריה מחוללת השינוי של "הפטריארכייה הקפיטליסטית הלבנה" (איך עוד אפשר לכנות את ה"דבר" השערורייתי הזה?) שהופכת הכול למשאב לניכוס, שבו פריט של ידע הוא בסופו של דבר בעצמו רק חומר בידיו היוצרות – הפעילוֹת – של היודע. כאן האובייקט מבטיח את כוחו של היודע וגם מחדש אותו, אך מן האובייקט נמנע כל מעמד כגורם פעיל בייצורו של ידע. בקיצור, העולם נאלץ להיות לאובייקט, לדבָר – ולא לגורם פעיל; הוא נידון לשמש חומר גלם בהיווצרותה העצמית של הישות החברתית היחידה הפעילה בייצור ידע – היודע האנושי. סופוליס מזהה את המבנה של אופן הידיעה הזה בטכנו-מדע כ"מִשְׁאוּב" ("resourcing") – כהיוולדותו השנייה של הגבר באמצעות ההומוגניזציה של כל גופו של העולם לכלל משאב למפעלותיו הפרוורטיים.19 הטבע הוא רק חומר הגלם של התרבות, והוא עובר ניכוס, שימור, שעבוד, השבחה או נעשה גמיש לשימושה של התרבות בהיגיון של הקולוניאליזם הקפיטליסטי. בה במידה, המין הוא רק חומר הגלם של מעשה המגדר; דומה כי במסורות הניגודים הבינריים של המערב אין מנוס מהגיון היצרנות. ההיגיון הנרטיבי האנליטי וההיסטורי הזה הוא שמעורר את עצבנותי בנוגע להבחנה בין מין ובין מגדר בתאוריה הפמיניסטית מן העת האחרונה. המין "ממושאב" לשם ייצוגו כמגדר, משהו ש"אנחנו" שולטות בו. דומה שכמעט אין כל אפשרות להימנע ממלכודת הלוגיקה המנכסת של השליטה המובנית לתוך הניגוד טבע-תרבות והשושלת הגנרטיבית שלו, לרבות ההבחנה מין-מגדר.

ברור כמדומתני כי התיאורים הפמיניסטיים של אובייקטיביות ושל התגלמות בגוף – כלומר של עולם – מן הסוג המותווה בקווים כלליים בחיבור זה דורשים תמרון מטעה בפשטותו בתוך המסורות האנליטיות המערביות שירשנו – תמרון שהתחיל בדיאלקטיקה אבל לא הגיע עד להשלמת העדכון הנדרש. ידעים ממוקמים דורשים שמושא הידע יוצג כגורם פעיל – לא כמסך או כבסיס או כמשאב, לעולם לא בסיכומו של דבר כעבדו של האדון החותם את הדיאלקטיקה בכושר הפעולה הייחודי שלו ובבעלותו המוסמכת על הידע ה"אובייקטיבי". ההבחנה הזאת נעשית ברורה ומובהקת בגישות ביקורתיות למדעי החברה ולמדעי האדם, שם הפעלנות של האנשים והעמים הנחקרים משנה בעצמה את כל מפעל היצירה של התאוריה החברתית. ואמנם, רק משנסכין עם כושר הפעולה של ה"מושאים" הנחקרים נוכל להימנע משגיאות איומות וממידע כוזב מסוגים שונים במדעים אלה. אבל את התובנה הזאת יש להחיל גם על מפעלי ידע אחרים המכונים "מדע". המסקנה המתבקשת מן הקביעה הנחרצת שהאתיקה והפוליטיקה מספקות את היסודות הסמויים או הגלויים לאובייקטיביות במדעים כמכלול הטרוגני, ולא רק במדעי החברה, היא כי יש להעניק מעמד של שחקן מעשי או של גורם פעיל ל"אובייקטים" של העולם. שחקנים מופיעים בצורות רבות ונפלאות. תיאורים של עולם "ממשי" אינם נשענים אפוא על היגיון של "גילוי" אלא על יחסים חברתיים טעוני כוח של "שיחה". העולם אינו מדבר בעד עצמו וגם אינו נעלם לטובת מפענח אדון. צופני העולם אינם ממתינים דוּמם למי שיקרא אותם. העולם אינו חומר הגלם לתהליך של הומניזציה, הפיכת דבר לאנושי; המתקפות העזות על ההומניזם, ענף נוסף של השיח על אודות "מות הסובייקט", הבהירו זאת היטב. במובן מכריע מסוים שנרמז בקווים גסים בקטגוריות מגושמות כמו "חברתי" ו"פעלנות", העולם שפוגשים במפעלי הידע הוא ישות פעילה. ככל שתיאור מדעי מצליח לבוא במגע עם הממד הזה של העולם בבחינת מושא של ידע, כן אפשר לדמיין את קיומו של ידע נאמן שעשוי לטעון טענות עלינו. אבל שום דוקטרינה של ייצוג או של פענוח או של גילוי אינה מבטיחה דבר. הגישה שאני מבקשת לקדם אינה גרסה של "ריאליזם" – גישה שהתבררה כדרך די עלובה לבוא במגע עם העולם, על כושר הפעולה שלו.

