בעת כתיבת שורות אלו, ארצות הברית ניצבת בתחילתו של עידן ה״דמוקרטיה במחשכים״, כפי שחרט על שערו הוושינגטון פוסט; העידן של טראמפ, העידן של סטיב בנון, עידן שבו עתיד הדמוקרטיה לוט בערפל יותר מאי-פעם. גם אירופה, המצויה בשלב של פוסט-ברקזיט, רווית קולות שמרניים שצוברים תאוצה רבה.
להוציא מערכת מסועפת של ערכים וקשרים כלכליים, דבר-מה נוסף מקשר בין שני אירועים אלו: Cambridge Analytica – החברה מייסודם של סטיב בנון ורוברט מרסר, ביליונר וראש קרן הון סיכון. שירותיה של החברה הפרטית הושכרו לטובת שני האירועים ההיסטוריים שצוינו לעיל. החברה, המתמחה ב״דאטה מיינינג״ (כריית נתונים; הפעלת אלגוריתם או תוכנת מחשב לצורך גילוי מידע הטמון בבסיסי נתונים קיימים והסקתת מסקנות מהצלבתו והתאמתו האישית לכל בוחר, מה שמכונה ״מיקרו טרגטינג״) נוטלת חלק מרכזי בשינוי המפה הפוליטית הבין-לאומית. בשני האירועים, פעולתה הבסיסית היא פילוח ״שווקים״ ספציפיים ושליחת מידע ממוקד לקבוצות באוכלוסייה שנמנות עם שווקים אלו. למעשה הניתוח הפרטני הדיגיטלי שהחברה עורכת מאפשר להם לפנות למרכיבי זהות ספציפיים בקהל היעד שלהם המזהה גיל גזע צבע מין, לאום נטייה מינית וכן אידיאולוגיות, נטיות של תחומי עניין והעדפות אסתטיות, חברתיות וסגנוניות.
כמו בברקזיט ובבחירות האמריקאיות (ובישראל), החברה יצרה מערכת נוספת של תקשורת, שאינה עוברת דרך המערכת השכיחה. למעשה, כך ה-CNN, ה-BBC, ה-NYT ועוד רבים וטובים לא יכלו לצפות את תוצאות הבחירות או את תוצאות משאל העם הבריטי, מפני שהטראפיק הווירטואלי , תנועת הגולשים, הלייקים, התגובות ושאר עקבות דיגיטליים, לא עבר דרך המערכות שלהם. Cambridge Analytica יצרה מערכת משוב המסתמכת על מסד הנתונים הקיים, אבל למעשה, היא מסועפת אליו רק באופן משני, כך שהמידע (דאטה) שעובר שם אינו מיתרגם לטראפיק בתקשורת הוירטואלית המז'ורית, וכך אינו נקרא דרך האלגוריתמים שלהם, של התקשורת הממוסדת.
נשמע מוכר?
בבחירות האחרונות בישראל, חברה פרטית שייעצה לממשל הנוכחי יצרה מערכת בדיוק כזו, שאמנם לא נסמכה על הרשת (אולי מפני שמקצת מצביעיה אינם משתמשים ברשת בתכיפות), אבל השתמשה בשירות הטלפונים. שליחת סמס שלא דרך הרשת אינה מנוטרת על ידי האלגורתמים, וכך נעלמה למעשה מעיני התקשורת ויצרה מראית עין שייתכן שתיבחר ממשלת שמאל. מצביעים רבים קיבלו מסרים התפורים למידותיהם הסוציו-אקונומיות בפנייה אישית וישירה, שאינה מנוטרת.
Cambridge Analytica היא חברה פרטית, ולכן לא ניתן לדעת מהיכן היא שואבת את המידע על המשתמשים הפרטיים, אבל רובנו ערים לכך שהפרופיל האינטרנטי שלנו נסחר ומועבר לכל המרבה במחיר. למעשה, החידוש המרכזי ב-Cambridge Analytica אינו בדרכי העבודה שלה, שכן פרקטיקות אלו משמשות צבאות ריגול ומודיעין ברחבי העולם מזה כמה עשורים. מדינות משתמשות במידע הזה על מנת לרגל החוצהה ופנימה, ופעולות צבאיות ממוקדות מנתבות את פעילותן לפי אלגוריתמים אלו. ואולם חדירה עמוקה כל כך, מתוכננת, מתוזמנת, התפורה למידות אישיות ונעשית בידי גורם פרטי, לא נעשתה כך קודם, בייחוד כאשרר הדבר נעשה שלא על מנת למכור לנו חפץ כלשהו אלא כדי להשפיע על בחירתנו בקלפי.
