עורך

מאמרים

בהקשר

תערוכה וירטואלית

המקום של הדמיון

ורד אביב

הראיה והדימוי המנטאלי משתמשים באותם מרכיבים בסיסיים של הייצוג. הדימוי מפעיל רשתות עצביות חופפות במידה רבה לאלה שמופעלות בעת הפעילות החושית הרגילה. הדימוי המנטאלי של אנשים מיומנים (כאמנים) מובהק יותר מאשר של הבלתי מיומנים. על הדימוי המוטורי חלה מגבלה והוא מצומצם לאותם הדברים שאנו יודעים לעשות. לאור זאת, נבחנת השאלה האם אמנם הדימוי החזותי משוחרר ממגבלות דומות או שניתן ליצור מציאות חזותית "מן הדמיון"?

הקדמה
 

ציירים מציירים מהדמיון. אמנים בוראים עולם בדיוני, גם מתמטיקאים מדמיינים מיצירי רוחם. מה פירוש הדבר? האם מוחנו ממציא עולם חדש? האם ציור מהדמיון פירוש הדבר ציור של משהו שמעולם לא ראית, אלא בעיני רוחך?

בדיה פירושה: כזב, בדות, דבר שלא היה ולא נברא. דמיון הוא הכח המדמה, הכושר ליצור במחשבה דברים שאינם במציאות (מילון אבן-שושן).

ציור מן הדמיון זו תחושתו הסובייקטיבית של האמן. החש כי ביצירתו הוא בורא עולם חדש, שאינו חייב לציית לחוקי הפיסיקה, שאינו חייב לציית לחוקי ההיגיון ולא מוגבל לדברים שראה או חווה.

אולם נשאלת השאלה האם אמנם מסוגל מוחנו לייצר דברים יש מאין. האם הפיסיולוגיה של הדמיון אכן משוחררת מהמציאות.

מהו הדימוי
 

דימוי (imagery) הינו ייצוג מנטאלי של דבר (על-פי-רב אובייקט נראה) שלא באמצעות תפיסה חושית ישירה. התופעה ידועה זה אלפי שנים והיא החלה להיחקר באופן שיטתי החל מהמאה ה-19. ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשור האחרון הוסיפו עוד נדבכים לחקר הדימוי. המתודולוגיה העיקרית לחקר הדימוי, החל מהמאה ה-19, הייתה באמצעות שאלונים שנשאלו המדמים, שאלונים המיועדים לבחינת איכות ותכונות הדימוי. לאחר מכן התפתחו שיטות של רישום גלי המח, EEG, אשר שימשו לשיקוף פעילות המח בזמן הדימוי. מאוחר יותר (בעיקר בעשור האחרון) התפתחו שיטות הדמיה מתקדמות מסוג ה- fMRI  functional magnetic resonance imaging)) ועד פיתוח טכנולוגיות לרישום הפעילות החשמלית מתאי עצב בודדים של מח אנושי ער ומתנהג. באמצעות שיטות אלו ניתן כיום לאתר את המיקום המדויק של אזורי המח המשתתפים בתהליך הדימוי, את עוצמת פעילותם ודפוסי פעולתם.

שונות בין אנשים ביכולת הדימוי
 

אנשים שונים מדווחים על יכולת שונה של דימוי. המדמים החזקים ניכרים בחיוניות של הדימוי שלהם (vividness): בפרטים הרבים של הדבר המדומה, בעושר הצבעוני ובעוצמת החוויה. מדמים חזקים ניכרים גם בריבוי המרכיבים החושיים  modality) (multi שמעורבים בדימוי, כלומר חווית הדימוי כוללת גם שמיעה, גם חווית מגע, חוויה של תחושת גוף (קינסטטיות), מעורבות של טעם וריח, נוסף על הראיה. מאפיין נוסף של מדמים חזקים הוא מידת השליטה בדימוי (controllability) המבטאת את מידת היכולת לאחוז בדימוי, הן מבחינת משך הזמן בו מדמים את הדימוי, גם ביחס לשאלה עד כמה התוצאה של הדימוי קרובה למצופה והן ביחס לשאלה באיזו מדה הדימוי יציב ורציף ולא קופצני

(Kosslyn, 1994; Richardson, 1999). אכן, מידת החיוניות של הדימוי ניתנת  לאמידה ונמצאה התאמה בין התשובות שהתקבלו בשאלונים לבין התוצאות שהתקבלו בבדיקות גלי המח EEG Marks and Isaac, 1995)).

במחקרים השוואתיים בין אמנים  לאנשים שאינם אמנים נמצאו הבדלים בין הקבוצות בפעילות המח הן בזמן צפייה בציורים והן בזמן דימוי של אותם הציורים. נמצא שהאמנים הינם מדמים חזקים יותר מאנשים שאינם אמנים ומתברר שגם אופן ההתבוננות של האמנים בציורים שונה (פחות אקראי) וכי הם קולטים פרטים רבים יותר של התמונה מאשר אנשים שאינם אמנים. בנוסף, נצפה שימוש רב יותר אצל האמנים באונת המח הימנית, אשר לה  מיוחסת מעורבות בחשיבה מטפורית, בדמוי, באקספרסיביות ובזיכרון רגשי  (Bhattacharya and Petsche, 2002).

