עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

בחינת תקיפות המודל של ת'ורשטיין ובלן (Veblen) בתחום האופנה

שושנה-רוז מרזל

כאשר בשנת 1899, פרסם הכלכלן האמריקאי ת'ורשטיין ובלן, Thorstein Veblen (1857-1929) את ספרו:
The Theory of the Leisure Class, הוא זכה מיד לאהדה רבה. הצגתו את נושא האופנה, שהובא בספר כדי להוכיח את תקפות המודל הכלכלי שלו, נתפסה כמודל הנכון והאולטימטיבי להסבר מנגנון האופנה. אולם, במהלך המאה ה 20 התרבו הקולות המערערים על תקפות המודל הובלני ומאמר זה מתווסף אליהם כאשר הוא מראה שלא רק שהמודל אינו קביל מבחינה תאורטית, אלא שאף פעם לא היה תקף גם מן הבחינה המעשית.

בשנת 1899, הכלכלן האמריקאי ת'ורשטיין ובלן, Thorstein Veblen) 1857-1929) פרסם את ספרו The Theory of the Leisure Class שניתן לתרגמו כ- התאורייה של מעמד הפנאי.[i] בספר זה, ובלן פרס את משנתו הכלכלית, כאשר נושא האופנה שימש לו דוגמא להוכחת תקיפותה. מאמר זה דן באספקט זה של המודל הובלני. ראשית יוצג המודל עצמו, לאחר מכן תיבדק תקיפותו בתחום האופנה – גם מבחינה תאורטית וגם מבחינה מעשית, אל מול מציאות האופנה. לבסוף תיבחן התייחסות המחקר אליו לאורך ציר הזמן, מאז שפורסם ועד היום.

 

 

 

המודל תאורתי של ובלן
 

היסוד עליו ובלן משתית את המודל התאורתי שלו נעוץ בקביעתו כי בכל חברה קיים מעמד הנחשב בעיני האחרים לעליון. סימן ההיכר החשוב ביותר של שכבה חברתית זו מצוי בפריבלגיה שלה לא לעבוד כיוון שיש ביכולתה להנות מעבודתם של אחרים ולחיות על חשבונם. מעמד כזה יכול לכלול, בין השאר, את המעמד השליט, אצולה מקומית, אנשי כמורה, ועוד.

 

בנוסף, קובע ובלן, העיסוק המרכזי של אותו מעמד שאינו עובד, הינו עיסוק בענייני פנאי, כגון: צייד, דת, ספורט, ריקוד, אומנות, לימודים חסרי תוחלת, דוגמת שפות עתיקות, ארכיאולוגיה, עיסוק בארכאולוגיה, וכיו"ב. בעקבות ההבחנות אלה, ובלן כינה את אותו מעמד, לא במונח "מעמד עליון" או "גבוה," אלא במושג "מעמד הפנאי" - הוא: the leisure class.

 

במסגרת עיסוקו בפנאי, אחד מהתחומים החשובים, לדעתו של ובלן, שבו עסוק אותו מעמד הינו "צריכת ראווה" (Conspicuous consumption), מושג כלכלי חדש שהוא טבע. צריכה זו מתאפיינת בהיותה צריכה של חפצים שאין בהם צורך קיומי, אלא שהמניע הרציונאלי לצריכתם מצוי בעובדה שהם מחזקים שוב ושוב את מכובדתו ואת עליונותו של אותו מעמד. למעשה, צריכה זו היא בעיקרה אמצעי להשגת השגים חברתיים. דוגמאות לצריכת ראווה ניתן לראות בקניית תכשיטים מאוד יקרים, חפצי אומנות, אוספים למיניהם, מכוניות יוקרה, וכן הלאה.

 

עוד טען ובלן בניתוחו, שהמניעים לשינויים חברתיים הינם ההזדהות והחיקוי. כלומר, הגורמים לשינוי בתרבות הינם הזדהות עם מודלים, אייקוני תרבות, ובעקבות זאת, החיקוי של אותם מודלים. לדעתו של ובלן, רוב האנשם מחקים זה את זה בהתאם למה שנראה להם מכובד יותר. לכן, מעמדות נמוכים ירצו תמיד לאמץ את המאפיינים של מעמדות גבוהים יותר, הנחשבים למכובדים יותר, הווה אומר מאפייניו של אותו מעמד פנאי.