התמרון הפשוט – ואולי הפשטני – שלי אינו חדש בפילוסופיה המערבית, מן הסתם, אבל יש לו זווית פמיניסטית מיוחדת בהתייחס לשאלת המדע בפמיניזם ולשאלות הקשורות אליה – שאלת המגדר כהבדל ממוקם ושאלת הקיום הגופני הנשי. האקו-פמיניסטיות היו כנראה מי שעמדו ביתר שאת על גרסה כלשהי של העולם כסובייקט פעיל, ולא כמשאב שיש למפות ולנכס לטובת מפעלים בורגניים, מרקסיסטיים או גבריים. משעה שמכירים בפעלנותו של העולם בהפקת הידע נפתחות כמה אפשרויות טורדות מנוחה – לרבות האפשרות לשים לב לחוש ההומור העצמאי של העולם. חוש הומור שכזה אינו נוח להומניסטים ולאחרים שרואים בעולם משאב. אבל יש בהחלט דמויות עתירות השראה שבכוחן לקדם המחשות חזותיות פמיניסטיות של העולם כגורם פעיל מפולפל. אין צורך לחזור אל אם קדמונית המתנגדת לתרגומה לכלל משאב. ה"קויוט" (זאב הערבות) או ה"טריקסטר" (הערום) כפי שהוא מגולם בתיאורים הילידיים של דרום-מערב אמריקה רומז על המצב שאנו נקלעים אליו כאשר אנו מוותרים על אדנותנו אך ממשיכים לחפש נאמנות, ביודענו שנולך שולל. לדעתי המיתוסים האלה יועילו למדענים שמבקשים להיות בני בריתנו. האובייקטיביות הפמיניסטית פותחת פתח להפתעה ולאירוניה בלב כל הפקה של ידע. איננו אחראים על העולם; אנחנו רק חיים כאן ומנסים לעורר שיחות לא תמימות באמצעות מכשירינו התותבים, לרבות הטכנולוגיות שלנו להמחשה חזותית. לא פלא שהמדע הבדיוני היה לדרך כתיבה מועילה בתאוריה הפמיניסטית מן העת האחרונה. בעיניי התאוריה הפמיניסטית היא שיח קויוט שהומצא מחדש ושמחויב למקורותיו השוכנים בתיאורים הטרוגניים רבים של העולם.

