האינסוף כסנסציה
יש! סנסציה. סנסציה היא ככל הנראה המילה המתאימה ביותר לתיאור תערוכתה של סיגלית לנדאו "הפתרון האינסופי", שהוצגה בחורף שעבר בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. העיתונים דיווחו על יותר מ-100 אלף מבקרים, על אוטובוסים מלאים הנוהרים לחזות בפלא מכל קצוות הארץ. המבקרים התלהבו. פרנסי התערוכה חככו כפיהם בהנאה: מי אמר שהאמנות מיועדת רק לקרחי רסלינג ולעיגולדים של גילמן. הנה, לא רק באנגליה, גם בארצנו הקטנה אמנות יכולה לעורר "סנסציה". גם לנו יש את הסאצ'י שלנו ואת הדמיאן הירסט שלנו. לא אלמן האמן. השמועות על מות האמנות היו מוקדמות מדי. האמנות חיה. האמנות בועטת. האמנות מוכרת.
וכאן נשאלת השאלה, מהי בדיוק ה"סנסציה"? מה בדיוק לנדאו עושה? כצעד ראשון לבירור השאלה, הבה נפיג את רוח השואה שריחפה מעל לתערוכה, ונסיט את מטענה הקונוטטיבי למקום אחר. אמר כבר מי שאמר - There is no business like Shoa business. ואכן, אין ספק שרוח השואה הפיחה את אש הסנסציה שבערה בכבשני התערוכה והאמירה את מחירי הפריטים שהוצגו בה. הסימנים ברורים: שם התערוכה הרי תופס טרמפ על "הפתרון הסופי" של הנאציזם. קפקפי העץ שנמכרו, כך אומרות השמועות, במאות דולרים לחתיכה, היו במספרים 45-42, התואמים את המספרים של שנות ההשמדה. סוף סוף, אמרו האומרים, לנדאו מתחברת להיסטוריה. אם בתערוכתה הקודמת שנערכה בגלריה אלון שגב עסקה לנדאו במצב הישראלי, הרי שכעת היא מגביהה עוף ועוסקת במצב היהודי. אך השואה היא רק טיזר. התערוכה סובבת הרבה פחות סביב "הפתרון" והרבה יותר סביב ה"אינסופי". האינסוף הוא הגיבור האמיתי של התערוכה, והוא המפתח שבאמצעותו ניתן להבין את הפעולה שנעשתה בה, תוך קישורה למכלול התרבותי הרחב.
אין ספק, התערוכה הולמת בבאים בשעריה. קשה להתעלם מההלם האסתטי המציף את החושים, מאפקט ההזרה ההופך את המוכר לזר, את המובן מאליו למפליא. על כך גם תעיד התגובה הסקרנית של ילדים שביקרו בתערוכה. לנדאו מצליחה להפוך אותנו, ולו לרגע, לילדים החווים את העולם מחדש. לנדאו גורמת לנו - תשושי הנופשונים בתשלומים וג'יפי השטח בליסינג - להתפלא את הפליאה הראשונית המהווה את מקור העשייה והמחשבה האנושית. לנדאו גורמת לנו לשאול מחדש את ה-שאלה: למה? או בניסוח קצת מתוחכם יותר, למה יש בכלל דבר-מה ולא רק מאומה?
לא סיגוף יש בתערוכה, אלא שפע ועודפות, הניכרים בכל מקום: בראש האיל הענק שניצב באולם הכניסה והמאיים למוטטו תחתיו בממדיו הקולוסאליים. בשרשרת האבטיחים הספירלית, המסתלסלת סביב גוף האמנית וסביב פיהם הפעור של המבקרים. באדום הלוהט של האבטיחים הפצועים, המכתים את הירוק החיוני של הקליפה. בחומר הלבן הלבן הזה (צמר? סוכר?), המציף את קומת הקרקע. בהר הבטון שבקומה העליונה, הפולט לתקרה את אורותיו הירוקים.
השפע והעודפות מלווים בארוטיקה הניבטת מהדמויות העשויות עיסת-נייר, אשר מאכלסות את התערוכה: איברי המין השוקקים, המזדקרים להם להנאתם ללא חשש או בושה מבטנן הקפוצה של הדמויות. לא בולטים יתר על המידה, אך יחד עם זאת נוכחים, זמינים ומזמינים. פצעי האבטיחים המגירים אודם ענוג. הגוף שותת החצים של דמויות המלאכים, המזכירות במקצת את המלאכים של מוטי מזרחי. הגוף העמלני של דמויות העובדים, כשמעל לכל מרחף גופה המעורטל של האמנית עצמה, בין אם הוא ניצב על אבטיח המשוקע במים, ובין אם הוא מתפתל עם ספירלת האבטיחים ההולכת ונפרמת לאיטה בלופ אינסופי. זו ארוטיקה מוזרה, ארוטיקה צרופה. זו, אפשר לומר, ה-ארוטיקה. לנדאו מצליחה להבקיע מבעד למסך האטימות שיצרה בנו תעשיית הארוטיקה בשקל, זו המונפקת השקם וערב בידי ארטדירקטורים וקופירייטרים למיניהם והניבטת מכל קרן רחוב, ולגעת נגיעה של ממש במסתרי הנפש הארוטית שעדיין רוחשת בכל אחד ואחת מאתנו.