 

. בנקודה זו אנחנו מתחברים לנושא האופנה, מכיוון שלדעתו של ובלן, לבוש, יותר מכל תחום אחר, הוא ביטוי מובהק לתקיפות המודל התאורתי שלו.

 

Expenditure on dress has this advantage over most other methods, that our apparel is always in evidence and affords an indication of our pecuniary standing to all observers at the first glance. It is also true that admitted expenditure for display is more obviously present, and is, perhaps, more universally practised in the matter of dress than in any other line of consumption.[ii]

 

 

 

כאן מיישם ובלן את המודל שלו על האופנה ומחבר את כל מרכיביו; ובלן – הרואה בתהליך ההזדהות והחיקוי תהליך דינאמי – מתאר אותו כך: את האופנה ממציא מעמד הפנאי, במסגרת עיסוקו בפנאי; לאחר מכן המעמד שמתחתיו מחקה את האופנה שהוא יזם כדי להידמות לו; וכך עושים כל המעמדות בזה אחר זה, עד שכל החברה כולה לבושה בהתאם לאותה אופנה. אולם, ברגע שכל המעמדות יכולים ללבוש את אותו הדבר, מעמד הפנאי, ששואף להבליט את יחודו, ממציא אופנה חדשה. וחוזר חלילה.

 

מכאן שאופנה, לדעתו של ובלן, היא גם הדוגמא הטובה ביותר לצריכת ראווה. תחילה היא צריכתו של אותו מעמד פנאי כיוון שהוא יוזם ומשנה את האופנה אך ורק כדי לבסס את מעמדו ולא מסיבות קיומיות. אולם בהמשך, הדבר נכון גם (אם כי במידה פחותה) לגבי המעמדות האחרים, כיוון שגם הם קונים בצורה הנראית לא-רציונאלית, אך כדי לבסס את מעמדם.

 

 

 

ייחודו של המודל הובלני בכך שהוא נותן מילים לתחושות עמומות שיש לכולנו בנוגע לאופנה. לאור האופנה ושינויי האופנה המתגלים תדיר לעינינו, קל להסיק שמישהו משליט אותם, כפי שהוא טוען. אם לא כך, מדוע אנשים מחליפים את בגדיהם עוד בטרם התבלו? ובעיקר, מדוע כולם מחליפים את אותם בגדים "ישנים" באותם בגדים חדשים, באותו הזמן?

 

כמו את ובלן, אלה אכן השאלות המרכזיות שמעסיקות את חוקרי האופנה. בנוסף למילים, ובלן מציע גם "תסריט" המחבר את כל שאלות יחד וגם פותר את כולן. תשובתו מתמקדת במאבקים בין-מעמדיים, כאשר ובלן מעגן זאת בראייתו הכוללת של התרבות. מכאן שאופנה הופכת בידיו לכלי מעמדי-תודעתי, וזהו המניע המרכזי והבלעדי כמעט לשינויי אופנה.

 

בדרך זו, המודל הובלני מבטא תפיסה לפיה האופנה מוכתבת מלמעלה, כאשר מונחתים על הקהל גחמות פרטיות של אנשים פרטיים. וכך אין לאיש ברירה אלא להישמע לתכתיבי האופנה. באופן מובלע, ברור שבעיני ובלן קיימים מרכז ופריפריה, יהיו אלה מושגים גאוגרפים או מעמדיים, או (כפי קורה בדרך כלל) מושגים חופפים. בעיניו, אופנה מביאה לידי ביטוי יחסים כוחניים וא-סימטריים בין המרכז לפריפריה, כאשר המרכז שולט תמיד.

 

 

 

בדיקת מהימנותו של המודל הובלני
 

למרות קיסמו, כבר בתוך המודל התאורטי מצויים כשלים המערערים על תקפותו. בנוסף, בחינת המודל הובלני אל מול מציאות האופנה מפריכה גם היא את עיקר טענותיו.