תרבות המעקב, גריד השליטה הגלובלי, מייצרת גם מפה נלווית של כל מי שהוא "Of the grid" – כל מי שנמצא מחוץ למערכת המפקחת, מחוץ לעין הרואה-כול, שפעילותו אינה מוכרת למערכת – הוא אינו מנותח, מנוצל ומנותב, אבל הוא גם נותר חסר זכויות וירטואליות וחסר הכרה.
המפה הנלווית הזאת היא מפת הפליטים. היא מנכיחה את כל מי שנעדר ממנה כחסר זהות מוכרת, ועל כן חסר זכויות. היא גם אלגוריה לתנועת הפליטים ומשל לפליטות. הניסיון הבלתי נלאה של ממשלות המערב למקם ולגדר את הפליטים ולעקוב אחריהם יוצר גריד שליטה חומרי קיים ושריר ברחבי אירופה, המתרחב לכל מדינות העולם.
המגזין שלפניכם מציג שני צירים מרכזיים לבחינת מושג הפליטות ב-2017. הציר הראשון, האקטואלי, יתמקד בקשר הגורדי בין תרבות המעקב האלקטרונית, אמצעי המעקב, אמצעי השליטה, אמצעי ניטור הפעילות ודרכי ההימלטות, הווירטואליות והממשיות, המתאפשרות הודות למערך הנוכחי. ציר זה יציע לבחון גם את פני השטח המנוטרים, היוצרים את תנאי ההיתכנות של הדימוי הפליטי, כפי שמציע האמן האמריקאי טרבור פגלן. בשיחה בינו לבין האוצרת לורן קורנל, פגלן מספר על החוקים החדשים שחוקק הממשל האמריקאי (תחת ממשל אובמה), שאפשרו מעקב אחרי אזרחים – מהלכים שתווכו לציבור על ידי המדליף הפליט אדוארד סנואודן. פגלן מציע את קוביות התקשורת האוטונומיות שיצר, בעלות כתובות ה-A.P. הלא-מנוטרות, כאפשרות של פליטות והתנגדות. למעשה, דבריו של פגלן מצטברים לכדי דיון בשבחו של "האופי הפליטי"" ובפוטנציאל החיובי וההתנגדותי של עמדה זו.
לצד זאת, ייבחן הדימוי האקס טריטוריאלי כפי שנוסח והופק על ידי האמניות הישראליות מעיין אמיר ורותי סלע. דימוי זה גם הוא חומק ממנגנוני שליטה וניטור; בעודו ממוקם מחוץ לטריטוריה לאומית, הוא חופשי ואסיר בו-בזמן. הדימוי ייבחן גם לאור תערוכתה של לאורה פואיטרס, שדבריה על פליטות וירטואלית בשיחה עם האמנית היטו שטיירל מובאים בגיליון זה. פואיטרס, שסרטה אזרח מספר 4 עוסק במדליף הפליט אדוארדד סנואודן, מציגה את סנואודן כמקרה בוחן לפליטות שהיתרגמה מעבֵרה פלילית בעולם הווירטואלי לפליטות בעולם האמיתי. עבֵרותיו הטכנולוגיות של סנואודן מסתמכות על מסד ידע אשר מאפשר לו להסתובב, היום,, ברחבי מנהטן באמצעות "בוט" שלא ניתן לנטר את מקום שליטתו, כך הוא פיתח טכניקת נראות ונוכחות על אף היותו פליט. שטיירל ופואיטרס דנות בפוטנציאל של נזילות וזרימה המתאפשרת ברשת, כאסטרטגיה דומה ל״היות ערפל״ שמעלה טל מסינג במאמרו, אשר סוקר את רעיון האזרחות האלגוריתמית ואת הגדרת הפליטות הממשית שנובעת מקטגוריה זו. בועז לוין במאמרו סוקר גם הוא את האסטרטגיות הטכנולוגיות הנובעות מהמושג הסטרילי ״גבולות חכמים״, לצד השינוי המדיני שעובר על אירופה, מעלייתה של הביו-פוליטיקה והולדת הניאו-ליברליזם כמשטר שאמון על שמירתם של גבולות קבע ואכיפה, למשטר שעוסק באבטחה של תפוצה מתמדת של סחורה וכוח עבודה: מדינה תחת פיקוח שוּק רגולטורי. לוין דן בשבחי העמימות כאסטרטגיית נגד לתרבות המעקב.
