שיגעון הצדק: ביקורת על תרגומה של הילה קרס ל"לביקורת הכוח" לולטר בנימין ול"תוקף החוק" לז'אק דרידה
ולטר בנימין/ לביקורת הכוח
ז'אק דרידה/ תוקף החוק
תרגום מצרפתית הילה קרס
עריכה מדעית רפאל זגורי-אורלי
רסלינג
163 עמ'
2006
שיגעון הצדק
"אינני מכיר דבר צודק יותר ממה שאקרא לו היום דקונסטרוקציה". זו תשובתו הניצחת של דרידה כנגד מגדפיה ומחרפיה של הדקונסטרוקציה. תשובה זו היא שמהווה את השלד הרעיוני של "תוקף החוק", המאגד יחדיו שתי מסות של דרידה, בלוויית מסה של בנימין. מראשיתה, הייתה הדקונסטרוקציה בכלל ודרידה בפרט מושא להתקפות בלתי פוסקות: אמרו שהיא אדישה לספירה הפוליטית. אמרו שהיא מהווה איום על אושיות הצדק והתבונה. אמרו שבערערה על הנחות היסוד היא מדרדרת אותנו לפתחו של ניהיליזם. לא זאת ולא זאת. כמה עזות מצח יש בטענות הללו. כמה דוגמטיות. כמה בורות. כמה חרדה.
דרידה מתקדם עקב בצד אגודל כדי להראות כי לא אדישות לצדק ולא חתירה תחתיו יש בדקונסטרוקציה. מראשיתה, טוען דרידה בטון אפולוגטי משהו, הדקונסטרוקציה לא הייתה אדישה לצדק. ולראייה, הוא עצמו מטפל בשאלת הצדק בטקסטים שונים, החל ב"אלימות ומטאפיסיקה" וכלה בטקסט שכתב על נלסון מנדלה. ישנם גם מחקרים דקונסטרוקטיביסטיים – כאלו של סטנלי פיש, ברברה הרנשטיין-סמית וסמואל וובר – המטפלים בזיקה שבין הפילוסופי והמשפטי, ובוחנים ערכים פילוסופיים בעלי הקשר משפטי כמו הראוי (proper) והסובייקט. בכך מבקש דרידה להפריך את הטענה כי הדקונסטרוקציה משתבללת בתוך עצמה ואדישה לספירה הפוליטית, ומכאן גם לשאלת הצדק. דרידה מבקש להציג את הדקונסטרוקציה, בעיקר זו המתרחשת בצפון אמריקה בידי ממשיכי דרכו, כשיח שאינו מנותק מהפרקסיס הפוליטי והמשפטי, אלא מעורב בו באופן פעיל.
הדקונסטרוקציה, טוען דרידה, מרגישה "בבית" בכל הנוגע לשאלת הצדק. ויתרה מכך, הדקונסטרוקציה עסקה מאז ומתמיד בצדק. לא באופן ישיר, אלא באופן עקיף. היא עסקה בצדק באופן עקיף כי אי אפשר לעסוק בצדק באופן ישיר. עיסוק שכזה לא יהיה צודק כלפי הצדק, מכיוון שממהות הצדק היא שאי אפשר להציבו כאובייקט למחקר ולידע. עצם הצבתו כאובייקט היא כבר אובדן שלו. בדקונסטרוקציה, ממשיך וטוען דרידה, יש מן הצדק. ויתרה מכך, הדקונסטרוקציה היא אינה אלא הצדק "עצמו": הצדק והדקונסטרוקציה הם אינם אלא שמות שונים למה שדרידה מכנה "החוויה של הבלתי אפשרי".
כדי לרדת לחקרה של זהות מפתיעה ונועזת זו, יש תחילה לרדת לחקרו של הצדק. בניגוד לחוק, המניח כלליות של כלל ומנוסח כצו אוניברסלי, מטבעו של הצדק, טוען דרידה, להיות ממוען לנמען ייחודי. תנאי נוסף לצדק הוא השימוש בשפת נשוא הצדק: אדם צריך להישפט בשפתו שלו. יהיה זה לא מן הצדק אם יישפט בשפה שאינו מבין. מטבעו של הצדק שהוא פונה לנמען פרטיקולרי בשפתו שלו. דרידה מדגיש את העובדה, שבצדק יש מן הפנייה חסרת הפניות לאחר. הצדק הוא אודות האחר ולמען האחר. הצדק הוא אינו אלא האחריות כלפי האחרות.
לכך יש גם להוסיף את הרומן שמנהל הצדק עם הכוח: כמשתמע מדברי פסקל, שאותו מצטט דרידה, צדק ללא כוח, בדיוק כמו כוח ללא צדק, הוא חסר משמעות. הכוח הוא פרדיקט מהותי של הצדק. את הקישור בין הצדק לכוח מוצא דרידה בביטוי "לאכוף את החוק" (to enforce the law). המילה המתאימה ביותר לתיאור הכוח, או התוקף, של החוק, שאותו הוא שואב מהצדק, היא המילה הגרמנית Gewalt, הנושאת את המשמעויות של כוח ואלימות, אבל גם של סמכות ושלטון.
