אופנה ומודרנה: הערות למאמרה של שושנה-רוז מרזל
מאמרה של שושנה-רוז מרזל הדן בתיאוריית האופנה של ובלן עוסק בעיקר בשאלה האם האופנה נוצרת "למעלה", כלומר בקרב מעמד שניתן לכנותו עילית, או על ידי קבוצות חברתיות אחרות, או אז מתוארת תנועה "מלמטה למעלה". מבחינה זאת, מרזל אינה חורגת מגבולות שאלת 'גבוה-נמוך' השולטת בדיון באופנה מזה כמה עשורים. יש לומר, הדיון במקור ההשראה של האופנה ובמנגנונים התרבותיים של יצירה והפצה של דימויים ושל ערך סמלי הוא רק חלק מן העיסוק בתופעת האופנה. השאלה היסודית היא מה מניע אותה, מה גורם לתנועה המתמדת ולתאוצה הגוברת של השינוי כערך המאפיין את האופנה, או במילים אחרות למה אנו מתכוונים כאשר אנו משתמשים במונח "אופנה". זוהי שאלה חשובה שכן, היא מחייבת הבחנה בין הדיון בביגוד ושאר האביזרים והפרקטיקות כמו מניפולציות בשיער (תספורת, צבע), בעור (איפור, שיזוף קעקוע) ובגוף (גזרה, חיטוב), לבין האופנה כתופעה. אינני מתכוון להציע כאן "הגדרה", שהיא כמובן בלתי אפשרית, אלא לנסות לתאר את אופייה של האופנה כפנומן הקשור במהותו לעידן הצריכה, אך גם להתפתחותם של מעמדות הביניים במדינות הלאום ולהגברה בחשיבותם של אמצעי התקשורת (השימוש במושג 'תקשורת', בהקשר זה, מכוון בעיקר לתעשיית הדפוס). במלים אחרות, אני מבקש לטעון כי שימוש במונח אופנה לתאור תופעות הקודמות לעת החדשה ובעיקר למודרנה הוא אנכרוניזם, גם אם ניתן להצביע על רציפות בהתפתחותם של פריטי לבוש מסוימים. ההיסטוריונים[i] העוסקים במה שזכה לכינוי "מהפכת הצריכה של המאה ה-18" פתחו בפני הדיון על האופנה אופקים חדשים ומאפשרים כך להפיק תובנות חדשות אודות התמורות העמוקות במעמדם ובתפקודם של החפצים.
בהעדרן של קבוצות חברתיות גדולות שלרשותן אמצעים (אפילו מוגבלים) המופנים לרכישת מספר גדל והולך של חפצים שאין להם תפקיד בתהליכי הייצור ופיתוחה של תרבות של צריכה, אי אפשר לדבר על אופנה במלוא מובן המילה. קיומה של תרבות צריכה קשור להיצע של מוצרים אך עוד יותר מכך לתמורות מפליגות בביקוש, שכן הוא מגלם שינוי במעמדם של החפצים, מעבר לערך השימוש שלהם ואפילו מעבר לערכם כמסמני השתייכות לקבוצה מסוימת. ההיצע הגובר, הניכר באנגליה ובצרפת כבר במאה ה-18 ושהמיכון עתיד להאיץ ולהעצים במאה הבאה, כולל בתוכו פרדוקס : הנגישות למוצרי הצריכה מורידה את ערכם כמסמנים. כשלרבים יותר ויותר יש גישה לבגדים ואביזרים לא ניתן עוד להבחין בין עשיר לבין בעל הכנסה בינונית או אפילו צנועה, בין אדון לבין משרת. בצרפת, כבר במחצית השניה של המאה ה-18 אחת התלונות השכיחות היא שלא ניתן עוד לסמוך על האופנה ועל מוצרי הצריכה (אותם כינו בלשון התקופה "לוקסוס") כסימנים המאפשרים "לקרוא" את הריבוד החברתי. התקדמות הטכנולוגיה והמסחר כמו גם הגדלת מעגל המשתתפים בכלכלת הצריכה האיצו ללא הרף את המרוץ. הצבירה, הקנייה, המרדף אחר החדש והשונה ממלאים תפקיד מרכזי בתרבות הצריכה המגדירה מחדש את המושג "צורך". זהו המנוע העיקרי הדוחף לשינוי בקצב גדל והולך, לפיתוח מוצרים חדשים וליצור להם ביקוש.
