פתח דבר

ב-24 בינואר 1792 הופיעה קריקטורה ייחודית מבית ההדפס הלונדוני של האנה האמפרי (Hannah Humphrey), ששעשעה את הצופים הויקטוריאנים למודי השערוריות (תמונה 1). הקריקטורה, פרי תכנונו ועיצובו של ההומוריסט והמאייר הבריטי ג'יימס גילריי (James Gillray, 1756-1815), התמקדה בשני זוגות נעליים מובחנות, נשית וזכרית, המונחות זו מעל זו בדרך המבארת את מהות היחסים בין שני הגופים, הנעדרים מההדפס. לכאורה, הנעליים פוגמות במשמעות החבויה/גלויה בקריקטורה, שכן מטבע הדברים בדרך כלל הפעילות המרומזת בהדפס נעשית ללא נעליים או גרבונים, ואולם למעשה, הנעליים הן שמעניקות לקריקטורה את משמעותה, שכן הן טוענות את ההדפס במידע רב ערך אשר נעדר כליל מדימויים זהים נטולי נעליים, המייצגים את הפעילות המינית מבלי לרמוז על מושאיה (ראו לדוגמא תמונה 2).

תמונה 1

תמונה 2

התבוננות בסוג הנעליים ובעיצובן מגלה כי הנעליים הגבריות בעלות האבזם הבולט זהות לטיפוס המנעלים שנעלו בניו של המלך ג'ורג' השלישי, ונעלי העור הזעירות המשובצות אבנים טובות ננעלו על ידי אצילות התקופה (ראו לדוגמה תמונה 3). כותרת הקריקטורה – ניגודים אופנתיים, או נעליה הזעירות של הדוכסית נכנעות בפני גדולת כף רגלו של הדוכס  (Fashionable Contrasts, or the Duchess's Little Shoe Yielding to the Magnitude of the Duke's Foot) – מבהירה מי הם בעלי הנעליים המתוארות: הנסיך פרדריק, דוכס יורק (Frederick Augustus Duke of York), בנו השני של המלך ג'ורג' השלישי, אשר שב לא מכבר מברלין עם רעייתו הטרייה פרדריקה (Frederica Charlotte of Prussia) בתו הבכורה של מלך פרוסיה. טקס נישואיהם השני נערך בארמון באקינגהם ב-23 בנובמבר וזכה לעניין ציבורי נרחב, אך הקהל הלונדוני, שציפה בשקיקה לבואה של הנסיכה החדשה, התאכזב למראה נומך קומתה ומיעטו יופייה, נחיתות תוויה אילצה את עיתונאי התקופה למצוא מוקד חלופי לשבחיהם, והם מיהרו להלל את כפות רגליה הזעירות ואת נעליה הנאות: "נעליה החדשות של הדוכסית מיורק הודפות כל תחרות, הן בשל ערכן הן בשל זעירותן. הן יעוטרו בקישוטי יהלומים!", הכריז הכרוז המלכותי עם פרסום מועד הנשף הקרב לכבוד יום הולדתה של המלכה שרלוט (Queen Charlotte). תחריט של הנעל המדוברת, 5.5 אינץ' אורכה (כ-14 ס"מ, כאורך נעלו של ילד רך), נמכר ברחבי העיר לתושבים הלהוטים. תיאורים נלהבים של הנעליים המדוברות המשיכו להופיע בעיתון The Morning Chronicle גם אחרי מסיבת יום ההולדת, ובהם תיאר הכרוז המלכותי בדקדקנות את הנעליים המעוטרות בתכשיטים ו"עשויות מעור משובח שצבעו סגול". בתגובה כתב אחד הכתבים בעתון The Morning Post כי זר שיקרא את השבחים עלול לחשוב כי העיתונים הבריטיים "נוהלו בידי יצרני נעליים [...] לאחר שכה הרבו לכתוב על אודות נעליה של הדוכסית מיורק". חמישה ימים מאוחר יותר הופצה הקריקטורה של גילריי כביטוי חזותי למחמאות  נלעגות אלו, אשר הצליחו להגחיך את אלו אשר שבו ועסקו בנעליה הזעירות של הנסיכה החדשה, וזאת מבלי ללעוג למושא מחמאותיהם. ואמנם בהדפס ההומוריסטי אין צורך בתיאור הדמויות הנעדרות; הנעליים לבדן מגדירות מעמד סוציו-אקונומי, מגדר, סוג יחסים, סמכות ועוצמה. ובצורתן אף יש כדי לרמוז על המראה החיצוני של בעליהן – אישה זעירה קטנת מידות למול גבר גדול ומלא השרוע על גופה.