פעולה פמיניסטית מועילה נוספת במדע מן העשורים האחרונים מדגימה טוב במיוחד את ה"הפעלה" של מושאי הידע שהיו בעבר קטגוריות סבילות. ההפעלה הזאת מעמידה בספק מתמיד את ההבחנות הבינריות כגון מין לעומת מגדר בלי למחוק את התועלת האסטרטגית שלהן. אני מתכוונת להבניות המחודשות בפרימטולוגיה (ובייחוד, אבל לא רק, בפעילות של נשים המשמשות פרימטולוגיות, ביולוגיות אבולוציוניות ואקולוגיות התנהגותיות) של הקביעה מה ייחשב מין, ובייחוד מין נשי, בתיאורים מדעיים.20 הגוף, הלוא הוא מושאו של השיח הביולוגי, נעשה הישות המעניינת ביותר. טענות על דטרמיניזם ביולוגי אינן יכולות עוד להישמע כבעבר. כאשר ה"מין" הנשי עובר עיון תאורטי והמחשה חזותית מחודשים ויסודיים עד כדי כך שלמעשה אי אפשר עוד להבחין בינו ובין ה"נפש", משהו בסיסי קורה לקטגוריות של הביולוגיה. הנקבה הביולוגית המאכלסת כרגע את תיאורי הביולוגיה ההתנהגותית נושלה כמעט מכל תכונה סבילה. היא מַבנה ופעילה בכל היבט; ה"גוף" הוא גורם פעיל, ולא משאב. ההבדל נתפס בתאוריה הביולוגית כתלוי מצב ולא כמהותי, וזאת בכל רמה מן הגֶן ועד דפוסי השיחור של מזון, דבר שמשנה מן היסוד את הפוליטיקה הביולוגית של הגוף. יש לנסח מחדש את כל מערכת היחסים בין המין ובין המגדר בתוך מסגרות הידע האלה. אני מבקשת לטעון כי המגמה הזאת באסטרטגיות ההסבר בביולוגיה היא משל להתערבויות שיהיו נאמנות למפעלותיה של האובייקטיביות הפמיניסטית. הטענה היא לא שהתמונות החדשות האלה של הנקבה הביולוגית פשוט נכונות או לא נתונות לערעור או לשיחה; אדרבה. אבל התמונות האלה מציגות את הידע כשיחה ממוקמת בכל רמה של ניסוח. הגבול בין החיה ובין האדם הוא אחד הדברים המונחים על כף המאזניים במשל הזה – וכמוהו גם הגבול בין המכונה ובין האורגניזם.

לכן אסיים בקטגוריה אחרונה שתהיה שימושית לתאוריה פמיניסטית של ידעים ממוקמים: המנגנון של הייצור הגופני. קייטי קינג מנתחת את ייצורו של שיר כאובייקט בעל ערך ספרותי ומספקת כלים שמבהירים דברים שעולים בדיונים הפמיניסטיים על אודות האובייקטיביות. קינג מציעה להשתמש במונח "מנגנון של ייצור ספרותי" לציון הופעתה של ספרות בצומת המפגש של אמנות, עסקים וטכנולוגיה. המנגנון של הייצור הספרותי הוא מטריצה שמתוכה נולדת "ספרות". קינג מתמקדת באובייקט הרה הערך המכונה "שיר" ומחילה את המסגרת האנליטית שלה על היחסים בין נשים ובין טכנולוגיות של כתיבה.21 אני מבקשת לאמץ את עבודתה כדי להבין באמצעותה את ההפקה – את הייצור והשעתוק הממשיים – של גופים ושל אובייקטים אחרים בעלי ערך במפעלי הידע המדעיים. במבט ראשון נראה כי מגבלה אפשרית על היכולת להשתמש בסכמה של קינג נעוצה ב"עובדתיות" של השיח הביולוגי שאינה קיימת בשיח הספרותי ובטענות הידע שלו. האם גופים ביולוגיים "מיוצרים" או "מופקים" באותו מובן חזק כמו שירים? מראשית ימיה של התנועה הרומנטית בשלהי המאה השמונה עשרה גרסו משוררים וביולוגים רבים כי השירה והיצורים החיים הם בני משפחה. את פרנקשטיין אפשר לקרוא כהרהור על הטענה הזאת. אני ממשיכה להאמין בטענה הרת האפשרויות הזאת אבל בדרך פוסט-מודרנית ולא רומנטית. אני מבקשת לתרגם את הממדים האידאולוגיים של ה"עובדתיות" ושל "האורגני" לישות מגושמת בשם "שחקן חומרי-סמיוטי". המונח המסורבל הזה נועד להציג את מושא הידע כחלק פעיל, מחולל משמעות, במנגנון של הייצור הגופני בלי לרמוז לְעולם שמושאים כאלה נוכחים ללא תיווך או – וזה היינו הך – שיש בכוחם לקבוע בקביעה סופית או ייחודית מה ייחשב ידע אובייקטיבי בצומת היסטורי מסוים. כשם ש"שירים" הם אתרים של ייצור ספרותי שבהם גם השפה היא שחקן פעיל שאינו תלוי בכוונות ובמחברים, כן גופים כמושאי ידע הם קשרים חומריים-סמיוטיים יצרניים. הגבולות שלהם קורמים עור וגידים באינטראקצייה חברתית. הגבולות משורטטים באמצעות נוהגי מיפוי; "אובייקטים" אינם קיימים מראש כאובייקטים. אובייקטים הם מפעלי גבול. אבל הגבולות זזים מבפנים; יש בהם עורמה רבה. מה שהגבולות מכילים בינתיים נותר יצרני – הוא מחולל משמעויות וגופים. מיקום הגבולות (איתורם) הוא עסק מסוכן.

