עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

מה שרואים ממרחק: קופפרמן בפורטוגל

דליה מנור

הרחק מקהלו הטבעי הוצגה הקיץ אחת התערוכות המרשימות של משה קופפרמן (1926-2003) במוזיאון לאמנות עכשווית של פורטו, עיר הנודעת בעיקר בזכות תעשיית היין שלה. לבניין המוזיאון עצמו (1999) בתכנונו של בכיר אדריכלי פורטוגל, אלווארו סיזה (Siza) המשלב בהצלחה אפקטים פוסט-מודרניים של ויסטות מדהימות וחללים בגדלים משתנים עם איפוק מודרניסטי זוויתי ולבן, יש ללא ספק השפעה משמעותית על האופן המעניין והרענן שבו נראים בו ציוריו של קופפרמן.

kupferman_1.jpgקופפרמן בפורטו: מראה כללי

המוזיאון מפגין אומץ גם בעניין אחר: התערוכה תוכננה בראשיתה (בשיתוף פעולה עם קופפרמן עצמו) כפרויקט משותף של מספר מוזיאונים באירופה. אלא שאז באו ימי השיא של האינתיפאדה, טרור המתאבדים והגברת האלימות של צה"ל בשטחים, ובת-בריתה של ישראל, ארה"ב, יצאה למלחמה מאד לא אהודה על ידי האירופאים בעיראק. כזכור, מוסדות אמנות ואישים החרימו כל דבר שקשור בישראל, ואד גם פרשו השותפים לתערוכת קופפרמן. אך לא המוזיאון בפורטו, וכפי שמעיד ז'וַאאו פרנאנדס, מנהל המוזיאון, בדברי הקדמתו לקטלוג "אנחנו לא הסכמנו לכך שעבודה של אמן כמו קופפרמן תיהפך לבת-ערובה פוליטית." המוזיאון, אם כן, השקיע, לא רק בתערוכה אלא גם בקטלוג/ספר בכריכה קשה ובאיכות משובחת של רפרודוקציות והוא כולל מבחר טקסטים שפורסמו בעבר בעברית המביאים את קולו של קופפרמן (ראיונות או קטעים שכתב) או סקירות ביוגרפית (יונה פישר) וכן מאמר חדש מאת אורי דסאו ומאמר של האוצר.צריך להודות שיש משהו די נועז בעצם עריכת תערוכה זו בפורטו, תערוכה של אמן שגם בארצו שלו מוכר בעצם רק בקרב קבוצה קטנה של אנשי האמנות, שלא לדבר על מעמד בינלאומי, גם אם קופפרמן הוצג לא מעט באירופה (לעתים קרובות באצירתו או בשיתופו של יונה פישר). קשה לדמיין מוזיאון מקביל בישראל שיסתכן בתערוכה של אמן, איכותי ככל שיהיה, שבא מאיזה כפר בארץ קטנה ושאין מאחוריו פרסום עולמי נכבד ומערכת הקשרים עדכניים. לתערוכה אחראי האוצר והמבקר הגרמני אולריך לוק (Loock), שהוא סגן המנהל של מוזיאון סחלבש (ומקודם מנהל המוזיאון לאמנות של לוצרן, שוויץ). מרבית הציורים ועבודות על נייר, משנות השמונים ומשנות התשעים, באים מעיזבון האמן בקיבוץ לוחמי הגיטאות. תערוכה שהוצגה במקביל באותו מוזיאון, שגם אותה אצר לוק, הציגה מבחר מעבודותיו של האמן הגרמני העכשווי תומס שוטה (Schütte). תערוכה נוספת שהוצגה באותו זמן בבניין אחר, בית מגורים משנות השלושים שהוא חלק מקומפלקס המוזיאון, היא של האמן האוסטרי המושגי ארנסט קאראמל (Caramelle). מכל אלה אפשר להתרשם שהמוזיאון בפורטו שואף לפרופיל בינלאומי בעל כובד ראש, אינו עושה הנחות לקהל מקומי ואינו קורץ לרייטינג.

kupferman_2.jpgקופפרמן בפורטו: תקריב

בתערוכה זו מבקש האוצר קודם כל לחלץ את הדיון בקופפרמן מן ההקשר המקומי שלו (ישראל) ולהציבו בהקשר הבינלאומי של המופשט, ובמיוחד זה של הציור המופשט הממשיך להתקיים לאחר שהסתיים הפרק ההיסטורי של המופשט כהתגלמות של המודרניזם (כלומר שנות החמישים).

