פתח דבר

I will not agree to be tolerated.1

מאגנוס הירשפלד (Hirschfeld), חוקר המיניות הגרמני, הציע באחד ממחקריו החלוציים שאחת הדרכים לקביעת נטייתו המינית של אדם היא חקירת החפצים המקשטים אותו או את ביתו. הירשפלד מנה מספר יצירות אמנות שראה בבתיהם של גברים הומוסקסואליים, ביניהן פסלים של גברים ממעמד הפועלים בלבוש חלקי, של פַּסָל בלגי בשם קונסטנטין מונייה ((Meunier; דוד של מיכאלאנג'לו ועוד. כמה מהאמנים שהופיעו ברשימה שערך אינם נכללים כיום בתולדות האמנות ההגמונית. אחרים, ולא מעטים מהם, כן נכללים. בעריכת אותה רשימת אינוונטר שתיעדה את חפצי האמנות בבית מכריו, יצר הרופא־הסקסולוג קאנון אמנותי־היסטורי אלטרנטיבי המבוסס בעיקר על הערכה אסתטית הומו־אירוטית. וכך, יותר מש"השלים" או הוסיף על הקאנון ההגמוני, הוא יצר זיקה רגשית ופוליטית שונה לאובייקטים המוכרים.2 
זיקה זו (גם) היא קוויר.

בתחילת שנות ה־90 של המאה ה־20 טבעה התיאורטיקנית, תרזה דה-לורטיס (de Lauretis) את המושג Queer Theory בגיליון נושא בשם זה של כתב העת הפמיניסטי ללימודי תרבות, Differences.3 התיאוריה הקווירית באה להבהיר ולהסביר, בין השאר, את המסגרות החברתיות והתרבותיות של מין, מגדר ומיניות, אבל לא פחות מכך היא פועלת כביקורת על תחומי חיים ודעת אחרים, כמו שדה האמנות.

התיאוריה הקווירית מתארת את הכלכלה ואת המנגנונים של החריגוּת. היא מנסה לאתר את החורגים ואת המחריגים. אבל בניגוד לתיאוריה הליברלית על אודות המיניות, הסופרת ארנה קזין אינה מבכה את החריגה ואת החריגות, ואין היא מבקשת לרחם על החריגים. נהפוך הוא, היא מעלה אותם על נס. היא אינה רואה בהם יצורים חופשיים פחות מאלה הנמנים על הכלל, אותם אלה השומרים על המסגרות הנתונות ונשמרים בתוכן. ולכן, במיטבם, בני ובנות אדם עצמאיים וחופשיים הסוטים מן הכלל, והיוצאים מהמסגרות שנקבעו להם, אינם חריגים אלא חורגים. האדם הקוויר הוא האדם החורג – באופן פעיל וללא לאות.4

"קוויר" היה במקור, ועודנו, כינוי גנאי שמתייחס להומואים, לסביות ואחרות, ואחרים החורגים מנורמות הטרונורמטיביות. ניכוסו ככינוי עצמי חיובי מבטא עמדה של גאווה ואישור, עמדה של התרסה כלפי הנורמה המינית והמגדרית, והתנגדות לרעיון הנורמליות בכלל. התנגדות זו היא אולי התוכן המרכזי של הקוויר, התנגדות לסדר החברתי הקיים. מכאן – יותר מאשר תיאוריה סדורה והדוקה, קוויר היא פוליטיקה של ערעור, פרקטיקה ביקורתית, דה-קונסטרוקטיבית העוסקת במבנה השיח, בפירוקו ובחיבורו מחדש וחוזר חלילה.

שנות ה־90 של המאה ה־20 התאפיינו בפריחה תרבותית ושינוי משמעותי שחל גם בשיח האמנותי בישראל. בעשור זה נטמעו אל תוך האמנות בישראל שדות השיח הפוסטמודרניים באופן המובהק ביותר. עיסוק בפוליטיקה של זהויות, כמו עיסוק ביקורתי במבני הכוח של שדה האמנות עצמו ועוד החלו מזינים את עבודותיהן של אמניות ואמנים רבים. נדמה היה שאין ערכים מקודשים ואין נושאים שאסור לגעת בהם. זה נכון לגבי נושאים לאומיים כמו השואה, מלחמות, הנצחת הלוחמים, וגם לגבי נושאים אישיים מאוד כמו שאלת הזהות המגדרית והמינית שהודחקו עד אז לשוליים.

נוכחותם של אמנים ואמניות מהקהילה הגאה, ויצירות שעוסקות במגדר ומיניות כמובן שאינן חדשות או זרות לעולם האמנות, ובכל זאת קיימת תחושה שעדיין משהו צריך להשתנות, שמשהו עדיין חסר.

