מחקר זה – שהוגש כעדות מומחה ל'וועדת האמת על אחריות החברה הישראלית לאירועי 1960-1948 בדרום', שהוקמה ביוזמת עמותת 'זוכרות', מהווה חלק ממאמץ זה [למען זכויות הבדואים על אדמתם], ונכתב מתוך האמונה שהאמת סופה לצאת לאור.
(איל ויצמן, סף המדבר, קו העימות, תרגם מאנגלית: עמי אשר, תל אביב: עמותת זוכרות והוצאת בבל, 2015).
המילים לעיל, החותמות את הספר סף המדבר, קו העימות, מתארות את האופק הפוליטי שהוא מבקש לשרת, אך גם את חוסר המנוחה הז'אנרי שלו. מדובר בספר עיון שעשוי מקצתו במתכונת אקדמית, מרובב בהערות שוליים ובציטוטים של מחקרים; ובו-בזמן זו עדות מומחה שבוחנת ממצאים היסטוריים כדי להוכיח טענה משפטית וכוללת תצלומי אוויר ומפות וגם כתבת מגזין ארוכה שסוקרת משפט שהתנהל ועומדת על מהלכיו הדרמטיים והאידאולוגיים, ומשובצת בתצלומי דיוקן של גיבוריו.
בין שלוש הפרדיגמות הרטוריות של הספר, ניצב הנושא שמאחד אותן – ונדמה במהלך הקריאה שמלכתחילה לא היה יכול נושא זה להתמקם ביציבות בז'אנר יחיד של כתיבה בעברית. הספר עוסק בנישול המתמשך של בדואים מאדמתם בנגב, ועומד על היבטים גאוגרפיים-אקלימיים, היסטוריים, תרבותיים ומשפטיים של נישול זה. הוא מחולק לשניים: החלק הראשון סוקר את המערכה הניטשת בין כוחות אנושיים שמבקשים לדחוק את קו המדבר דרומה מטעמים לאומיים, אך נענים בכוחות הטבע שמסרבים להם; חלקו השני עוסק במשפט של נורי אל-עקבי נגד מדינת ישראל, שבו הוגשו שש תביעות קרקע, הנתמכות בעדויות על בעלות התובע וקהילתו עליה. בתוכנו ובסגנונו, הספר עוסק בנישול: נישול הבדואים מאדמותיהם, המקביל לניסיון לנשל את המדבר מהטריטוריה שלו ולדחוק אותו ממנה, אך גם נישול של סוגיה כזו ממרחב עברי לגיטימי של טיעון משפטי או אקדמי.
הקרב על הנגב, כותב ויצמן, הוא מהלך מוסדי שיטתי שנועד לעקור את הבדואים מסף המדבר הצפוני, לרכזם בעיירות ייעודיות שממוקמות בדרך כלל באזורים דרומיים וצחיחים יותר ולהפקיע את אדמותיהם לטובת יישובים יהודיים, יערות ושטחי חקלאות. המאבק הזה הוא מאבק על שטח, ומהותו האקלימית מצביעה על כך שמאבקים דומים נערכו ונערכים לאורך יותר מ-7,500 ק"מ, ממדבר סהרה ועד מונגוליה: המערכה ניטשת בקו התפר שבין שני אזורי אקלים – אזור ים-תיכוני סובטרופי וחגורת המדבר.
הניסיון הלאומי-התיישבותי להדיפת המדבר דרומה, שהבדואים המנושלים הם קרבנותיו, הוא חלק מאידאולוגיית "הפרחת השממה". על המדבר – שנתפס בנרטיב הציוני כ"שממה", אזור לא-מיושב ולא-מעובד, נטול עַם ונטול אדמה – נכפתה נסיגה הדרגתית, באמצעות השקיה מלאכותית, ייעור וטכנולוגיות חקלאיות. ההדיפה לאחור של המדבר כללה גם עקירה של תושביו הבדואים, שנתפסים מצד אחד כתושבי השממה, ולפיכך עליהם לנוע עמה, ומצד אחר כבני אדם נטולי מקור, מקום או זכויות, ששייכותם ההיסטורית והתרבותית למרחב זה מאיימת על האידאולוגיה הציונית.
ואולם המדבר – וזו טענה מרתקת שקושרת בין תרבות חזותית, גאוגרפיה, קרטוגרפיה ופוליטיקה קולוניאלית – הוא כוח טבע בעל סדר יום אקולוגי שאינו מתיישב עם המאמצים להדיפתו. שינויי אקלים, מעשי ידי אדם, הודפים את גבול המדבר צפונה. למרבה האירוניה, הפעולות שמבקשות להסיג את המדבר ואת תושביו יוצרות כוח נגד: לדוגמה, בפעולות יזומות של ייעור משתמשים במיני עצים הצורכים מים ביעילות כדי לדחוק את המדבר. אבל הייעור תורם דווקא להרעלת הקרקע ולייבוש הקרקע, בשל שינויים בתנועת סחף מי הגשמים, וכך הוא מניע את קו המדבר בכיוון ההפוך. הניסיון להנדס את האקלים מחדש – מאפיין שיטתי של ההיסטוריה הקולוניאלית – תמיד היה כרוך בנישול של אוכלוסיות מקומיות; המאבק המתמיד על האקלים, החקלאות והקרקע בצפון הנגב היה גם מאבק לייהוד האזור. לבדואים נמצא מקום ב"עיירות ריכוז", שאינן יישובי קבע: מיקומן מועתק על פי תכניותיו של הצבא בשטחי הנגב.
