פתח דבר

עיצוב: אמנות היומיום

גיליון זה נפתח עם דימוי של דֶלֶת, במרכזה ידית המחכה להסתובב על צירה. מעבר למטאפורה החזותית המכניסה את הקורא בשערי הגיליון, צילום זה נבחר כיוון שהוא מתעד פרט מתוך תופעה מרתקת - בית ויטגנשטיין, או בשמו השני - בית סטונבורו, שתוכנן ונבנה בווינה בין השנים 1928-1926. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין תכנן את הבית עבור אחותו, מרגרט, בשיתוף פעולה עם האדריכל פול אנגלמן, ובהשפעת כתביו של האדריכל־תיאורטיקן אדולף לוס (ראו מסה שלו המופיעה בגיליון זה). בשל סגנונו המודרניסטי החמור, מערכת הפרופורציות המדוקדקת שעומדת בבסיסו ופרטי העיצוב וההנדסה הייחודיים לו, בית זה הסעיר וממשיך להסעיר היסטוריונים, אמנים, פילוסופים, אדריכלים ומעצבים. למעשה, בית זה מגלם את השידוך הדרמטי של עיצוב ופילוסופיה: אתר שבו שני התחומים נפגשים, מתמזגים, מתעמתים ומתנבאים. בית ויטגנשטיין רלוונטי לגיליון שלנו לא רק מפני שהוא עוצב על ידי פילוסוף שהוא גם מהנדס ואדריכל, אלא מפני שהוא עצמו מהווה אתר של התרחשות עיצובית־פילוסופית: כפי שאפשר להיווכח מן הספרים והמאמרים שעוסקים בו,1 הבית מזמין דיון בנקודות ההשקה בין עיצוב לפילוסופיה ומעלה שאלות על עיצוב כדיסיפלינה, כשדה משמעות וכמרחב מוסרי; על היחס בין תיאוריה לפרקסיס; על טכניקה כתבנית מחשבה ועל מודרניזם - ערש תחום העיצוב כפי שאנו מכירים אותו. שאלות אלה, הלובשות צורות שונות, יעלו שוב ושוב בגיליון זה. 

בשנים האחרונות נעשו מאמצים לקיים דיון שיטתי, בעל מאפיינים פילוסופיים, בתחום העיצוב על היבטיו השונים. שניים מן הספרים הבולטים בתחום - ספרו של גלן פרסונס (Parsons), פילוסופיה של העיצוב2 וספרה של ג׳יין פורסי (Forsey), אסתטיקה של העיצוב3 - מצביעים על בעיה דומה: מדובר בשאלה "חדשה" שלא זכתה עד כה בטיפול ממוקד ואין לה קאנון פילוסופי ייעודי שניתן להישען עליו. ענף האסתטיקה, החשוד המיידי במקרה הזה, עוסק בעיקר באמנות פלסטית על צורותיה, לצד עיסוקו ביפה ובנשגב שבטבע. לעתים רחוקות, כפי שמודה פורסי, נמצא דיון במלאכות־יד ובתרבות פופולרית, אך לרוב יהיה כזה שפוסח על היבטים אסתטיים יומיומיים מהותיים, ובראשם - עיצוב. יתכן שישנה סיבה מאחורי סירובה של הפילוסופיה לעסוק בתופעה היומיומית הנרחבת שאנו מכנים כאן "עיצוב". אפשר שלפילוסופיה יש יריבות היסטורית עם תופעות מחיי היומיום, כפי שמציע אנרי לפברה (Lefebvre) בספרו על חיי היומיום בעולם המודרני. לפברה קורא לפילוסופיה להפוך את היומיום למושא חקירתה, למרות ובגלל שחיי היומיום אינם פילוסופיים בפני עצמם.4 באותה הרוח, אנו קוראים לפילוסופיה להפוך את העיצוב למושא חקירתה.

