האוצר כאיקונוקלסט (באנגלית)

בוריס גרויס

עבודת האוצר מתאפיינת במיקומן של יצירות אמנות בחלל התצוגה. ואולם רק בעצם תהליך הבחירה של האוצר קרי, כיצד למקם יצירת אמנות בחלל, אין הוא מסוגל להעניק לעבודה מעמד של יצירת אמנות. את העוצמה להפוך עבודה ליצירת אמנות יש לאמן בלבד. לא תמיד זה היה המצב; בעבר היו אלה החלטות של אוצרים שהפכו עבודות ליצירות אמנות. מדוע איבדו האוצרים את עצמתם להצביע על יצירות אמנות? מתי הוחזרה עוצמה זו לאמנים? התשובה ברורה: כאשר מרסל דושאמפ הציג את המשתנה שלו הוא שידרג מוצר המוני והפך אותו ליצירת אמנות. השינוי הזה בכלכלת הסמלים לא הונע על ידי אוצרים או מבקרי אמנות, אלא על ידי האמנים המודרניים אשר במשך השנים החלו להעריך נכון את האוטונומיה המוחלטת שלהם.

הנטייה של האוצרים לאיקונוקלסטיות היא בלתי נמנעת. היא מעולם לא שמחה את האמנים אשר השוו את המוזיאונים לבתי קברות ואת האוצרים לקברנים. עצם העיסוק של האוצר היה נושא לחשד כיוון שהוא נתפס כמי שניצב בין יצירת האמנות לבין הצופה תוך שהוא מפעיל מניפולציה על תפיסת הצופה ומעריך לא נכון את יכולת הקהל לקרוא את יצירת האמנות. ישנם אוצרים הדוחים את תפקיד האיקונוקלסט. הם טוענים כי האוצרות הטובה ביותר ניכרת באפס-אוצרות או בלא-אוצרות. אולם גם כאשר אינם שואפים לכך, עבודת האוצר נותרת איקונוקלסטית.

למאמר המלא באנגלית לחץ כאן: This article in english


בוריס גרויס, פרופסור לפילסופיה ומדיה באקדמיה לעיצוב, קרלסרוה, גרמניה. שימש כפרופסור אורח באוניב' פינסלבניה, ארצות-הברית, וכן באוניב' דרום קליפורניה, לוס אנג'לס. קיבל דוקטוראט ב-1992 מאוניב' מינסטר, גרמניה, ומאז משמש כפרופסור באקדמיה לעיצוב בקרלסרוה. מאז 2001 הוא נשיא האקדמיה לאמנויות בוינה.

היבטים באוצרות עכשווית, אביב 2006