 

הנחה סמויה המולבעת מתוך דבריו של ובלן, היא שאופנה הינה תוצאה של החלטות מודעות, כאשר באופן מפוקח ביותר בני מעמד הפנאי מחליטים על צווי האופנה הבאים. אך כיצד נעשה הדבר באופן מעשי? האם ובלן הניח שמתכנסים, מעת לעת, "מועצת חכמי האופנה," אנשים נבחרים אשר קובעים את צווי האופנה העתידיים? ובלן לא הניח כך, כיוון שהוא לא המשיך בישום מעשי של המודל התאורטי שלו. בנוסף ידוע לנו היום שכך לא עובד מנגנון האופנה.[iii]

בהמשך ומתוך תהייה זו, קשה גם לקבל את קביעתו של ובלן שבחירות אופנה מונעות מתוך שיקולים תודעתיים/מעמדיים בלבד, ולא מתוך שיקולים אחרים, אסטטיים למשל.
 
ואכן, כשל תאורטי נוסף בתאוריה של ובלן נוגע לעיצוב האופנה; הוא טען שאותו מעמד פנאי מעצב לעצמו בגדים שמראים שהם לא עובדים: בגדים בהירים, או מאוד מקושטים, או אפילו לא נוחים.[iv] אם אלה פני הדברים, לא יוכלו לאמץ לעצמם בגדים כאלה, אותם מעמדות שכן עובדים, שעל חשבונם חי אותו מעמד פנאי.
 

בנוסף לכשלים התאורטיים, בחינת המודל הולבני אל מול התרחשויות אופנה של ממש אינה מאשרת את תקפותו.

 
אופנת המאה העשרים סיפקה מספר פריטי לבוש בסיסיים שמעמידים בספק את המודל הובלני. הפריט הראשון הוא מכנסי הג'ינס. זהו אותו פריט לבוש אשר היה בתחילת דרכו, בסוף המאה ה19-, בגד עבודה של מחפשי זהב בארצות הברית. וממקום נמוך זה, הוא כבש את העולם: הוא התפשט על כל הגלובוס, לכל המעמדות, לשני המינים ולכל הגילאים.
 

אין ספק שמקורו של פריט לבוש זה סותר לחלוטין את הנחות היסוד של ובלן. ראשית, פריט זה לא בא לשרת את צרכיו של מעמד פנאי, העסוק בעיסוקי פנאי. ההיפך הוא הנכון: פריט זה הינו פריט נוח, זול, זמין לכל, קל להתלכלך וגם להתכבס. שנית, מקורו של פריט זה מ"למטה," וכיוון ההשתלטות הינו הפוך מזה המצויין במודל של ובלן: במקום להשתלט מלמעלה הוא השתלט מלמטה, וגם על ה"למעלה."

 

פריט לבוש נוסף המתפקד כמו הג'ינס, גם מבחינה תאורטית וגם מבחינה מעשית, הינה חולצת הT, הטי-שירט. מקורו של פריט זה בההלבשה התחתונה של גברים, בצבע לבן, בעיקר בארה"ב החל מתחילת המאה ה20-. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא התפשט בכל העולם. מכאן ואילך, הוא קיבל מגוון צבעים והוא עבר, כמו הג'ינס, לכל המעמדות, לשני המינים ולכל הגילאים. כמו הג'ינס, מקורו לא במעמד הפנאי, ולא על מנת לספק את צרכיו המעמדיים תודעתיים של אותו מעמד.

 

בנוסף, השילוב של שני הפריטים האלה – הג'ינס והתי-שירט, היא אחת ממערכות הלבוש הנפוצה ביותר בעולם. לשניהם מאפיינים משותפים:

 

- שניהם עשויים מכותנה, כלומר מחומר זול, נפוץ, עמיד, וזמין לכל.

 

- הם קלי תחזוקה.

 

- מקור שניהם מלמטה.