הגיע הזמן לדיון פילוסופי מעמיק בעיצוב, וכזה שיאפשר הן לעיצוב והן לפילוסופיה לפרוש לרווחה את נוצות הטווס שלהם. עיון בספריהם של פרסונס (ראו את רשימת הביקורת של מיכל גל בגיליון זה) ופורסי, שנזכרו לעיל, מעלה מספר אפשרויות להתמודדות עם בעיית היעדר הקאנון. אפשרות אחת - לנכס ולהרחיב דיונים פילוסופיים רלוונטיים לתחום, מענפים שאינם עוסקים מפורשות בעיצוב כמו אסתטיקה, אתיקה, אפיסטמולוגיה, מטפיזיקה ופילוסופיה של הטכנולוגיה. כך לדוגמה, פורסי מאמצת את מושג ה״יופי הנלווה״ של קאנט לטובת דיון עדכני בחפצים מעוצבים. אפשרות שנייה - להישען על מחשבות ותובנות לא שיטתיות, שעולות מתוך שיחים שונים, ולהרחיבן לדיון פילוסופי. כך למשל ניגש פרסונס להוגים מודרניסטיים כמו לוס (Loos) וגרופיוס. פתרונות מסוג זה ישמשו אותנו גם בגיליון הנוכחי, לצד טקטיקות אחרות, השייכות למלאכת התיאוריה ואף למעשה הַהִרְהוּר. עולם העיצוב היצירתי, העשיר והמסועף - שבו יוצרים דברים מגוונים ביותר, הכוללים ספרים, חפצי נוי, מכשירי חשמל, אותיות, בגדים, כלי תחבורה, חללים ומבנים - עולם שטרם זכה בקאנון עצמאי של מחשבה, זקוק לכל אחת מהגישות הללו כדי להמשיג את עצמו, לעשות את עצמו מובן, בר־משמעות, בר־ניתוח. הרגע הטרום־קאנוני שאנחנו מצויים בו מהווה אולי מכשול מסוים, אך יש בו גם יתרונות גדולים - לצד הבלבול והעומס ישנו עושר גדול ופוטנציאל לחופש פראי של מחשבה.

נקודת המוצא של הגיליון היא זו: עיצוב הוא אמנות היומיום. יותר מכך, מושג ה"עיצוב" ומושג ה"יומיום" חולקים אב קדמון: שניהם נולדו למהפכה התעשייתית ושניהם הופכים למושגי מפתח במסגרת המחשבה המודרנית. ל-"עיצוב" יש היסטוריה: המילה שינתה את משמעותה לאורך מאות בשנים והתגלגלה לשימוש הנוכחי שלה בעקבות המעבר לייצור תעשייתי: בתקופת הרנסנס משמעותו של המושג "עיצוב", או "Disegno" הייתה רישום, והוא נחשב לבסיס כל האמנויות החזותיות. על כן נקראו אלו "אמנויות העיצוב". בזמן ההוא שימש המושג לתיאור שלב היצירה הראשוני שבו מתכננים וממציאים את הציור או את הפסל. כל האמנים עסקו ב"עיצוב" כחלק מן הפעילות היצירתית שלהם, ומכאן שעיצוב טרם נחשב לעיסוק בלעדי של בעל מקצוע. אולם, בעקבות המהפכה התעשייתית של המאות ה-18 וה-19, וכתוצאה מן הדגש שהושם באירופה ובארה״ב על התמחויות מקצועיות, נולדה דמותו של המעצב המקצועי. עם הזמן החל המושג "עיצוב" לתאר פעילות מקצועית של מומחה שמועסק על ידי לקוח, לרוב יצרן, כך שהמעצב אינו מייצר או מוציא לפועל את המוצר שאותו הוא עיצב.5

