דמיון ושוני באמנות ובעיצוב (באנגלית)
ההפרדה בין "האמנות היפה" (fine art) לבין העיצוב (design) הינה חלק ממהלך המודרנה וככזו, הפכה למושא לדיון אקדמי רק בעשורים האחרונים. הנטיה להפריד התבססה, כידוע, על התפיסה, או הטענה, לפיה האמנות היפה "אינה פונקציונלית" ואילו העיצוב לעומת זאת, הינו פונקציונלי לעילא. כל זאת, שעה שההיסטוריה המערבית מלמדת דווקא כי האמנות מילאה פונקציות דתיות, אידיאולוגיות ופוליטיות, שלא לדבר על כך ששימשה כמטבע כלכלי, כמוצר צריכה וכקישוט.
ולראיה, עוד במהלך המאה ה-18 התקיימו קשרי גומלין צמודים בין הציור, הפיסול והאמנויות הדקורטיביות בחצרות האירופאיים, כאשר רק לקראת סוף המאה ה-18 נוצרה ההפרדה הברורה בין האמנות "היפה" לבין האמנויות הדקורטיביות (שימושיות). בצרפת, לקראת ראשית המאה ה-20 נהנתה האמנות הדקורטיבית למעמד משתפר בשל עבודתו של מאטיס, מגמה שהתחזקה בשנות פעולתו של מרסל דושאמפ. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם דחתה קבוצה של יוצרים באירופה ובארה"ב את ההגדרות ההיסטוריות של האמנות, ופנתה לצורות מופשטות, ראשוניות וטהורות. במובן זה לדושאמפ היתה, למשל, השפעה משמעותית של אמן מינימליסט כדונאלד ג' [Judd] אד שפעל בארה"ב במחצית השניה של המאה ה- 20. דוגמאות נוספות לזיקות גומלין בין 'האמנות היפה' לעיצוב נמצא כבר בראשית המאה ה-20 בפעולתה, למשל, של התנועה הקונסטרוקטיביסטית לאחר מהפכת 1917 בברית המועצות; ולמרות ששרדה זמן קצר, זכתה להשפיע רבות. יוצרים כמו טאטלין השפיעו על גופי התאורה של דן פלאבין [Flavin] עוד בראשית שנות הששים. גם לבאוהאוס הגרמני, ובאופן ספציפי לוולטר גרופיוס, היתה השפעה משמעותית. ההליכה בכיוון הפשטה, שניכרה למשל ביצירתו של ברנקוזי, השתקפה מאוחר יותר ביצרתו של האמן היפני-אמריקני איסמו נוגוטצ'י.
טענת המאמר היא כי למרות כל התקדימים הללו, ראיית העיצוב כלא יותר מאשר "דקורציה" נותרה בתוקף מראשית שנות הששים ועד לשנות השמונים. כתוצאה מכך, אמנים רבים לא ביטאו בפומבי או הציגו את מוצגי העיצוב הפונקציונליים שלהם, אלא אם יכלו להציגם כחלק ממיצג אמנות גדול יותר. ואילו כיום, בראשית המאה ה-21, הנטייה של אמנים רבים היא לסרב, באופן שיטתי להגדיר את עבודתם כעיצוב או כאמנות ולדחות את הדיכוטומיה המודרניסטית הזו. קטגוריות ההפרדה הללו נדמות בעיניהם כמטעות ומצרות יתר העל המידה. השאיפה , כך טוען המאמר, לניתוץ גבולות דיסציפלינריים בכל שדרות החיים, מתבטאת אפוא גם בהבנה כי כל ניסיון להבחין בין אמנות לעיצוב ייעשה מורכב ובעייתי יותר ויותר.
למאמר המלא באנגלית לחץ כאן: This article in english
דר' ברברה בלומינק משמשת כמנהלת מוזיאון ההרמיטג' גוגנהיים בלאס וגאס, ואוצרת ראשית בקופר-יוהאט המוזיאון הלאומי לעיצוב בניו-יורק. בעבר שימשה במועצת הייסוד וכאוצרת ראשית במוזיאון קמפר לאמנות עכשווית בקנזאס, ובמוזיאון האדסון ריבר שביונקרס, ניו-יורק. במשך ארבע שנים שימשה יועצת לבית המכירות סותביס לאמנות אירופאית בניו-יורק ולוס אנג'לס.