תמונה 3

מקדמת דנא הופיעו נעליים מסוגים שונים במוקדם של סיפורים: נעליו הנעדרות של משה בפרשת הסנה הבוער כייצוג של מתח בין קודש לחול; נעליו המכונפות של פרסאוס כייצוג של גבורה וניצחון; נעלי הזכוכית של סינדרלה כייצוג לחד-פעמיותה של האהבה האידיאלית או נעליה של דורותי כאיקון אמריקני המסמל את חשיבות הבית והמשפחה, ההעצמה הנשית והיכולת לשנות מעמד. נעליים יוצגו גם ביצירות אמנות רבות, בהן נעליו הבלויות של וינסנט ון גוך, נעליו האנושיות של רנה מגריט, נעלי מנהלת משק הבית של מרט אופנהיים או נעליה של מרלין במיצב גדול הממדים של יוהנה וסקונסלוס (Vasconcelos), שהוצב ב-2009 בארמון ורסאי להנאת הקהל. ריבוי ייצוגי הנעליים בתרבות החזותית במרוצת הדורות מעיד על כך שחיבתה העזה של הנסיכה פרדריקה לנעליים יקרות משותפת לאנשים רבים; גם בימינו, גברים ונשים כאחד משמרים את הכמיהה לנעליים, שלא נס ליחה עם חלוף השנים.

אם כן, באמצעות המיתוסים, הסיפורים, הסרטים והאמנות הפכו נעליים לאובייקט התשוקה האולטימטיבי ולסמל  לפטישיזם, וככאלו הן נוגעות בנו, מעוררות ומפעילות אונתו מבחינה רגשית. אך אובייקט זה, אשר מיוצר, נמכר, נלבש או ננעל במסגרות חברתיות ותרבותיות, מתפקד גם כסימן בעל כוח המייצר רעיונות חברתיים ומפעיל- מחד גיסא, תהליכים כלכליים, ומאידך גיסא, תהליכים פוליטיים חדשים הנוגעים לסוגיות של מגדר ומיניות. יעל טרגן מזכירה במאמרה את טענתו של רולאן בארת, כי ככל מוצר אופנה שאינו רק פונקציונלי, הנעליים הן מרכיב סמיוטי אשר מסמן ומצביע על מסומנים אחרים כדוגמת תפיסות, רעיונות ואידיאולוגיות. היא מצטטת את ג'ורג'יו רילו ופיטר מק'ניל, שבהקדמתם לאנתולוגיה נעליים: היסטוריה מסנדלים לסניקרס, מראים כי לאורך ההיסטוריה, נעליים תמיד היו חלק מכינון זהויות וגבולות סוציו-אקונומיים ומגדריים, והעידו על מעמדו הכלכלי-חברתי ועל העדפותיו התרבותיות ולעתים גם המיניות של האדם הנועל אותן.

לטענת רילו ומק'ניל, דווקא צורת הנעליים, אשר נשמרת ומשמרת את טביעת רגלו הייחודית של האדם שנעל ותן גם כאשר הוא עצמו נעדר מהן, היא שהפכה אותן בתודעה האנושית לסמל המצביע בהכרח על דבר מה אחר.  טענה זו משקפת את תפיסתו של הסוציולוג פייר בורדייה, אשר גרס כי קטגוריות חברתיות מיתרגמות לחפצים בני-קיימה המשמרים, משקפים ויוצרים דמיון בין קטגוריות חברתיות לדברים. בהבחינו בין ,אמנות גבוהה" לבין ,אמנות פופולרית" או אמנות תעשייתית, ראה בורדייה בעולם העיצוב כלי להגדרת "הטעם הטוב" ולצבירת הון תרבותי, המעיד על מעמדו של האדם המשתמש באובייקט המדובר. בהמשך טענו מרי דאגלס וברון אישרווד בספרם עולם המוצרים  (The World of Goods) כי "סחורות  פועלות כיחידות של תקשורת", שכן, בחברת מידע, מוצרים הם יחידות של משמעות, של מידע ושל תקשורת, וכל פעולה של צריכה או בחירה של מוצר הי א פעולה סוציו-תרבותית אשר הופכת את האובייקט למוצרים סובייקטיבים, בעלי ביוגרפיה וקשרים פסאודו-חברתיים. אך הנעליים, כמוצר צריכה, אינם רק יחידות של תקשורת או מסמלים את תרבותנו. תמר אלאור מציגה במאמרה את רעיונותיו של הסוציולוג ברונו לאטור, שהראה כיצד החפצים שאנו יוצרים, למעשה, מחוללים ויוצרים אותנו. בדיונו במידת האקטיביות והפעולה של החפץ המדובר, סבר לאטור כי אף שלחפצים, שהוא מכנה אותם "non-human", אין יכולת פעולה ממשית, הרי שלמעשה, הם מתפקדים כמתווכים חברתיים בעלי תפקיד מרכזי במערכת החברתית.  טענה זו מחזירה אותנו לתשוקה שלנו לנעליים ולכוח שהן מפעילות עלינו. ואולם כדבריו של ז'אן בודריאר, אין זו תשוקה לחפץ החומרי, אלא הצורך בבידול והתשוקה למשמעות חברתית.

כדי לעורר מחשבות על נעליים ועל תפקידן במערכת האופנה ובחברה, האסופה שלפניכם מציגה מבחר מאמרים הסוקרים את תפקידן ההיסטורי, הפוליטי, החברתי, התרבותי, האתנוגרפי, התקשורתי והכלכלי של הנעליים. האסופה מבוססת על הכינוס של נעליך מעל רגליך: נעליים בתרבות החזותית, אשר נערך בבצלאל במאי 2013 במשותף על ידי המחלקה להיסטוריה ותיאוריה והמחלקה לצורפות ואופנה.