 

השתלטות שילוב שני הפריטים מגבירה את "כישלונו" של המודל של ובלן. בנוסף לנאמר לעיל ובניגוד להנחתו של ובלן, אנשים לא מאמצים בגדים אלה כדי להידמות (מעמדית) לאלה שמעליהם, אלא כדי לבטל מחסומים מעמדיים דוקא. כלומר, קיסמם של הג'ינס וחולצת ה-T לא בכך שהם מייחדים מספר אנשים, אלא להיפך, בכך שכולם יכולים ללבוש אותם.

 

עד כאן פירטי לבוש שמפריכים את התאוריה של ובלן נלקחו מאופנת המאה ה20-. אך נשאלת השאלה בנוגע לנכונותה של התאוריה של ובלן בעבר.

 
בין הדוגמאות הרבות, הדוגמא הטובה ביותר להפרכת התאוריה של ובלן היא לבוש הגברים במאה ה18-. זה האחרון החל את דרכו באנגליה, ואחר כך התפשט באירופה. לבוש זה היה למעשה הלבוש הנהוג באיזורים הכפריים של אנגליה, והוא כלל חולצה, וסט, מקטורן קצר (ג'אקט), ומכנסיים דחופים לתוך מגפיים לא גבוהים. לבוש פשוט זה היווה מקור ההשראה ללבוש הגברי באירופה כולה כבר מסוף המאה ה18-, וגזרתו הבסיסית נשמרה עד היום. הנה כי כן, גם בראייה רטרוספקטיבית מתברר שהאופנה לא הוכתבה מלמעלה.
 

* * *

הג'ינס וחולצת ה-טי הפריכו את התפיסה הובלנית לפיה יוזמות אופנה מקורן במעמד הפנאי, בעקבות החלטות מודעות של מספר אנשים מצומצם. אבל בנוסף, שני פריטים אלו הוכיחו שמנגנוני ההזדהות והחיקוי אינם פועלים כפי שתאר ובלן. אופנה אכן מתקיימת מתוך רצון לחיקוי אך לא בכיוונים שהוא ציין (מלמעלה למטה) ולא מתוך רצון לבטא מכובדות דוקא.[v]
 

דיון

 

עם זאת ולמרות הביקורת על תאורית מעמד הפנאי של ובלן, ספר זה עדיין רלוונטי ממספר בחינות. ראשית, ובלן הוריש לנו טרמינולגיה מחקרית המסייעת לנו עד היום; המונחים כגון מעמד פנאי, צריכת ראווה, מניעי ההזדהות והחיקוי – נותרו כלי המשגה שימושיים. בנוסף, מיקוד הניתוח שלו בפן התודעתי מעמדי של האופנה מסתברים כנכונים, אם כי לא בדרך שהוא חשב עליו. אכן מצויים מרכיבים תודעתיים באופנה, אך לא בעיצוב האופנה עצמו (כפי שהוא גרס) אלא במימוש אותו עיצוב. לדוגמא: כאשר חצאיות מיני היו צוו האופנה, הנושא המעמדי בא לידי ביטוי בחומר ממנו נתפרו ובפרטים קטנו שהוספו להן (חגורה מיוחדת, כיס, הוספת פרוה, וכו'), אבל לא בעצם היותן חצאיות מיני.

 

 

 

יחס הביקורת אל המודל הובלני גם הוא עבר תהפוכות, המשקפות את התפתחות המחקר בתחום האופנה במהלך המאה ה20-. בתחילה, לאחר פרסומו, מודל זה קנה לו אוהדים רבים. החשוב מביניהם, הפילוסוף הגרמני גאורג זימל (Georg Simmel, 1858-1918), למשל, נשען על תאוריה זו, כאשר כתב על אופנה.[vi] למרות שמספר חוקרים עדיין דבקים בתפיסותיו של ובלן (דוגמאת להנרט[vii]). מחקריהם של חוקרי אופנה בני המאה ה20- החלו לכרסם בתקפות המודל הובלני. קוונטין בל (Quentin Bell, 1910-1996). הינו הבולט מביניהם: כאשר פירסם את ספרו On Human Finery בשנת 1945 הוא אימץ במפורש את עיקרי תורתו של ובלן. אולם, בהוצאה השנייה של אותו ספר בשנת 1976, הוא בחן מחדש את המודל ולמרות שהוא מדגיש שהוא עדיין מחוייב לו,[viii] חזר בו מאהדתו הראשונית. הוא אף הוסיף פרק נוסף[ix] למהדורה זו – Deviations from Veblen – בו הוא מציין את מכשלות המודל הובלני (בעיקר בתחום עיצוב האופנה).