אובייקטיביות פירושה לא ניתוק כי אם הבניה הדדית ולרוב לא שוויונית, הסתכנות בעולם שבו "אנחנו" תמיד בני תמותה, כלומר לא בשליטה "גמורה". בסופו של דבר אין לנו אידאות ברורות ומובחנות. מגוון הגופים הביולוגיים המתחרים מופיעים בצומת של המחקר והכתיבה הביולוגיים, של פרקטיקות רפואיות ועסקיות אחרות ושל הטכנולוגיה, כגון טכנולוגיות ההמחשה החזותית המשמשות כמטפורות בחיבור זה. אבל לתוך הצומת-קשר הזה מוזמנת גם האנלוגיה לַשפות מלאות החיים הנשזרות בפועל בהפקת הערך הספרותי: הקויוט והגופים ההפכפכים המגלמים את העולם כשחקן פעיל מפולפל. אפשר שהעולם מתנגד להצגה שלו כמשאב גרידא כי הוא לא אֵם, לא גֶלֶם, לא לִמְלוּם, כי אם קויוט – דמותו של החיבור הפרובלמטי והפוטנטי תמיד בין משמעויות ובין גופים. הקיום הגופני הפמיניסטי, התקוות הפמיניסטיות לחלקיות, לאובייקטיביות ולידעים ממוקמים, תלויים בשיחות ובצפנים המתקיימים בקשר הפוטנטי הזה בשדות של גופים ושל משמעויות אפשריים. כאן המדע, הפנטזיה המדעית והמדע הבדיוני נפגשים בשאלת האובייקטיביות בפמיניזם. אפשר שתקוותנו לאחריות, לפוליטיקה, לאקו-פמיניזם, תלויה בראייה מחודשת של העולם כטריקסטר מצפין שעלינו ללמוד לשוחח עימו.

• 1. לדוגמאות ראו: Karin Knorr-Cetina and Michael Mulkay, eds., Science Observed: Perspectives on the Social Study of Science (London: Sage, 1983); Wiebe E. Bijker, Thomas P. Hughes and Trevor Pinch, eds., The Social Construction of Technological Systems (Cambridge: MIT Press, 1987); ובייחוד את שני אלה: Bruno Latour, Les microbes, guerre et paix, suivi de irréductions (Paris: Métailié, 1984); Bruno Latour, The Pastuerization of France, Followed by Irreductions: A Politico-Scientific Essay (Cambridge: Harvard University Press, 1988). 
  'המיקרובים', ספרו הפולמי והאפוריסטי הנפלא והמרגיז של לאטור נגד כל דגם של רדוקטיביות, טוען (בעמ' 171), בהשאלה מספרו של מישל טורנייה ששת (Michel Tournier, Vendredi [Paris: Gallimard, 1967]), את הטענה המהותית לפמיניסטיות: "Méfiez-vous de la pureté, c'est le vitriol de l'âme" (הישמרו מן הטוהר, הוא צורב את הנשמה). לאטור אינו נחשב תאורטיקן פמיניסט ראוי לשמו, אלא אם כן קוראים אותו קריאות פרוורטיות ממש כמו הקריאות שלו במעבדה – אותה מכונה מופלאה שאין מהירה ממנה בהפקת טעויות לא מבוטלות המאפשרות צבירת כוח מְשנֶה עולם. לדידו של לאטור המעבדה היא תעשיית מסילות הברזל של האפיסטמולוגיה, שהעוּבדות מסוגלות לנוע בה אך ורק על המסילה הנפרשׂת מן המעבדה החוצה. אלה ששולטים במסילות הברזל שולטים גם בכל הטריטוריה שמסביבן. איך שכחנו זאת? אבל היום איננו זקוקים עוד למסילות הברזל שפשטו את הרגל אלא לרשת הלוויינים. בימינו העובדות נעות על קרני אור.