באשר לבחינת מקורות ההשראה, שאלת "הגבוה" ו"הנמוך" מורכבת יותר משנדמה ממבט ראשון. האם מרי אנטואנט בטריאנון, לבושה כרועה, היא ביטוי לאופנה שמקור ההשראה שלה הוא "מלמטה" ? הרועים והרועות שאכלסו את הפנטזיות של האצולה הגבוה בצרפת של שלהי המאה ה-18 היו דמויות של תאטרון, גיבורי סצנות "פסטורליות", המבוססים על דימויים מן המיתולגיה היוונית והקשר שלהם למציאות כלשהי היה כמו הקשר בין טריאנון לכפר צרפתי אמיתי. גם אופנת הגברים שהלכה וכבשה את אירופה מסוף המאה ה-18 לא באה מלמטה. מקור ההשראה העיקרי היה בגדי צייד ורכיבה, ובמיוחד מעיל הרכיבה (REDINGOTE) שהפך לפריט המרכזי במלתחה הגברית. אין אלה בגדי "חצר" או "סלון" אך עם זאת אין מדובר באופנה שמקור ההשראה שלה הוא עולם העבודה. אך גם אם בהקשר מסוים ניתן להצביע על תנועה של מודלים מלמטה כלפי מעלה, מעברם של המודלים מחברה לחברה משנה לחלוטין את התפיסה המקורית של גבוה ונמוך. במקרים רבים כאשר האובייקטים מיובאים להקשר תרבותי כלכלי חדש הם זוכים בו מלכתחילה בערך סמלי גבוה. כך למשל התקבלותם של פריטי לבוש גבריים "אנגליים" בצרפת הייתה קשורה למיצוב של אביזרים אנגלים וליוקרה הרבה של סגנון החיים של האצולה הבריטית, כפי שהוא נתפס בצרפת (ללא קשר ישיר ליחסים הפוליטיים הקונקרטיים בין שתי המדינות שנמצאו לעתים תכופות בקונפליקט). עד היום אופנת הגברים בצרפת (בגדים ונעליים) מעניקה ערך סמלי גבוה לסגנון האנגלי, ולחנויות רבות ברבעים העשירים של פריז שמות אנגליים. גם התה שינה את מיצובו החברתי ואת ערכו הסמלי עם חציית התעלה. התה, מוצר חוצה מעמדות באנגליה, נהנה מיוקרה רבה בצרפת משום שהוא "בריטיש". הכדורגל, שהפך בבריטניה שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 לספורט של מעמד הפועלים, נקלט באירופה כספורט של עליתה רק משום שיובא מאנגליה וזכה בשל כך בשדרוג סמלי אוטומטי.
עם הזמן ובמיוחד במאה ה-20, מקורות ההשראה של האופנה הלכו והתגוונו אולם הם המשיכו להתנהג לפי כללי תרבות וכלכלת הצריכה. כשהג'ינס היה בגד עבודה הוא לא היה תופעה של אופנה אלא של לבוש. כאשר הוא חדל לשמש ככלי עבודה (יעילות, מחיר סביר) וקיבל ערך סמלי בתוך הקשר של מערכת דימויים, הגי'נס הפך לאופנה. בישראל של שנות החמישים והששים הג'ינס, אופנת ה"פועלים", הייתה בהישג ידם של בעלי אמצעים או מי שהיה לו "דוד באמריקה". הג'ינס והטי-שירט של ג'יימס דין, של מרלון ברנדו ושל אלביס פרסלי הם "נמוכים" בדיוק כמו חליפת "הרועה הקטנה" של מרי אנטואנט. הדימויים שמאחורי אופנת הג'ינס עובדו והופצו על ידי תעשיית הקולנוע, המוזיקה, העיתונות, הפרסומות. בשלב מאוחר יותר החלה תופעת המיתוג של הג'ינס אשר הרחיקה אותו עוד יותר ממקורותיו המדומים.