לנדאו, כך נראה, ביקשה להלום בצופיה בחוויה של עודפות. בחוויה, אם להשתמש בלשונו של בטאיי, של בזבוז: בזבוז שאינו מתחשב עוד בשיקולי דני-חסכני של רווח והפסד, של שימור הכוח לשם הגברתו, של דחיית הסיפוקים לשם העצמתם. לנדאו, אם לשוב ולהשתמש בלשונו של בטאיי, רצתה לתת לנו מתנה. הדימוי המתמצת יותר מכל את המתנה הבלתי-ניתנת-לתמצות הזו, הוא טריפטיכון הווידיאו, המציג נערות לבושות בגד-ים המשרטטות בחול את סמל האינסוף מול ארובות תחנת הכוח בחדרה. אל מול הסמל הנישא של התיעוש והגלובליזציה, לנדאו מציבה את השרטוט המרושל וחסר התוחלת היצרנית של סמל האינסוף הנפתל, הנכתב לאינסוף ונמחק לאינסוף בגלים המציפים את החוף.
זוהי למעשה ההצעה של לנדאו. לנדאו מציעה לנו קיום אחר, תרבות אחרת. לנדאו מציעה את התרבות שלפני התרבות, את תרבות האינסוף במקום את תרבות הסוף, את אותה תרבות איממוריאלית המבוססת על בזבוז ללא רווח ועל מימוש ללא השהיה. את אותה התרבות שבטאיי מזהה עם האצטקים בדרום אמריקה, ניטשה והיידגר עם הפרה-סוקרטים ביוון, ולוינס עם העברים בהר-סיני. לנדאו בנתה סביבה אמנותית שלמה המבוססת על ההצעה הזו: מדובר בהעמדה של תרבות החיה ונושמת במה שניתן לכנות "הכלכלה האחרת", או "כלכלת האחרות". זו הכלכלה שלפני הקללה, הכלכלה שאין בה קלקלה, הכלכלה שאין בה אובדן - אובדן הטבע, אובדן הגוף, אובדן העונג, או אם תרצו, אובדן המסומן. המסומן נוכח, כאן ועכשיו, ניתן למשש אותו, לעבוד אותו.
חשוב להדגיש כי לא מדובר בכאוטיות של "המצב הטבעי", אלא בתרבות בעלת תודעה קהילתית, שלרשותה עומדים סממני תרבות מובהקים. ראשית, הכתב: חלק מהדמויות רכונות על הרצפה ומשרבטות להן שרבוטים מוזרים במחברות הפתוחות לפניהן במה שנראה ככתב חרטומים. זהו הכתב שלפני הכתב, הכתב הלא-פונטי, הכתב הפיקטוגרמי, שבו חזות המסומן אינה אובדת לחלוטין במסמן. שנית, העבודה: מדובר בתרבות עמלנית שעמלה מהווה את דתה, או לפחות את סיבת קיומה. הדמויות שבקומת הקרקע עסוקות בעבודת כפיים. ברור שמופק שם משהו. ברור שמופק שם משהו מחיות. ברור שהחיות האלו הן סוג של כבשים או אילים. אך לא ברור אם מדובר בגז או בעקדה: לא ברור אם מה שמופק מהן הוא סוג של צמר, צמר סוכר, או לחלופין ראשים כרותים הנארזים בקופסאות קרטון. שלישית, הביות: ברור שהדמויות אינן חיות לגמרי בטבע, אלא מצליחות לכונן מבנים כאלו ואחרים. מדובר בשימוש חוזר בטכנולוגיה סוג ג' ובמוצרים שנפלטו ממעגל הצריכה, כמו למשל אופניים מעוקמות או שלדת טרנזיט חלודה, המזכירים אסתטיקה של עולם שלישי. כך, אגב, יש גם להבין את העיסוק המתמשך של לנדאו בים המלח: פחות משמדובר בסביבה עוינת לגוף, מדובר בסביבה עוינת לתרבות. לנדאו מוצאת שם את אותה רדוקציה תרבותית ואת אותה קרבה לתרבות אזוטרית שלפני התרבות ושמחוץ לתרבות, שאותה היא מציגה בתערוכה.