• 2. להנהרה אלגנטית ומועילה מאוד של גרסה לא קריקטורית של הטענה הזאת ראו: Hayden White, The Content of the Form: Narrative Discourse and Historical Representation (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1987). אותי זה עדיין לא מספק; ותשוקה שלא באה על סיפוקה עשויה להיות זרע רב-עוצמה לשינוי הסיפורים.
• 3. זואי סופוליס הוציאה מתחת ידיה בעבודת הדוקטור שלה (Zoe Sofoulis, "Through the Lumens: Frankenstein and the Optics of Re-Origination" [PhD diss., University of California at Santa Cruz, 1988]) טיפול תאורטי מזהיר (והיא תסלח לי על המטפורה) בטכנו-מדע, בפסיכואנליזה של תרבות המדע הבדיוני ובמטפוריקה של החוצניות, לרבות התמקדות נפלאה באידאולוגיות ובפילוסופיות של האור, ההארה והגילוי במיתוסים המערביים של המדע ושל הטכנולוגיה. החיבור שלי עודכן אגב דיאלוג עם הטיעונים והמטפורות שסופוליס מציגה בעבודתה.
• 4. Nancy Hartsock, Money, Sex, and Power: An Essay on Domination and Community (Boston: Northeastern University Press, 1984) [ראו גם: ננסי הרטסוק, "נקודת המבט הפמיניסטית: הכשרת הקרקע למטריאליזם היסטורי פמיניסטי", מאנגלית: דפנה רוזנבלוט, ללמוד פמיניזם: מקראה, עורכות דלית באום ואח' (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006), 222-195.]
• 5. הדוגמאות המרכזיות בדיון הזה הן: Sandra Harding, The Science Question in Feminism (Ithaca: Cornell University Press, 1987); Evelyn Fox Keller, Reflections on Gender and Science (New Haven: Yale University Press, 1984); Nancy Hartsock, "The Feminist Standpoint: Developing the Ground for a Specifically Feminist Historical Materialism", in Discovering Reality: Feminist Perspectives on Epistemology, Metaphysics, and Philosophy of Science, edited by Sandra Harding and Merrill B. Hintikka (Dordrecht, The Netherlands: Reidel, 1983), 283-310; Jane Flax, "Political Philosophy and the Patriarchal Unconscious", in Discovering Reality, 245-81; Jane Flax, "Postmodernism and Gender Relations in Feminist Theory", Signs 12:4 (Summer 1987): 621-43; Evelyn Fox Keller and Christine Grontkowski, "The Mind's Eye", in Discovering Reality, 207-224; Hilary Rose, "Women's Work, Women's Knowledge", in What Is Feminism? A Re-Examination, edited by Juliet Mitchell and Ann Oakley (New York: Pantheon, 1986), 161-83; Donna Haraway, "A Manifesto for Cyborgs: Science, Technology, and Socialist Feminism in the 1980s", Socialist Review 80 (March-April 1985): 65-107; Rosalind Pollack Petchesky, "Fetal Images: The Power of Visual Culture in the Politics of Reproduction", Feminist Studies 13 (Summer 1987): 263-292 [לגרסה העברית של מאמרה של האראווי הנזכר ברשימה זו ראו: דונה הראווי, "מניפסט לסייבורג: מדע, טכנולוגיה ופמיניזם סוציאליסטי בשלהי המאה העשרים, 1985", תרגום: מריאנה בר, ללמוד פמיניזם: מקראה, עורכות דלית באום ואח' (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006), 326-276].