מה הוא זה שחסר? בהקדמה לספרה, נשים יוצרות בישראל 1970-1920, מציינת רות מרקוס שתי עובדות.5 הראשונה - שבמסגרת השנים בהן עוסק הספר היו נשים רבות שיצרו, והשנייה – שנשים יוצרות הודרו בצורה שיטתית מסיפורה של האמנות החזותית הישראלית. מדוע רק מיעוט הנשים היוצרות מוזכר בסיפורה של האמנות הישראלית? הטענה הרווחת היא שלא היו נשים אמניות, או שהיו אבל הן לא היו טובות מספיק, או ראויות מספיק, כדי להיכנס לקאנון. כנגד הטענה על מיעוט היוצרות מרקוס מציגה בספרה כ-120 נשים יוצרות. לגבי הביקורת על איכות עבודתן היא שולפת מארכיוני העיתונים כתבות וביקורות הדנות בעבודותיהן, דיווח על פרסים ואפילו הכרה בינלאומית לה זכו חלק מהן. ועדיין, ולמרות כל זאת, רובן נעלמו מדפי ההיסטוריה. הסיבות לכך רבות ומורכבות, ולמרות שהפמיניזם שינה את פני המאה ה־20, וממשיך להיות נרטיב משמעותי גם במאה ה-21, השיח אודותיו מלווה בנימה אפולוגטית. מוזיאונים מתקשים להכיל אמנות פמיניסטית אלא אם היא ממוסגרת ב"תערוכת נשים", ואמניות רבות ממשיכות לסרב לזהות עצמן עם פמיניזם מחשש שהדבר יתייג אותן, יפגע במהלך התפתחותן וקבלתן בעולם האמנות. על חששות אלו וכאלו יש להוסיף עשרות מונים ככל שהדבר נוגע לאמנות של א.נשים המזדהות (ו/או מזוהים) כקווירים.

מה שחסר אם כן הוא לא רשימה אינוונטרית של יצירות ו/או אמניות ואמנים בדומה למה שעשה הירשפלד בתחילת המאה, אלא השיח הקווירי. שיח שכמעט ולא קיים בעולם האמנות הישראלי, ואין בנמצא גם ניסיון להתעמת עם היעדרותו בתולדות האמנות, ו/או לחשוף היעדרות זו, מניעיה, מנגנוני ההדחקה שלה ואת שיטות העלמתה. במילים אחרות, השיח והשדה המחקרי־מתודולוגי אודות התרבות החזותית הענפה מושתק ולוקה בחסר. מחקר שחושף אמניות ואמנים קוויריים, שמתייחס לשאלות שמעלות נקודת מבט קווירית המופנית לאמנות מהווה, בין היתר, חלק מהאקטיביזם החזותי של הקהילה הגאה. חשיפה, הצגה וכתיבה על "קוויר" בהקשרים אלה מאירה את השונוּת ומאפשרת להביע תשוקה של א.נשים שחווים את העולם אחרת.

אמנות היא מערכת תרבותית. היא משקפת את העשייה החברתית והאנושית ומביאה לידי ביטוי את ייחודה של החברה. הזירה האמנותית מהווה אמצעי המערער על תפיסות ואמונות רווחות, אבל פועלת גם כמתווכת ומגשרת. האמנות לא רק משקפת אלא גם משפיעה ומשתתפת בעיצובה של הזהות התרבותית. מתוך כך היא יכולה להציע דרכים חלופיות לפעולה ושינוי בדרכה שלה.

אמנות קווירית מבקשת לשתף ולתת קול לקהילה ייחודית, אך גם לשבור ולפרוץ דרך אידיאליים ורעיונות דומיננטיים שמגבילים ומרחיקים אותה לשוליים. קוויר היא פרקטיקה פוליטית ואסתטיקה רדיקלית. יותר משהיא מבקשת להכליל שונוּת גדולה יותר בדרך בה דברים נעשו עד כה–היא מחפשת לגוון את הדרכים בהם הדברים נעשים, הווים (come into being). אמנות קווירית מתנגדת למהותנות ומבקשת להנכיח ריבוי משמעויות.

קוויר היא אסטרטגיה ופרקטיקה. היא הפרעה ל"עסקים כרגיל", פעולה שמערערת על ההנחות שלנו לגבי העולם ועל מקומנו ותפקידנו בו, ופותחת אפשרויות להבנת העולם בדרכים נוספות. היא פורעת את ההקשרים והקשרים שבין הרבדים השונים המרכיבים את שדה השיח שנקרא "אמנות":6 היוצר/ת – היצירה – המוזיאון/ גלריה – האוצר – הצופה, ומציבה בעיקר שאלות.  

הגישה קווירית שואלת:
האם כל אחד, כל אחת, יכול.ה להיות קוויר? אם האמנות הקווירית נפרדת מהנרטיבים שעניינם זהויות מיניות להט"ביות אזי מי יכול להיכלל תחת המטרייה של אמנות קווירית? האם כל האמנים.יות מזדהות כקווירים? האם א.נשים שאינם מזדהים כקווירים יכולים לקחת חלק/ליצור אמנות קווירית? האם ירצו להשתתף? האם נרשה להם.ן?