זה הרקע ל"נכבה הבדואית", במילותיו של ויצמן. הגירוש של הבדואים לאורך שנות המדינה הסתייע בטקטיקות של הרעת תנאי-חיים (כמו מניעת שירותים חיוניים, סתימת בארות, פגיעה מכוונת בשטחי המרעה ובמקנה ועוד), צמצום שטחי מחיה והריסת מבנים וכן עמדה משפטית עקיבה ששוללת מהם זכויות על הקרקע. כאמור, השיח המשפטי עומד במרכז חלקו השני של הספר, שמתאר את עתירתם בני שבט אל-עוקבי לשוב אל אדמותיהם, שמהן הם גורשו שוב ושוב מאז פונו מהן "זמנית" לצורכי תרגיל צבאי בשנת 1951.
ויצמן מתאר את מהלך המשפט, מציג עדויות חלופיות ומעמיד לדין את ממצאי ההגנה ואת מסקנותיה של השופטת; בעזרת הגאוגרף אורן יפתחאל הוא מתמודד עם "הלכות הנגב המת", קרי ההנחה הישראלית שבמדבר הנגב הצחיח לא התקיימו חיי קבע ולא עובדו אדמות משום שהאקלים לא אפשר זאת. ויצמן חושף תצלומי אוויר ועדויות ארכאולוגיות ופיזיות המעידים אחרת, שנדחו על ידי בית המשפט.
סף המדבר, קו העימות הוא ספר שנכתב בתנופה של אקטיביזם מחקרי ואזרחי; אף שהוא קצר, הוא משופע בעדויות מצולמות, דחוסות בין הטקסט הכתוב באי-סדר ופורעות את הרצף שלו. המופע החזותי של הספר מעיד על טיבו: כתב פלסתר נסער, חריף ולהוט; כל התכונות שמאפיינות פעילות אינטלקטואלית אקטיביסטית שנובעת מתודעה של צדק ואינן כלולות במתינות המחושבת של גיוס הון סימבולי אקדמי.
בשל טיבו הרטורי, וגם בשל הנושאים שהספר עוסק בהם, היה מוטב לוותר על מראית העין האקדמית של החיבור, חלקית ככל שתהיה. אני מציין זאת לא רק משום שהחיבור אינו עומד בכללים הממוסדים של תקניות רטורית, התפתחות טיעון וכו', אלא משום שהוא נענה יותר לכתיבה מגזינית או מסאית; וגם לא מפני שמראי המקום שמציינים כתובות אינטרנט ארוכות הם מגוחכים. מהותו הפוליטית של החיבור, החריפות הפוליטית ותחושת הדחיפות המוסרית שהוא מעלה נוגדים את אופייה של האקדמיה העברית בישראל כיום, שכידוע, ויתרה כמעט לגמרי על עמדה אינטלקטואלית ציבורית או על אִתגור הקונצנזוס הפוליטי באופן נושא-משמעות. כמובן, אפשר לתלות את הסיבות לכך בחוסר הלגיטימיות הציבורית של שיח אינטלקטואלי (מכל סוג) במרחב הציבורי בישראל, ואפשר גם להניח שבשונה מוויצמן, שמכהן כפרופסור באוניברסיטת גולדסמית' שבלונדון, החוקרים המקומיים עשויים לצאת נפסדים אם ישמיעו ביקורת נחרצת על המדיניות הישראלית. ואולם שתי הסיבות אינן מצדיקות את הפניית העורף של מרבית חוקרי התרבות הישראלית באוניברסיטאות בישראל להקשרים של זכויות אדם או אי-צדק אזרחי. האקדמיה הישראלית – על טקסיה וגינוניה וגם על הרטוריקה שלה – מועלת בתפקיד האינטלקטואלי שלה; והקולות החריגים שאינם עומדים בצנזורה הפוליטית הסמויה משלמים על כך מחיר מוסדי.
בשל כך, מראית העין הסמי-אקדמית של החיבור אינה נחוצה; היא אינה נחוצה לתכניו או לעיגון עמדותיו וממצאיו, ובעיקר אינה נחוצה באקלים שבו הרטוריקה האקדמית נוטה להתבוסס במוסכם או בשולי. אין סיבה לפצות על השכיחות הנמוכה ביותר של מחקרים אקדמיים ביקורתיים מסוג זה בשפה העברית. סף המדבר, קו העימות לא יצא בהוצאה אקדמית, אלא בהוצאת העיון המשובחת של בבל; ואולם גם בסגנונו, מוטב היה לו להימנע משיתוף פעולה, ולו חלקי, עם גינוני המופע האקדמי, ולהשמיע את קולו המעוגן, המלומד, האינטלקטואלי והדחוף בחסות אחרת, טבעית לו יותר: בחסות הומניזם אינטלקטואלי שזועק לצדק, ולכן אינו נדרש לנוקדנות של הערות שוליים.