הציר השני שבו עוסק הגיליון הוא חוויית הפליטות האנושית ובחינתה במקומות גאוגרפיים שונים ובזמנים שונים. הפרק הראשון בספרו The Migrant Image של החוקר האמריקאי טי גיי' דמוס, המתפרסם כאן, פורס את הגאולוגיה המתוארת בספר על פני מגוון הביטויים האמנותיים של פליטות, הגירה, נוודות וגלות. הוא בוחן עבודות אמנות עכשוויות רבות, ואף מציע קריאה המבקשת להתנגד לכל מיסוד של רב-תרבותיות וניצול של קטגוריות לאומיות, מגדריות וגזעיות כדרך ביטוי הניתנת לשווק. הוא מבקש להתמיד בהתעקשות על קטגוריות נוזליות של זהות ובאפשרויות דינמיות של סובייקטיביות.
הפוטנציאלים החיוביים של הפליטות אינם זוכים עוד לאהדה ציבורית כבעבר, כאשר יהודים נמלטו מאימת הנאציזם ונפוצו ברחבי הגלובוס. כידוע, כיום רווחת בעולם הרטוריקה השלילית כלפי פליטים. יונה פרידמן – פליט יהודי, ארכיטקט ואמן צרפתי – משווה את תקופתנו לתקופה של ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר פליטים יהודים נעו בעולם. דור גז בוחן את הרטוריקה היהודית-ארץ-ישראלית ואת השינוי המושגי שחל בקרב היסטוריוגרפים ציוניים בכל הנוגע לפליטים – "עולים" "אימיגרנטים", "נודדים", "יורדים", "עוזבים" ו"יוצאים״ – וכיצד מונחים אלו נעו והתמקמו בלשון המדוברת. רחלי ברגר מתחקה אחר מסעם של שלושה אמנים יהודים פליטים שברחו מגרמניה ב-1933. רונה סלע מציגה פרויקט שראשיתו בהזמנת גיליון זה. עבודתה התמצתה באיסוף תצלומים שהוחרמו מפלסטינים ונמצאים בארכיונים ישראליים, תצלומים אשר מתעדים את האוכלוסייה האזרחית וחיי הקהילה העשירים של הפלסטינים לפני הנכבה, לפני הפיכת האוכלוסייה המקומית הזאת לאוכלוסייה פליטית. התצלומים שתעדו את כפר לאם, אלבירווה ותרשיחא, נשלחו לארבעה חוקרים פלסטינים: פרופ' ח'אולה אבו-בקר, ד"ר מאג'ד ח'מרה, ד״ר מחמוד קיאל והמשורר מרזוק אלחלבי שהתבקשו להגיב אליהם. האוצרת ארין גליסון משוחחת עם האמן הקמבודי סבאי סארט, שעבודתו עוסקת בטראומה המקומית של משטר הקמר רוז' בקמבודיה ובאסטרטגיות אמנותיות של פליטות, חדירה וניכוס מרחבי מחודש. פרקטיקות של קידוש והבדלת המרחב העירוני מתבטאות גם במאמרה של שירה נוי גורן. לבסוף, איתמר מן מציג את האפשרויות המהפכניות הטמונות במעשה הפליטות, מבחירה או מכורח.
מאיה דבש ומעיין גולדמן בוחנות במאמריהן את המענה העכשווי שניתן הן למצוקות היום-יום של הפליטים והן לדימויים העולים ממסעותיהם. דבש עורכת סקירה של בתי פליטים ארעיים שעיצבו אדריכלים ומעצבים שונים כפתרונות דיור זמניים באירופה ובוחנת את מידת הנחיצות וההומניות שבקיבוע דיור זמני זה. גולדמן בוחנת את ההשפעות האופנתיות של עולם הדימויים הפליטי, לצד מושגים מתיאוריה פוסט-קולוניאלית ונומדית. ניעה ארליך בוחנת את מושג האנימציה התיעודית לאור סרטי האנימציה של הגרדיאן המתארים את שטף הפליטים באירופה, ומדור הספרים מוקדש לקריאת ספרו של אייל ויצמן העוסק בדיור הפליטי שלל הבדואים בנגב, ונסקר על ידי עומרי הרצוג.