  היבטים של הפולמוסים על אודות המודרניזם והפוסט-מודרניזם משפיעים על הניתוחים הפמיניסטיים של בעיית ה"אובייקטיביות". מרילין סְתְרָתֵרן שמיפתה את קו השבר בין המודרניזם ובין הפוסט-מודרניזם באתנוגרפיה ובאנתרופולוגיה – שם מה שמונח על כף המאזניים הוא האישור או האיסור לנסח ידע השוואתי חוצה "תרבויות" – הבחינה הבחנה דקה וחשובה: המקבילה של יצירת האמנות כפריט ידע (object of knowledge) אינה האתנוגרפיה הכתובה אלא התרבות. פריטי הידע הטבעיים-טכניים הרומנטיים והמודרניסטיים במדע ובתחומי מעשה תרבותיים אחרים ניצבים בצד אחד של החלוקה הזאת. התצורה הפוסט-מודרניסטית ניצבת בעברה השני עם ה"אנטי-אסתטיקה" של "פריטים" של ידע ושל מעשה שהם מפוצלים לעד, טעונים קושי, תמיד נסוגים ונדחים, ובהם סימנים, אורגניזמים, מערכות, מיני עצמי ותרבויות. ה"אובייקטיביות" בתוך מסגרת פוסט-מודרנית אינה יכולה להתייחס לאובייקטים נטולי כל קושי; היא חייבת להתייחס לתותבת מסוימת ולתרגומים שהם חלקיים תמיד. האובייקטיביות היא בבסיסה עניין של ניסוח ידע השוואתי: איך עשויה קהילה לכנות דברים כך שיהיו יציבים ודומים זה לזה? בפוסט-מודרניזם השאלה הזאת מיתרגמת לשאלה על אודות הפוליטיקה של ההתוויה המחודשת של גבולות כדי שיהיה אפשר לנהל שיחות וקשרים לא תמימים. מה שמונח על כף המאזניים בפולמוסים על המודרניזם והפוסט-מודרניזם הוא דפוס היחסים בין גופים לשפה ובתוכם. זהו נושא קריטי לפמיניסטיות. ראו: Marilyn Strathern, "Out of Context: The Persuasive Fictions of Anthropology", Current Anthropology 28 (June 1987): 251-281; וכן: Partial Connections", Munro Lecture, University of Edinburgh, November 1987 (כתב יד שלא פורסם) [ספר בשם זה ראה אור ב-1991; ראו: Marilyn Strathern, Partial Connections, Updated Edition (Walnut Creek, CA: AltaMira Press, 2004)].
• 6. Harding, The Science Question in Feminism, 24-26, 161-162
• 7. סיפור המדע הבדיוני הקצר של ג'ון וארלי "התמדת הראייה" (John Varley, "The Persistence of Vision", in The Persistence of Vision [New York: Dell, 1978], 263-316) [תורגם לעברית כ"גילוי עיניים", בתוך: ג'ון וארלי, גילוי עיניים, תרגום: שירה אלקיים (תל אביב: זמורה-ביתן, 1987)], הוא אחת ההשראות לחלק זה. בסיפור וארלי מתאר קהילה אוטופית שהחירשים-עיוורים הקימו. בהמשך הוא חוקר את הטכנולוגיות של האנשים האלה, את שאר אמצעי התקשורת שלהם ואת מערכות היחסים שלהם עם ילדים ואורחים רואים. בסיפור "שמפניה כחולה" (Blue Champagne", in Blue Champagne [New York: Berkeley, 1986], 17-79") וארלי יוצר וריאציה על התמה הזאת וחוקר את הפוליטיקה של האינטימיות והטכנולוגיה מבחינתה של בחורה פרפלגית שהמכשיר התותב שלה, הצועני המוזהב, מאפשר לה ניידות מלאה. אבל מכיוון שהמכשיר שמחירו מרקיע שחקים נמצא בבעלות אימפריית תקשורת ובידור בין-גלקטית שהיא עובדת אצלה בתפקיד כוכבת תקשורת שעושה "רגשונים" ("feelies"), היא רשאית להחזיק בעצמי האחר הטכנולוגי, האינטימי והמאפשר שלה רק בתמורה לשיתוף פעולה עם המאמץ למסחר כל ניסיון. מהן הגבולות שהיא מציבה להמצאה המחודשת של הניסיון למכירה? האם האישי הוא פוליטי תחת סימן הסימולציה? אחת הדרכים לקריאת מחקריו החוזרים ונשנים של וארלי שעניינם בסופו של דבר הוא תמיד הקיום הגופני המוגבל, ישויות בעלות יכולות שונות, טכנולוגיות תותבות ומפגשים של סייבורגים עם סופיותם, למרות התעלותם יוצאת הדופן על הסדרים ה"אורגניים", היא במציאת משל לאישי ולפוליטי בזמן ההיסטורי המיתי של שלהי המאה העשרים – עידן הטכנו-ביו-פוליטיקה. התותבת נעשית קטגוריה עקרונית להבנת העצמי האינטימי ביותר שלנו. התותבת היא סמיוטיקה, ייצור של משמעות ושל גופים – לא לשם ההתעלות הטרנסצנדנטית אלא לשם התקשורת טעונת החשמל.
