פתח דבר

1_8.jpgפלאפל – קרדיט: גלויה, באדיבות פלפוט בע"מ

אחד הדימויים החזותיים המזוהים ביותר עם ישראל בעשורים האחרונים מונצח על גלויה פשוטה שנמכרת לתיירים בחנויות מזכרות וספרים. ״בגלויה מופיעה מנת פיתה עם פלאפל, דגל ישראל נעוץ בפסגת הפיתה, והכותרת: ׳פלאפל — המאכל הלאומי של ישראל׳״, כותבים רונלד רנטה ויונתן מנדל, ״הדגל על ׳הר׳ הפלאפל מזכיר דגלים שהוצבו באתרים ידועים כגון דגל ארצות הברית על הירח או דגל אחר על פסגת הר אוורסט״.1 תרבות אוכל ודימויים הקשורים למזון ממלאים תפקיד מרכזי לא רק ביצירת התדמית שישראל מבקשת לשווק לעולם, אלא גם ״ביצירת הזהות הישראלית, כולל הזיכרון הלאומי, התודעה הלאומית והשאיפות הפוליטיות שלה״.2 סוכן תרבות פופולרי זה, דימוי של מאכל רחוב על גלויה, שרד בתהפוכות הזמן יותר מדימויים רשמיים שרצתה החברה הישראלית הצעירה להקנות לעצמה בתחילת דרכה. בשנת 1955, שבע שנים לאחר קום מדינת ישראל, ביקשו ראשי המדינה הצעירה לייסד תפריט קבוע ליום העצמאות, בדומה לתפריט המסורתי של סדר פסח. המחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות הציעה שני תפריטים לאומיים אפשריים, כל אחד בן שבע מנות, שנבחרו בזכות הקשר של המאכלים למלחמת העצמאות ולקיבוץ הגלויות שממנו שבו היהודים לארץ. למנה ראשונה ביקשו להגיש חוביזה — קציצות חוביזה ברוטב עגבניות או סלט חוביזה עם טחינה (צמח המאכל המקומי היה מזונם העיקרי של תושבי ירושלים בזמן המצור שניתק את העיר הקדושה מהמרכז); למנה שנייה — מרק צח עם כיסני קרפלך (זכר למכות שהנחילו היהודים על אויביהם בזמן המלחמה), וכן הלאה, עד למנת קינוח חגיגית של עוגת שבעת המינים בהשראת התנ״ך. ואולם הניסיון הממלכתי להכתיב מלמעלה נוסח עממי לחגיגות הלאומיות נכשל כישלון חרוץ.

ברבות השנים נעשה יום העצמאות הישראלי מזוהה עם יציאה אל חיק הטבע, תחילה לפיקניק ומאוחר יותר לאירוע חברתי של צליית בשרים באוויר הפתוח (מנגל). המאכלים שהתקבעו בקאנון הישראלי — ביניהם פלאפל, חומוס ושניצל בפיתה — מזכירים יותר את הדימוי על הגלויה, שניצח והונצח בתודעה המקומית והבין־לאומית. עם זאת, ממסמך ההצעה המקורי, שנשמר בארכיון הספרייה הלאומית, אפשר ללמוד לא מעט על הסממנים שביקשו ראשי המדינה להנחיל למטבח הישראלי בראשית דרכו ועל הניסיון ליצור דפוסים קבועים בחברה צעירה, הטרוגנית ונטולת מסורת משותפת. שתי הדוגמאות האלה — הגלויה לתיירים והמסמך ההיסטורי — מלמדות אותנו שמזון אינו רק צורך ביולוגי, אלא גם סממן תרבותי רב־עוצמה שיוצר מיתוסים ונרטיבים תרבותיים. אוכל, אחד הדברים הראשונים שאנחנו צורכים בבואנו לעולם ואחד האחרונים שאנחנו חושבים עליו טרם לכתנו ממנו, יוצר תחושת שייכות ומגבש זהות אתנית, מעמדית, מגדרית או לאומית. החוויה החושית הכרוכה באכילה מאפשרת לאוכל לשמש כלוכד של רגעים בזמן, וטעמם וריחם של מיני מזונות הם זרזי זיכרונות ותחושות רבי־עוצמה.

הארוחה, בדומה לאוכל, אינה רק אירוע פונקציונלי אלא סימן תרבותי. טקסי האכילה המשותפת הם חלק מחיי היום־יום, אבל גם מציינים אירועים מיוחדים ומשמשים כזירה תרבותית המשקפת את רוח הזמן והתקופה. בתור אבן יסוד בתרבות האנושית, האוכל והסעודה אינם רק תחום התמחותם של שפים, מהנדסי מזון ומסעדנים, אלא גם חומר מרתק למחקר וליצירה עבור היסטוריונים, סוציולוגים, חוקרי תרבות, אמנים ומעצבים. אסופת המאמרים מחשבות על אוכל בתרבות החזותית והחומרית היא חלק מסדרת ספרים (״מחשבות על״) שנועדה לעורר דיון בכוחן של מערכות חזותיות וחומריות לחולל ולהניע שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. הסדרה רואה אור ביוזמת ובהוצאת המחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, אשר מלמדת ומקדמת מחקר בשדות האמנות והעיצוב מנקודות מבט שונות — ביניהן היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, כלכלה, מגדר, לימודי ביקורת וסמיוטיקה. 

במאמר הפותח את האסופה מציע הסוציולוג קלוד פישלר את הרעיון שאוכל מקודד בשפה ובמערכת של סימנים שונים במוצרי התרבות שאנחנו צורכים. המאמרים והמסות שקובצו כאן, מתורגמים ומקוריים, מנסים לבחון כיצד הסימנים האלה מעצבים את חיינו. לצד טקסטים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים מתחום לימודי תרבות המזון (Food Studies) משולבים בספר מסות ומאמרים של חוקרים, אמנים ויוצרים מקומיים, העוסקים בייצוג הארוחה והאוכל באמנות המערבית ובתרבות הפופולרית, ובפרט בייצוגה באמנות הישראלית והפלסטינית; בניסיונות ליצור זהות מקומית מובחנת, ישראלית ופלסטינית, דרך אוכל; בהווה ובעתיד של מערכות המזון הגלובליות והמקומיות והשפעתן על הסביבה. הפרק החזותי מציג עבודות שנוצרו על ידי סטודנטים ומרצים ממחלקות שונות בבצלאל כחלק מהניסיון המתמשך לעורר, לפענח ולבקר את השיח התרבותי.

2_10.jpgתפריט ליום העצמאות – קרדיט: תפריט יום העצמאות, "מסע בזמן", הספרייה הלאומית, אוסף האפמרה

  • 1. רונלד רנטה ויונתן מנדל, "בולעים את פלסטין: על הפלסטינים ועל הארץ בתרבות האוכל הישראלית", באסופה זו.
  • 2. שם.

אורי ברטל

אורי ברטל הוא יפנולוג המתמחה בתיאוריות של עיצוב ותרבות חזותית יפנית עכשווית. מחקריו עוסקים בחקר העיצוב היפני לגווניו השונים: עיצוב הפרסום, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב אופנה מנגה ואנימציה ביפן כיום. ספרו הראשון Postmodern Advertising in Japan: Seduction, Persuasion and the Tokyo Art Directors Club פורסם בשנת 2015. ספרו השני Critical Design in Japan פורסם בשנת 2020. ברטל כיהן בין השנים 2012-2020 כראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.

רונית ורד

מיכל איתן