האלימות אינה שוררת רק באכיפת החוק, אלא גם בעצם כינונו: החוק אינו שואב את הלגיטימיות שלו משום גורם חיצוני לו, אלא אך ורק מתוך האקט, האלים כשלעצמו, של כינונו השרירותי והגחמתי. בלב לבו של החוק שוררת תהום. החוק הוא יסוד שלעצמו חסר כל יסוד, ביסוס והצדקה, מלבד צדקתו האלימה שלו עצמו. את אותו יסוד תהומי של החוק מזהה דרידה עם ה"מיסטי", שגם אותו מאזכר פסקל, בעקבות מונטיין. כאן עוקב דרידה אחרי בנימין, המבחין בין שני היבטים של אלימות החוק: האלימות המתווה, זו האלימות שבעצם כינון החוק, שאותה מזהה בנימין עם האלימות המיתית (היוונית), והאלימות המשמרת, זו האלימות הכרוכה בשימור החוק מרגע שכונן כחוק, שאותו מזהה בנימין עם האלימות האלוהית (היהודית).
הדקונסטרוקציה מממשת הלכה למעשה את ההיות צודק כלפי הצדק במובן זה שהיא מעוניינת תמיד בפרטיקולרי ובייחודי, במקרה הפרטי ובשם הפרטי החורגים מכל חוק וכלל. הדקונסטרוקציה מממשת את תביעת הצדק גם מכיוון שגלומה בה קריאה לאחריות. לשיטתו של דרידה, האחריות הגבוהה ביותר היא לבחון כל מקרה לגופו, ולא לקבל דבר כמובן מאליו. האחריות הגבוהה ביותר היא ההיחלצות מהדוגמטיות העיוורת והתהייה על תוקפן של האקסיומות הגבוהות ביותר. האחריות הגבוהה ביותר היא אינה אלא השעיית האמינות של אקסיומה. רגע השהיית השיפוט – האפּוֹכֶה – הוא רגע מלא בחרדה, אך גם רגע הפותח ריווח, הריווח שבו מוצאת הדקונסטרוקציה את משכנה.
אחריותה של הדקונסטרוקציה מתמצה בערעור האקסיומטי, המונוליטי והטוטלי באשר הם, וההצבעה על ההטרוגניות השוררת בכל מחוז ומקום המצהירים על עצמם כהומוגניים. לא מכיוון שיש לה משהו נגד האקסיומטי, המונוליטי והטוטלי, אלא מכיוון שאלו מעולם לא היו כאלו מלכתחילה. הדקונסטרוקציה מפגישה אותנו פנים אל מול פנים עם האמת הנוראה, שמה שאנו מחזיקים כנעלה ביותר, האמיתי ביותר, הוודאי ביותר ובעל הערך הגבוה ביותר, הוא למעשה מעורער ומחורר מבפנים מלכתחילה. כמו למשל רעיון הצדק. זו משימתה וזו אחריותה. לכן היא גם מעוררת חרדה כה גדולה. לכן היא גם נדחית בכזו שאט נפש וזלזול. מול האמת הנוראה – האמת של החור – יש כאלו הבוחרים להליט את פניהם ויש כאלו הבוחרים להביט בה נכוחה.
ה-מקום שבו שוררת ההטרוגניות הוא המקום של הנוכחות (presence), סלע קיומה ומחוז חפצה של המטאפיסיקה על כל פיתוליה. בלב לבה של הנוכחות – של היש, של האמת, של הדבר עצמו – שוררת הטרוגניות, שוררת הכפלה, רווח, חזרה והבדל. הנוכחות לעולם אינה נוכחת במלואה וכשלעצמה, ללא כסות ומסכה, ללא עיכוב והשהייה. הנוכחות – בין אם נבינה כנוכחות של האידיאה, של האל, או של הסובייקט – תמיד כבר מופרת, מזוהמת ומחוללת. הנוכחות יכולה להופיע רק בהיעלמותה, רק בהעדרה, רק בעקבה שלה. זהו יסוד החוויה הבלתי אפשרית העומדת ביסוד הדקונסטרוקציה: התשוקה לנוכחות מלאה נהדפת כל פעם מחדש בידי יד נעלמה המעלימה אותה ברגע הופעתה. זהו גם המקום שמייעדת לנו הדקונסטרוקציה: המקום של הרווח שבין הכן והלא, שבין הלפני והאחרי, שבין העוד לא והמאוחר מדי. אנו כלואים במקום הלא מרווח של המרווח מתוקף הצו האתי להמשיך להיות רדופים בידי רוח הרפאים של הנוכחות חרף ידיעתנו כי תשוקתנו לעולם תעלה חרס בידינו.
