פתח דבר

הדחף אל הסודי

"הדחף אל הסודי ואל הסוד מכתיב את המגמה האימננטית הראשונה של כל כוח, ואין זה משנה באילו צורות ממשל או שיטות מינהל הוא מתממש. אין בעל כוח החומק מן הכורח הזה, המתחזק בהיקפו ובדרגתו ככל שהכוח עצמו נעשה חזק וממשי יותר".1 כך כתב המשפטן קרל שמיט באחד מספריו האחרונים מ-1950, The Nomos of the Earth in the International Law of the jus Publicum שבו ביקש לבסס את תיאוריית היחסים הבין-לאומיים והתפתחותה של המדינה הריבונית המודרנית. המאמר, המובא כאן לראשונה בעברית, וממנו נלקח גם שמו של הגיליון הנוכחי, מגלה כי לשיטתו של שמיט, דיון בהפעלת כוח בלתי נראה ונקיטת חשאיות צריך להופיע כתנאי מקדים להבנת המורכבות של יישום עקרון שלטון החוק ויחסי ההסדרה המוסריים והמרחביים שמדינת הלאום מקדמת בשמו. גיליון כתב העת הנוכחי מציע הצצה אל היבטים אפיסטמולוגיים, אונטולוגיים וחזותיים הקשורים להתהוותה של החשאיות המודרנית העכשווית.

פרקטיקות של חשאיות דוגמת סודיות, צנזורה, ריגול, מעקב, איסוף מידע וניתוחו הן מטבען בלתי נפרדות מההתפתחות של טכנולוגיות הייצוג. כך, בעוד ההיסטוריה של החשאיות כאמצעי להגברת השררה מובילה אל צורות שלטון קדומות וחוצה זמנים ותרבויות, הפיתוחים הטכנולוגיים בתחום המידע והתקשורת שהופיעו בעת המודרנית, וביתר שאת אלו המאפיינים את התקופה העכשווית, הובילו לעיצוב ולהגדרה מחדש של גבולות המרחב החזותי. כבר סמוך להמצאת הצילום אומצה הטכנולוגיה בשירות אוכפי החוק לטובת מלאכת המעקב וכאמצעי להגדרה, לזיהוי, לקיטלוג ולמאסר של פושעים. האמן והתיאורטיקן אלן סקולה בחיבורו המופתי "הגוף והארכיון", הכלול גם הוא בגיליון זה, דן בהופעתו של צילום הדיוקן ובאופן שבו אומץ ככלי דכאני וגזעני בשירות המשטרה באירופה כבר במחצית השנייה של המאה ה-19. בעודו מנתח את השפעת הצילום על עיצובה של תרבות המעקב של התקופה, סקולה מצביע גם על הזיקה והתלות ההדדית שבין הופעת הסוגה של "תצלום מעצר" או "פוטו-רצח", תצלומי הדיוקן ודרכי היישום של המעקב אחר הגוף העברייני לבין דיוקנאות המוצגים בגלריה הלאומית, וטוען כי בכוחו של הצילום לתפקד כ:

 [...] מערכת כפולה: מערכת ייצוג שבכוחה לתפקד באופן מרומם ומדכא כאחד. כפל פנים זה ניכר בעיקר בדיוקנאות צילומיים. מצד אחד, הדיוקן הצילומי מרחיב, מקצין ומְשַנְמֵך (לַכיוון העממי) את הפונקציה המסורתית של הדיוקן. פונקציה זו, שצורתה המודרנית התגבשה במאה ה-17, משרתת את הייצוג העצמי הטקסי של הבורגנות. אמנם הצילום חתר תחת זכויות היתר המובְנות בציור הדיוקן – אך מאחר שלא החריב מן היסוד את היחסים החברתיים הקיימים, יכלו זכויות היתר האלה לשוב ולהתכונן על בסיס אחר: לצילום הוקצה תפקיד הולם בהיררכיית טעם חדשה, ומוסכמות של ייצוג מרוֹמם יכלו לטפטף כלפי מטה.2 בו-בזמן, הפרקטיקה של צילום הדיוקן החלה למלא תפקיד ששום דיוקן מצויר לא היה כשיר לבצעו באותה יסודיות וקפדנות. תפקיד זה נגזר לא ממורשת הכיבודים של הדיוקן המצויר, אלא מן הצרכים של האיור הרפואי והאנטומי. לפיכך, הצילום מצא את עצמו מכונן ומסמן את תחומו של האחר ובתוך כך מגדיר הן את המראה הכללי – הטיפולוגיה – והן את המקרה החריג של הפתולוגיה החברתית.3

