(אלמוניות) שותקות לנצח: מבט אישי ואנתרופולוגי על התערוכה "צדוק בסן: יתומות" (2006: בית האמנים ומוזיאון ארץ ישראל, אוצר גיא רז)
(אלמוניות) שותקות לנצח[1]
צדוק בסן פעל משנת 1900 כצלם הקהילה החרדית בירושלים. ב-1912 השתקע, בסמוך לסטודיו שהקים בסן בשכונת החבשים, "בית היתומות הכללי על שם וינגרטן". לצרכי התרמת נדבנים יהודים מחו"ל ביקש מייסד ומנהל המוסד דוד וינגרטן מבסן לתעד את היתומות ואת הפעילויות המגוונות שהתקיימו במוסד. במשך כשלושים שנה תיעד בסן את היתומות במוסד וינגרטן[2] ויצר מה שיתפש בהמשך כארכיון חזותי-היסטורי הבוחן אחד מבתי החסד שהתקיימו בירושלים ושפעילותו נמשכת גם היום.
התערוכה והקטלוג המלווה את התערוכה מבקשים כדבריו של רז להציג את "האלבום המשפחתי" של צדוק בסן אשר בהיותו ערירי נקשר אל ילדות המוסד ותיעד כ"אב" היבטים שונים מחיי "ילדיו".
בקטלוג כותב גיא רז " כשניגשתי לראשונה לחקור את אוסף הצילומים של צדוק בסן לא רק האינטרסים של צלם וחוקר צילום התוו את דרכי. כמי שנולד וגדל בקיבוץ, המבט במסגרות החברתיות השונות של בית היתומות העלה בי את זכרה של הלינה המשותפת בבית הילדים.....המפגש הפרטי שלי עם ה"יתומות" של בסן הפגיש אפוא את מבטו של הצלם העכשווי עם זה של הצלם ההיסטורי ואת דימויי היתומות עם תצלומי ילדותי מעברי הפרטי".
נקודת המפגש שלי היתה עם השתיקה שבתמונות.
התערוכה מורכבת משני מצגים ויזואלים: תצלומי היתומות במוסד ובטבע בשנות השלושים, וסרט תדמית שחור- לבן באורך 24 דקות משנות החמישים המתאר את סדר היום במוסד במשכנו בבית אליאנס (רז מציין כי אין אזכור לשם הסרט או חברת ההפקה).
התמונות לא פשוטות. סדרה צילומית של ילדות מסודרות ליד מיטות ברזל מסודרות ועל הכר או הקיר מספר היתומה. לצד האסתטיות המודגשת של הצילום הנובעת (אבל לא רק) מפעולת הבימוי עולה השתיקה של האלמונייות שמשועתקת ומועצמת בשל הרכיבים הזהים שמשוכפלים בכל תמונה ונעדרים כל אפיון אישי (מלבד הפלקט הניצב מעל לכל מיטה המזהה את התורם ו/או סיבת התרומה. פעולה אשר לטענת רז מסייעת לזיהוי היתומה כ"קנינו" של התורם ). האפיונים של האנונימיות והזהות המשוכפלת-מאחדת מתחזקים בתמונות הקבוצתיות המצולמות בחדרי השינה, הלימוד, בחצר ובסיורי טבע אם באמצעות הלבוש הזהה ואם על ידי הכיתוב התיאורי של המצולם ולא של המצולמות.
המבט המסוגר, המופנם, הפלקטי שבתצלומי היתומות משנות השלושים מועצם מההנגדה לחיות ולשמחה הנפרשים, כך נראה, בסרט התדמית של שנות החמישים.
למרות הידיעה כי שני המייצגים הם תוצרים של מהלך מודע המגייס את הוויז'ואל לקידום האטרקטיביות שבתרומה למוסד המטפל ביתומות עוררו בי ריבוי הדימויים וניגודי הדימויים (וכמובן האסוציאציות האישיות) אי נוחות, שאלות, ספקות ותהיות על ה"אמת" של מה שהוגדר כבית חסד לנערות עזובות. ביקשתי למצוא את הקולות "האמתיים" שאולי שתקו (הושתקו?) ונדחקו, שאולי לא נמצא להם מקום לגיטימי בצילום המבוים.