 

רוב חוקרי האופנה אחריו מתייחסים בזהירות למודל הובלני כאשר הם מאמצים מרכיבים מסויימים של המודל, אך לא את כולו. הם דוחים את התפיסה המכירה בהגמוניה המוחלטת של מרכז כלשהו - יהיה זה מרכז מעמדי, גאוגרפי, כלכלי, או תרבותי - כגורם היחיד היוזם אופנה,[x] אך בהחלט מקבלים את מושגי היסוד שלו.

 
 

ביבליוגרפיה
 

Barnard, Malcolm. Fashion as Communication. Routledge, London & New York, 1996.

 

Bell, Quentin. On Human Finery. Schocken Books, New York, 1976. (second edition).

 

Finkelstein, Joanne. Fashion – An Introduction. New York University Press, New York, 1998.

 

Lehnert, Gertrud. Fashion – A Concise History. Laurence King Publishing, Great Britain, 1999.

 

Lipovetsky, Gilles. L'Empire de l'?ph?m?re: la mode et son destin dans les soci?t?s modernes. Editions Gallimard, Paris, 1987.

 

Lurie, Alison. The Language of Clothes. W. Heinemann Ltd, Great Britian, 1983.

 

Marzel, Shoshana-Rose. L'Esprit du chiffon, le v?tement dans le roman fran?ais du XIX?me si?cle. Peter Lang, Berne, 2005.

 

Philippe Perrot. Les dessus et les dessous de la bourgeoisie – Une histoire du v?tement au XIXe si?cle. Arth?me Fayard, Paris, 1981.

 

Simmel, Georg. Philosophie de la modernit?. Payot, Paris, 1989.

 

Steele, Valerie. Paris Fashion – A Cultural History. Oxford University

 

 

[i] כל ההפניות מתייחסות ל- Veblen, Thorstein. The Theory of the Leisure Class. Augustus M. Kelley, New York, 1965 (1899).

 

[ii] Veblen , עמ' 167.

 

[iii] ראה: אינה פרי יוזמתם של מעמדות מסויימים וגם לא של יצירותיהם של מעצבים "גאונים." ראה למשל: סטיל, עמ' 9; פרו, עמ' 302, מרזל, עמ' 348-349.

 

[iv] Veblen, , עמ' 170-171

 

[v] למרות שאין זה מעניין מאמר זה, כדאי לציין כאן שידוע היום כי יוזמות אופנה ומימושם באים לבטא מאוויים פנימיים של קהל רחב; ראה, למשל: מרזל, עמ' 374; לוריא, עמ' 11..

 

[vi] ראה: זימל, עמ' 165-203; Vanderberghe, p. 56.

 

[vii] ראה: להנרט, עמ' 12.

 

[viii] בל, עמ' 11-14.

 

[ix] בל, עמ' 179-185.

 

[x] ברנרד, עמ' 124-126 (הנשען על דייויס ופרטינגטון), פינקשלטיין, עמ' 86 ו102-, מרזל, עמ' 342 , ליפובצקי, עמ' 67, אינם מקבלים את המודל באופן מפורש.

 

דר' שושנה-רוז מרזל הינה בוגרת שנקר ובעלת תואר שלישי מהאוניברסיטה העברית; היא מרצה ביחידה להיסטוריה ותאוריה באקדמיית בצלאל ובחוג לצרפתית באוניברסיטת בר אילן. ספרה L'Esprit du chiffon - le vêtement dans le roman français du XIXème siècle (שניתן לתרגמו כ-רוחו של המלבוש - הלבוש ברומאן הצרפתי של המאה התשע-עשרה) ראה אור בשנת 2005, בהוצאת פיטר לנג, ברן, שוויץ.
 

קווים מקבילים, חורף 2005