• 8. C.D.B. Bryan, The National Geographic Society: 100 Years of Adventure and Discovery (New York: Harry N. Abrams, 1987), 352
• 9. הבנתי את התצלומים האלה בעזרתו של ג'ים קליפורד מאוניברסיטת קליפורניה שבסנטה קרוז, שדימה את האפקט שלהם על הקוראים לקריאה הימית "אהוי, יבשה!"
• 10. Bryan, The National Geographic Society, 454
• 11. ראו: Hartsock, "The Feminist Standpoint: Developing the Ground for a Specifically Feminist Historical Materialism"; Chela Sandoral, Yours in Struggle: Women Respond to Racism (Oakland: Center for Third World Organizing, n.d.); Harding, The Science Question in Feminism; Gloria Anzaldua, Borderlands/La Frontera (San Francisco: Spinsters/Aunt Lute, 1987).
• 12. Annette Kuhn, Women's Pictures: Feminism and Cinema (London: Routledge & Kegan Paul, 1982), 3-18
• 13. ג'ואן סקוט (Scott) הזכירה לי שטרזה דה לורטיס מנסחת זאת כך: "יש להבין את ההבדלים בין נשים כהבדלים בתוך נשים [...]. אבל ברגע שעומדים על הכוח המכונן של ההבדלים האלה – כלומר ברגע שמבינים כי ההבדלים האלה לא רק מכוננים את התודעה של כל אישה ואת הגבולות הסובייקטיביים שלה אלא גם מגדירים יחד את הסובייקט הנשי של הפמיניזם בַּייחוד המסוים שלו, בסתירה הטבועה בו, שבינתיים לפחות אי אפשר ליישבה – אין עוד אפשרות לקפל אותם שוב לתוך זהות קבועה, לתוך הזיהוי של כל הנשים כדגם של "האישה" או לתוך ייצוגו של הפמיניזם בדימוי לכיד וזמין". ראו: Teresa de Lauretis, "Feminist Studies/Critical Studies: Issues, Terms, and Contexts", in Terese de Lauretis, ed., Feminist Studies/Critical Studies (Bloomington: Indiana University Press, 1986), 14-15
• 14. Chandra Mohanty, "Under Western Eyes", Boundary 2-3 (1984): 333-358
• 15. ראו: Sofoulis, "Through the Lumens" [האקסטרמיניזם הוא "גישת ההכחדה".]
• 16. בספרה 'שאלת המדע בפמיניזם' (עמ' 18), הרדינג מציעה לראות במגדר שלושה ממדים, שלכל אחד מהם ייחוד היסטורי: הסימבוליזם המגדרי, חלוקת העבודה החברתית-מינית ותהליכי ההבניה של הזהות הממוגדרת האישית. אני מבקשת להרחיב את ההבחנה הזאת ולציין שאין סיבה לצפות ששלושת הממדים האלה יהיו משתנים זה של זה או יקבעו זה את זה, לפחות לא במישרין. כלומר הבדלים חדים מאוד בין מונחים סותרים בסימבוליזם המגדרי עשויים בהחלט לא להתקיים בתואם עם הבדלים חריפים בחלוקת העבודה החברתית-מינית או בכוח החברתי, אבל הם עשויים להתקיים בזיקה קרובה לריבוד גזעי חריף או למשהו אחר. בה במידה, אפשר שהכרתם של חלוקת העבודה המינית או של הסימבוליזם המגדרי במצב ההיסטורי המסוים העומד לבחינה לא תזרע אור במישרין על תהליכי ההיווצרות של הסובייקט הממוגדר. מצד שני, יש לצפות ליחסים מתוּוכים בין הממדים השונים. התיווכים עשויים לנוע מבעד לצירים חברתיים שונים למדי של ארגון הסמלים, המנהגים והזהות, כגון הגזע – ולהפך. בעיניי יהיה מועיל להכניס גם את המדע, כמו המגדר והגזע, לתוך סכמה מרובת חלקים כזאת של סימבוליזם, נוהג חברתי ועמדת סובייקט. מתוך ההקבלות עשויים להופיע יותר משלושה ממדים. הממדים השונים של המגדר, הגזע והמדע, למשל, עשויים להיות גורמים מתווכים ביחסים בין ממדים בטבלה מקבילה. כלומר חלוקות עבודה גזעיות עשויות להיות גורם מתווך בחיבורים בין דפוסים סמליים ובין היווצרות עמדות סובייקט אינדיווידואליות בטבלת המדע או המגדר. או שתצורות של סובייקטיביות ממוגדרת או גזעית יהיו גורם מתווך ביחסים בין חלוקת עבודה חברתית מדעית ובין דפוסים סמליים של המדע. 