 השוני העיקרי הצפוי, בין המדמים המנוסים (האמנים) למדמים שאינם אמנים, קשור לידע המוקדם של האמנים הבונה את סכמת ההתבוננות* (או, כפי ש Solso כינה   Schemata בתהליכי top down) שמעורבת הן בצפייה עצמה והן בדימוי (Solso, 2003).

אזורי המח המעורבים בדימוי חזותי

 

כאשר אנו מדמים דימוי ראייתי מעוררים אזורי מח הפעילים בזמן ראיה. אזורי המח המעוררים, אשר פעילותם נבחנה באמצעות שיטות הדמיה כ-fMRI או PET, ונמצאו פעילים גם בזמן דימוי וגם בראיה בפועל, כוללים את קליפת המח האוקסיפיטלית (על אזוריה השונים) ואזורים בקליפת המח הפריאטלית והפרונטלית (Slotnick  et al. 2005). אמנם אין חפיפה מלאה בפעילות קליפת המח במצב של דימוי חזותי ושל ראייה ממשית אולם החפיפה מספקת כדי לטעון שבשעת הדימוי משתמש המדמה באותם המנגנונים (אותן רשתות העצבים) המשמשות את הראייה.

 Farah, 1989; O'Craven & Kanwisher, 2000);.(Zeki & Bartles, 1999

יתר על כן, ברישום מתאי עצב בודדים באזורי מח המעורבים בתהליך הראייה (amygdala enthorhinal cortex, hippocampus, parahippocampus girus), באנשים ערים נמצאו שלושה טיפוסי תאי עצב: כאלו שמגיבים רק בזמן ראיה של אובייקט, תאים שמגיבים רק כאשר מדמים את האובייקט ותאים שהגיבו גם לראיה וגם בשעה שמדמים את אותו אובייקט. בנוסף, נמצא כי מרבית תאי העצב (88%) הראו אותה סלקטיביות לקטגוריה של האובייקט הנצפה (למשל לפנים המביעים רגשות או למכוניות או לפנים של אנשים מפורסמים או לבעלי חיים ועוד) גם כשמתבוננים וגם כשמדמים, ולא כאשר מדמים אובייקטים אחרים. רמת הפעילות גבוהה יותר בתאים אלו ב-25% בזמן צפייה מאשר בשעת דימוי . (Kreiman et al., 2000)

המגבלות של הדמיון

 

בפסקה הקודמת נסקרו אזורי המח המעורבים בדימוי חזותי ואורח פעילותם, ונמצא שדימוי מתרחש באותם אזורים השותפים לצפייה – להתבוננות חושית ממשית. נשאלת השאלה, האם המגבלות שחלות על החושים חלות גם על הדמיון?

מניסיונות הבוחנים את מגבלות הדימוי של תנועה, נמצא כי המהירות המרבית של התנועה המדומה תואמת למהירות המרבית של התנועה כשהיא מבוצעת הלכה למעשה. יתר על כן, נמצא שגם חולי פרקינסון וגם אנשים הפגועים מוטורית באחת הגפיים, מדמים את  התנועה של היד הפגועה במהירות מתאפשרת במקרה האמיתי. בכל המקרים, נראה שהמגבלה המציאותית הכתיבה את מהירות התנועה בדימוי (Crammond, 1997).

אין סיבה להניח שהחוקים החלים על דימוי חזותי שונים מאלו שחלים על דימוי מוטורי.

מדוע, אם כן, יש תחושה שהדמיון מנותק מהמציאות?

השערה

 

לאור האמור לעיל, ניתן לשער כי דימוי חזותי מתבסס על ייצוגים של דברים שראית בעוד  שדימוי של עולם דמיוני מתבסס, ככל הנראה, על ארגון מחדש של אותם הדברים שראית.

היכולת לארגן מחדש טמונה במהות תהליך הראייה – המעביר את העולם החזותי דקונסטרוקציה למרכיבים הראשוניים של הייצוג החזותי: קו, זווית, כיוון תנועה וצבע ותהליך של רקונסטרוקציה ליצירת תמונת עולם שלמה (תהליך דו כיווני ובו זמני,  לסקירה ראהHochstein & Ahissar, 2002  ).