שלוש נשים[3] "יתומות של וינגרטן" וקול אחד. משפטי רפליקה שחוזרים על עצמם "אני חבה לו הרבה הרבה..הכרת תודה..(האחיות) האחרות לא הגיעו לאן שהגעתי בזכותו...המוסד ארמון מלוכה לעומת הבתים שהיתה בהם עניות גדולה... "[4] . התיאור האידיאליסטי שעטף שוב ושוב את דבריהן וההערכה הרבה ל"מנהל" ולצוות החינוכי לא העלים את התחושות המורכבות והקשות שעברו כילדות במוסד יתומות, נדיב ככל שיהיה. כותבת אחת הנשים ח. שרוטמן[5] , שהתחנכה במוסד ולימדה בו 40 שנה, באסופת זכרונותיה-חוויתיה שהתפרסמה תחת הכותר "כרמי שלי"[6] : "...אתמול התגלגל לידי שבר ראי. ובין הסדקים שהיו בו נסיתי להתבונן בדמותי הנשקפת מתוכו ולא האמנתי למראה עיני..אני נראת ממש כמו רוב בנות המוסד! שמלתי עשויה בד כותנה גס במקצת משובץ במשבצות גדולות..כל הבנות משכבת הגיל שלנו לבושות אותה תלבושות בדיוק!...שערותי הארוכות..נגזזו לתספורת נערית..קשה היה לי להפרד משערותי...ולקבל מין צורה "מוסדית" כזו...".
החוויות הלא פשוטות לצד החוויות החיוביות הנפרשות בספר ובראיון משלימות למעשה בטכסט "קולי" את שמתועד בתצלומיו של בסן[7]. סיפור ייסוד בית היתומות על ידי הרב דוד וינגרטן שמופיע לדוגמה בספר כ"נשמע כאגדה הנמסרת מפה לאוזן.." מתואר בשיחות-ראיון כסיפור מיתי של הצלה ורחמים, ומשקף את אופן תפישתו של המוסד על ידי חניכותיו לא רק בעבר וכי אם גם בהווה "... עשינו פגישה של מחזור שלמדנו וכל הנשים הצעירות והחרדיות באו עם הילדים וכל זה הוא (הרב פישל וינגרטן) עשה .."[8] . עם זאת, השנים הראשונות בהם צילם בסן את חניכות המוסד מתוארים בנראטיב ההיסטורי-פנימי כשנים קשות בהם הופקד חינוך היתומות בידי צוות לא מיומן אשר עיצב את ההתנהלות היומיומית בהתאם לתפישות מוסדיות נוקשות. השינוי הפדגוגי "הגדול" בבית וינגרטן ארע כפי הנראה בשנות החמישים כאשר ניהול המוסד עבר לידי הנכד, הרב פישל וינגרטן, שהציב, כדברי הנשים, את דמותו של יאנוש קורצ'ק כמודל למחנך הרצוי[9] .
כאשר הוצגה התערוכה בבית האמנים בירושלים ביקרו בה אף "היתומות" ("כך כיננו עצמנו" )[10].
התערוכה עוררה תחושות מורכבות בין החניכות הוותיקות. לצד החיוב בהעמדתה את קיומו של מוסד וינגרטן לחשיפה היסטורית וציבורית חסר היה בעיניהן גילוי מעשה ההצלה היומיומי הנמשך עד היום.
כמחווה להסכמתן לשוחח עימי ביקשו מה שקראו "שיעשה במעשה הכתיבה מעט "תיקון"". ביקשו שיודגש שמבלעדי פעולת ההקמה של המוסד ולמרות הקשיים בעבר ומורכבות החוויה של החניכות שנרמזת-נחשפת בעבודתו של בסן "לא היו מגיעות לאן שהגיעו".