  הטבלה למטה מתחילה ניתוח באמצעות חיתוכים מקבילים. בטבלה (ובמציאות?) הן במגדר הן במדע יש א-סימטרייה אנליטית; כלומר כל מונח מכיל ומסתיר ניגוד בינרי מַבנה שעבר מדרוג, מין/מגדר וטבע/מדע. כל ניגוד בינרי מארגן את המונח הדומם על פי היגיון של ניכוס, כמו משאב לתוצר, טבע לתרבות, כוח לפועַל. שני הקטבים של הניגוד מובְנים, ושניהם מַבנים זה את זה בדיאלקטיות. מתוך כל מונח נשמע או מפורש אפשר לחלץ עוד פיצולים א-סימטריים – למשל מן המגדר: גברי ונשי; ומן המדע: מדע קשיח ומדע רך. יש לזכור אפוא איך כלי אנליטי מסוים פועל אם נרצה ואם לא נרצה, בכוונה או לא בכוונה. הטבלה משקפת היבטים אידאולוגיים משותפים בשיח על המדע ועל המגדר ועשויה לעזור ככלי אנליטי שיפער סדקים במסתורין העוטף יחידות כגון "המדע" או "האישה". 

  מגדר || מדע
  1. מערכת סמלית || מערכת סמלית
  2. חלוקת עבודה חברתית (באמצעות מין, מגדר וכו') || חלוקת עבודה חברתית (לדוגמה, באמצעות ההיגיון של המקצוע או של התעשייה)
  3. זהות אישית/עמדת סובייקט (חושק/נחשק; אוטונומי/בזיקה) || זהות אישית/עמדת סובייקט (יודע/ידוע; מדען/אחר)
  4. תרבות חומרית (לדוגמה, אביזרי מגדר וטכנולוגיות מגדר יום-יומיות - המסילות הצרות שההבדל המיני נע עליהן) || תרבות חומרית (לדוגמה, מעבדות - המסילות הצרות שהעוּבדות נעות עליהן)
  5. דיאלקטיקה של הבניה ושל גילוי || דיאלקטיקה של הבניה ושל גילוי

• 17. Katie King, "Canons without Innocence" (Ph.d. diss., University of California at Santa Cruz, 1987)
• 18. אוולין פוקס קלר עומדת בתוקף על האפשרויות החשובות שנפתחו בהבניית ההצטלבות של ההבחנה בין מין ובין מגדר מצד אחד ובין טבע ובין מדע מן הצד האחר. היא גם עומדת בתוקף על הצורך להיאחז בעוגן לא שיחני כלשהו הקיים ב"מין" וב"טבע" – אולי מה שאני מכנה "גוף" ו"עולם". ראו: Evelyn Fox Keller, "The Gender/Science System: Or, Is Sex to Gender As Nature Is to Science?" Hypatia 2 (Fall 1987): 37-49.
• 19. ראו: Sofoulis, "Through the Lumens", chap. 3.
• 20. Donna Haraway, Primate Visions: Gender, Race and Nature in the World of Modern Science (New York: Routledge & Kegan Paul), forthcoming Spring 1989 [הספר אכן ראה אור ב-1989, אחרי פרסום מאמר זה.]
• 21. Katie King, Prospectus for "The Passing of Choice… Once Before and After: Audre Lorde and the Apparatus of Literary Production" (MS, University of Maryland, College Park, Maryland, 1987) 
  [ראו: Katie King, "Audre Lorde's Lacquered Layerings: The Lesbian Bar as a Site of Literary Production", Cultural Studies 2:3 (1988): 321-342.]