ההשערה היא, אם כן, שבתהליך הציור בכלל והציור "מהדמיון" בפרט, עובר במח האמן תהליך דקונסטרוקציה של העולם החזותי למרכיביו (כחלק מתהליך הראיה).  לאחר מכן מתרחש תהליך של רקונסטרוקציה של מרכיבי הראיה אשר יכול ליצור ייצוג דומה או שונה מהייצוגים המוכרים לאמן מניסיונו החזותי בעולם. ואכן, ניתן למצוא סימוכין ניסויים לכך שמוחו של אמן עוסק במהלך היצירה במניפולציות על החומר הצורני שלפניו:

נמצאו הבדלים מהותיים בפעילות המח (באמצעות מדידות fMRI) בין אמן ושאינו אמן בזמן ציור של דיוקן. ההבדלים התבטאו בפעילות מוגברת יחסית במוחו של זה שאינו אמן, באותם האזורים המטפלים בהבעות פנים  (right posterior parietal lobe) ואילו אצל האמן נמצאה פעילות מוגברת באזורים הקשורים לאסוציאציה ומניפולציה של מרכיבים צורניים (right middle frontal lobe). המסקנה היא שמוחו של האמן עסק בעיבוד "גבוה" יותר של הפנים באמצעות ייצוג מופשט שלהם. זאת לעומת מוחו של האדם שאינו אמן אשר עסק בהתמודדות עם ייצוג ישיר של תווי הפנים ולא עם משמעות סמלית או רגשית כפי שעושה האמן. מסקנה זו, שעלתה מהתבוננות בפעילות המח, תואמת למעשה גם לדיווח של האמן שלדבריו היה עסוק בייצוג המופשט של הפנים (Solso, 2000).

סיכום ומסקנות

 

הראיה והדימוי המנטאלי משתמשים באותם מרכיבים בסיסיים של הייצוג. הדימוי מפעיל רשתות עצביות חופפות במידה רבה לאלה שמופעלות בעת הפעילות החושית הרגילה. הדימוי המנטאלי של אנשים מיומנים (כאמנים) מובהק יותר מאשר של הבלתי מיומנים. דימוי מוטורי התובע פעילות מדויקת (כגון תיפוף באצבעות בקצב מסוים) מוגבל בהתאם למציאות התנועתית. כיוון שאותן רשתות עצביות פועלות בשני המקרים, חלה מגבלה פיסיקלית-עצבית על הדמיון והוא מצומצם לאותם הדברים שאנו יודעים לעשות. יחד עם זאת, צירוף של מרכיבים חזותיים למכלול חדש ולהקשרים שאינם בהכרח חזותיים (אסוציאטיבים, רגשיים) יכול להוות את המפתח ליצירת מציאות חזותית "מן הדמיון".

* הסכמה (או ברבים סכמתה) הינה חלק מן המסגרת המנטאלית לייצוג ידע. הינה הארגון של אוסף רעיונות הקשורים זה לזה, באופן משמעותי וקוהרנטי. הסכמה בונה את ההקשר על פיו נשפט ומובן הידע החדש שנרכש והיא תקפה גם לידע על אמנות. הסכמה האמנותית תהיה במידה מסוימת דומה בין פרטים אך יהיה בה מרכיב אינדיווידואלי משמעותי

.(Solso, 2003)
 

מקורות:

Bhattacharya J. & Petsche H. (2002). Shadows of artistry: cortical synchrony during perception and imagery of visual art. Cognitive Brain Research 13: 179-186

 

 

Crammond D.J. (1997). Motor Imagery: Never in your wildest dream. Trends Neurosci. 20(2): 54-57

 

 

Farah M.J. (1989). The Neural Basis of Mental Imagery. Trends Neurosci 12(10): 395-399

 

 

Hochstein S. & Ahissar M. (2002). View from the Top: Hierarchies and Reverse Hieararchies in the Visual System. Neuron 38: 791-804

 

 

Kosslyn S.M. (1994). Image and Brain. MIT Press

 

 

Kreiman G, Koch C. & Fried I. (2000). Imagery Neurons in the Brain. Nature 408: 357-361

 

 

Marks D.F. & Isaac A.R. (1995). Topographical distribution of EEG activity accompanaying visual and motor imagery in vivid and non-vivid imager.

 

 

British Journal of Psychology 86: 283-300

 

 

O'Craven K.M. & Kanwisher N. (2000). Mental Imagery of Faces and Places Activates Corresponding Stimulus-Specific Brain Regions. Journal of Cognitive Neuroscience 12: 1013-1023

 

 

Richardson J. T.E. (1999). Imagery. Psychology Press Ltd

 

Slotnick  S.D., Thompson W.L. & Kosslyn S. (2005). Visual Mental Imagery Induces Retinotopically Orgenized Activation of Early Visual Areas. Cerebral Cortex 15:1570-1583

 

 

Solso R.L. (2000). The Cognitive Neuroscience of Art. Journal of Consciousness Studies 7: (no. 8-9) 75-85

 

 

Solso R.L. (2003). The Psychology of Art and the Evolution of Conscious Brain. MIT Press

 

 

Zeki S. & Bartles A. (1999) Toward a theory on Visual Consciousness. Consciousness and Cognition 8: 225-259

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ורד אביב היא ד"ר לנוירוביולוגיה. מרצה בבצלאל ובאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים על המח והחושים. עוסקת ופועלת בשדה שבין מדע ואמנות. מציירת.

קווים מקבילים, חורף 2005