מאמר מערכת

מאז העת העתיקה מעלה היחס אל היפה מספר לא מבוטל של שאלות אשר עד לימנו אלה ספק אם ניתנה להן תשובה אחת ברורה וחד משמעית. היפה נתפס מצד אחד כאמת של האמנות, כביטוי הנעלה ביותר של האמנות, וכערך העליון של מיצוי כוחותיו של האמן. אבל, מצד שני, וממש באותה נשימה הוצג היפה כהסחת דעת חיצונית אשר מסתירה באמצעים מושכים ומפתים רדידות מחשבתית, שטחיות אמנותית, סתמיות וריקנות. קוטביות זו בין שבחי היפה והעמדתו כמטרה אמנותית ראויה, לבין הצגתו כאחיזת עיניים וכעטיפה דקה, שחקה את היפה והטילה בו דופי כאילו מדובר במושג זיקית, אשר משתנה מן הקצה אל הקצה בהקשר אמנותי חדש ובלתי צפוי. ואמנם, פרקים רבים בתולדות האמנות, העיצוב והארכיטקטורה, שהוערכו כיפים ומושלמים בתקופתם, הוצגו בתקופות מאוחרות יותר כנעדרי יופי ואפילו כעדות לטעם רע. די אם נתבונן בהתגלות היפה בברוק וברוקוקו כדוגמא בתולדות האמנות לעומס ולגודש של יופי ושגב, שנתפסו אפילו בזמן יצירתם כשיבוש ערכי ביחס לתקופות שקדמו להם. היפה שמצטייר כשיטחי, מכוער וכקיטש, בעוד המוזר, הצורם והדוחה הנתפסים דווקא כמעניינים ומרתקים, חידדו את השאלות בדבר מעמדו הרלטיבי של  היפה, תוך הבלטת התלות הבלתי ניתנת להתרה בין היפה לתרבות.

שאלות אלו ואחרות נידונות במאמרים המתפרסמים בגיליון הנוכחי של 'היסטוריה ותאוריה':האם ניתן להציע קריטריונים מתוך המדע בהערכת שיפוטי יופי (נטלי הייניך), האם היופי הוא כוחני ומניפולטיבי (אורי ברטל), עד כמה הניקיון הוא שווה ערך ליפה (יצחק בנימיני), הקישוטי והנוצץ ביטוי לנשגבות אסתטית (גל ונטורה), הגריד של מונה חאטום כאמצעי מבליט ומשבש של היפה (רוברט מכאדו), ולבסוף – האם הגוף במופעי המיצג איננו חותר תחת שלמות אתסטית (תומס קריפיץ).

גם אם הועלו שאלות בלבד במאמרים אלו, הרי עצם ההתייחסות אליהן מכיוונים שונים, היא עדות לכך ששאלת היופי עדיין רלוונטית היום כפי שהייתה מאז העת העתיקה.

ברוך בליך

עורך