ההחלטה של גיא רז לאצור תערוכה צילומית של צדוק בסן מאפשרת התבוננות מסוג שונה אל תקופת היישוב. המבט שמציע רז באמצעות בסן אינו מבט מפרק ועם זאת מאתגר בשונותו את הנראטיב השכיח המנכס (שלא תמיד בצדק) את "היישוב" (בעיקר) כמותג של המפעל הציוני, כחלק ממיתוס השיבה וההקמה. המבט אל היתומות חושף בתערוכה ובקטלוג לא את המיתי-מיתולוגי-אידיאולוגי, הדיבור הנשגב שלא תמיד ניתן לפרטו לפעולה אנושית אלא, מאפשר לזהות את המעשה האנושי של היחיד, דוד וינגרטן, כמהפכה בפני עצמה.
[1] פראפראזה על ביטוי של גיא רז "אלמונית לנצח" מקטלוג התערוכה "יתומות" בית האמנים, ירושלים 2005.
[2] מוסד וינגרטן שכן ברחוב החבשים עד 1930 ומשם עבר לבית אליאנס ברחוב יפו בירושלים. ב1956 עבר למשכנו הנוכחי בשכונת קרית משה.
[3] שלשת הנשים ששוחחתי עימם, בנפרד, שייכות לזרמים שונים במגזר הדתי והחרדי. בשל אילוצים שונים, ביניהם הצניעות הדתית וההסתיגות מעיתונות המקוונת, נמנעתי כבקשתן מזיהוי מפרט.
[4] שיחת-ראיון 21.3.06 ,22.3.06.
[5] שם עט.
[6] ירושלים, תשנ"ח.
[7] הספר שמוגדר בתחילה כ"שיר הלל והודאה ..שיר של שבח ותודה לבורא עולם שהביאני עד הלום ושיר לשלוחיו הנאמנים .." מוגדר בהמשך ככפול מטרה: כספר-מסר ל"כל אותם שנשטפו בגלי החיים" וכ"הצצה אל בין זמרותיו עמוסי האשכולות של "כרמי שלי" –המוסד ליתומות וינגרטן מפירותיו המתוקים של כרם זה רוותה נפשי..." הכתיבה הספרותית שמאמצת הכותבת רוויה בציטוטי מקורות יהודיים המשמשים לה לא רק כתבנית פרשנית לפענוח ההתרחשויות היומיות במוסד אלא כשפה המאפשרת לצד הסיפור-דיווח האישי לעדן ולעתים לרמז את המסופר. הז'אנר המאומץ על ידי הכותבת נראה לעינים החיצוניות לשיח הדתי, גם זה האישי, כמכסה את הסיפור ה"אמיתי" וככזה כמונע את התגלותו. אולם לקוראות שבאות מתוך עולמה, ושאיתן שוחחתי, נתפש הספר נכון מבחינת האיזון המתגלם לטענתן בין הרצון לפרוש חוויות חיים עמוסות ולא פשוטות לבין הנדרש מצנעת הפרט וכבוד המקום.
[8] שיחת-ראיון 21.3.06 ,22.3.06
[9] שתי מהנשים עימן שוחחתי ציינו סיפורים זהים שסימנו עבורם את התפנית ברוח המקום. אחד הסיפורים נגע להחלטתו של המנהל להפסיק את מדיניות הבגדים הזהים "הוא אמר לנו שכל אחת שונה על כן לא כל אחת אותה בגד" והסיפור השני הציג את מנהגו לאכול ארוחת ערב עם המדריכות ללבן את בעיות היום ולטוות את תכנית הפעילות בעתיד (לפני המעבר לקרית משה נהג הרב פישל להתייעץ עם מדריכותיו ולעשותן שותפות מלאות להחלטות הנוגעות לבנין החדש ופעלותיו המיועדות).
[10] שיחת-ראיון 21.3.06 ,22.3.06.
לצד התמונות המתעדות את חווית היתמות כמצב נתון מציע סרט התדמית היפוך תפישתי כמעט חתרני. העולם ב"חוץ" מוצג כמבעית. שולטים בו העזובה, הלכלוך והרעב ובית היתומים מוצע כעולם ה"מתוקן" המציל-מרגיע-מתפקד, המגיש אוכל, חום ונחמה.