לבסוף, צדיק איסמעיל, פליט תושב ירושלים, משתף אותנו בסיפורו האישי.
הגיליון שלפניכם מלווה במספר רב של פרויקטים חזותיים: האמנית הספרדייה ג'וליאנה רקו משוחחת עם האוצרת נירית נלסון על עבודותיה שעסקו בפליטות גם במרחב הישראלי פלסטיני; אבי מוגרבי מציג קטע מסרטו בין גדרות, המתאר תאטרון קהילתי במתקן ההסגר חולות; האמן הפלסטיני חאלד ג'ארר התחזה לפליט והתלווה למשפחה סורית במסעה הרגלי מטורקיה לגרמניה, הדימויים המוצגים כאן לקוחים ממסע זה, שמעובד לסרט תיעודי בימים אלו; ליז מג'יק לייזר מציגה סרט וידאו שערכה עם ילדים גרמנים במסגרת פרויקט אמנות שבוחן את תגובתם לנוף האנושי המשתנה לצד הרטוריקה הגזענית הגואה. עבודתה מלווה בטקסט מאת האוצרת אניה לוקנקמפר; האמן דומנק דומנק משתף אותנו בפרויקט שעוסק בנכבה הפלסטינית; מיכל בר אור מציגה אסופת חפצים של פליטים בקיבוץ יד מרדכי; שילפה גופטה מציגה פרויקט שהוצג לראשונה בביאנלה השמינית בברלין ובו היא בוחנת את מצבי הפליטות בין הודו לאפגניסטן דרך עקבות פואטיים, ומיקי קרצמן מציג פרויקט צילום שעוסק במצבי הפליטות של הבדואים בנגב.
הפרויקטים החזותיים נבדלים זה מזה בגישתם למושג הפליטות ובאופן שבו הוא נוכח בעבודותיהם. שאלות אתיות בנוגע לניכוס, התחזות, אילוסטרציה, פטרנליזם וקולוניאליזם מאפיינות את השיח האמנותי כיום בעיסוקו בשאלת הפליטים בפרט ובכאב האנושי של קבוצות באוכלוסייה בכלל. הפרויקטים המוצגים כאן אינם מנסים לעורר אמפתיה או לבקש חמלה, אלא לספר, לחשוף, ולתווך את התחושה שלא ניתן להבין את האחר ואת כאבו. אך גם אם ידיעת האחר אינה ממין האפשר – הכרה והוקרה, למידה ונטייה, לצד פיתוח אסטרטגיות משותפות של התנגדות וכבוד הדדי, לא דרך ראווה אלא בדרכי עמימות, הן אף יותר ממתבקשות היום.
ברוח זו, מן הראוי להזכיר את פרס טרנר לשנת 2016, אשר זוכיו לא היו אמנים מן המניין אלא הפליטים הסורים. ייחודה של בחירה זו (מלבד העובדה שזו הפעם הראשונה שהפרס לא הוענק לאמן) בכך שהענקת הפרס באופן רשמי לכ-4.6 מיליון פליטים לא תותיר תשלום ניכר אצל איש מן הזוכים; הפרס הוא על סך 57,000 דולר ואמור להתחלק בין כל הזוכים שווה בשווה, אבל תהווה עבורם כרטיס כניסה לאירופה. כל אחד מהפליטים האלה זכאי לבקש ויזת אמן, על בסיס העובדה שקיבל את פרס טרנר, דבר שישפיע במידה ניכרת על מעמדם החוקי של הפליטים ועל בקשות ההגירה שלהם.
דרך זו, שמניחה בצד את מעשה האמנות, ואינה בוחרת לנכס את כאב הפליטים כמושא לעיון אסתטי במקרה הטוב או לבידור רע במקרה הנחות, מנצלת את מנגנוני עולם האמנות והפריבילגיות הנלוות אליהם ופורסת אותם מעל חסרי הזכויות.
4.6 מיליון פליטים סורים נעים כיום ברחבי הגלובוס. באקלים הבין-לאומי והלאומי הנוכחי, כל אחד ואחת מאתנו עלול למצוא את עצמו במצב דומה, כהרף עין.
אני רוצה להודות לחברי המערכת, למירב, צליל, לדליה וכמובן לאורי על העזרה, ההתחשבות והיעוץ בבניית גליון זה.
נועם סגל
עורכת אורחת