אלמנט שני שעיצב באופן מכריע את האופנה עד אמצע המאה ה-20 הוא פרדיגמת ההבדלים בין המינים. אופנת העלית של המאה ה-18 ושל חלק מן המאה ה-19 אפשרה לגברים ללבוש פריטים במגוון גדול של צבעים ולענוד תכשיטים רבים. בתוך מספר עשורים הצטמצם המגוון הלגיטימי של צבעים ואביזרים באופנת הגברים באופן דרמטי. שחור ולבן הפכו לצבעים הדומיננטים ומגוון התכשיטים שגבר יכול היה לענוד הפך מצומצם ביותר. הסיבה לכך הייתה אובססיית ההבדלים בין המינים. גוף הידע המדעי הרפואי קבע כי ככל שחברה תרבותית ומפותחת יותר כן גדלים ההבדלים והניגודים בין גברים לנשים, בין גברי לנשי. האדם הוא בעל החיים שבו מגיע הניגוד בין זכרי לנקבי לשיא של תחכום. הגבר והאישה אינם נבדלים רק באברי הרבייה והמין שלהם אלה גם במיגוון רחב של סימנים מיניים משניים כמו מבנה גוף, שיעור, קול. ההבדלים החריפים באים לידי ביטוי לא רק בפיזיליוגיה אלא גם בפסיכולוגיה וביכולות הרגשיות והאינטלקטואליות. נקבת האדם איננה רק חלשה יותר מן הזכר, היא גם נחותה ממנו מבחינה אינטלקטואלית. ניגודיות הולכת ומתחדדת בין המינים היא סימן ההיכר של תרבויות מפותחות ושל העיליתות בקרב חברות אלה. לתפיסה לפיה הניגודיות החריפה בין הגברי לנשי היא הסימן המובהק לקדמה מוסרית ותרבותית היה ביטוי באופנה : פריטי הלבוש והאביזרים ביטאו הבדלים ויזואליים חדים ומובהקים בין גברים לנשים. מכאן היווצרותם של צבעים נשיים, תכשיטים ואביזרים נשיים שגבר המכבד את עצמו אינו יכול לשאת מבלי להיחשב ל"פדרסט". ואכן, המומחים הראשונים לרפואה משפטית אפיינו את "הטיפוס ההומוסקסואלי" כזכר נשי הנוטה להעלים את כל סימני הגבריות המישניים וללבוש פריטים ואביזרים הנחשבים כנשיים (ריבוי תכשיטים, בשמים חזקים, בגדים צבעוניים). הפיסקה הקצרה שהקדיש בשנת 1857 אמברואז טארדיו (Ambroise Tardieu), מחלוצי הרפואה המשפטית בצרפת, לאיפיון "הפדרסט" כולל ניתוח אופנה מפורט של צבעים ואביזרים שנחשבו נשיים. דימויים אלה ליוו את מדע הרפואה האירופי משך למעלה מחצי מאה וגרסאות "עממיות" שלהן ממשיכות עד היום לעצב את תפיסת המיגדר של קבוצות חברתיות רבות. רק בשנות העשרים של המאה ה-20 החלו להתפתח אופנות "יוניסקס" אולם עשורים רבים חלפו עד שכבשו את ארונות הבגדים.
למרות חשיבותו של הדיון בשאלת הגבוה והנמוך, היבטים אחרים של תופעת האופנה מאפשרים לעסוק בתופעה מורכבת ומרתקת זו בהקשר הרחב יותר של היווצרותו של העידן התרבותי בו אנו חיים, על תרבות ההמונים, מדינת הלאום, התקשורת, כלכלת הצריכה ויחסי המגדר המאפיינים אותו.
Gil Michaeli, Doctor (EHESS, Paris) specializes in French 19th century author of a thesis on masculine fashion, sexual and social identities in France. Currently working on a post-doc project in the AHMOC (Approches Historiques des Mondes Contemporains) research center of the EHESS
[i] Daniel Roche, Histoire des choses banales : naissance de la consommation dans les sociétés traditionnelles (XVIIe-XIXe siècle), Paris, Fayard, 1997, Daniel Roche, La Culture des apparences : une histoire du vêtement, XVIIe-XVIIIe siècle, Paris, Seuil, 1990, Laurence Fontaine, Histoire du colportage en Europe, XVe-XIXe siècle, Paris, Albin Michel, 1993, Annick Pardailhé-Galabrun, La Naissance de l'intime : 3000 foyers parisiens, XVIIe-XVIIIe siècles, introd. de Pierre Chaunu, Paris, Presses universitaires de France, 1988, Colin Jones and Rebecca Spang, “Sans-culottes, sans café, sans tabac: Shifting Realms of Necessity and Luxury in Eighteenth-Century France,” in Maxine Berg and Helen Clifford, eds., Consumers and Luxury: Consumer Culture in Europe, 1650-1850, (Manchester, Manchester University Press, 1999, pp. 37-62, Michael Kwaas, “Consumption and the World of Ideas: Consumer Revolution and the Moral Economy of the Marquis de Mirabeau,” Eighteenth-Century Studies, 37 (Winter 2004), pp. 187-214, Michael Kwaas, “Ordering the World of Goods: Consumer Revolution and the Classification of Objects in Eighteenth-Century France,” Representations 82 (Spring, 2003), pp. 87-117