מושג ה"עיצוב", כפי שאנחנו מכירים כיום, הוא תולדה ישירה של המעבר לייצור תעשייתי ושל התגבשות היומיום המודרני. לה קורבוזיה (Le Corbusier) מתאר את תפקידו של העיצוב בשירות היומיום כך: ״חיינו המודרניים, כל חיינו הפעילים, להוציא את שעת התה והקמומיל, יצרו את האובייקטים שלהם: החליפה, העט, מכונת הכתיבה, מכשיר הטלפון, רהיטי המשרד מעוררי ההתפעלות, הזכוכית של סן גובן ומזוודות ה׳אינובסיון׳, סכין הגילוח ג׳ילט והמקטרת האנגלית, המגבעת העגולה והלימוזינה, ספינת הנוסעים והמטוס״.6 לה קורבוזייה שאף לעצב את חלל המגורים של ״האדם הרגיל, הטיפוסי״ (היומיומי) כמו מכונה משומנת היטב, בדומה לספינה, למטוס ולמכונית: ״בית הוא מכונת מגורים. אמבטיות, שמש, מים חמים, מים קרים, טמפרטורה לפי הצורך, שימור מזון, היגיינה, יופי בפרופורציה...״.7 מכונת המגורים הביתית היא חלק מתכנית כוללנית יותר, הקרויה בפיו ״הפרוגרמה המודרנית של מגורים״, במסגרתה יש לחשוב מחדש על אודות העיר ותושביה: ״המכונות יובילו לסדר חדש של עבודה, של מנוחה. יש לבנות ערים שלמות, לבנות מחדש, כדי להשיג נוחות מינימלית, שחסרונה המתמשך עלול לערער את איזונן של החברות״.8 הפיתרון מצוי כמובן במפעל: ״היצירות של הטכניקה המכניסטית״ הוא אומר, ״הן יצירות יומיומיות של עולם שלם העובד במודעות, באינטליגנטיות, בדייקנות, עם דמיון, תעוזה וחומרה״.9 הבית הוא מכונת מגורים, והארכיטקטורה צריכה ללמוד שיעור או שניים מהמהנדס התעשייתי. עם זאת, המהנדס מתכנן מכונה שמייצרת דבר־מה: מוצר. אך מה מייצרת מכונת המגורים של לה קורבוזיה? התשובה שלנו תהיה כזו: היא מייצרת יומיום. ליתר דיוק, היא מייצרת את היומיום של האדם המודרני.

באופן שעשוי להישמע פרדוקסלי, הייתה זו דווקא העת המודרנית, הלם העולם החדש, שהפנו זרקור אל חיי היומיום. היומיום המודרני הומשג כפס ייצור הכפוף לפיקוח בירוקרטי ולרציונליזציה שיטתית שפעלה בשם משטר היעילות. הספרות הגדולה של מפנה המאה ה-20, בייחוד זו של שנות ה-20, מספקת עדות לעיסוק הקדחתני במרכיביו של היומיום.10 אולם בניגוד ללה קורבוזיה, לא כולם קיבלו את פניו של היומיום המודרני בברכה. בספרו המצאת היומיום כותב מישל דה סרטו (de Certeau) כי האיש בלא תכונות, הרומן המופתי של רוברט מוסיל (Musil), ״בישר את שחיקתו וביזויו של היחידאי או של היוצא מן הכלל״.11 דה סרטו מנתח את מעמדו של "האדם המצוי" ואת התגבשות חיי היומיום שלו בחברה הכפופה למושג ה"המון המודרני": ״עלייתה של חברת הנמלים הזאת החלה עם ההמונים שהוכפפו ראשונים לרישותם של סוגי רציונליות המשטחים״.12 ניתן להמשיך ולומר כי לא רק האדם היחידאי, או היוצא מן הכלל, מבוזה מכאן והלאה, אלא גם האירוע וגם החפץ היוצאים מן הכלל, נתונים תחת אותה הקללה. החפץ, המוצר, האובייקט המעוצב - איך שלא נכנה אותם - משרתי היומיום הללו, מתאימים לאדם הטיפוסי ככפפה ליד בהיותם טיפוסים המוניים מסוג מסוים, הכפופים לסוגי רציונליות משטחים.

כפי שכבר ניתן לשער, "היומיום המודרני" אינו מושג פשוט כלל ועיקר. ההפך הוא הנכון – "היומיום המודרני" הוא מושג מסוכסך מטבעו: הוא מסמל את הניסיון, המוצלח והכושל לסירוגין, להפוך את החדש והבלתי מוכר למוכר ושיגרתי - לשלב את השינויים המהפכניים שעברו על כל היבטי החיים במירקם הבנאלי והמחזורי של החיים. בנוסף לזה, הוא מיטלטל בין החזרתיות והשיעמום של שיגרת העבודה ומטלות הבית, לבין הניסיון לייצר הבדלים בין יום אחד למישנהו, תוך ניסיון להיאחז בשכבות של מסתורין ולא־מודע, שנמצאות בסכנת הכחדה.13 ממש שם, בלב המאבק הפנימי שהתחולל בתוך נפשו של היומיום המודרני, צָמַח העיצוב כביטוי מרכזי של מאבק זה. העיצוב נותן מענה לצרכים חדשים, כמו גם מכתיב בעריצות את אורחות חיינו. העיצוב פועל בשירות היומיום שלנו, כמו גם מאיים על עצם קיומו של יומיום שכזה, כאשר הוא ״משרת את המטרות הנעלות ביותר ואת הדחפים ההרסניים ביותר של האנושות״.14