זו ה"סנסציה": לנדאו, האמנית הטוטאלית, מטיחה לכאורה בפני הבורגני המשתאה והקפיטליסט התוהה את החיים כפי שהיו יכולים להיות וכפי שהוא, מעומקי אמבטיית הג'קוזי או ממרומי מטוס האולטרא-לייט שלו, כבר לא יכול לחיותם, אפילו שהוא, כפי שמבטיחות לו הפרסומות, קרוב אליהם כל כך. לנדאו מטיחה לכאורה את התרבות הממששת את הממשי של האינסוף בפני התרבות של הסוף, התרבות המבוססת על אגירה וצבירה לאינסוף, התרבות המבוססת על השהיה ודחייה לאינסוף של חוויית האינסוף.
זה הרי תפקיד האמנות: לגרום ולשוב ולגרום לנו לתהייה ולפליאה, להציג את המובן מאליו כבלתי מתקבל על הדעת ואת הבלתי מתקבל על הדעת כמובן מאליו, לפתוח את הסגור ולעורר את הרדום, או בקיצור, להציב מחדש את ה-שאלה. שאלת המיליון דולר. שאלת הלמה. שאלת הבשביל מה. בעודי עומד משתאה מול החומר הלבן הלבן הזה וחוכך בדעתי אם מדובר בצמר, בסוכר, או בשניהם יחד, שמעתי בחצי אוזן מבקר אחר, משתאה לא פחות, שאמר לאשתו כי האמנים חוננו בראייה אחרת, וכי לנדאו מציגה את הדברים כפי שהוא עצמו לא יכול לראותם. וזו הרי ה-שאלה - שאינה אלא שאלת האחריות: האם לנדאו מגייסת את הכשרון שאין ספק שחוננה בו כדי לייצר אמנות אחראית המציגה את הדברים "אחרת" כדי לעורר ולערער, או שמא ההצגה של הדברים "אחרת" רק נועדה לספק עוד סנסציה שתצליח להמם את מבקרי התערוכה בעולם שבו סף הסנסציות עולה חדשות לבקרים.
השאלה היא האם הסנסציה האסתטית מבית היוצר של לנדאו מהווה אירוע אל-כלכלי החורג מכלכלת הסנסציות והפותח פתח לכלכלת האחרות ולחוויית העודפות, שהיא, כדברי בטאיי, גם חוויה של ריבונות - המקום היחידי שבו היחיד משתחרר ממנגנוני הכוח והופך ריבון על עצמו - או שמא גם היא מצטרפת אחר כבוד לכלכלת הסנסציות הקפיטליסטית, הבנויה רובה ככולה על ריגושים רגעיים וסיפוקים זולים. השאלה היא האם מדובר באמנות אחראית או באמנות ספסרית. האם מדובר באמנות המחויבת ל"פתרון האינסופי" שאותו היא מתיימרת להציג, הפתרון של העודפות, שהוא גם הפתרון של הריבונות והחירות, או באמנות המספסרת באינסוף והמשעבדת אותו לעגל הזהב של ה"הצלחה" וה"כוכבות".
התערוכה של לנדאו - שאין ספק שהיא מציבה רף חדש באמנות הישראלית ומשמשת מגדלור לאמנים צעירים - היא רק סימפטום. התערוכה היא סימפטום המעיד על פרשת הדרכים שבה ניצבת האמנות הישראלית כיום. האמנות סובלת מבעיית זהות קשה, כשהיא מתקשה להחליט האם היא משתפת פעולה עם הערכים הקפיטליסטיים השלטים בחיינו, המושתתים על רדוקציה של "הכל" לכסף, או שהיא מציבה את עצמה כנגד ומחוץ להם. מצד אחד, האמנות רוצה לשמור על ייחודיותה. מצד שני, גם היא רוצה להשתתף בחגיגה. כך גם נבראת לה דמות חדשה של אמן: לא עוד האמן הסובל ומזה הרעב, לא עוד האמן האניגמטי המובן למעטים, אלא האמן ככוכב, האמן כארט-דירקטור, האמן כסנסציונר סדרתי, האמן כסוחר, ההופך את אמנותו למותג והמציע אותה למכירה בשוק המותגים.
נדמה שלנדאו סוחרת במה שלא רק שאי-אפשר לסחור בו, אלא במה שגם אסור לסחור בו. לנדאו סוחרת בחוויה האמורה לחמוק מכל כלכלה ומסחר, ואשר אמורה להתייצב מול אלו כאחר המוחלט שלהם. במקום להציב את העודפות כבעיה מציקה האמורה לטלטלנו מתרדמתנו הזחוחה, לנדאו עושה לה רדוקציה בהכלילה אותה בכלכלת הסנסציות. לא מדובר אם כן בסנסציה בעלת מחויבות אתית, החורגת מכלכלת הסנסציות הקפיטליסטית, אלא בסנסציה מכולכלת היטב המוכלת בכלכלה הזו בחדווה גדולה, הלא היא חדוות המכירה. לעזאזל האחריות, אומרת האמנית לעצמה, העיקר שאני מוכרת. השאלה המכרעת היא האם האמנות תהפוך את האמירה הזו למוטו, או שיהיה בה העוז לעבוד את העודפות מבלי למוכרה בנזיד סנסציה.