ההערכה שלה זוכה ציורו של קופפרמן בישראל, טעון לוק, קשורה באופן בל יינתק לנארטיבים לאומיים: "כלומר כאשר אנו שומעים על חיי העבודה של קופפרמן כצייר מבודד בקיבוץ השוכן ליד הגבול הלבנוני, או כשהדיון מתמקד בשאלת יהודיותו של קופפרמן ובפרט בנושא חשיבותו של זיכרון השמדת היהודים עבור הציור שלו." (מתוך דפדפת התערוכה). נדמה לי שלוק קצת הגזים בעניין זה ביחס לדיון בקופפרמן, אם כי נכון הדבר ששיח האמנות בישראל, לגבי כל אמן, מתנקז בסופו של דבר כמעט תמיד לשאלה הלאומית, כלומר שאלת הזהות הישראלית. נכון גם שבשנים האחרונות הדיון בקופפרמן עבר מהניתוח של שפת המופשט שלו להיבטים ביוגרפיים והיסטוריים. העובדה שקופפרמן עצמו ייחס ציורים מסוימים שלו לתגובה לאירועים דרמתיים 'חיצוניים', כמו מלחמת לבנון או רצח רבין הזמינו פרשנות שעניינה ה'נראטיבים הלאומיים', שלא לדבר על ציורים מסדרת השבר והזמן (די קריעה) המוצגים בתערוכה ושקופפרמן קשר במפורש לזכרונות מהשואה. יש להוסיף שבטקסט הקיר הפותח את התערוכה לוק מדגיש את היותו של קופפרמן ניצול מלחמת העולם השניה ואת חברותו בקיבוץ לוחמי הגיטאות, מה שמזמין את הצופים, שוודאי לא שמעו על האמן קודם לכן, להתייחס דוקא למימד הביוגרפי הזה.

אזכור זה גם מתקשר באופן מעניין לתערוכה עבודות פוליטיות של תומס שוטה, שהטקסט הפותח לתערוכתו מוצג על אותו הקיר (שתי התערוכות מתחילות מאותו מקום) ושבעבודתו יש התייחסות ישירה, ובמיוחד במיצב גדול, לעבר הנאצי של גרמניה ולפעילות ניאו-נאצית של העשורים האחרונים. ועם זאת לוָק תובע להחזיר את הדיון בקופפרמן אל אופיו האילם של ציורו, אל אי האפשרות של הייצוג, ובטקסטים של התערוכה הוא שם את הדגש בתהליכי העבודה, הכיסוי, המחיקה, החזרתיות.

מאמרו בקטלוג מפגין התבוננות מרשימה ותיאור פרטני של פני השטח של הציור, התייחסות לשינויים שחלו באופני העבודה בין שנות השבעים לשנות השמונים, ובין אלה לשנות התשעים. לוק ללא ספק התבונן מקרוב בעבודות ולמד להכירן היטב. במאמר שלו וכן בבחירת הטקסטים לקטלוג הוא מציג בצורה ברורה את נקודת מבטו של האמן ואת תהליך העשייה. בכך הוא מתעלם – ובעניין זה אין הוא חריג – מנקודת מבטם של הצופים, מהעובדה שהזמן והתהליך שהולידו את העבודות אינם גלויים בסופו של דבר, למעט רמזים.

הצופה רואה בבת אחת את התוצר הסופי, את השכבה האחרונה, או את מה שהאמן השאיר גלוי. וזהו. את תהליך העבודה אפשר לדמיין בעקבות קריאה עליו (או במקרה מסוים לראותו בסרט), אבל למרבית התהליכים אין למעשה נוכחות ויזואלית. הזמן של הציור הוא תמיד בהווה ותמיד בבת אחת. העבר קבור בשכבות התחתונות. זו עובדה שחשוב להיות מודעים לה, במיוחד אצל קופפרמן, אבל מה שיודעים ומה שרואים אינו היינו הך. ועוד, מה שרואים מרחוק אינו מה שרואים מקרוב. וכאן, בתערוכה בפורטו המבטים מרחוק מחוללים חוויה מיוחדת במינה, וקופפרמן נראה לי כאן אחרת מכל הפעמים שראיתיו בעבר. דומה שאולריך לוק הפרשן, העוקב מקרוב אחר תנועת היד והמכחול של האמן, ואולריך לוק האוצר התולה את העבודות באלגנטיות בחללים המרווחים של המוזיאון, לא דיברו אותה שפה.