מה בגיליון

בגיליון זה תמצאו כותבים הבוחנים את שאלת העיצוב ממבט־על, מעבר לחלוקה לתתי־תחומים והתמחויות, ומבקשים לברר את תפקידו ומשמעותו של החפץ המעוצב או של העיצוב כתחום, כשדה וכחוויה (ראו ברטל, פלוסר, גל). מאמרים אחרים מטפלים בתחומי עיצוב ספציפיים, ביניהם עיצוב גרפי (לופטון, רשלבך, חולב), עיצוב מדיה (מנוביץ׳), אדריכלות, סביבה ועיצוב פנים (לוס, לאטור, שבתי, דובינסקי), עיצוב תעשייתי (בארת, המר) ועיצוב אופנה (אקו, מרטקוביץ׳). ישנן מספר תמות המלוות את הגיליון כולו: הרחבת תחומו של ענף האסתטיקה בפילוסופיה אל עבר תופעות יומיומיות הכוללות חפצים מעוצבים (ראו סאיטו, דובינסקי, גל); בחינה בדיעבד של מחשבת המודרניזם והשפעתה על עולם העיצוב (לאטור, ברודרמן, לופטון); עיון תיאורטי בכלי העבודה ובשיטות העבודה של מעצבים (מנוביץ', המר, קרליץ); בחינת היחסים ההדדיים בין תיאוריה לפרקסיס בעולם העיצוב (שבתי, לופטון, ריינר); דיון בתפקיד החברתי של הטעם ושל חפצים מעוצבים (ברטל, בארת', לוס, אקו, מרטקוביץ׳); ניתוח תיאורטי ופילוסופי של תרבות חומרית ושל טכניקות עבודה עם חומר, צורה וחלל (פלוסר, בארת', לוס, אקו).

אנו מקווים שגיליון זה יתרום להבשלתו של שיח תיאורטי ופילוסופי על אודות העיצוב בעברית - שיח שיעשיר את מלאכתם של מעצבים, את הוראתם של מורים, את מחשבתם של תלמידים ויפנה לחובבי עיצוב ופילוסופיה כאחד.

• 1. להלן רשימה חלקית:Nana Last, Wittgenstein's House: Language, Space, & Architecture (New York: Fordham University Press, 2008); Roger Paden, Mysticism and Architecture: Wittgenstein and the Meanings of the Palais Stonborough (Plymouth: Lexington Books, 2007); Allan Janik, “Wittgenstein, Loos and Critical Modernism: Style and Idea in Architecture and Philosophy”, in Wittgenstein and Modernism, Michael LeMahieu and Karen Zumhagen-Yekplé (eds.) (Chicago / London: University of Chicago Press, 2017), pp. 71-90.
• 2. Glenn Parsons, The Philosophy of Design (Cambridge: Polity Press, 2016).
• 3. Jane Forsey, The Aesthetics of Design (Oxford: Oxford University Press, 2016).​
• 4. Henri Lefebvre, Everyday Life in the Modern World, trans. Sacha Rabinovitch (New York: Harper & Row, 1971) pp. 12-21.
• 5. John Albert Walker, Judy Attfield, Design History and the History of Design (London: Pluto Press,1989), p.23.
• 6. לה קורבוזיה, לקראת ארכיטקטורה, תרגום: עידו בסוק (תל אביב: בבל, 1998), עמ׳ 73.
• 7. שם, 73.
• 8. שם, 79.
• 9. שם, 80.
• 10. אפשר למצוא ביטויים מגוונים של העיסוק ביומיום ובמרכיביו אצל סופרים כמו וירג׳ניה וולף (Woolf), ג׳יימס ג׳ויס (Joyce), ארתור קונן דויל (Doyle), פרנץ קפקא (Kafka) ורוברט מוסיל (Musil).
• 11. מישל דה סרטו, המצאת היומיום, תרגום: אבנר להב (תל אביב: רסלינג), עמ׳ 63.
• 12. שם.
• 13. Ben Highmore, Everyday Life and Cultural Theory (London/ New york: Routledge, 2002), pp. 2-9.
• 14. Walker, Attfield, Design History and the History of Design, p.23.