בהמשך, טכנולוגיות חדשות אחרות דוגמת התפתחות המצלמות הדיגיטליות ומכשירי הקלטה, הופעתן של רשתות תקשורת גלובליות ויכולות אחסון וניטור מידע התבססו ככלים יעילים לניהול מעקב המוני ולהרחבת יכולת השליטה של ממשלות על חלק נרחב מאוכלוסיית העולם. פעילות זו, שלרוב נעשית בצללים, משפיעה לא רק על תיחום החיץ בין הנראה לבלתי נראה ובין הפרטי לציבורי, על התווייתם של פערי המידע ועל הצרת אפשרויות הפרשנות של הגלוי והנסתר, אלא גם על עיצוב המציאות ועל אופן תפיסתה. העידן הנוכחי, בעולם שלאחר אסון התאומים והמלחמה בטרור, מתאפיין ב"חשאיות גלובלית" ובשימוש המתרחב בפרקטיקות של הסתרה וריגול גם נגד אזרחים. כל זאת בשם "הגנה" על ערכי הדמוקרטיה, המנופפת בדגל השקיפות, אך פועלת על פי ההנחה כי "בעולם שבו כל דבר הוא מטרה פוטנציאלית [...] כל דבר באופן פוטנציאלי יכול להפוך לסוד".4 מנגד, התנגדות למדיניות המעקב מבטאת את ההתניה בדרך אחרת, כפי שניכר מקריאות כגון ״פרטיות לחלש, שקיפות לבעל הכוח".5 פילוסוף המדע פיטר גאליסון במאמרו בגיליון זה תר את אותה שדרה ביקורתית מנקודת מבט היסטורית, על דרך סקירה של אוצר המילים המתרחב של החשאיות בתקופתנו, המתבטא בקטגוריות הסיווג המשמשות אותה והכלתן על תחום רחב של רעיונות, טכנולוגיות ותשתיות. לטענת גאליסון, אם כיום ״באופן היפותטי, מנהל הסי־איי־איי ושר ההגנה יכולים לכלול את חלק הארי של מסמכי הממשלה תחת הכותרת 'רגישים', הרי עצם הרעיון של ממשלה פתוחה מוטל בספק״.6

המאמרים, המסות והראיונות בגיליון הנוכחי מציעים נקודת מבט ביקורתית על הדרך שבה טכנולוגיות ייצוג מעצבות  משטרים וחוקים (סמויים וגלויים) של חשאיות בעודן משפיעות על צנזורה עצמית ובד בבד על המחיקה הבלתי נראית של ההיסטוריה בתקופתנו.7

אגב בחינה של התפתחות התשתית הטכנולוגית של תרבות המעקב ניתן דגש לזיקה שבין הסטטוס המעמדי-כלכלי לעיצובן של מוסכמות תיעוד. כמוטיב חוזר, נבחן גם הקשר בין מדע ופסאודו-מדע לבין ניסיונות לאסוף מידע מודיעיני או מפליל. הגיליון שואף להציף שאלות על חשאיות וסוגי הידע שהיא יוצרת, אגב התייחסות לתפקידה של ההיררכיה והארכיטקטורה שמארגנות את חוסר הנגישות למידע בתקופתנו. לצד שאלות אפיסטמולוגיות, מתקיימת גם בחינה של הסטטוס האונטולוגי החמקמק של תפיסת עולם שיכולה להניח ״ש״הכול אינו כפי שהוא נראה״.8 נוסף על כך, הגיליון מספק הצצה אל תרביות הצנזורה של תקופתנו, התשתיות שבהן היא מתכוננת והמנגנונים שדרכם היא מבוצעת, וכולל נקודות למחשבה על הקשר בין חשאיות והניסיון להסתיר לבין אמנות עכשווית. 

ברצוני להודות לעורכי כתב העת אורי ברטל ודליה מרקוביץ׳, לחברי המערכת ולצוות ההפקה מירב אפרה וורה ולדימירסקי, על הסיוע האדיב ליצירת גיליון זה. תודה מקרב לב לכל כותבי המאמרים והמסות ולמתרגמים על תרומתם החשובה. תודה לאמנים ולאמניות שהסכימו לשתף ביצירותיהם ותודה רבה גם לעורכת הלשון רונית רוזנטל על עבודתה המסורה.

• 1. שמיט, קרל, Nomos – Nahme – Name, תרגום: רן הכהן, גיליון זה.
• 2. את התפיסה הבהירה מבין התפיסות האופטימיות של תפקיד הצילום בהיררכיית הטעם החדשה, שהצריכה הבְניה מחודשת של יצירת הדיוקנאות במונחים תעשייתיים, אפשר למצוא בסקירה לא-חתומה מאת אליזבת איסטלייק, ראו: Elizabeth Eastlake, Photography", Quarterly Review 101:202 )April 1857(: 442-468"
• 3. סקולה, אלן, "הגוף והארכיון", תרגום: דפנה רז, גיליון זה.
• 4. Assange, Julian, Jacob Appelbaum, Andy Muller-Maguhn, and Jrmie Zimmermann, Cypherpunks: Freedom and the Future of the Internet. OR books, 2016 , כריכה אחורית של הספר.
• 5. שם.
• 6. גאליסון, פיטר, "חשאיות בשלוש מערכות", תרגום: מאיה שמעוני, גיליון זה.
• 7. אסנג׳, ג׳וליאן, אפלבאום, ג׳יקוב, מולר-מגון, אנדי, צימרמן, ג׳רמי, "צנזורה", בתוך:  Cypherpunks: Freedom and the Future of the Internet, New York: OR Books, 2012, pp. 113-139, בגיליון זה.
• 8. הורן, אווה, "דע את האויב: האפיסטמולוגיה של המודיעין", תרגום: מאיה שמעוני, גיליון זה.