עצם העובדה שקופפרמן משתמש בגלגלת-צבע (paint-roller) בציורו, טוען לוק בקטלוג, מראה שהפרדיגמה לציור שלו הוא הקיר (השטוח) ולא החלון (שרואים דרכו), כפי שהגדיר את הציור אלברטי, איש הרנסאנס. אלא שבפועל, ובמיוחד בבחירה ובתליה הזו, ציוריו של קופפרמן נראים הרבה יותר אילוזיוניסטיים ממה שנראו לי בעבר. לא רק אשליה של עומק, אלא שבקבוצה מסויימת של ציורים משנות התשעים אפשר ממש 'לראות' חלקי מבנים, גגות, גשרים, עמודים, שלדי בניין, מבוכים פיראנזיים. הייתכן? הרי זה כמעט 'חילול הקודש' בנוגע לקופפרמן המופשט הטהור, המושגי, למצוא בציורו איזה תוכן ייצגני. האם זה תעתוע אופטי? ברור לי לחלוטין שקופפרמן לא צייר אובייקטים שבמציאות. קופפרמן צייר את ציורו כפי שתועד ותואר. אלא שקופפרמן אינו יכול לשלוט שליטה מלאה על התוצאה, בניגוד לאותה שאיפה של המופשט המודרניסטי, אותה מציין לוק, לבטל את האשליה האופטית של מרחב התמונה ולהרוס את הניגוד שבין 'דמות' ו'רקע'. התערוכה של קופפרמן דווקא מוכיחה ששתי תכונות אלה, שמקורן בתפיסה החושית שלנו, אינן כלל קלות לסילוק לשם השגת אותו מופשט שטוח ומוחלט. אין ספק שהיחס בין הציורים לבין הארכיטקטורה של הבנין, התאורה, החלונות, השיפועים והמעקות, מחזק את הדימויים הארכיטקטוניים בציורו של קופפרמן. האם כל זה משנה את המשמעות של ציוריו? כמובן, 'משמעות' ביחס לציורו של קופפרמן אינה תלויה דווקא בדימויים מסוימים. אלא שעכשיו עולה האפשרות לדבר על ציור של קופפרמן לא רק במונחי שטח אלא גם במונחי עומק, לא רק במונחי האתוס של העבודה ושל תהליכי כיסוי וחשיפה, אלא גם של בניה, של קומפוזיציה, של דרמה ואפילו, שומו שמיים, של אפקטים אופטיים.

הדיון המקובל בקופפרמן, הממשיך גם בקטלוג זה, מתמקד במידה רבה בעמדתו של האמן, עוקב אחרי תהליכי העשייה ומבקש לפענח אותם באמצעות מפתחות שמספק האמן. זהו דיון מודרניסטי מובהק המעמיד את האמן, בגופו, במעשיו, בביוגרפיה שלו (מוואן גוך דרך פולוק ועד בויס) כגיבור המרכזי של אמנותו. העיסוק הרווח בעשורים האחרונים בפסיכואנליזה כאמצעי לפענוח אמנות, ומאידך הנטייה של אמנים לעסוק בביוגרפיה שלהם ובגופם כנושא לאמנותם ממשיכים מגמה זו. מעמדו של התוצר האמנותי כאובייקט ויזואלי עצמאי והאופן שבו הוא נראה לצופים כמעט ואינו זוכה לטיפול. אולי משום שההתייחסות לציור, המופשט במיוחד, כאובייקט אסתטי מחשידה אותו מיד ב'דקורטיביות' מגונה, ולכן דרושה תיאוריה כדי לגונן עליו. מכל מקום, תפקידו המקובל של הצופה הוא קודם כל להקשיב לדברי האמן המגיעים באמצעות דובריו – האוצר או הפרשן, ואז לנסות ולראות את הציור דרך נקודת המבט של יוצרה. אמנותו של קופפרמן, בין שהיא קשה לפיענוח כמופשט ובין שהיא פיגורטיבית במידה, היא הזדמנות מצוינת לעיון מחדש ביחסים בין הצייר, המשטח הציורי הנראה לעין והצופה.

קווים מקבילים, חורף 2005