זו גם טענתו של דרידה לגבי הצדק: הצדק אינו בבחינת אובייקט אידיאלי ורגולטיבי שיש לרדוף אחריו מתוך אמונה שאפשר להשיגו במלואו, שאפשר לעשות צדק, שאפשר להיות צודק. החוויה של הצדק, ממש כמו החוויה של הדקונסטרוקציה – או כשם הפרטי של החוויה של הדקונסטרוקציה – היא חוויה אפוריאטית, היא החוויה של האפשרות הבלתי אפשרית. הצדק לעולם אינו יכול להופיע כאן ועכשיו. הצדק נדון להיעלם מרגע יישומו בחוק. עד כמה שהדבר יישמע פרדוקסלי, הצדק והחוק זרים זה לזה: הצדק בלתי ניתן לחישוב, זר לסימטרייה, הטרוגני והטרוטופי. החוק, לעומת זאת, כמערכת הנחיות מקודדת, ניתן לחישוב, מדידה ושקילה. היחס האפוריאטי שבין הצדק לחוק הוא למעשה שם נוסף ליחס האפוריאטי שבין האל-כלכלי לכלכלי. את המרווח בין השניים ניתן לכנות (גם) דיפראנס.
בסדרה של אפוריות מראה דרידה כיצד אי אפשר להגיע להחלטה צודקת בסיועו של החוק. החלטה המיישמת מנגנון נתון של חוקים יכולה אמנם להיות החלטה חוקית, אבל היא אינה יכולה להיות החלטה צודקת. החלטה צודקת חייבת להשעות בכל פעם מחדש את מנגנון החישוב של החוק ולפעול כאילו אין חוק בכלל, או כאילו היא יוצרת את החוק מחדש. החוק מתיימר לפעול בשם הצדק, אך לאמתו של דבר, פעולה צודקת חייבת להיעשות מתוך השעיית החוק. אחרת יילקח ממנה ממד הצדק, והיא תהפוך מפעולה אוטו-נומית לפעולה אוטו-מטית.
אך מצד שני, פעולה צודקת או החלטה צודקת אינן יכולות להיעשות מחוץ לחוק. הצדק אינו סובל את אי-עיגונו בחוק, מכיוון שכך הוא יכול להיות מנוצל לרעה. "הצדק הבלתי ניתן לחישוב", טוען דרידה, "פוקד עלינו לחשב" (עמ' 89). זהו הבלתי אפשרי של הצדק: גזירתו ההכרחית של החוק מהצדק משמעה האובדן ההכרחי של הצדק. הצדק אינו יכול להופיע "כשלעצמו", אלא רק כרוח רפאים המרחפת מעל לחוק ורודפת אותו כל עוד נשמתה באפה. מבחינה זו, עלינו להיות יותר רדופי צדק מרודפי צדק.
בכך מתקרב דרידה לרעיון הצדק של לוינס. הצדק, סבור לוינס, הוא אינסופי ואי אפשר לעשות לו רדוקציה כיוון שמקורו באחר. הצדק הוא היושר של קבלת הפנים של הפנים של האחר. את היושר הזה לא ניתן לקדד למערכת חוקים. הצדק נדון לגלוש ממסגרת החוק מכיוון שזו צרה מלהכילו. בצדק קיים ממד הטרוגני, אשר מכונן את עצמו באקט של אלימות חסרת הסבר. צדק זה – המזוהה למעשה בידי דרידה עם האחרות – הוא הוא ה"יסוד המיסטי" שעליו, כדברי פסקל, מושתת החוק.
במעין מחווה משיחית, דרידה מזהה את הצדק כאחרות גם עם עתיד הטרוגני, העתיד-לבוא (a-venir), הזר לכל עתיד שעיקרו שעתוק ההווה, ואשר יכול להתקיים רק כאופק. ככזה, הצדק וההחלטה הצודקת הם סוג של שיגעון, הזר לכל חישוב ומחשבה. הדקונסטרוקציה – וזו עיקר טענתו של דרידה – נגועה בשיגעון הזה, שיגעון הצדק: "לפיכך אפשר לראות בו [ברעיון הצדק] ואפילו להודות שיש בו מן השיגעון (...). והדקונסטרוקציה נגועה בשיגעון הצדק הזה. בשיגעון תשוקת הצדק הזו" (עמ' 90). הדקונסטרוקציה זוכה לכאלו קיטונות של בוז ומשטמה בדיוק מסיבה זו שבשיגעון הרדיפה שלה אחרי הצדק, היא חושפת את המוכחש והכמוס ביותר: את האלימות השוררת בלב לבו של הצדק, את הפרכה השוררת בלב לבה של הוודאות, את ההיסוס השורר בלב לבה של ההחלטה, את החור השורר בלב לבו של העור. הגיע הזמן לעשות צדק עם הדקונסטרוקציה. הגיע הזמן לעשות צדק עם הצדק, גם, ועל אחת כמה וכמה, אם משמעותו הפרת החוק.