מה יהיה על הביקורת על יחסי הכוח ופריבילגיות הטרוסקסואליות כאשר "קוויר" כל כך נדיב ומקיף? מה הופך אמנות לאמנות קווירית? היוצר.ת? התהליך? התוכן? האם כל דבר יכול להיות אובייקט לאמנות ותרבות חזותית קווירית? האם קיימת תרבות קווירית שאינה מתמקדת במיניות?

האם יש משהו שהוא אינהרנטי לאסתטיקה קווירית? אם כן, מי קובע ומסדיר זאת? האם זה תלוי ביוצרות וביוצרים המבקשים להגדיר את עבודתם כקווירית או האם אנחנו כצופים, כצרכניות, יכולים לתייג עבודה כקווירית גם אם היא לא מוגדרת ככזו? מי ממשטר מהו נורמטיבי ומהו חתרני? מי יוצר קוויר ומי "קורא" אותו? והאם ככל שאנו מנסים להגדיר/לזקק אמנות קווירית האם איננו מסתכנים באיבוד פוטנציאל ההתנגדות לתרבות שבה?

שאלות אלו שנוגעות בזהות, קהילה ושייכות, אבל גם באינדיבידואליות, מדגישות ומזכירות לנו כי אמנות קווירית אינה אוחזת באובייקט או סובייקט מהותי.7 היא always already becoming (אליבא ד'דלז וגואטרי):8 מתנגדת, מפריעה, מסרבת לכוחה של הנורמטיביות והדומיננטיות בזמן שהיא מתאמצת לחצוב חומרים נוספים ואפקטים (affects), לאתגר מרחבים ואתרים ממושטרים (בין אם זה חוף־ים או חדר־שינה) וליצור מרחבים אסתטיים עבור כל אחד ואחת שמבקש.ת אחריהם.

המילה "קוויר", המכלילה ולעתים אף שנויה במחלוקת, היא שם עצם וגם שם תואר, היא אופק לחשוב עליו לגבי העבר ובהווה, ולעתים קרובות היא מתארת מצב של התהוות ולא כזה שנפתר במלואו. המאמרים, המסות והביקורות שמופיעים בגיליון זה מציעים מרחבים מחשבתיים ומופעים נפרדים המתייחסים להגמוניה התרבותית ומציעים נוף של אפשרויות, אסטרטגיות הישרדות ואופני דמיון והוויה נוספים.

• 1. Jean Cocteau, The White Book, in David J. Getsy (ed.),QUEER (Documents of Contemporary Art), (Cambridge, Mass.: The MIT Press, 1927), 27.
• 2. Magnus Hirschfeld, The Homosexuality of Men and Women. [Die Homosexualität des Mannes und des Weibes, 1914] (Amherst, N.Y.: Prometheus Books, 2000).  
• 3. Teresa De Lauretis, "Queer Theory: Lesbian and Gay Sexualities: An introduction," Differences: A Journal of Feminist Cultural Studies 3/2 (2000), iii- xviii. 
• 4. ארנה קזין ארנה, מקוויר לחורגת (תל אביב: רסלינג, 2000). 
• 5. מרקוס, רות. נשים יוצרות בישראל 1920-1970 (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008).
• 6. שדה השיח של האמנות – אליבא דה בורדייה האמנות אינה אלא "שדה", אחד מהמוסדות החברתיים שבהם מתארגן הידע. "שדה הייצור התרבותי" הוא אותו מרחב חברתי שבו מתקיימת עשייה תרבותית ואמנותית. במסגרת זו מנתח בורדייה את היותם של תחומי האמנות השונים זירות של מאבק תמידי ומיקוח. המאבק בשדה הייצור התרבותי הוא על ההכרה הניתנת לעולם התרבות והאמנות על בסיס עקרונות וחוקים ייחודיים (למשל: הגדרת יצירות אמנות כיצירות מופת, הכנסתן לקאנון והכרה בסטטוס של יוצריהם כטובים בתחומם), כמו גם שיקולים חיצוניים כגון תפוצה, מסחר וכדומה.
  להרחבה ראה.י: פייר בורדייה, שאלות בסוציולוגיה, תרגום: אבנר להב (תל אביב:רסלינג, 2005).
• 7. במרכזה של התיאוריה הקווירית עומד הניסיון לערער על התפישה ההגמונית והמהותנית של זהות אחידה וקבועה בכל הנוגע למין, למגדר ולמיניות, ועל הקשר בין השלושה. היא מערערת על הדרישה להלימה והרמוניה בין הרבדים, ומדגימה כיצד קטגוריות ומבנים חברתיים הינם תוצרי שיח שניתן לפרק אותם על ידי חשיפת המלאכותיות שבהם והצגת דרכי הבנייתם (גרוס, אייל וזיו, עמליה 2003).
• 8. Gilles Deleuze and Felix Guattari,. A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans. Brian Massumi (University of Minneapolis Press, 1987).